אור ברסלב

חידושי מהריא על כתובות· רבי יהודה אסאד

דף פו.

דף פה.

משני ראיה דאם לא כן מאי תרויח במחילתה ועוד דאם לא כן אמאי לא סמכה דעתה בקדושין ולרשב"א דפליג על הר"י נראה לומר כיון דהוא אבעי' בגמ' בבבא קמא אי דינא דגרמי דינא או קנסא והמהרש"ל בבבא קמא כתב דאפילו בקנס דרבנן מודה בקנס פטור ע"ש [שוב ראיתי דהש"ך בסי' שפ"ח ס"ק נ"א בשם המרדכי העלה דבדיני דגרמי שהוא קנס דרבנן לא מיפטר בהודאתו ודלא כהים של שלמה בב"ק, ולענ"ד גם מתוס' הכא מוכח כן, אבל בשיטה מקובצת בבבא קמא דף צ"א ע"ש בהדיא כתב דגם קנסא דרבנן כמו בחוטף מצוה מודה בקנס פטור עש"ה ונעלם זאת מהש"ך] ומכל שכן אי דינא דגרמי דאורייתא הוא ודאי הוי ליה מודה בקנס דאורייתא פטור ואם כן לא סמכה דעתה דשמא ילך לבית דין ויודה וכן מרווחת במחילתה ודעת הר"י נראה לי על פי מאי דקשה לי לשון רש"י ד"ה מגבי בי' וכו' מן המוחל והוא שפת יתר דפשיטא וכי ממאן גבי' ונ"ל דז"ל רש"י ד"ה מגבי בי' דמי ניירא כלומר אומר שלא מכר לו וכו' והרי הוא בידך עכ"ל ונראה לומר כונתו על פי קושי' הרא"ש מאי מגבי בי' הרי הנייר בידו הוא ותי' הרא"ש דלא קאי כלל על מוחל אלא גבי שורף שטר וכו' אמרה אמנם רש"י סבירא ליה דבמוחל נמי אמרה לכן פי' כלומר וכו' ה"ה בידך לפי שאין פשט הלשון משמע כן, והנה בסנהדרין ל"ג דעת תוס' והרא"ש טעה בשיקול הדין חייב אפי' לרבנן דרבי מאיר דלא דאין דדינא דגרמי משום דדיבור הוי מזיק ממש, ובתוס' בבא קמא הקשו על שיטתם, מאי שנא משורף שטר וכו' ותי' מה שתירצו ע"ש והגאון מוהרח"י בקונטרס שלו הקשה עליהם אמאי לא הקשו טפי ממוחל דאמרינן למאן דדאין דינא דגרמי וכו' והרי דיבור מזיק הוי ולכ"ע חייב ותי' בקצה"ח סי' כ"ה בשם אחיו עפמ"ש הרא"ש והר"ן הנ"ל דדמי ניירא וכו' קאי אשורף ולא אמוחל ואם כן מהאי טעמא לא הקשה תוס' ממוחל דיש לומר באמת לכ"ע חייב ואמימר לא קאי אמוחל ע"ש ועל פי זה מובן היטיב כונת תוס' כאן בראיה שהביאו מקדושין דלא סמכה דעתה וכו' ותמוה הרי רבי מאיר הוא דפליג התם ורבנן דרבי מאיר לטעמייהו אזלי דלא דייני דיני דגרמי אמנם להנ"ל אתי שפיר כיון דעל כרחך תוס' סבירא להו במוחל לכ"ע חייב ואם כן נראה לומר דזהו כונת רש"י לטעמיה דפירש דמי ניירא אמוחל קאי כנ"ל ולא כהרא"ש כן פירש נמי דמגבי ביה דמי שטרא אמוחל קאי ודוקא למאן דדאין דינא דגרמי ולא לכ"ע לכן כתב רש"י מגמ' וכו' מן המוח:

איברא דברי קצות החושן הנ"ל תמוהים דבהדיא מוכח דעת תוס' דגם במוחל תלי' בפלוגתא דהרי כתבו לעיל דף פ"א ע"ב ד"ה לא יאמר וכו' ואם תאמר לימחול לנפשי' ויש לומר כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי וכו' הרי בהדיא דמוחל נמי תליא בפלוגתא, וכן בתוס' דהכא ד"ה תיזל וכו' שהקשה מרב נחמן לטעמיה דדאין דינא דגרמי בפרק הגוזל וכו' משמע דאי לאו הכי הוי מצי למימר רב נחמן לא דאין דינא דגרמי במוחל נמי, ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה על תוס' דבבא קמא הנ"ל ועל תוס' דהכא הרי לשיטתם בסנהדרין דיבור הוי מזיק ממש אפילו לרבנן דרבי מאיר ומאי שנא מוחל ונראה לי לתרץ דוקא בדמי המקח שקבל המוחל הוי ליה מזיק ממש בדיבורו אבל בדמי השטר הוי ליה רק גרמא דמניעת ריוח הוא ומכל שכן אי מכירת שטר רק דרבנן ודאי לא הוי מזיק דמן התורה אינו שלו ואם כן להכי אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי דוקא מגבי' בי' דמי שטרא מעליא כל החוב כמ"ש רש"י ותוס' בשם רשב"א והא דקאמר מאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי דמי ניירא היינו מאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי דמי ניירא היינו חוץ מדמי המקח דזה פשיטא הוא דהוי ליה מזיק ממש אמנם בתוס' כאן מוכח בהדיא דאף דמי המקח נמי תליא בפלוגתא והראי' מקדושין שהביא רבי מאיר נראה לומר כונתו דלית ליה טעמא דרבנן משום דלא דייני דינא דגרמי כנ"ל דאם כן לא הוי ליה למימר דפליג רבי מאיר לית ליה דשמואל אלא לטעמייהו אזלי דכ"ע אית להו דשמואל ורבי מאיר לטעמייהו דדאין דינא דגרמי סמכה דעתה, אמנם לזה נ"ל לשיטת תוס' לטעמם לעיל ד"ה המוכר דאי מכירת שטר דאורייתא לא מצי מחל ואם כן שמואל לטעמי' סבירא ליה שעבודא לאו דאורייתא על כרחך מכירת השיעבוד נמי לאו דאורייתא ומצי מחל אבל רבי מאיר לטעמיה בבכורות מאי טעמא דסבירא ליה שעבודא דאורייתא כמו שהוכיח במישור התומים בסי' ל"ט אם כן מכירת שטר נמי דאורייתא ולא מצי מחל ונקט הש"ס בקדושין קושטא דמלתא רבי מאיר לית ליה דשמואל: לכך נראה לי מכל מקום דעת הר"י דגם במוחל תליא בפלוגתא אבל מיהת נחית דרגא היותר מדמי המקח הוי ליה גרמא וקנסא הוא כדפשיט הש"ס בהגוזל אבל דמי המקח דהוי ליה כמו מזיק בדיבור אף דמכל מקום תליא בפלוגתא כדמשמע לישנא דאמימר סבירא ליה דינא הוא ולא קנסא ואם כן הקשה שפיר מאי תרויח ואמאי לא סמכה דעתה ולית ליה דשמא יהיה מודה בקנס ופטור דהרי דינא הוא ותי' הר"י שפיר דמי המקח הוי ליה דינא ולא יותר אלא קנסא ואם כן תיזל ותודה ותיפטר כנ"ל ואם כן לא קשה מידי קושי' רשב"א על הר"י מלשון הגמ' דמי שטרא מעליא היינו אם לא מודה בקנס כנ"ל ודוק, ובעיקר קושי' התוס' מה תרוויח נראה לי לתרץ דלכאורה קשה עדיפא הוי ליה לתוס' להקשות הא בעל חוב דינו בבינונית וכתובת אשה בזיבורית אבל דינא דגרמי בעדיות כמ"ש הסמ"ע והש"ך סי' שפ"ח סעיף ב' אות ד' בסמ"ע ואות י"ב בש"ך ואם כן אדרבה יותר תפסיד, אמנם הרי העלו שם דזהו דוקא במשלם קרקע אבל מטלטלין כל מילי מיטיב הוא ואם כן שפיר מרווחת דלוקח הכתובה דיני' בארעא כדלקמן אבל מדינא דגרמי מצי לסלוקי ללוקח בזוזי אם רוצה היא להחזיק הקרקעות כנ"ל:

גמרא ואי פקח הוא וכו' וכתב ליה שטרא בשמיה. וקשה לי לשיטת הראב"ד מובא ברא"ש בשמעתין דאי כתבי' לוה למלוה משתעבדני' לך ולכל דאתי מחמתך אינו יכול למחול אם כן הוי ליה למימר עצה יותר טובה אי פקח וכתוב לי' ללוקח בתוך שטר הלואה שמסר לו המוכר משתעבדני' לך ולכל דאתי מחמתך ולמה לו לכתוב שטר אחר ולפמ"ש קצוה"ח סי' ס"ו סקכ"ו בדעח הראב"ד דהיינו טעמא דיכול למחול לשמואל משום דאמר ליה לאו בעל דברים דידי את ורק מכח הרשאתו מצי תבע ללוה והרשאה מצד שליחות הוא מה שאין כן אם כתב ליה ולכל דאתי מחמתך לא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את משום דקני' לי' ותבע ללוה מצד הקנאה עש"ה אם כן באמת הכי קאמר וכתב ליה שטרא בשמי' אין רוצה לומר לכתוב שטר אחר אלא יכתוב ולכל דאתי מחמתך והיינו בשמי' דתבעו משום הקנין שלו הוא ולא מצי אמר לאו בעל דברים וכו', ועוד נראה לומר תקנה זו ניחא טפי שאין צריך לשמור שטר המכירה מה שאין כן על ידי שיכתוב לי' לכל דאתי מחמתך עדיין צריך לשמור גם שטר המכירה בידו כמובן ודוק:

תוס' ד"ה לבעל חוב וכו' ומשמע התם אפילו דלית ליה זוזי. ונ"ל כונתם משום דאם לא כן מאי פריך התם מתני' וברייתא אהדדי דלמא ברייתא מיירי בלית ליה זוזי ועוד ממתני' גופא מוכח דאי דוקא באית לי' זוזי מאי ארי' פועל דאליו הוא נושא נפשו אפילו בעל חוב נמי כדאמרינן הכא משום דאדעתי' דזוזי הוא דאוזפיה כמ"ש תוס' בבא בתרא צ"ב ד"ה אי וכו' ובבעל התרומות חלק ב' משער ד' ז"ל חוב דפועל וכו' כדמוכח במשנת השוכר את הפועל דאיתא בפרק הבית והעלי' עכ"ל משמע כנ"ל דממתני' גופא הראיה, אמנם שוב ראיתי בתוס' בבא בתרא צ"ב פירשו שיחתם וראייתם הכי משום דאמרינן התם דאיצטרך לאשמעינן שלא נימא ממרי רשותיך פארי אפרע והיינו היכא דלית ליה זוזי דבעל חוב אי אית לי' זוזי לא מצי לסלוקי בשאר מילי וכו' ע"ש והיינו ממש כמ"ש ממתני' גופא מוכח דאם לא כן מאי קמ"ל אלא רוצה לומר מרישא מוכח לה ולפמ"ש מסברא פשיטא קל וחומר מבעל חוב כנ"ל ועל פי זה נראה לי לתרץ דעת מהר"ם במרדכי ריש בבא קמא שראה בחלום דמידי דמאכל שומעין והגידולי תרומות שער ד' ח"ב הנ"ל הק' עלי' אם כן אמאי דחיק רב נחמן לאוקמי ארומי' דמתני' וברייתא כאן בשלו כאן בשל הפקר לימא ברייתא במידי דאכילה והניחו בקושי' ע"ש ועי' ש"ך סי' של"ו סק"ב ולענ"ד נראה דוקא היכא דלית ליה זוזי אמרה מהר"ם וכיון דהוי ליה מידי דאכילה לא אמרינן לי' זיל טרח וזבין ואייתי זוזי ואם כן ברייתא דשומעין לו מיירי על כרחך אפילו בדאית לי' זוזי לפי מאי דמוקי לה השתא בשל הפקר בהכי ניחא טפי מלאוקמה בתרי גווני דוקא בלית ליה זוזי ודוקא במידי דמאכל, ועוד מדלא משני בקיצור ברייתא בלית ליה זוזי כנ"ל ועל כרחך דמכל מקום אין שומעין ומדלא הביאו תוס' ראי' זו כנ"ל על כרחך משום דברייתא נמי באית לי' זוזי משמע ובתוס' בבא קמא מ"ו ע"ב ז"ל ובשכיר וכו' דגבי פועל לא אמרינן ממרי רשותך פארי וכו' כדמוכח וכו' משמע ר"ל כמ"ש בבבא בתרא:

בא"ד כדאמרינן הכא וכו' ורוצה לומר לבעל חוב מסלק בזוזי וכו' האי כדיני'. ולכאורה הוי ליה לאתויי ראי' גם מלקמן דתולה מעותיו בנכרי היה אבל בלאו הכי לא אמרינן טרח וזבין בלית ליה זוזי אבל באית לי' זוזי בעי ליתן זוזי וראיתי בתוס' בבא קמא ט' ע"א ד"ה ר"ה ובדף מ"ו ע"ב שם ד"ה ה"ג אי וכו' באמת כתבו הראי' והאי דתולה מעותיו בנכרי הי' ע"ש וכאן נ"ל כונת תוס' משום דמעשה שהיה נקט הש"ס שקול מארע' משמע מקצתו של הקרקע שהי' כולו שוה יותר מהחוב והוה אמינא משום דלא ניחא ליה המצרן בחצי שדה לכן בעי' דוקא ליתן זוזי למלוה אבל מהא דזוזי לבעל חוב משמע אפילו אם כל הקרקע נמי כדי חובו ולא יותר שוב ראיתי בתוס' בבא בתרא צ"ב ע"ב באמת הביאו ב' ראיות משני המקומות דהכא ועש"ה לדעת הר"ח איך יישב ב' הראי' והמתבאר בתוס' ב"ב וב"ק ט' ומ"ו הנ"ל דשלשה שיטות בדבר אית דגרסי בבבא קמא מ"ו וב"ב צ"ב דליתניהו להני זוזי וכו' וממילא מוכח דאפילו אית לי' זוזי נמי מסלק לי' בדבר אחר ואפילו בעל חוב נמי. כך הוא דעת הרי"ף והר"ח כ"ץ ואית דגרסי אי דליכא לאשתלומי וכו' וממילא מוכח דאית לי' זוזי דוקא זוזי בעי ליתן אפילו בלוקח והר"י ור"ת סבירא להו לחלק בין בעל חוב ובין לוקח. והנה בשו"ע חו"מ סי' ק"א ס"ו מובא דעת ריטב"א דמוכר סחורה אינו יורד לשומא וכתב הש"ך דכ"ה בתוס' וראיתי בקצוה"ח סימן ק"א ס"ק ג' תמה עלי' מתוס' בבא מציעא י"ד ע"א ד"ה עד וכו' ולימא לי' שקול ארעא בזוזך וכו' הרי דלוקח נמי יורד לשומא ע"ש ולענ"ד הרי תוס' הקשה כן להמפרשים דגם בעל חוב יכול לסלק בדברים אחרים אף באית לי' זוזי ולדידהו ודאי לוקח סחורה נמי יורד לשומא דהרי בעל חוב נמי אדעתא דזוזי אוזפי' ומכל מקום מסלקו אבל אנן דקיי"ל כר"ת דבעל חוב אין יכול לסלקו אלא בזוזי ומשום דאדעתא דהכי אוזפי' והכי נמי במוכר סחורה אדעתא דזוזי מכר ואתי שפיר דברי הש"ך שכ"ה דעת תוס' ור"ל תוס' דבבא מציעא הנ"ל בעצמו שהביא קצוה"ח הנ"ל מדנקטו קושייתם רק להמפרשים דגם בעל חוב וכו' כנ"ל משמע דלדידן בלוקח דינו כבעל חוב ואית לי' זוזי אין יורד לשומא כנ"ל וצ"ע:

הוא עשה שלא כהוגן ועשו לו שלא כהוגן וכו'. משמע מצד קנס כמו בבבא מציעא הערמה אתעביד בהו אערימו עלייהו עש"ה וכן ביבמות ק"י דאיכא האי לישנא ופירש תוס' שם ד"ה לפיכך וכו' דמשום קנס עקרו דבר מן התורה ע"ש אבל קשה לי הרי רבא הוא דאמר הכי ורבא לטעמיה בפרק קמא דתמורה דף ד' הרי סבירא ליה כל מקום דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני ואם כן דינא הכי הוא דלא אהני מעשיו כיון שרצה להפקיע מעצמו דבר תורה ליתן זוזי לא מהני וחייב למטרח וכו' ואין צריך לטעמא דקנס, איברא בתוס' בבא בתרא צ"ב ד"ה אי הביאו האי דהכא וגרסי אמריתו משמי' דרב נחמן וכו' ע"ש ורב נחמן יש לומר סבירא ליה כאביי דאי עביד מהני והוצרך לטעם משום קנס אבל לגירסא שלפנינו הוא רבא קשה ונראה לומר כיון דלדעת הרבה פוסקים בדרבנן מודה רבא אי עביד ומהני ועי' ש"ך חו"מ סי' ר"ח וש"ג ויש"ש ביצה ל"ו והא דאי אית לי' זוזי אינו יכול לסלקו בדבר אחר הוא רק דינא דרבנן והוצרך שפיר לטעם משום קנס, שוב מצאתי שכתב כן קצוה"ח סי' ק"א מדעחי' והוכחה קצת לזה דהא דדיני דבעל חוב בזוזי רק דרבנן הוא ע"ש ולפמ"ש מוכח כן, ועוד נראה לומר בלא זה הרי לדעת הרי"ף בתוס' בבא קמא ט' והר"ח כ"ץ בתוס' בבא בתרא צ"ב ליתא כלל אפילו מדרבנן אין צריך ליתן זוזי אם כן גם החולקים ודאי רק מדרבנן סבירא להו הכי דדיני' בזוזי שלא יהיה פלוגתא רחוקה וגם כיון דמסוגי' דהכא הוא דשמעי' לי' דדיני' בזוזי ומכאן אין ראי' רק על דרבנן אבל שיהיה מן התורה חייב לסלקו בזוזי אי אית לי' קרקע על זה ע"ז אין מכאן ראיה ובלא ראי' ודאי נקטינן כפוסקים הנ"ל דאין צריך ליתן זוזי, ועל פי זה הנה יש מקום ליישב שיטת יש מן המורים שבבעל התרומות שער ד' ח"ב ומובא בטור חו"מ סי' ק"א שהרשות ביד המלוה לגבות חובו בקרקע ולא בזוזי בעל כרחך של לוה ובעל התרומות תמה מסוגי' זו דהכא לבעל חוב יהבי' זוזי ועוד בפרק כל שעה אמר רבא מצי לסלוקי בזוזי, והנה לשיטת הרי"ף והר"ח הנ"ל דיש לומר מעות נמי יכול לסלקם בדבר אחר יישבו תוס' בבא בתרא צ"ב אליבייהו סוגי' דהכא לבעל חוב יהבי' זוזי רוצה לומר מוטב לעשות כן משום דיותר משהאיש רוצה וכו' ולא שמחויב ליתן לו זוזי אם כן הכי נמי יש לומר להיפוך לא שמחויב ליקח זוזי אלא אם רוצה בזוזי קאמר לבעל חוב יהבי' ולא לאשה דמוטב כן ואף להחולקים היינו מדרבנן כנ"ל ועל כרחך היינו טעמא משום נעילת דלת וכו' ואם כן לטובת המלוה תקנו חכמים כך שמחויב ליתן לו זוזי וכל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו:

פי' רש"י ריש דף זה בד"ה תיזל ותיחלה דאמרינן ואפילו יורש מוחל ואמה של זו מכרה להן שטר חוב שהי' לה על בעלה. ותמוה טובא סיום לשון זה דרש"י דשפת יתר הוא דהא מפורש כן בגמ' תחילת המעשה כך היה וגם אין ענין זה לכאן על תיזל ותיחלה וצע"ג, ועוד תמוה למה משנה רש"י מלשון הגמ' דזבנה לכתובתה ורש"י פירש כאן מכרה להן שטר חוב וצ"ע, ונ"ל דקשה ליה לפמ"ש הר"ן בטעמא דשמואל דיכול למחול משום דמוכר רק שעבוד נכסים דאילו שעבוד הגוף עבד לוה לאיש מלוה אי אפשר במכירה שישתעבד גוף הלוה ללוקח וכיון שמוחל מלוה השעבוד גוף דלוה ממילא נמחל שעבוד נכסים דמצד ערבות משועבדים הם ע"ש, אם כן גבי כתובה הא ליכא עבד לוה לאיש מלוה שהיא לא נתנה לו כלום ואם מוכרת כתובתה גם שעבוד הגוף מוכרת רוצה לומר שהבעל הוא חייב לשלם ללוקח מנכסיו בחריקאתה ומכירה גמורה דאורייתא היא שלא נשאר שעבוד גוף דבעל אצל האשה לענין כתובתה אם כן מאי אמר רב נחמן עצה דתמחול הא בכתובה לא מהני מחילה כלל וצ"ע ונ"ל דזכתה לכתובתה רוצה לומר נדונייתה נכסי צאן ברזל שהכניסה לו שהוא קרוי כתובה בכל מקום כמ"ש הר"ן ריש פרק אף על פי ותוס' לעיל דף מ"ז ע"ב וזה הוי ליה שטר חוב ממש ועבד לוה לאיש מלוה נשאר שעבוד גופו אצלה ואם כן הן הן דברי רש"י דהא קשה ליה על תיזל ותיחלה וכו' והא בכתובה לא שייך טעמא דר"ן וליתא לדשמואל לכן פירש רש"י ואמה של זו מכרה להן שטר חוב דייקא שהיה לה על בעלה רוצה לומר שטר חוב על נדוניא כנ"ל:

וע"ד היש מן המורים שבטור סי' ק"א הנ"ל תמה עליהם בעה"ת מהכא לבעל חוב מסלקי' לי' בזוזי, וכונתו נ"ל דלשון מסלקי' היינו משעבוד הקרקע מסלקי' המלוה ממנה על ידי תשלומי זוזי מסלקי' לי' בעל כרחך אפילו שהמלוה רצונו בקרקע, וגם מדנקט לשון מסלקינן ליה דתלה הסילוק בבית דין דהוי ליה למימר מסלק לי' אלא הא קמ"ל דרק בבית דין הדבר תלוי ולא בלוה ולא במלוה אלא בעל כרחך דלוה משלם לו זוזי ובעל כרחך דמלוה נוטל זוזי, ולענ"ד נראה לומר דין זה בשעבודא דאורייתא או דרבנן תליא היש מן המורים סבירא להו שעבודא דאורייתא לכן מלוה מצי מעכב אזוזי אם רוצה בקרקע דוקא כיון דעד השחא נמי מקרי המלוה מוחזק בנכסי הלוה כמ"ש רש"י בפסחים ריש סוגי' למפרע גובה ובספר פני יהושע בבבא מציעא דף קי"ב, אם כן הכא קאי ר' חמא אי שעבודא לאו דאורייתא לכ"ע מודים דבעל כרחך דמלוה נוטל זוזי, ועוד נראה לי לחלק במלוה מעות ממש הוא דסבירא ליה הכי להמורים הנ"ל דאדעתא דארעא סמך בעל חוב שעבודא לכן בידו הרשות לגבות דוקא מקרקע, אבל במלוה הבאה מחמת מכר שמכר לו קרקע וזקף עלי' דמי הקרקע במלוה בכהאי גוונא כ"ע מודים דמסלקי' לי' למלוה בזוזי בעל כרחך כיון דמעיקר תחילת הלואה דמי מכירת הקרקע הי' הרי לא היה חפץ בקרקע אלא בזוזי דלכך מכרה ובכהאי גוונא בעל חוב מיירי הכא ולא קשה מידי, ולפמ"ש הש"ך סי' קט"ז דכהאי גוונא לכ"ע שעבודא לאו דאורייתא אם כן היינו נמי כתירוץ ראשון הנ"ל:

תוס' ד"ה וצידי רשות הרבים וכו' תימא לענין מקנה קני וכו'. ונראה לומר לפמ"ש תוס' לעיל ל"א ע"ב בד"ה אי דאפקי' לרשות הרבים איסור גניבה ליכא, אע"ג דאיכא למאן דאמר בפרק קמא דבבא מציעא דף יו"ד דד' אמות קונות לו לאדם אפילו ברשות הרבים הני מילי וכו' ובגט משום עגונא אבל לגנב לא תקינו לו ד' אמות עכ"ל, ונראה לומר דוקא ברשות הרבים ממש ליכא למאן דאמר דתקנו ד' אמות לגנב אבל כי משני התם כי אמר רבי אליעזר צידי רשות הרבים כרשות הרבים דמי הני מילי לענין חיובא דשבת וכו' לענין מקני קני רוצה לומר ד' אמות קונות לו גם לגנב בצידי רשות הרבים ועל כל פנים בהדי משיכה שעושה, אבל הכא הניחתו בצידי רשות הרבים ואינה עומדת בד' אמות בסוף שלשים לא קני לה כנ"ל:

תוכן העניינים

חידושי מהריא על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה