חידושי מהריו וידקר· רבי יהושע וידרקר
סימן תמח
סעיף ג. חמץ של ישראל וכו', ואם מכרו וכו' אם שני שותפים הי' להם חמץ בשותפות כגון יי"ש או תבואה חמוצה ומכר א' מהם החמץ בק"ג לעכו"ם קו"פ והי' לו רשות למכור כל החמץ רק מחמת שהוזל המקח והי' לו הכרח למכרו בזול וע"ז לא שאל את שותפו אם מסכים להמכירה או ימתינו עוד עם הסחורה אולי יתייקר וע"כ אמר להקונה כי צריך הסכמה מהשותף השני דאם ימחה לא יהי' לו טו"מ עמו והשותף השני שמע מהמכירה ולא אמר דעתו בפירוש לא הן ולא לאו אבל הי' לו בביתו ג"כ חמץ כזה ומכר חמצו שהי' לו ביחוד ג"כ על מקח הזה שנמכר החמץ השותפות ואח"כ בעיו"ט נשכח כל הענין ולא נמכר בהשט"מ כלל והנה לומר שיסכים כעת על המקח הזה י"ל דל"מ ברירה למפרע באיד"א והכא דנשכח משניהם ול"ה בכלל הביטול והוי איד"א בב"י. וי"ל דתלוי בפלוגתא דר"י ור"ה (קידושין ס"ג) ע"מ שיאמר אבא אי מהני בשתיקה או עד שיאמר הן אבל מ"מ נראה דאפי' אם נאמר דצריך להסכים בפירוש מ"מ י"ל דמה שמכר חמצו ג"כ על מקח הזה היי זאת הסכמה למה שמכר השותף ונתרצה למקח הזול הזה דהרי אח"כ מכר חמצו ג"כ למקח הזה וראי' לזה ממשנה נזיר (כ' ב') מי שאמרה הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני שוב א"י להפר ובש"ס (כ"א ב') דכיון דאמר ואני כמאן דאמר קיים ליכי דמי וע' רש"י ותוס' שם שביארו כן דבזה הוי
ולא מעלין אי ממונם הוי הפקר גמור ע"ש ולא הביא מחו"מ סי' רפ"ג הנ"ל וצ"ע:
והנה זה פשוט דכל מה דאמרו הפוסקים לענין ישראל שנשתמד דחמצו אסור דאע"ג שחטא ישראל הוא ה"ה בנו הנולד אפי' ממומרת הוי כישראל לענין חמצו וע' בתפל"מ שהובא בפת"ש יו"ד סי' קי"ב דמותר לישראל ליקח בתו ממומרת ואפי' להחולקים שם עליו היינו רק לענין פתו אבל חמצו אסור זולת אם נשא המומר נכרית הוי הולד כנכרי וחמצו מותר לאחה"פ אבל ולד הנולד מנכרי הבא על בת ישראל יש לצדד לשי' הפוסקים שצריך גירות וקודם לזה הוי כעכו"ם וע' מהרש"א קידושין (ע"ה) בזה וא"כ קודם שנתגייר הוי כחמצו של עכו"ם ובחמץ שעעה"פ דהוי רק משום קנסא יש לסמוך על שי' הפוסקים הנ"ל. ובחי' הארכתי בזה בענין אי צריך גירות וקודם לזה הוי כנכרי ואכ"מ. ורק פרפרת אחת אציג פה בש"ס יבמות (מ"ה א') ההוא דאתא לקמי' דרב (נכרי הבא על ב"י) א"ל כשר וכו' אי הוי כיהושע ב"נ לא יהיבנא לך ברתי וכו' ע"ש ובמהרש"א שם תמה על לשון הש"ס אי הוית כיב"נ למ"ל להזכירו כאן ונדחק בזה ע"ש להנ"ל י"ל דקשה דהרי בכל האופן צריך לגייר עצמו לשי' הפוסקים הנ"ל ובל"ז הי' נכרי ואי דיתגייר הרי הוי מתגייר עצמו לשם אשה ול"מ לשי' ר"נ (יבמות כ"ד) ויסוד לזה דל"מ הגירות אם לא כוון לשם יהדות רק לד"א הוא מיב"נ דלא רצה לקבל הגבעונים אע"ג דקודם המלחמה הי' יכול להשלים כמ"ש תוס' גיטין (מ"ו) ובע"כ רק משום דלא גיירו לשמה רק כמו בימי שלמה ול"מ אפי' בדיעבד וזה שרמז לו דלא יהי' מהני לו הגירות כיב"נ וא"ש וראי' דצריך גירות והבן. והנה אם המחזיק הגראלניע הוא מומר ישראל שנשתמד והוא מוכר חמצו קו"פ רק שמתיירא מהפסד שלא יקנו ממנו היהודים היי"ש שלו ונותן הרשאה לפקידו למכרו או להרב שבעיר יש לדון עפ"ד התוס' ב"ב (ל"ה) דהרשאה אין כותבין לרשיעי ע"ש וע' קצה"ח סי' מ"ט שהחזיק בדברי התוס' ועה"ג דלא כתומים שם אבל זה ליתא דהתוס' קאמרי רק משום דהרשאה הוי תקנתא ולא עבדינן תקנתא לרשעים אבל בחמץ דהוא בעין מהני הרשאה מדינא ורק בחוב הוי תקנתא דהוי דשלבל"ע וגם הרי הפמ"א צידד דל"צ שליחות במכירות חמץ וכל אדם יכול למכור מטעם זכי' אבל בעיקר הדבר הרי מכירת חמץ הוי רק הערמה ומהני משום דביטל חמצו והוי רק מדרבנן וכמ"ש התבו"ש ובמומר להכעיס דלא מבטל החמץ בלבו וא"כ היכי מהני מכירתו לענין דיוכל לסמוך ע"ז ולקנותו ממנו וצ"ע בזה:
והנה במקומות שנותנין כח הרשאה להרב למכור החמץ והבעה"ב נותן הרשאה איזה ימים קו"פ והוא קונה אח"כ חמץ ול"ה יכול למכרו כי בעת שנתן ההרשאה ל"ה עוד בידו החמץ והיאך יכול לעשות הרב שליח למכרו י"ל עפ"ד ספר יד המלך שהובא במצפ"א לקידושין (כ"ד) דאע"ג דכל מה דלא מצי עביד בעצמו לא מצי משוי שליח זה רק בסתמא אבל אם בפירוש עושה אותו שליח לזה מהני גם על מה דלא מצי עביד ע"ש ואף דהמצפ"א שם חולק עליו מ"מ נוכל לסמוך עליו בחמץ שביטלו והוי רק דרבנן. וי"ל עוד דכיון דנתן לו הרשאה על החמוצים שהי' בידו וגליא דעתי' דניחא לי' שיהי' הוא שלוחו יוכל למכור גם זאת אפי' בלא הרשאה כלל וכעין הא דבעל בנכסי אשתו דא"צ הרשאה (בגיטין מ"ח) דמגו דנחתי לפירי נחתי גם לגופי' וגם מטעם זכי' ומ"מ נכון באם אפשר לו לילך עוד הפעם להרב ולמסור לו הרשאה גם על מה שקנה אח"כ וז"פ:
מג"א סק"ה ד"ה ל"מ וכו' ומ"מ וכו' דדוקא דבר שביד ישראל אמרי' הואיל וכו' אי בעי העכו"ם מקיים התנאי וכו'. ע' כה"ג ש"ס זבחים (ל"ו א') אחרים כל כמיני' וברש"י שם וע' גיטין (פ"ד סוע"א) ג"כ כה"ג ע"ש: מג"א שם. ומ"ש דכ"ז שהתנאי תלוי הוי כפקדון ל"מ כן וכו'. ע' ירושלמי פסחים (פ"ד ה"ג) ראי' להרדב"ז ולא כהמג"א ע"ש ותבין:
מג"א סק"ח. אע"פ שבטלו וכו' מ"מ חיישינן שיערים לומר שבטלו אע"פ שלא בטלו טור וכו' וה"ה המפקיר חמצו וכו' דלא כע"ש וכו'. הנה בטור כ' דינו בבטלו ולא לענין הפקר וגם כ' דבירושלמי אוסר שמא יערים ובב"י כ' דבאמת פליגי בזה ר"י ור"ל ורק משום דהלכה כר"י נגד ר"ל כ' הטור סתם דבירושלמי אוסר והכל טעמא בעי וגם ליישב קצת ד' העו"ש שכ' באמת דבהפקר ל"ש לומר שמא יערים נ"ל בקיצור דהנה הא דר"י חושש לשמא יערים לומר שהפקיר (כמ"ש המג"א דגם בהפקר הוי הדין הזה) ובאמת לא הפקיר וצ"ל דירא להפקיר שמא יזכה בו אחר ומשו"ה חייש ר"י להערמה וי"ל דר"י ור"ל לשי' אזלי בזה דהנה אם נימא דהפקר לענין חמץ סגי בלב ושלא ישמע שום אדם מזה בודאי ל"ח שמא יערים לומר שהפקיר ובאמת לא הפקיר דלמה יערים הרי יכול באמת להפקירו ולא יוודע לשום אדם. והנה בר"ן פסחים כ' הטעם דמשו"ה סגי בהפקר וביטול חמץ בלב ול"ב ג' ב"א כמו שאר הפקר כיון דבלא"ה אינו ברשותו ש"א וכו' משום דאסור בהנאה והנה זה תלוי בפלוגתא דרש"י וריטב"א (סוכה ל"ה) אי איה"נ אינו ברשותו דאם נימא דאיה"נ הוי ברשותו צריך הפקר בפני ג' דל"ש תי' של הר"ן הנ"ל. והנה בירושלמי פסחים (פ"ב) בעי ר"י פטר חמור שהרג את האדם אי דינו בעריפה או בסקילה ע"ש וק' דהרי בבכורות (ט') פליגי ר"י ור"ש אי פט"ח אסור בהנאה ולר"י דהלכה כמותו נגד ר"ש אסור פט"ח בהנאה ואי נימא דאיה"נ א"ל בעלים הרי א"י לדונו כמו שור הפקר שנגח בב"ק (י"ג) ובחו"מ סי' ת"ו ובע"כ דס"ל לר' יוחנן דאיה"נ יש לו בעלים וממילא צריך להפקירו בפני ג' דל"ש בי' תי' הר"ן הנ"ל וממילא לשי' שייך החשש שמא יערים לומר שהפקיר ובאמת לא הפקיר דהי' מתיירא להפקירו וכנ"ל אבל ר"ל יסבור דאיה"נ א"ל בעלים וסגי ביטולו בלב ומשו"ה ל"ח להערמה וזה י"ל באמת בטעמא דאו"ז סי' תשמ"ח דפסק באמת כר"ל דלדידן דס"ל דאיה"נ א"ל בעלים ל"ח להערמה וא"כ צריך להבין דעת כל הפוסקים דפסקו כר"י בזה והרי לדידן סגי ביטול בלב ומכ"ש בלא ג' וי"ל דהרי קנסו לר"ש אחה"פ רק בנתערב או חמץ נוקשה אפי' בעיני' לא קנס משום דלא עבר אב"י וזה רק היכי דבעצמותו הוי חמץ דרבנן אבל היכי דבעצמותו הוי חמץ דאורייתא ורק משום דבטלו ואם לא הי' מבטלו הי' חמץ מה"ת והרי היכי דלא ביטלו בלב שלם ל"ה ביטול ומשו"ה היכי דלא ביערו חייזינן לדעתי' דגם הביטול ל"ה בלב שלם ורוצה בו והוי שוב דאורייתא ועבר עליו אב"י וזה הכוונה שלא יבטלו ויאמר שביטלו היינו שלא יבטלו בלבו ביטול גמור דלא מקרי ביטול ויאמר דבטלו והחשש הזה הוא אפי' לר"ל דאע"ג דסגי בלב או בלא ג' אבל הרי צריך לבטלו בלב שלם והכא איתרע חזקתו ורוצה בחמצו מדלא ביערו וכנ"ל ומשו"ה כ' הטור סתמא ולא הביא הפלוגתא דר"י ור"ל כלל דלא מחמת דפסקו כר"י רק לכ"ע הוי כן גם לר"ל ומעתה זה רק בביטול אבל בהפקיר והוציא בפיו דהוי הפקר הרי כ' בפמ"ג סי' זה דאפי' הפקיר רק בפיו ולא הי' בלבו מ"מ הוי הפקר דאזלי' בתר האמירה וכיון דסגי שלא בפני ג' א"כ ל"ח כלל להערמה דהרי באמת יפקירו שלא בפני ג' וגם הוי הפקר אע"ג דל"ה דעתו לזה בלבו ומשו"ה כ' הטור דינו רק לענין ביטול ולא לענין הפקר דבזה באמת מהני וכדברי העו"ש ומיושב קו' המג"א וא"ש וכ"ז דרך פלפול אבל לדינא לא נוכל לסמוך על האו"ז ועל העו"ש נגד הפוסקים הנ"ל: