חידושי מהריו וידקר· רבי יהושע וידרקר
סימן שז
סעיף א. ודבר דבר שלא יהא דיבורך וכו'. ע' ירושלמי פט"ו דשבת כ' הטעם דכתיב שבת לד' וקרינן כד' והרי הקב"ה לא שבת רק מדיבור לחוד ולא יותר ע"ש וא"כ לטעם זה אפי' בדיבור בעלמא ולא של מו"מ אסור מה"ת:
מג"א סק"א. כתב האגודה וכו'. ע' עירובין (פ"א א') וב"ה סברי אסתלוקי רשותא בעלמא הוא אסתלוקי רשותא בשבתא ש"ד ע"ש וע' ריטב"א שם כ' יש שהוכיחו מזה דמותר לעשות מחילה לחבירו בשבת אבל ז"א דרק משום מצות עירוב שרי הכא ע"ש וע' חי' הרש"ש עירובין הנ"ל שלא ראה דברי הריטב"א הנ"ל:
סעיף י. ש"ע. מותר לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך וכו'. ע' תוס' שבת (ק"נ ב') ד"ה לכרך דל"ד פירות שבתחומך דה"ה אם הפירות הם חוץ לתחום חבירו יכול לומר לו שישמור לו למחר והוא ישמור לו פירותיו שבתחומו ע"ש ומיושב בזה מה שהקשה בלבו"ש כאן דמה חידוש קאמר הש"ס וש"ע כאן ואני אשמור לך פירות שבתחומך דהרי בזה ליכא איסור רק בהא דקאמר שמור לי פירות וכו' דמה ששומר פירות חבירו הרי חבירו לא אמר לו כלל רק הוא בעצמו עשה כן להנ"ל י"ל הנה בגוף חידושא דמר שמואל דמותר לו לומר שמור לי פירות וכו' יקשה דהרי בכה"ג הוי ש"ש ומתחייב בגו"נ וא"כ הרי הוי מו"מ בשבת וכמ"ש המג"א רס"י זה בשם הרשב"ם בענין לעכב נכסי ראובן וכו' ע"ש וה"נ הרי נתחייב בזה ובשלמא לעיל סי' רמ"ד דכתב הטו"ז דשמירה בשבת מותר ע"ש י"ל דכיון דלא שמרו זל"ז הרי הוי ש"ח ואין כאן חיוב ממון כלל אע"ג דבפשיעה חייב מ"מ זה הוי מטעם מזיק וא"כ אין זה שייך לקבלת חיוב הגוף דהרי אפי' בלא שמירה אסור להזיק בשל חבירו אבל בש"ש הרי מקבל עליו חיוב ממון בשבת וכנ"ל אבל באמת ג"ז ליתא דהרי הוי שמירה בבעלים ופטור משום חיוב אבל מ"מ זה ניחא בשמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי דהשמירה שלו ג"כ יהי' בשבת אבל אם אמר לו שמור לי פירות שחוץ לתחומך למחר ואני אשמור לך פירות שבתחומך היום בשבת הרי כיון דהשמירות אינם ביחד ל"ה ש"ב והוי ש"ש וחייב בגו"נ והדקו"ל אבל באמת גוף הדבר ליתא דכיון דלא אמר לו בפי' שיתחייב לו אע"ג דממילא יתחייב אח"כ אם יהי' גו"נ מ"מ ל"ה רק הרהור ומותר בשבת וא"כ כיון דקאמרי התם הנ"ל דבהא דאמר שמואל שמור לי וכו' נכלל גם אמר שמור לי פירות שחוץ לתחומך למחר וכו' שפיר אשמעינן שמור לי
ואני אשמור לך פירות שבתחומי וכנ"ל וא"ש ודוק היטב:
סעיף כב. הג"ה. כ"ד שאסור וכו' אסור לרמוז לו לעשותו וכו'. ע' ש"ס ב"ק (כ"ד ב') ותוס' שם וע' רמ"א אה"ע סי' צ"ו סעי' א' בשם תשו' הרשב"א דחרשת שרמזה שלא נטלה מכתובתה הוי כמו שבועה ע"ש וע' הוריות (ג' ב') אמאי הא לא נגמרה הבמ"ע כגון שהרכין בראש (והוי עי"ז הוראה והסכמה להשאר) ע"ש וע"ע סנהדרין (פ"א ב') התרו בו ושתק התרו בו והרכין בראשו וכו' מוכח דהרכנה הוי רק כשתיקה ע"ש:
מג"א סק"ל ד"ה לעשר וכו' אבל בדגן ושמן ויין דהוי דאורייתא וכו'. ע' שי"ק בירושלמי עירובין פ"ג ה"ב העלה דאפי' בדרבנן רק דעיקרו מה"ת אסור ע"ש:
סעיף כב. הג"ה. עכו"ם המביאים תבואה בשבת וכו'. אעתיק כאן מ"ש בתשו' להרב הגאון מו"ה יוסף רייך נ"י מו"צ דק' רישא יצ"ו וז"ל בתשו'. יקרתו הגיעני לנכון ובדבר מה שנשאל ביהודי אחד שי"ל חליבה אצל עכו"ם ובכל יום עומד אצל החליבה ובש"ק עומדת בתו אצל החליבה ואחר החליבה מביא העכו"ם החלב לבית ישראל ונשאר החלב שמה עד אחר השבת וכת"ה כ' להתיר עפ"ד הרמ"א או"ח סוס"י ש"ז דעכו"ם המביאים תבואה אצל הישראל ומודדים אותה שמה מותר דבדידהו טרחי ול"ה של הישראל עד אחר המדידה ע"ש וה"נ אפי' הניח העכו"ם החלב אחר החליבה במקומו ואח"כ הביאו להישראל ואע"ג דהכלים הם של הישראל מ"מ יכוין הישראל שלא יקנו לו כליו ובזה לא יהי' עדיין של הישראל כיון דבעי' שיאמר לו לך חזק וקני והכא לא אמר לו כן והכסף ל"ק לישראל דהוי דשלבל"ע וע' נה"מ סי' ר"ט ורק ע"י הכלים שהם של ישראל וא"כ אם מכוין שלא לקנות ל"ק הישראל וכמ"ש הש"ס ב"ק (ע') באומר לא תקני לי חצירי עד שתנוח ומבואר דמהני כונה שלא לקנות עד אחר הנחה ומכ"ש הכא דמכוין שלא לקנות כלל עד אחר השבת. זה תו"ד בקיצור:
א) והנה הגם כי דבריו ברורים להלכה עכ"ז יש לדון הרבה דנודע מדברי הנמוק"י פ"ק דמציעא בהא דג"ד דבנפלה ניחא לי' דלקני' בד"א לא ניחא לי' דליקני' דבקנין דאורייתא ל"מ במה שמתכוין שלא לקנות וקונה לו בע"כ ורק בקנין שהוא רק מדרבנן מהני אם מכוין שלא לקנות ע"ש והובא דבריו במחה"ש סי' תמ"ח סק"ד ומש"ש מדברי הרשב"א שם להיפוך דגם בקנין דאורייתא מהני אם מכוין שלא לקנות והביא ראי' מעודר בנכסי הגר וסבור שהם שלו דל"ק הנה לפמ"ש התוי"ש יבמות (נ"ב) דרק במקרקעי אמרי' דל"מ בעודר בנכסי הגר וכסבור שהם שלי אבל במטלטלין מהני גם בכה"ג ע"ש וא"כ מוכח להיפוך וכהנמוק"י הנ"ל (ובמק"א הבאתי מהש"ס ביצה (ל"ז ב') אלא הכא במגביה מציאה לחבירו קמיפלגי מ"ס קנה ומ"ם ל"ק וברש"י שם דר"נ סבר ל"ק המגביה דלאו אדעתי' למקני' אלא מי שנתמלאו לו קנאה במשיכה כשיקבלם וכו' ור"ש סבר קנה המגביה תחלה ומידו קבלם זה וכו' ע"ש ויקשה לר"ש היכי קנאה המגביה והרי ר"נ שפיר קאמר דהרי לאו אדעתי' דלקני' הגבהה וכמ"ש רש"י מקודם בטעמא דר"נ ובע"כ דר"ש ס"ל דל"מ כונתו שלא לזכות בו רק בע"כ קונה בקנין דאורייתא כגון הגבהה אבל ר"נ ס"ל דגם בקנין דאורייתא מהני דכיון דלא מכוין לזכות בו והכא מכוין שלא לזכות בו ומשו"ה ל"ק רק חבירו וא"כ מאחר דפסקינן שם כר"ש דקנה בע"כ הלכה כשי' הנמוק"י הנ"ל) וא"כ בנ"ד דקנין כליו הם מטעם חצר והוא קנין מה"ת ול"מ במה שמכיון שלא לקנות לו רק אחר השבת ול"ד להא דב"ק באומר לא תקני לי חצירי עד שתנוח דהתם אויר חצירו הוי רק בסופו לנוח וא"כ אדרבא אם מעכב הקנין עד אחר שתנוח א"כ בזה מאלים קנין החצר משא"כ בנ"ד שלא רצה בקנין כליו ל"מ לשי' נמוק"י ותוי"ש הנ"ל וע' ריטב"א נדרים (פ"ב) דאם נדר על איסור דאורייתא ל"ה דבר הנדור אבל אי נדר על איסור דרבנן הוי דבר הנדור וכ' הטעם לזה דלגבי איד"א ל"ח אמירתו דליהוי עי"ז דבר הנדור אבל לגבי איסור דרבנן חשבינן לאמירתו והוי עי"ז דבר הנדור ע"ש והוא כשי' הנמוק"י הנ"ל אבל מ"מ י"ל בעיקר הפרט הנ"ל דל"מ בקנין דאורייתא כונתו שלא לזכות שהוא עפ"ד הש"ס תמורה (כ"ה) אמר על הבכור עם יציאת רובו עולה עולה הוי או בכור הוי ואמר אביי התם מאי תיבעי לך ד"ה וד"ה דמ"ש ופירש"י התם דהואיל ובהדי הדדי אתא ומיחל דברי הרב ודברי התלמיד ודאי דברי הרב קודמין ובכור הוא ע"ש ומשו"ה בנ"ד לענין קנין לא אלים כחו להיות מנגד לדברי הרב היינו במה שהתורה עשתה אותו קנין למימר בי' דלא יהי' קנין ודברי הרב שומעין. ומעתה לפי המבואר בתוס' שם דזה רק אם אמר עם יציאת רובו הוי עולה אז אתא בהדי הדדי ואז דברי הרב שומעין והוי בכור אבל באומר עם יציאת מיעוטו בכה"ג באמת דבריו קיימין דאז ל"ה עדיין בכור וממילא דבריו קיימין גם אח"כ אפי' אחר שיצא רובו (וע' קצה"ח סי' ר"ט סק"י במ"ש בזה לתרץ דברי התה"ד ע"ש ולא הביא מדברי התוס' הנ"ל דסברא הזו כתבו תוס' בעצמם שם ע"ש). והנה בקצה"ח סי' ר' סק"ב העלה דאף דבחצר בעי' חצר המשתמרת זה רק במציאה והפקר אבל במו"מ ומתנה דאיכא דא"מ ל"ב חצר המשתמרת דאפי' בלא משתמרת מהני כיון דאיכא דא"מ אותו וגם העלה שם דאויר כלי הוי חצר שאינה משתמרת כיון דאינו עשוי רק לשמור בתוך הכלי ע"ש ומעתה נראה דהרי כל קניית כלי הרי הי' מקודם באויר הכלי והקנין בזה הוא חצר שאינה משתמרת ול"מ רק מטעם דא"מ כמ"ש הקצה"ח הנ"ל. והן אמת דלפמ"ש הרשב"א בגיטין כ' ואס"ז ב"ב מ' בשם הראב"ד דבדא"מ א"צ כונה לקנות כיון דאיכא דא"מ להקנות ע"ש אבל הרי כבר העלה הקצה"ח סי' ער"ה סק"ד דזה רק אם הקונה אינו מכוין לקנות לבד אבל אם הקונה מכוין בפי' שלא לקנות ל"מ גם בדא"מ ע"ש וא"כ בנ"ד דבעת שבא החלב לאויר כלי דישראל ואז הוא מכוין שלא לקנות ואז הי' מהני כונת הקונה כיון דכל טעם קניית האויר כלי הוא רק מטעם דא"מ וא"צ משתמרת ומהני כונת הישראל שלא לקנותו וכמ"ש הקצה"ח סי' ער"ה וא"כ ממילא קדמה דיבורו לדיבור הרב וממילא מהני גם אח"כ שלא לקנות החלב גם אחר שבא לתוך הכלי כיון דדיבורו קודם ובכה"ג דברי התלמיד שומעין וכמ"ש בש"ס תמורה הנ"ל. ובזה י"ל קו' תוס' גיטין (ע"ט) במה שהקשו על שי' רש"י שם דכ' דאויר כלי א"ק ובע"ז (ע' א') אמרי' דמכי מטא לאוירא דמנא קניא וכו' ומבואר דאויר כלי קונה ע"ש להנ"ל הדבר נכון דהרי בזמן הש"ס דהי' מגרשין בע"כ והי' כונתה שלא לקנות והרי אויר כלי הוי חצר שאינה משתמרת וקונה רק מטעם דא"מ ובכה"ג דאין רצונה לקנות ל"מ בדא"מ כמ"ש הקצה"ח סי' רע"ה הנ"ל ובאויר כלי ל"ק משא"כ בע"ז דרצונו לקנות שפיר קאמר הש"ס דקנה באויר כלי וא"ש ודוק היטב:
ב) והנה כת"ה מפלפל עוד דלפמ"ש הרשב"א כתובות (ט"ו) הובא באס"ז שם דמשו"ה אמרי' שם דהולכין אחה"ר להוציא מן העכו"ם משום דעכו"ם א"ל חזקת ממון ומשו"ה בנ"ד בכליו של לוקח ברשות מוכר דהוי סד"ד כמ"ש סי' ר' ובנ"ד דהמוכר הוא עכו"ם ול"ה מוחזק וא"כ הוי גם ברשות הישראל החצי והרי כ' המג"א שם דבישראל הוי שבות דשבות ואסור ומשו"ה צריך לכוון שלא יזכו לו כליו עכתו"ד. והנה בגוף הדין דרשב"א הנ"ל דאין לו לעכו"ם חזקת ממונא כבר האריכו בזה וגם אנכי הארכתי במק"א בזה כי הדברים כפשוטן המה תמוהים מאוד וע' קצה"ח סי' רנ"ח כ' בטעמא דראה ויתר גוים ע"ש וזה ליתא דרק לענין ניזקין אמרי' כן ולא במק"א והרי גז"ע אסור מה"ת להרבה שיטות ויותר תימה דבקצה"ח סי' ע"ב ס"ק תפס בעצמו על התומים בזה וכאן כ' בעצמו סברת התומים הנ"ל אשר סתר בעצמו זאת מטעם הנ"ל אבל נראה כעת ביאור דברי הרשב"א דהרי הטעם דא"ה בממון אחה"ר משום דסמ"ל חזקת ממונא ומשו"ה כ' הפמ"ג בספר ש"ה דהא דא"ה בממון אחה"ר הוא רק מדרבנן עפ"ד המהרש"א בכורות (כ') ע"ש ומעתה לפמ"ש הע"ש והש"ך סי' ס"ו סקפ"ה דתקנה דרבנן ל"ש בעכו"ם ע"ש והקצה"ח שם הביא סיוע לזה מש"ס ב"ק (צ"ו) ע"ש ומשו"ה יכול להוציא שם מעכו"ם מחמת רובא ול"ש בי' א"ה בממון אחה"ר כיון דבאמת הוי רוב גמור וסמ"ל ל"ש בי' וא"כ זה רק אי איכא רובא להוציא אבל לא היכי דרק ספיקא כנ"ד דהוי סד"ד וי"ל עוד דעכו"ם לי"ל חזקת ממון ברור דליהוי כמו חזקה דהשתא רק חזקתו הוי כמו חזקה דמעיקרא ומשו"ה גז"ע אסור מה"ת דהרי שלו הוא ורק דיהי' אלים כמו חזקה דהשתא לא אלימא וא"כ לפמ"ש הקצה"ח סי' פ"ב וסי' ר"פ דאע"ג דא"ה בממון אחה"ר להוציא זה רק להוציא מחזקת דהשתא דאלים טובא אבל אם אין לו חזקה דהשתא רק מוחזק בו בחזקה דמעיקרא כגון בקרקע מהני בו רוב להוציא דרובא אלים מחזקה זאת ע"ש ומשו"ה ס"ל לרשב"א שם דמעכו"ם מפקיעין ע"י רוב דל"ש בי' א"ה בממון אחה"ר וא"כ כ"ז שייך רק אי עכ"פ יש רוב להוציא ולא בנ"ד לומר דקילא בו יותר מישראל וז"ב:
ג) וגם בגוף הדין דכתב כת"ה דמשום דאיכא חשש פסידא דיגנוב החלב והוי שבות דשבות במקום פסידא דכ' המג"א דמותר יש לדון הרבה דאע"ג דכ' הש"ע דמותר שבות דשבות במקום פסידא זה רק טלטול מוקצה אבל טלטול חלב בנ"ד דהוי נולד דחמיר ממוקצה לא מצינו בזה בש"ע דיתירו בזה במקום פסידא ומכ"ש בנ"ד דהוי רק חשש פסידא דלא ידעי' בבירור אם יגנוב החלב ורק חיישי' לזה וע' ש"ע לקמן סי' שכ"ה סעי' בהא דפת שאפאה עכו"ם בשבת ב' דיעות בש"ע אי מותר לישראל ופליגי בהא דגמרו בידי אדם דקיי"ל דל"ש בי' מוקצה אי גם נולד ל"ש בזה ע"ש וע' תוס' שבת (י"ט ב') ד"ה. בהא דמהני במוקצה אם דעתי' עליו וסמך עליו דזה רק במוקצה אבל לענין נולד ל"מ אם סמך עליו ע"ש וה"נ בנ"ד אולי ל"מ שבות דשבות וכנ"ל אבל מ"מ י"ל דאפי' אם נימא דנולד חמיר בזה ממוקצה מ"מ בנ"ד שהישראל מכוין שלא לקנות כלל וגם מ"ש לעיל דהוי רק חשש פסידא י"ל דלשי' הראב"ד בהשגות פי"א ממעשר דוודאי החליפן בשלו ולא הוי ספיקא וע' ח"י הל' פסח סי' תמ"ח סק"ה וה"נ י"ל דקרוב לודאי שיגנוב והוי שבות דשבות במקום פסידא וודאי ובפרט היכי דמכוין שלא לקנות עד אח"כ הוי של הנכרי ובדידי' טרח ואפי' לשי' הנמוק"י דל"מ לכוין שלא לקנותו מ"מ הכא דהוי פסידא והוי רק טלטול מותר לטלטל החלב לבית הישראל דהוי הרבה ספיקות וכמ"ש כת"ה:
ד) ובעיוני בזה בש"ס ב"מ (י') הנ"ל לא אמנע מלהודיע לכת"ה מה שעלה ברעיוני פלפול בדברי הש"ס הנ"ל והנה אמרי' שם אמר ר"ל משום אבא כהן ברדלא ד"א ש"א קונה לו בכ"מ וכו' אמר אביי מותיב רחב"י פיאה אמר רבא מותיב ריב"א ניזקין וכו' נטל מקצת פיאה וזרק על השאר א"ל בה כלום נפל לו עלי' פרס טליתו עלי' מעבירין אותה הימנה וכו' וא"א ד"א ש"א קונה לו נקני' לי ד"א דילי' וכו' כיון דנפל עלי' ג"ד דבנפילה ניחא לי' דלקני' בד"א לא ניחא לי' דלקני' ר"פ אמר כי תקינו לי' רבנן ד"א בעלמא בשדה דבעה"ב לא תקינו לי' רבנן וכו' אמר רבא וכו' ראה את המציאה ונפל לו עלי' וכו' נקני' לי ד"א דילי' וכו' ע"ש וע' נמוק"י שם בהא דבדאורייתא ל"מ אי מכוין שלא לקנות רק בדרבנן ועמ"ש לעיל מזה אבל בדברי הש"ס עצמם יש להעיר מפ"מ בחר לו אביי להקשות מפיאה ורבא בחר לו הקושיא מניזקין ולא להיפוך. ונראה בזה הנה בקו' הש"ס ממשנה דפיאה דלקני' לי' דדא דילי' יש להקשות לפמ"ש בתשו' הר"ן והובא ברמ"א חו"מ סי' רל"ה סעי' א' דאע"ג דבפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר אם עשו בזה שלא כהוגן כגון שמכרו בנכסים מועטין ל"מ המכירה דכיון דכל מה דמהני בהו המכירה הוא רק תק"ח ולא תקנו רק היכי דעשו כהוגן ולא היכי דעשו של"כ דבכה"ג לא תקנו ע"ש וע' קצה"ח סי' ס"ו סקכ"ט מ"ש בזה דבר נכון ליישב דברי המהרי"ק ע"ש. ומעתה לפמ"ש הר"מ בפיה"מ ובפ' ממת"ע דמעבירין אותו גם ממה שלקט דקנסינן אותו בשביל שעשה שלא כהוגן שנטל אותו וזרק על השאר ע"ש וא"כ מה קושיא הרי הא דד"א קונה לו הוא רק מתק"ח דלא ליתי לאינצויי וכיון דבפיאה עשה של"כ לא תקנו לי' בכה"ג דלקני' ד"א משא"כ במכר ומציאה שפיר מהני ד"א דילי' וזה קו' גדולה. ונראה בזה עפ"ד הש"ס ב"ב (קל"ט א') נכסי לך ואחריך לפלוני וירד הראשון ומכר ואכל הב' מוציא מיד הלקוחות ד"ר רשב"ג אומר אין להשני אלא מה ששייר ראשון וכו' אר"י הלכה כרשב"ג ומודה רשב"ג במכר במתנת שכ"מ לא עשה כלום מ"ט אמר אביי מתנת שכ"מ ל"ק אלא לאחר גמר מיתה וכבר קדמו אחריך ע"ש. ובמל"מ פ"ט מזכי' הקשה לפמ"ש בתשו' הר"ן הנ"ל הרי מתנת שכ"מ ל"ה רק מדרבנן והכא דעשה של"כ שמכר ולא שייר להשני נימא ג"כ דבכה"ג ל"מ המתנת שכ"מ ולמה צריך אביי לומר בטעמא משום שכבר קדמו אחריך ע"ש. ונראה לומר בזה דכל דברי תשו' הר"ן הנ"ל ל"ש רק אליבא דרבא דס"ל דכ"מ דאמר רחמנא ל"ת אעל"מ ומשו"ה חידש הר"ן דגם במה דאמרי' מדרבנן דהוי תקנה אי עשה שלא כהוגן ל"מ בזה התקנה וע' כה"ג כתובות (פ"א) אבל התם דאזיל אליבא דאביי דהוא אמר שם המימרא משום דקדמו אחריך והוא ס"ל דגם בדאורייתא אע"מ ומכ"ש בקנין דרבנן לדידי' אם עשה של"כ דמהני הקנין בדיעבד ומשו"ה אמר אביי התם דל"מ רק מטעמא דכבר קדמו אחריך ולא משום תשו' הר"ן הנ"ל וז"ב מאוד ומעתה בע"כ הכא לא הי' רבא יכול להקשות מפיאה רק אביי לשי' הקשה דלקני' לי' ד"א דילי' דלרבא דס"ל כשי' הר"ן ורמ"א הנ"ל לק"מ מפיאה וכנ"ל וא"ש:
ה) והנה בש"ס משני על קו' מפיאה שהקשה אביי דכי תקינו רבנן ד"א בעלמא אבל בשדה דבעה"ב לא תקינו ומעתה יש להקשות דמה ראה עוד רבא להקשות ממשנה דראה את המציאה ונפל עלי' דלקני' לי ד"א דילי' והרי י"ל דמיירי דהמציאה הי' בשדה דאחר ובכה"ג לא תקנו רבנן ד"א רק בעלמא ברה"ר או בסימטא וא"ל דא"כ יקנה לו המציאה לבעל השדה ז"א לפמ"ש תוס' ב"ב (נ"ד א') דחצר ל"ק לבעה"ב בדבר שיוכל להיות שלא ימצאנו לעולם ע"ש וכ"כ תוס' ב"מ (כ"ו א') וא"כ י"ל דמיירי דהמציאה הי' בכה"ג ומשו"ה הוי של מוצאו ולא של בעל השדה וגם ד"א אינו קונה בשדה דאחר וגם יקשה אמאי לא מתרץ באמת הש"ס כן ואמאי נאדו לתי' אחרים. ונראה ליישב דהנה בגוף תי' ר"פ מ"ש דל"מ קנין כ"א בשדה דבעה"ב וברה"ר ומחוסר הבנה דבשלמא ברה"ר י"ל כמ"ש רש"י משום דאין לו לכ"א ד"א מיוחדות אבל בשדה דבעה"ב מ"ט באמת א"ל ד"א ונראה דהנה בהא דד"א קונה לו כ' באס"ז הטעם דהוי כמו חצירו דקונה לו מה"ת וה"נ בד"א תקינו רבנן שיהי' כמו חצירו ויהי' שלו והנה יש לדון בזה עפמ"ש האחרונים דאע"ג דכמ"פ אמרו חז"ל דהפקר ב"ד הפקר היינו רק שיהי' הפקר גמור אבל לא יכלו חז"ל לומר שיהי' שלו ממש ע"י זכי' דהבד"ה וע' ישויע"ק אה"ע סי' כ"ח וכמ"ד והדברים עתיקין וא"כ הכא בד"א דצריך להיות חצירו וזה לא יכול להיות ע"י הבד"ה אבל הסבר הדברים נ"ל עפמ"ש במק"א לבאר גוף הדבר של"ה יכלו לעשות זכי' ע"י הבד"ה והוא עפמ"ש התוס' לקמן (דף י"א א') דאם נאמר דמה שזוכה הבן הוי רק מדרבנן אין סברא לומר
דהאב זוכה ג"כ ממנו מדרבנן ויעשו חז"ל שתי זכיות זה א"א לומר ובע"כ דמה שזוכה הבן הוי מה"ת ואח"כ זוכה האב ממנו מדרבנן ע"ש וה"נ בנ"ד י"ל דכיון דחז"ל הוצרכו להפקיר ממונו של אחר ע"י הבד"ה ל"ה יכולין לומר דמזה יופקר ואחר יזכה והוי שתי זכיות ואמרתי דלפ"ז י"ל דהיכי דהדבר מעצמותו ל"ה ברשות אחד ואם אמרו חז"ל בזה הבד"ה בע"כ מהני גם לזכי' ג"כ דהרי לא הוצרכו רק לפעולה אחת (וזה י"ל בגיטין (ל"ז) בילפותא דהבד"ה דר' יצחק נפ"ל מכל אשר לא יבא לעצת הזקנים יחרם כל רכושו וכו' ור"א נפק"ל מאלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע ב"נ וראשי האבות מה אבות מנחילין וכו' ע"ש ולמ"ל שתי דרשות ובמה פליגי להנ"ל י"ל דל"פ ומא"ח ומא"ח וכ"א מוסיף ע"ד חבירו דביש"ש גיטין שם כ' דהנ"מ שם דמאן דיליף מאשר לא יבא לעצת הזקנים שמעינן רק דיכולין להפקיר וכמו התם דאמר רק יחרם וללימוד ר"א מראשי אבות המטות הוי גם זכי' כמו התם דאבות מנחילין בניהם ע"ש וכבר הביאו המחברים לדברי היש"ש הנ"ל דס"ל דהבד"ה הוי גם זכי' ולהנ"ל הדבר כמין חומר דר' יצחק נפק"ל מכל אשר לא יבוא לעצת הזקנים יחרם והוי סבורים דרק להפקיר יכולין כמו התם דהוי יחרם כל רכושו וע"ז בא ר"א והוסיף דפעמים יכולין גם לעשות זכי' והביא מקרא דאלה הנחלות דהוי גם מקודם הפקר ובזה האופן יכולין גם להנחיל ע"י הבד"ה וז"נ). ומעתה זה סברת הש"ס דבשדה דבעה"ב לא תקינו לי' רבנן ד"א כיון דד"א הוא רק מטעם הבד"ה וזה רק בסימטא או להס"ד ברה"ר משום דגם מקודם אינו של שום אחד מהם אבל בשדה דבעה"ב צריכין לעשות שני זכיות להפקיר משל הבעה"ב ויעשו חצירו זה לא יכלו לעשות וז"ב. והנה בגוף סברת האחרונים דלא יכלו לעשות זכי' ע"י הבד"ה כבר הביאו מש"ס גיטין (כ' א') אר"ח יכילנא למפסלינהו לכולהו גיטא דעלמא א"ל רבא מ"ט אילימא משום דכתיב ונתן וכתב והכא איהי קא כתבה לי' ודלמא אקנויי אקני לי' רבנן ובפירש"י התם משום דהפקר בי"ד הפקר אקנויי לי' רבנן ההוא זוזא מדידה והוי כמאן דיהיב לה איהו דהבד"ה ע"ש ומבואר דרבא ס"ל דמשום הבד"ה יכולין לעשות גם שני זכיות להפקיר ולזכות לזה ומעתה לשאר האמוראים ולאביי מכללם ל"ה קשה כלל ממשנה דניזקין אחר שכבר משני דבשדה דבעה"ב ל"א ד"א קונות א"כ מצינו לשנויי דהתם מיירי במקום המיוחד לזה אבל לרבא דס"ל דגם בשדה דבעה"ב מהני ד"א כיון דלדידי' הוי גם זכי' ע"י הבד"ה והי' קשה לו המשנה המציאה לקני' לי' ד"א דילי' ולזה הוצרך לשנות דברה"ר לא תקינו רבנן ד"א ולדידן דס"ל כשי' האחרונים דל"ה זכי' רק הפקר וא"כ משו"ה בשדה דבעה"ב לא תקינו רבנן ד"א וגם ברה"ר ל"מ ד"א כרבא וא"ש. נמשכתי מענין לענין מאותו ענין ובגוף השאלה כבר כתבתי לו חוו"ד ואשאר בזה ידידו. ע"כ דברי תשובתי: