אור ברסלב

חידושי מהריא על כתובות· רבי יהודה אסאד

דף צז:

דף צז.

אפילו היכא דלא שקלה וכו'. והנה רש"י כתב וז"ל שהרי יורשיה גובים כתובתה וכו' משמע בהדיא דסבירא ליה אי אין גובים יורשי הבעל חייבים וכו' וקשה עלי' קושי' תוס' פשיטא ומאי קמ"ל מתני' ונ"ל דנשמר רש"י מזה במתק לשונו שכתב אין חייבים וכו' אם מתה וכו' והוא שפת יתר ונ"ל כוונתו אם מתה קודם שגבתה הכתובה שהרי יורשיה גובים כתובתה מיורשי הבעל דייקא והא קמ"ל דהוה אמינא כיון דמחוסר גוביינא אינהו יורשי הבעל במקום אביהם קיימי ולקברינה אינהו וליפטרו קמ"ל דיורשיה גובים מהם והם חייבים, ועוד יש לומר לפמ"ש תוס' ד"ה נזונות תנן וכו' פי' האבעי' הוא אי נזונות תנן אם כן לאנשי יהודה שמדעתן נזונות אין מעשה ידיה שלהם ע"ש אם כן קמ"ל מתני' טובא רישא נזונות לאנשי גליל לכן מעשה ידיה שלהן אבל לאנשי יהודה אין מעשה ידיה שלהן אבל בחיוב קבורה לכ"ע כיון דיורשיה יורשים כתובת' אין יורשי הבעל חייבים בקבורה ולא קשה מידי קו' התוס' פשיטא דבעל גופיא לא מחייב היכא ירית כתובתה יורשים שאני דהרי מזונות יוכיחו דבעל אין נותן אלא אם כן מעשה ידיה שלו ויורשים נותנים ומעשה ידיה שלה לאנשי יהודה, אמנם תוס' מכל מקום הקשו שפיר דאם כן הוי ליה לפשוט האבעי' דעל כרחך נזונות תנן, ועוד הא באמת מסקי' הנזונות תנן ואם כן קשה פשיטא, ונראה לומר דממה נפש לא קשה מידי קושי' תוס' דקשה ליה מאי מבעי' לי' כלל וכן למסקנא אי הנזונות תנן והא מדתני מתני' ואין חייבים בקבורתה מכלל דרישא נזונות חייבים קאמר נ"ל לפמ"ש תוס' ד"ה נזונות וכו' אי מדעתם נותנים יש סברא לומר שאין מעשה ידיה שלהן, ואם כן אם אירע שהוצאת קבורתה עלה יותר מכדי כתובה יש סברא לומר דיורשיה מצי אמרי שאין רוצים לירש אלא יורשי הבעל לירתינהו ולקברינהו ואי הנזונית תנן שפיר הוה אמינא דלהכי באמת תקנו שמעשה ידיה שלהן אע"ג דמדעתם נזונות כדי שאם ירצו יורשיה שיהיו יורשי הבעל חייבים בקבורתה בכהאי גוונא הנ"ל וקמ"ל מתני' טובא אע"ג הנזונות מכל מקום מעשה ידיה שלהן והוה אמינא שהם נגד זה חייבים בקבורתה אם עלה יותר מכדי כתובתה קמ"ל ומכל מקום אין חייבים אלא יורשיה וכו' הם חייבים אע"ג שעלה יותר מכדי ירושתם הכתובה ואם כן ממה נפשך מיתרצא קושי' תוס' ודוק:

והנה לעיל דף מ"ג פירש רש"י טעמא דמציאת הבת לאחר מיתת האב לעצמה משום דבעל כרחך מיתזנא בתנאי בית דין וליכא משום איבה וכו' ותוס' דף מ"ז ד"ה משום וכו' הקשה עלי' ממתני' דהכא דהרי למאן דאמר מזוני עיקר מעשה ידיה רק משום איבה ואם כן ביתומים דבעל כרחך מיתזנא אמאי מעשה ידיה ליתומים ע"ש ולענ"ד לא קשה מידי דהא רב הוא דסבירא ליה מזוני עיקר ויכולה אשה לומר איני נזונות וכו' ורב לטעמי' הרי סבירא ליה הלכה כאנשי יהודה והנזונות תנן אם כן לאו בעל כרחך מיתזנא תנן מדעתם ולכן מעשה ידיה שלהם ולמאן דאמר נזונות תנן באמת סבירא ליה מעשה ידיה עיקר ולאו היינו טעמא משום איבה ולכן אף ביתומים תקנו כיון דנזונות בעל כרחך מכל שכן דמעשה ידיה שלהן שזהו עיקר התקנה, ועוד מאן דאמר מעשה ידיה עיקר על כרחך סבירא ליה הנזונות דקשה ליה להאי מאן דאמר איפכא מבעי' לי' במתני' להקדים דין מעשה ידיה שלהם שהוא עיקר תקנתא ואחר כך לומר דנזונות משלהן אמנם אי תני הכי על כרחך היה צריך למתני' נזונות מנכסיהן והוה אמינא נזונות בעל כרחך לעולם כאנשי גליל ובאמת הנזונות תנן לכן נקט איפכא כנ"ל ועוד לפמ"ש תוספות ד"ה נזונות וכו' סברת האבעי' הוא אי נימא לאנשי יהודה כיון דמדעתם נזוני אין מעשה ידיה שלהם וזהו על כרחך רק למאן דאמר מזוני עיקר אבל למאן דאמר מעשה ידיה עיקר לית ליה כלל נזונות תנן ולכן מעשה ידיה שלהם דהא מעשה ידיה עיקר ואם כן על כרחך סבירא ליה נמי הנזונות תנן. אמנם כן נראה ליה דהקשו תוספות שפיר על רש"י דאם כן מאי מבעי' ליה כלל הרי אי נזונות תנן על כרחך ליכא למימר מעשה ידיה עיקר כנ"ל דאי מעשה ידיה עיקר לכ"ע מעשה ידיה שלהן אלא על כרחך סבירא ליה מזוני עיקר ואם כן דמזוני ומעשה ידיה משום איבה הרי על כרחך ליכא למימר נזונות תנן לרש"י דאמאי מעשה ידיה שלהם כיון דבעל כרחך מיתזנא ליכא משום איבה ואם כן תפשוט האבעי' כנ"ל כוונת קושי' תוס' הנ"ל ועדיפא נראה לומר דהא מעיקרא כי פשיט הכא משמואל דהנזונות תנן על כרחך לא סבירא ליה סברת רש"י דהא בזה דחה הש"ס פשיטות משום דתהוי לה איבה כמ"ש רש"י דעל כרחך מיתזנא ואם כן קושי' תוספות שפיר לרש"י דזהו סברת התרצן אם כן תקשה אמאי דחי הש"ס פשיטותא וקאמר לעולם נזונות תנן והא ממה נפשך נפשוט אי ליתא להאי סברא דתהוי לה איבה הרי נפשוט הנזונות תנן ואי איתא להאי סברא אם כן מהאי טעמא גופא נפשוט דהנזונות תנן דאי נזונות אם כן אמאי מעשה ידיה שלהן ואם כן תפשוט או משמואל או ממתניתין, אמנם כן נראה לומר דוקא תוספות לטעמם דף מ"ז דפליגי על רש"י הנ"ל וסבירא ליה אי נימא בעל כרחך מתזנא שייך איבה דלא לטרחוה לב"ד פי' שפיר הכא ד"ה נזונות וכו' סברת האבעיא כנ"ל דוקא אי בעל כרחך מיתזנא מעשה ידיה שלהן להיפוך מסברת רש"י אבל לרש"י על כרחך לית ליה כפירוש התוס' אלא רש"י סבירא ליה איפכא סברת האבעיא הוא אליבי' דאנשי גליל הנזונות תנן אם כן לאנשי גליל דבעל כרחך מיתזנא אין מעשה ידיה שלהן או נזונות תנן ומכל מקום מעשה ידיה שלהן וטעמא או דמשום דמעשה ידיה עיקר התקנה או משום דשייך איבה מכל מקום כסברת תוספוח דלא לטרחוה לבית דין והא גופא הוא האבעיא אי נימא כסברת רש"י או כסברת תוספות ואם כן תו לא קשה מידי דתפשוט ממה נפשך כיון דאמרינן סברת רש"י דהא יש לומר דוקא במציאה והוא הדין במעשה ידיה למאן דאמר מזוני עיקר אבל עדיין מספקא ליה למאן דאמר מעשה ידיה עיקר יש לומר נזונות תנן ומכל מקום מעשה ידיה שלהן ואם כן מתורץ קושי' תוספות על רש"י, ומ"ש רש"י הכא בגמרא ד"ה תהוי וכו' אבל מעשה ידיה שתקנו תחת מזונות וכו' משמע בהדיא למאן דאמר מזוני עיקר קאי אין זה סותר למה שכתבתי לתרץ דעת רש"י דהא לפי זה אין פי' כלל בדברי רש"י דכתב תהוי לה איבה דעל כרחך זנים אותה אבל מעשה ידיה וכו' הוי ליורשים ע"כ וקשה ומאי שנא זה מזה ולא פי' רש"י שיחתו בטעם לחלק ביניהם לכן נראה לומר בתיבת שתקנו שכתב רש"י ושפת יתר הוא דלא הוי ליה למימר רק אבל מעשה ידיה תחת מזונות הוי ליורשים אבל מאי שנא שתקנו לבעלה מיותר לכך נראה לי דרוצה לומר כמ"ש לתרץ עלי' קושי' תוספות הנ"ל דף מ"ז ורוצה לומר אבל מעשה ידיה שתקנו לבעלה דייקא (הוא) הוא עיקר התקנה דמעשה ידיה עיקר רק שנגד זה חייב במזונותיה וזה"ש תחת מזונות ולכן הוי ליורשים כיון דנזונות מהם: תוס' בד"ה ואין חייבים בקבורתה, ואם תאמר פשיטא דהא בעל גופי' לא מחייב בקבורתה היכי דלא ירית כתובתה וכו'. ובפשוט כוונתם היכי דלא ירית כגון שהכניסה ערומה שהיא ענייה ואין לה כלום להוריש, אמנם מהרי"ל בתשו' סימן ס"ד פסק דכהאי גוונא חייב הבעל בקבורתה דלא פלוג רבנן בתקנתא וכתב הב"ש סימן פ"ט סק"א וסק"ד דכן נשמע מתוס' דהכא והיינו מסוף דבריהם שהעלו אם לא הניח אלא מטלטלין אפילו הכי יורשיה הראוים ליורשה אם היה לה כתובה חייבים לקוברה לפי זה אפילו לא הניח כלום נמי חייבים הראוים ליורשה ומכל שכן דהבעל גופי' חייב כהאי גוונא, אם כן מ"ש תוספות בתחילה בהיפוך ר"ל צ"ל כוונתם כשאין לו דין ירושה אבל אם הוא ראוי לירש אפילו לא ירש חייב בקבורה וכן הוא דעת הראב"ד בלא נשבעה עדיין אבל הרמב"ם דסבירא ליה במתה בלא שבועה אין יורשיה חייבים לקוברה על כרחך לא סבירא ליה דלא פלוג וגם כשלא ירש הבעל אינם חייבים היורשים בקבורה ונקברת מן הצדקה עכ"ד ע"ש, ולענ"ד מה שהשוה הב"ש שלשה דינים אלו לא נשבעה או לא הניחה כלום שהכניסה ערומה או שלא הניח אלא מטלטלין ותליא בפלוגתא הרמב"ם וראב"ד, לבבי לא כן ידמה אלא חלוקים ממש דהא דינא דתוספות בלא הניח אלא מטלטלין נמי יורשיה הראוים ליורשה חייבים לקוברה, על כרחך הרמב"ם פליג דסבירא ליה בלא נשבעה יורשי הבעל חייבים לקוברה אע"ג דאפשר שתפסה צררי ויורשיה יורשים אותה וכהשגת הראב"ד עלי' מהאי טעמא מכל שכן בלא הניח אלא מטלטלין דסבירא ליה יורשי הבעל חייבים לקוברה ודלא כתוס', וגם הראב"ד בלא נשבעה דוקא פליג ומשום דאמרי' כבר קבלה כתובתה ועל יורשיה לקוברה אבל בלא הניח אלא מטלטלין ודאי מודה דעל יורשי הבעל לקוברה ודלא כתוס' ואם כן קשה לדידהו קושי' התוס' מאי שנא דלא תנן נמי אין חייבים בפרקונה וכו', ונראה לומר להראב"ד ניחא דיש לומר הא גופא קמ"ל מתני' ואין חייבים בקבורתה אע"ג דלא נשבעה עדיין ולאפוקי מדעת הרמב"ם, ועוד יש לומר הוכי תימא דתוס' לאמת דקמ"ל דין דיבמה ותוס' דחו דאם כן הוי ליה לש"ס להוכיח כן לעיל דף פ"א מגופא דמתני' ולהראב"ד ניחא דהא יש לומר גופא דמתני' קמ"ל בלא נשבעה הראוים ליורשה חייבים לקוברה ולא יורשי הבעל ומכפל לשון יורשיה יורשי וכו' שמעי' הא דיבמה כנ"ל, וממילא תוס' על כרחך לא סבירא נמי כהראב"ד דאם כן מנא ליה להוכיח הדין בלא הניח כי אם מטלטלין נמי דלמא דוקא בלא נשבעה וכהראב"ד, וגם הא שפיר יש לומר דין דיבמה קמ"ל ודיחוי התוס' ליתא להראב"ד כנ"ל ועל כרחך דפליגי התוס' והראב"ד בשני דינים אלו בלא נשבעה ולא הניח כי אם מטלטלין מהיפוך להיפוך, ועדיין קשה קושי' תוס' להרמב"ם דסבירא ליה גם בלא נשבעה על יורשי הבעל לקוברה ומכל שכן בלא הניח כי אם מטלטלין כנ"ל, ונ"ל להרמב"ם הא קמ"ל מתני' בהכניסה ערומה דלא פליג רבנן וחייב הבעל לקוברה דראוי לירש הוא קמשמע לן דיורשי הבעל אין חייבים לקוברה בכהאי גוונא שלא ירש הבעל כלום כנ"ל, ועוד יש לומר נמי הוכי תימא דתוס' לאמת להרמב"ם דקמ"ל דין דיבמה, והא דלא הוכיח הש"ס לעיל דף פ"א מגופא דמתני' משום דהא יש לומר גופא דמתני' הא קמ"ל דינא בהכניסה ערומה אע"ג דהבעל חייב לקוברה יורשיו אין חייבים לקוברה וכנ"ל, ולפי זה תוס' דלא תירצו הכי קושייתם על כרחך פליגי או דסבירא ליה כהאי גוונא גם הבעל אין חייב לקוברה וכמ"ש תוס' תחילת דבריהם הנ"ל או דסבירא ליה בכהאי גוונא גם יורשי הבעל חייבים לקוברה ולא הראוים ליורשה ודלא כהב"ש בשם התוס' דהכא בתרווייהו בהיפוך, אמנם הא מיהת נראה לומר דהבעל חייב לקוברה דלא פלוג גם בהכניסה ערומה שפיר סבירא ליה לתוס' כמהרי"ל הנ"ל ומתחילת דבריהם הנ"ל מוכח כן דעל כרחך לא כוונו תוס' במ"ש דבעל גופי' לא מחייב היכי דלא ירית וכו' בהכניסה ערומה דאם כן עדיפא הוי ליה לתוס' להקשות בדרך קל וחומר הבעל גופי' דראוי לירש לא מחייב בכהאי גוונא מכל שכן יורשיו שאין ראוים כלל לירשה, אלא על כרחך כוונת תוס' הוא כשאין לו דין ירושה דוקא כגון בכותב לה דין ודברים אין לי וכו' בחייך ומותך למאן דאמר מהני תנאו שלא יירשנה ריש פרק הכותב, אי נמי במתה מחמת קטטה לשיטת רשב"ם בבבא בתרא דף קמ"ו בעובדא דתותרנית ע"ש, אבל בהכניסה ערומה סבירא ליה כמהרי"ל דבעל חייב לקוברה אבל לא יורשיה אלא יורשי הבעל, מה שאין כן להרמב"ם וכנ"ל, וראיתי להגאון בספר בני אהובה פח"י מאישות הלכה וי"ו כתב ראי' להראב"ד מסוגי' דף פ"א הנ"ל דלרמב"ם מנא ליה לש"ס להוכיח דינו דשומרת יבם דלמא באלמנה שמתה בלא שבועה מיירי דיש לה שני יורשים יורשי בעל לכתובה ולנדוני' ויורשי אשה לנכסי מלוג ולכך יורשי הבעל חייבים בקבורתה ע"ש שתירץ דהרמב"ם מפרש הסוגי' שם זו שומרת יבם כעין שומרת יבם קאמר שיש לה שני יורשים והיינו אלמנה שמתה בלא שבועה דהא יתומים קתני כי קושי' תוס' לעיל פ"א בד"ה איזו אלמנה וכו' ומינה יליף הש"ס דהוא הדין לשומרת יבם שמתה וכו' עש"ה ודפח"ח, אבל במחילת כבודו דבריו תמוהים ונעלם ממנו דברי הר"ן בריש פרקין שכתב וז"ל וטעמו דהרמב"ם ז"ל וכו' וקל וחומר משומרת יבם שהרי זו אין יורשיה יורשין מכתובתה ומנכסי צאן ברזל שלה כלום ובשומרת יבם יורשין מקצת צאן ברזל עכ"ל, אם כן נהפוך הוא דבלא נשבעה יליף הרמב"ם משומרת יבם, ובני אהובה כתב איפכא דש"ס יליף שומרת יבם מדין לא נשבעה ותמוה הא מנ"ל למילף הא שומרת יבם גם יורשיה יורשין מקצת צאן ברזל מה שאין כן בלא נשבעה, וממילא הדרא קושיא לדוכתיה לרמב"ם מנא ליה לש"ס לעיל למיפשט אבעי' דשומרת יבם דלמא רק בלא נשבעה לבד מיירי מתני' דיש לה נמי שני יורשים:

תוכן העניינים

חידושי מהריא על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה