חידושי מהריא על כתובות· רבי יהודה אסאד
דף פה.
וקשה הא הוי ליה מיגו להוציא ונראה לומר דסבירא ליה במשכון בידו לא מקרי להוציא כיון שמוחזק במשכון, ועוד נראה לומר דמיירי אף במלוה בשטר דאם לא כן הא טענינן ליתמי מאי דמצי טען אבוהון להד"מ היכא דליכא עדים או פרעון דקיי"ל המלוה בעדים אין צריך לפורעו בעדים ועל כרחך די' חוב בשטר ובמקום שטר הרי אמרינן מיגו להוציא כדמוכח בסמוך מהאי דאבימי אמנם כן קשה לי טובא דהנה הש"ס עביד צריכותא לעיל אמתניתין דמלוה ופקדון צריכי דהוה אמינא פקדון מודה רבי טרפון משום דכל היכא דאיתא ברשות יתמי איתא וקשה לי מאי טעמא דרבי טרפון באמת בפקדון הרי מטלטלי דיתמי הוא כמונח ברשותם ונראה לי דלכאורה לבית שמאי דשטר העומד לגבות כגבוי דמי לא הוי כלל מטלטלי דיתמי וצריך לומר משום דקיי"ל מכאן ולהבא גובה [ובגיטין ל"ז מבואר דוקא שטר שיש בו אחריות הוי ליה כגבוי משום קרקע לא מחוסר גוביינא אבל מטלטלין גם אביי מודה מכאן ולהבא גובה מהאי טעמא דמחוסר גוביינא עי' מהרש"א פסחים ל"א] ועל כרחך אף אליבא דבית שמאי דאם לא כן לא הוי פריך בפסחים ל"א על רבא ממתניתין וברייתא דדלמא כבית שמאי מוקים לה ואם כן הוי ליה שפיר מטלטלי דיתמי וזהו במונחים ברשותם ממש אבל במונחים אצל אחר במלוה או בפקדון לית לי' כמונח ברשותם דמי דאדרבה נימא כמונח ברשות הבעל חוב דמי כיון דכל נכסיו משועבדים לו ועומד לגבות כגבוי דמי הוי ליה מוחזק יוחר מהיורשים כמ"ש רש"י דף פ"א ואם כן היינו טעמא דרבי טרפון דהוא מתלמידי דבית שמאי וסבירא ליה כגבוי דמי ולא הוי כלל מטלטלי דיתמי ובזה נראה לי ליישב תמיהת תוספות לעיל דף פ"ד ע"א ד"ה לכתובות אשה וכו' דהא בבבא בתרא קיי"ל מלוה ראוי הוי ולא קשה מידי דהתם להלכתא קאי דקיימא לן לאו כגבוי דמי אבל רבי טרפון הכא סבירא ליה כבית שמאי כגבוי דמי ולא מקרי ראוי:
ובזה אתי שפיר נמי לשון הגמרא בצריכותא דקאמר אבל פקדון דאיתא בעיני' וכו' ותמוה דהוי ליה למימר כלשון רש"י אבל פקדון כל היכא דאיתא ברשות יתמי איתא ולפמ"ש ניחא משום דרבי טרפון סבירא ליה כבית שמאי דשטר העומד לגבות כגבוי דמי אם כן פקדון שוה למלוה שלהם ואינם ברשות יתמי נגד הב"ח וכתובה לכן עביד צריכותא דמכל מקום יש חילוק ביניהם דמלוה ליתי' בעיני' אבל פקדון איתא בעיני' ונקרא שם בעליו עלי', ולקושי' תוס' פ"ד הנ"ל עדיפא יש לומר הרי טעמא דמאן דאמר לכתובה הוא משום חינא ואם כן הרי כתבו לעיל דף פ"א ע"א ד"ה ושמעי' וכו' אף למאן דאמר לאו כגבוי דמי בכתובה מודה משום חינא ע"ש ואם כן לא הוי ליה ראוי אצלה כנ"ל, והנה לפמ"ש לעיל בפרק האשה שנפלו וכו' דף פ"א דטעמא דמאן דאמר לאו כגבוי דמי משום דמצי אמר ליה אשתבעי לי דלא פרעתיך ומי יימר דמשתבע ואם כן זהו תשובת רבי עקיבא לרבי טרפון הכל צריכין שבועה וכו' ולית ליה כגבוי דמי והוי ליה מטלטלי דיתמי אף שמונח ברשות אחר כנ"ל:
אמנם כן הרי מסיק הש"ס בשבועות מ"א והכי קיי"ל בח"מ סימן פ"ב דאי תפס לא מפקינן מיניה ואם כן קל וחומר הוא אם הוא תפוס ועומד בהיתר שמוחזק על ידי פקדון או מלוה בידו אין צריך לישבע דאי אמר ליה אשתבע לי מצי תפיס בפקדון שאצלו ואם כן שטר העומד לגבות כגבוי דמי כהאי גוונא ויש לומר רבי עקיבא נמי מודה לרבי טרפון דלא הוי מטלטלי דיתמי כלל אלא דוקא מונח ברשות אחרים או בסמטא או ברשות הרבים אבל בפקדון ביד המלוה מודה ואם כן אמאי בעי סהדי דתפסי מחיים נימא כיון דהיתה יכולה לתפוס אע"ג דלא תפסה מכל מקום בכהאי גוונא יש לומר רבי עקיבא מודה דכגבוי דמי ולא הוי מטלטלי דיתמי וצ"ע לכאורה. ולהפוסקים שמביא הסמ"ע והש"ך סי' פ"ב ס"ק כ"ב וי"ז דוקא בתלמיד חכם מהני תפיסה אבל אינש דעלמא על כל פנים משמתינן לי' אתי שפיר דההיא איתתא לאו תלמיד חכם הוי אבל להסמ"ע וסייעתי' שם דאין חילוק כלל בין תלמיד חכם לעם הארץ הדרא קושיא לדוכתיה ונראה לומר כיון דקיי"ל כרבא מכאן ולהבא גובה בעל חוב ומסיק בפסחים שם דמכל מקום ברשותו דמלוה הן נכסי הלוה ואצל הלוה הוא ברשותו דמלוה הן נכסי הלוה ואצל הלוה הוא דנקרא שלו הן כמ"ש רש"י שם בהדיא ואם כן כיון דאי תפיס משם ואילך הוא דשלו נמי הוי ולא למפרע לכן בעי' דוקא תפס אבל משום דיכול לתפוס לא מהני כיון דמכל מקום של הלוה הוא והוי ליה שפיר מטלטלי דיתמי ועדיין קשה לאביי דלמפרע הוא גובה והוי שלו וברשותו הוי ליה כגבוי דמי ולא הוי מטלטלי דיתמי והדרא קושיא לדוכתיה ונראה לי מזה כיון דמטלטלי אין משועבד לו כלל רק מדין נכסוהו דבר איניש עינון ערבין ביה וכל היכא שאין הלוה חייב גם הערב פטור ואם כן הא דמהני תפיסה גבי אמר ליה אשתבע לי דלא פרעתיך היינו דוקא אי תפס מעות דהיינו הדבר שהלוה לו וחייב לו בלא ערבות אבל תפס מטלטלי לא מהני כיון דאין גובה מהלוה בלא שבועה גם נכסוהי שהן משום ערבות אין משלמים לו:
והנה לקמן פ"ז גבי אי פקח הוא וכו' דעת הרי"ף דנפקא מיניה אי שבועה דרבנן היא מהני תפיסתה בפוגמת ובעד אחד מעיד פרועה וכתב הר"ן בשם הרמב"ן שם חילוק זה דוקא תפסה מעות אבל לא מטלטלין ע"ש וטעמו נ"ל כמ"ש לפי דמטלטלין משום ערבות משועבדים והערב פטור כמו הלוה בלתי שבועת המלוה וממילא לדעת הרמב"ן הנ"ל מוכח כמ"ש דגם גבי אשתבע לי דלא פרעתיך נמי דוקא מעות מהני תפיסה אבל לא מטלטלין דאם לא כן מאי פריך הש"ס בשבועות מ"א שם מה בין זה לפוגם ועד אחד ותיפוק ליה גבי פוגם ועד אחד דאתרע שטרא לא מהני תפיסת מטלטלין אלא תפיסת מעות אבל אשתבע לי דלא פרעתיך דלא אתרע שטרא מהני תפיסת מטלטלין וע"כ דהתם נמי לא מהני ומטעם הנ"ל אמנם בתלמיד חכם דלא משבעינן לי' רק דלא מגבי' לי' משום דחזקת ממון דלוה אם כן אי תפס אפילו מטלטלין דליכא תו חזקת ממון דלוה דהא אחרע מהני תפיסה דהערב חייב כמו הלוה עצמו ואם כן ליכא סתירה כלל בפוסקים מה שהעיר הש"ך סי' פ"ב הנ"ל באינש דעלמא אי מהני תפיסתו דלא מנדינן לי' או לא ולפמ"ש יש חילוק בין תפס מטלטלין לתפס מעות ובתלמיד חכם אין חילוק ועי' בס' ת"כ להש"ך מזה ואם כן הכא דהוי תפיסת מטלטלין לתפס מעות ובתלמיד חכם אין חילוק ועי' בס' ת"כ להש"ך מזה ואם כן הכא דהוי תפיסת מטלטלין וגם אתתא הוי ולא תלמיד חכם בעי' דוקא תפסה מחיים דלא אמרינן כגבוי דמי: רש"י ד"ה דאחייבה שבועה וז"ל שהי' אדם תובעה ממון והיא כופרת וכו' אשכנגדה התובע אותה ישבע ויטול כדתנן וכו'. משמע בהדיא דאתי רש"י לאפוקי אם היתה נשבעת ונוטלת לא הי' מהפכה רבא משום דהוי ליה תקנתא לתקנתא ולא עבדינן אלא היתה גובה בלא שבועה וכדעת היש אומרים במחבר סי' צ"ב סעיף ט' שוב מצאתי שהביא הש"ך שם סקי"ד ראי' זו ע"ש, אבל קשה לי טובא אם כן לקמן פ"ז גבי אי פקח הוא אמאי לא פי' רש"י לטעמי' דנ"מ אם היא חשודה וכמ"ש הרי"ף ותוס' שם ועיין בר"ן ורא"ש שם וכמ"ש הש"ך עצמו ס"ק י"ד הנ"ל עוד ראי' מהפוסקים שתירצו כן לקמן פ"ז ועוד קשה לי טובא מאי פריך הש"ס בסוגי' דהכא קרענא סלקא דעתך ופי' רש"י אפוקי ממונא הוא ובעי' תרי עדים והרי גבי בת רב חסדא נמי אפוקי ממונא היה לפי' רש"י הנ"ל על ידי קים לי בגוה התובע ישבע ויטול, שוב ראיתי בחי' הרא"ה שכתב וז"ל ההיא איתתא דאיחייבה וכו' מרענא וכו' למימרא דלא מגבי בדיבורי' וכו' והא דאמרינן אפכה רבא אשכנגדה כגון שהי' הלה ראוי שישבע ויטול ואפכה רבא אשכנגדה שהיא נשבע ונפטר כדאמרינן ומשום קים לי' בגוי' לא מפקינא ממונא אלא דמוקמינן בחזקת המחזיק עכ"ל הרי דהרגיש בקושי' זו ומהאי טעמא באמת פי' איפכא וסבירא ליה בהדיא כדיעה ראשונה במחבר סי' צ"ב הנ"ל והש"ך הנ"ל לא ראה דברי הרא"ה אלו ולשיטת רש"י יש לומר קושי' הרא"ה הנ"ל דמשום דאינו נוטל אלא בשבועה לאו אפוקי ממונא הוא דרוב בני אדם אין נשבעים כמ"ש רש"י בשבועות ל"ב ע"א:
שבתי וראיתי דגם מפי' רש"י ור"ן אין ראיה ודלא כש"ך חדא דיש לומר הכא דוקא שלא נעשית חשודה על פי עדים כשרים לכל העולם אלא על ידי קים לי' בגוה לבד לכן סבירא ליה לרש"י אילו היתה נשבעה ונוטלת לא היה מהפכה לשבועה להפסידה אלא היתה גובה זולת שבועה וגם הרמב"ם מודה כהאי גוונא אבל בחשוד לכל העולם על ידי שני עדים יש לומר רש"י והר"ן ס"ל כהרמב"ם, ועוד נ"ל דלשון הגמ' קשיתי' לרש"י ור"ן לפרש כנ"ל איפכא רבא לשבועה וכו' ולשון היפוך משמע אותה שבועה חמורה עצמה אפכה אשכנגדה ואילו נשבע' ונוטלת היתה חשודה לא הוי היפוך שבועה חמורה בנקיטת חפץ וכיוצא בו על שכנגדה אלא ישבע היסת ויפטר ולא שבועת המשנה, אבל באמת לדינא סבירא ליה לרש"י ור"ן כרמב"ם ומעשה זה על כרחך כהאי גוונא היה נשבעה ונפטרת כנ"ל, ועוד נ"ל ניחא לרש"י ור"ן לפרש עובדא זו דומיא דעובדא שאחר זה בסמוך ההיא אתתא דאחייבה שבועה וכו' דעל כרחך נשבעת ונפטרת היתה אבל לדינא שפיר מצי סבירא ליה כהרמב"ם כנ"ל:
תוס' בד"ה מרענא וכו ואם תאמר וכו אפילו לא מהימן כבי תרי יתחייב דעת רב האי גאון בטוח"מ סי' פ"ד דבתוך זמנו לא מחייב שבועת עד אחד דאם כן הא איכא נפקא מיניה במהימן כבי תרי גם תוך זמנו מחייב שבועה וגם מוכח לכאורה דתוס' פליגי על הכ"מ פכ"ד מאישות דעד אחד מעיד שפרוע דוקא בטוען הבעל דבר ברי מחייב שבועה ולא בטענת שמא דאם כן הא איכא נפקא מיניה במהימן כבי תרי גם בטוען הנתבע ספק אינו יודע אם פרעתיך מחייבו שבועה ועוד עדיפא מוכח לכאורה מקושי' תוס' דאפילו תרתי לטיבותא נמי תוך זמנו וגם טוען שמא סבירא ליה עד אחד טוען פרוע מחייבו שבועה דאם לא כן הא איכא נפקא מיניה בכהאי גוונא תוך זמנו וטוען שמא במהימן כבי תרי מתייבו שבועה, אמנם נראה לי הא רב פפא ורבא מיירי הכא ואינהו לטעמייהו סבירא ליה בבבא בתרא דף ה' דלא כריש לקיש חזקה דתוך זמנו וגם רב האי גאון מודה לדידהו והקשו תוס' שפיר. אבל הא מיהת מוכח מתוס' דלא כדעת הכסף משנה הנ"ל אלא כהש"ך סי' פ"ד שהשיג עלי' וע"ש בתומים אמנם נראה לומר הא בעל כרחך עדיין יש עוד נפקא מיניה הרבה לענין שודא כמ"ש הרי"ף הכא בשמעתין ולענין נאמנות כמ"ש תוס' ביבמות דף צ' אם כן ע"כ צ"ל דתוס' נקטו חד איכא בינייהו לענין קרוב ואטו כי רוכלא לחשוב וליזול ואין ראיה לנגד הכסף משנה מזה כנ"ל, וקצת קשה אמאי אמר רבא הכא לרב פפא בלשון מר הא רב פפא תלמיד רבא היה: