אור ברסלב

חידושי מהריו וידקר· רבי יהושע וידרקר

סימן שח

סימן שז

סעיף ג. כלי וכו' ומותר לו לטלטל משם ולהניחו באיזה מקום שירצה וכו'. וע' מג"א דמוקצה שהוא בידו מותר לטלטלו יותר ע"ש וצ"ע מש"ס שבת (כ"ח ב') הכא בגע"ג מצומצמות עסקינן וביו"ט שחל להיות ע"ש וכו' וברש"י שם ד"ה ודכ"ע א"ל וכו' צריך המדליק להדליק בידים קודם סילוק ידיו רוב היוצא מהפתילה חוץ לנר הילכך ע"כ צריך לעסוק בו אחר שנפחת מג' וכו' דאסור קסבר קיפול אינו מועיל והו"ל כלי שנשבר ביו"ט וכי מדליק פורתא כיון דמצומצמת הו"ל שברי כלי דפחות מג' לאו כלי הוא וכו' עכ"ל ומאי בכך כיון דכבר הוא בידו רשאי להניחו בידו למ"ש הש"ע כאן וי"ל עפמ"ש בחשו' לעיל בסי' ש"ז דבנולד אסור גם שבות דשבות במקום פסידא דחמור ממוקצה וי"ל דגם לזה הדין לא קאמר הש"ע רק במוקצה שהוא בידו ולא בנולד והתם דהוי נולד וכמ"ש רש"י לעיל ד"ה אין מסיקין בשברי כלי שנשבר ביו"ט דהו"ל נולד ע"ש ומשו"ה אסור גם כשהוא בידו וע' תור"ע פ"ז דדמאי מ"ב תמה שם ע"ד הירושלמי דלמה צריך לשייר כ"ש חולין והרי אם המוקצה בידו מותר לטלטלו יותר ע"ש ולהנ"ל א"ש דהו"ל נולד ואסור וע' אהעו"ז סי' רס"ו כ' לחלק דהש"ט ל"ק דיכול לטלטל יותר רק בכלי שמלאכתו לאיסור אבל במוקצה גמור אסור לטלטל יותר וגם לדבריו לא יתורץ הא דירושלמי דמאי שהקשה הגר"ע ולפמ"ש מיושב וע' שבת (קנ"ו ב') לוי יתיב אקילקליתא במתא ביומא טבא דלמא להוי טרפה וע' פמ"ג יו"ד סי' צ"ט ש"ד סקי"א ומבואר שם דאסור לטלטל הטרפות יותר אחר שנטרפה בידו ע"ש ולפמ"ש דבנולד אסור א"ש וגם לפמ"ש אהעו"ז ג"כ מיושב וע' שי"ק על הירושלמי עירובין פ"י הי"ד תמה ע"ד המל"מ פ"ב מבימ"ק ג"כ מהש"ע הנ"ל ולהנ"ל ג"כ א"ש וע' ירושלמי פסחים פ"ג ה"ג וירדנה ויקחו לה שם ויוליך עמה אחרת וכו' ובשי"ק שם תמה דהרי מותר לטלטלו כשבא לידו בהיתר ע"ש ולפמ"ש האהע"ז א"ש מאוד והוא ראי' לדברי האהעו"ז הנ"ל וע' תוס' עירובין (מ"ו א') ד"ה כתבו לחלק בנולד גופי' דאע"ג דר"ש לי"ל מוקצה ונולד מ"מ בנולד דבר חדש דהיינו של"ה בעולם כלל גם ר"ש אית לי' ע"ש וע' תוס' ביצה (ב' א') ד"ה קס"ד ומהרש"א שם ג"כ כן ע"ש אבל מ"מ בגוף ההערה שכתבתי לעיל מהש"ס שבת (כ"ח) על הא דס"ל להש"ע דמוקצה שהוא בידו מותר שוב לטלטלו ואמאי אמרי' שם דאסור כתבתי במק"א בתשו' דזה יהי' תלוי בב' טעמים שאסור לטלטל מוקצה דלטעם הרמב"ם שהובא בב"י כאן רס"י ש"ח ובטו"ז כאן סק"א משום היכר שבת דאם יטלטל המוקצה לא יהי' היכר לשבת וא"כ י"ל דזה שייך רק לטלטל לכתחלה המוקצה אבל אם הוא כבר בידו מע"ש בהיתר ל"ש לומר כן ואפי' כשבא שבת כיון דבעצמותו מותר ורק דגזרי' משום היכר שבת אבל לטעם הראב"ד דחולק על הרמב"ם וס"ל דמוקצה היא משום לתא דהוצאה והביא מש"ס שבת (קכ"ד ב') וטלטול לאו הוצאה הוא ע"ש א"כ גם כשהוא כבר בידו אין נ"מ בזה דהרי הוצאה בכל רגע ורגע שמטלטל באיסור והוציאו בזה מחוץ למקומו אסור כמו בהוצאה גופא דבכל עת שנזכר או כשבא שבת בא האיסור משא"כ מטעם הרמב"ם דמשום היכר שבת הוא די לנו אם נאסר ליטול המוקצה ולא כשכבר בידו וכה"ג כ' המג"א סי' תל"ג דאם הבדיקה הוא רק משום היכר די אם בודק רק חדר אחד אבל אם הבדיקה הוא מדינא צריך לבדוק כל החדרים ע"ש. והנה נ"ל דגוף מחלוקת הרמב"ם וראב"ד בטעם איסור טלטול מוקצה תלוי בפלוגתא דרבה ורב יוסף בש"ס ביצה (י"ב א') דמתקיף לה רבה ממאי דב"ש וב"ה בהא פליגי דלמא ביש עירוב והוצאה לשבת ואין עוה"צ ביו"ט פליגי וכו' מתקיף לה רב יוסף אלא מעתה ליפלגו באבנים וכו' וברש"י שם ד"ה ליפלגו באבנים אי אין איסור הוצאה אין איסור טלטול שלא נאסר טלטול אלא משום הוצאה ומה שלא גזרו על כל טלטולים אפי' על אוכלים וכלים משום דאין גוזרין גזירה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה וכו' עכ"ל ומבואר דר"י ס"ל דטלטול מוקצה דאבנים הוא משום הוצאה וכשי' הראב"ד אבל רבה דהקשה שם ממאי דבהא פליגי דלמא ביש עירוב והוצאה פליגי וכו' ולא חש לקושית רב יוסף בע"כ דס"ל דמוקצה משום היכר שבת ומשו"ה לא חש לקו' ר"י וכשי' הרמב"ם ופליאה לי על נו"כ של הר"מ שלא העירו בזה ומעתה הש"ע כאן שפיר כ' דכשהמוקצה בידו מותר לטלטל וכשי' הרמב"ם אבל בשבת (כ"ח) הנ"ל דאזיל אליבא דרב יוסף דהוא אמר שם היינו דתנינא גע"ג מצומצמות וכו' ולשי' אסור לטלטל אח"כ וא"ש:

ומצאתי בפמ"ג או"ח סי' תמ"ו מש"ז סק"ב חקר בהאי דינא דכשהמוקצה בידו יכול להוליכו בכ"מ שירצה אם יכול ליתנו מידו האחת לידו האחרת ע"ש וע' תוס' עירובין (כ' א') ד"ה לא וכו' שהקשו בהא דאמרי' בשבת ד' דמשחשיכה אתי לידי חיוב חטאת דהרי יכול ליתנו לידו האחרת ובידו האחרת הוי מקום פטור ע"ש מוכח דמחולקים הידים זמ"ז וא"כ הכא אסור ליתנו ליד האחר ויש לחלק אבל נראה דתלוי בפלוגתא דירושלמי שבת פ"א ה"א אי ימין ושמאלו של האדם נחשבת כב' ב"א או כאדם א' ע"ש וצ"ע: הג"ה שם. וכן מותר לטלטל דבר מוקצה ע"י נפוח וכו' ע' שבת (קכ"ח ב') ונופח לו בחוטמו וכו' ע"ש מוכח שם דגם בנפיחה הוי קצת טלטול ע"ש וע"ע ר"ן ע"ז (פ"ה) לענין נפיחת העכו"ם ביין כ' שם דכמו דאמרינן בב"ק פ"ב דע"י צרורות ל"ה רק גרמא וע"י פיו ל"ה ג"כ רק כמו גורם והוי רק כמו כחו ע"ש עוד בזה:

סעיף טו. ש"ע. סנדל שנפסק רצועה הפנימית עדיין תורת כלי עליו וכו'. ואם לא נפסקה רק נשמטה הרצועה מהסנדל אי הוי תורת כלי עליו נראה לחלק בין הדיוט יכול להחזירה או צריך אומן ע' שבת (פ"ג ב') דבכה"ג בדרבנן אזלי' לקולא ע"ש וע"ע זבחים (כ"ד א') ג"כ כה"ג ע"ש: טו"ז סקי"ב ד"ה טליתות של מצוה לפי שאדם בודל מהם וכו'. ע' טו"ז יו"ד סי' רפ"ג סק"ג וש"ך שם סק"ט בשם תשו' הרמב"ם ע"ש ותבין: סעיף כא. ש"ע. אבל נדבך של אבנים וכו' אסור לישב עליהם וכו'. ע' ש"ס שבת (נ' א') דהיכי דטרידי ול"ה להם שהות מבעו"י כגון בית האבל או בית המשתה מותר במחשבה לבד לרבנן וא"כ לדידן מותר גם באבנים בכה"ג ולא חמירי מחריות ע' ש"ס שבת (קכ"ו ב') ומותר אפי' לשי' הרמב"ם כאן ודו"ק:

מג"א סקל"ט ד"ה שקצצן וכו' ומשמע שם בגמ' דבמחובר לקרקע אפי' למטה מג' אסור וכו'. ע' ריטב"א עירובין (ל"ד ב') מבואר כן דבמחובר ל"מ לכ"ע מחשבה וצריך מעשה ע"ש:

מג"א סק"מ ד"ה אסור וכו' איכא דקיימי לישיבה ואיכא דקיימי לעצים וכו'. ע' סוטה (מ"ג ב') התם אי מימלך עלה לאו בת מיהדר הוא הכא אי מימלך עלה בת מיהדר הוא מ"ד אעלו מאליהן וכו' וע' ברש"י שם וראי' לסברת המג"א כאן ע"ש:

סעיף כה. ש"ע. עורות יבשים וכו' וי"א דוקא עורות בהמה גסה וכו' אבל מבהמה דקה אסור וכו'. ע' תוס' שבת (ק"ז א') ד"ה אמר וכו' כתבו דעור של עגל הרך ושל דג הוא כבשר לענין טומאה משום דרכיכי וחזי למיכל ע"ש וא"כ י"ל בעורות הנ"ל מותר לטלטלם כמו בשר טפל לקמן סעי' ל"א וצ"ע: מג"א סקמ"ה ד"ה דלצורך וכו' והיינו כיון דיחדו לכך וכו'. ע' ירושלמי סוכה סופ"ג מוכח דל"צ יחדו לזה ודלא כהמג"א וע' שי"ק שם:

טו"ז ס"ק י"ח ד"ה מנער וכו' נראה דה"ה אם מעבירם ע"י ד"א וכו' כיון דלא נגע בהם הוי טלטול מה"צ ומותר וכו'. ע' באה"ט סקל"ד הקשה מלקמן סי' שי"א דאוסר הטו"ז לדחוף דבר שהוא מוקצה ע"י קנה ע"ש והניח בקושיא ובאמת לק"מ דהטו"ז לא קאמר הכא רק דע"י ד"א הו"ל טלטול מה"צ והרי גם טלטול מה"צ לא שרי רק לדבר המותר והכא הוי לצורך הטבלא דהוי דבר המותר וכ"כ להדיא בהגהות לבו"ש כאן אבל שם כ' הטו"ז דאסור לדחוף דבר המוקצה גם ע"י קנה דלצורך המוקצה גם טלטול מה"צ אסור וז"ב ופשוט וע' בחי' הר"ן ביצה (כ"ב ב') במשנה שם מבואר כהטו"ז דע"י ד"א הוי טלטול מה"צ ע"ש וע' ב"י סי' שלי"ז בזה ועמש"ש לקמן בטו"ז סי' שי"א בזה:

סעיף לא. בשר חי וכו' דחזי לאומצא וכו'. ע' תוי"ש שבת (כ"ט א') הקשו על רש"י שבת (קמ"ב) שכ' דמשו"ה הוי ב"מ מוקצה משום דאין דרך לאכול מהם ביו"ט וע"ז הקשו הנ"ל דהרי גם בשר חי איו דרך לאכול ביו"ט ומ"מ ל"ה מוקצה ע"ש וי"ל לפ"מ דמוכח מרש"י נזיר (נ"ט סוע"ב) דבני מעים מסריחין בזמן קצר ע"ש א"כ י"ל דמשו"ה ל"ד לבשר חי ומשו"ה אין דרך לאכול מהם ביו"ט והוי מוקצה וז"פ:

סעיף לד. כל דבר מטונף וכו' מותר להוציאם לאשפה וכו'. ע' ש"ס שבת (מ"ז א') דדוקא אם הוא מגולה אבל אם הוא מכוסה ל"ה גרף של רעי ע"ש וע' ירושלמי סוף עירובין בהא דנמצא שרץ במקדש דאם נמצא במקום שחייב כרת מותר להוציאו בשבת ואם הוא במקום שא"ח כרת אסור להוציאו בשבת ומבעי"ל שם אם נמצא שרץ במקום שחייבין עליו כרת דהדין דמוציאו לחוץ ובדרך הילוכו מצא עוד שרץ במקום שא"ח כרת די"ל דכיון דהותר להוציא השרץ הראשון מותר לו ליטול גם השרץ השני להוציאו ולא איפשטא ולפי' הפ"מ איפשטא דיכול ליטלו משם ע"ש. ולפ"ז יש לדון דאם בשעה שהוציא הגרף של רעי לחוץ מצא בדרך הילוכו גם דבר מוקצה שאסור לטלטלו לצורך גופו ומקומו כגון מוקצה מחמת ח"כ וכה"ג מ"מ כיון דמוציא הגרף של רעי יכול ליטול גם המוקצה הנ"ל וצ"ע:

מג"א ס"ק ע"ט ד"ה אין מטלטלין וכו'. וכן אמרי' דמפני שאסרה הככר ע"ע בנדר נעשה מוקצה ר"ן סופ"ג וכו'. ע' ר"ן רפ"ק דביצה כ' שם לחלק בין תרנגולת העומדת לגדל ביצים דהוי מוקצה ביו"ט ובין תרנגולת העומד לשחיטה דל"ה הביצה מוקצה והרי בשבת אסור לשחוט והוי כמו ביו"ט העומדת לגדל ביצים וכ' לחלק דבשבת כיון דרק משום איסור דשבת רביע עלה ל"ה מוקצה רק התרנגולת בעצמה ולא הביצה משא"כ ביו"ט דבעצמה הוי מוקצה בעומדת לגדל ביצים ע"ש וא"כ לכאורה דברי הר"ן שהביא המג"א סותרים להר"ן ביצה הנ"ל וי"ל ודו"ק:

שם. וכ"מ לקמן סי' שכ"ה וכו' ודברי הש"ג צ"ע וכו' ע' סוכה (מ"ב א') פשיטא מ"ד הואיל ואשה לאו בת חיובא וכו' ורש"י שם ד"ה קמ"ל וע' יבמות (ל"ג ב') זר ששימש וכו' טלטול בעלמא הוא וכו' וע' שעה"מ פ"ז מלולב בזה:

תוכן העניינים

חידושי מהריו וידקר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה