אור ברסלב

חידושי מהריא על כתובות· רבי יהודה אסאד

דף פא.

דף פ:

עדיין דקיי"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו יורשי הבעל חייבים קבורתה אע"ג דיורשיה ראוים ליורשה והיינו כשיטת הר"מ מובא בש"ע א"ה סס"י פ"ט אבל הראב"ד השיגו וכתב הב"ש דתוס' נמי פליגי ונ"ל דאזלי לטעמייהו דלכאורה הא גופא קשה לשיטת רש"י כי פשיט הש"ס דיבם חייב לבד לפי שהוא יורש כתובתה מאי טעמא באמת והרי יחלוקו אם כן שניהם יורשי כתובתה הוי גם יורשים והוי ליה למימר שניהם חייבים לקוברה ואף דיבם יורש נמי כתובה ק' ור' נגד זה יורשיה יורשים הנכסי מלוג ונראה לי משום דקיי"ל ירושת הבעל דרבנן אבל יורשיה יורשי דאורייתא הם ועדיף טפי להפקיע ירושה דרבנן שיהיה היבם חייב בקבורה דהם אמרו והם אמרו (ועי' לקמן דף צ"א ע"ב תוס' ד"ה כך וכו') אבל יורשים דאורייתא פטורים ואם כן למאן דאמר ירושת הבעל דאורייתא הדרא קושיא לדוכתיה וצריך לומר על כרחך כשיטת ר"ת והר"מ לטעמיה שפסק כרש"י פסק נמי שפיר ירושת בעל מדברי סופרים וה"ה רפי"ב מאישות ופ"א מנחלות דין ח' הביא החולקים שנחלקו עליו ולא קשה מידי דהר"מ לטעמי' מוכח דמתניתין וברייתא דמחייבי היבם בקבורתה על כרחך ירושת בעל דרבנן סבירא ליה כנ"ל וכן רש"י לטעמי' פי' לעיל דף נ"ג ע"א הברייתא אינו יורשה נדוני' בית אביה דלא תקון ירושת הבעל וכו' ולא קשה מידי קושי' ה"ה על הר"מ בהל' נחלות מב"ב קנ"ט ע"ב דיליף סיבה האמורה בבן מסיבה דבעל משמע שהוא מן התורה ע"ש והתם אביי אמר הכי ואביי מצי סבירא ליה כרבי יוחנן דאמר בחזקת יורשי הבעל לכן חייבים הם בקבורה כמו לר"ת אבל אנן דקיי"ל כריש לקיש י<לוקו עכ"ל דרבנן ונדחו נמי דברי הכ"מ פ"א מנחלות שם שמצדד לומר בכוונת הר"מ דסבירא ליה ירושת הבעל דאורייתא ע"ש וזה אינו בהכרח כנ"ל, וכהאי גוונא ממש הקשה הרמב"ן מובא בשיטה מקובצת דף נ"ג למאן דאמר ירושת בעל מדאורייתא איך תקנו להחזירה במקצת קבורתה תחת כתובתה ע"ש ובהפלאה בק"א רס"י צ' מזה:

אמנם נראה לומר עוד תירוץ אחר אף דיורשיה נמי ירתי חצי נדוני' ונכסי מלוג זה מקר' רק ראוי לירש כיון דאם לא היו לה נכסים אינם יורשים מה שאין כן יורשי הבעל הם ודאי יורשים מכל מקום הק' ור', ואצל היבם הוי ליה זה כמו נדוני' לכן היבם חייב בקבורה ואם כן רש"י לטעמי' אזיל דדוקא היורש ודאי חייב בקבורתה אבל לא הראוי לירש כגון שלא נשבע' דהרי מהאי טעמא היבם חייב ולא יורשיה לשיטת רש"י לטעמי' וכן הר"מ לטעמי' דסבירא ליה כרש"י וגם המחבר לטעמיה שפסק כרש"י יחלוקו הביא דעת הר"מ בסימן פ"ט אבל תוס' לטעמם פליגי הכא על רש"י פליגי נמי שפיר על הר"מ בסי' פ"ט כמ"ש הב"ש הנ"ל וכן הראב"ד לטעמי' בפכ"ב מאישות שהשיג על הר"מ בהדי' וסבירא ליה כר"ת דגבי יבם הנדוני' כמו הכתובה עש"ה:

הבית יוסף בסי' ק"ס בא"ה ז"ל כתב ר' סעדי' בתשו' שאין היבם חייב ברפואתה בקל וחומר מפרקונה ולענין קבורתה הא איפשטא בריש פרק אלמנה נזונת שאין היבם חייב בה עכ"ל וז"ל דרכי משה ודבריו צ"ע דהא אדרבה בגמ' פרק האשה שנפלו איתא שהיבם חייב לקוברה ואולי טעות נפל בספרים כמו שנפל טעות במ"ש שהבעי' היא באלמנה נזונת והיא בפרק האשה עכ"ל ונ"ל אי משום הא לא הוי טעות דמוכח שלא כתב דהבעי' היא אלמנה נזונת אלא דאיפשטא בריש פרק אלמנה וכו' ואם כן טעות סופר הוא רק ב' תחת מ' ר"ל דאיפשטא מריש פרק אלמנה נזונת דהרי אביי פשיט לי' מהתם וממילא אתי שפיר נמי לישנא בריש פרק אלמנה וכו' איפשטא כיון דמהתם נפשט אבל קושי' א' תמוה, ובבדק הבית כתב הב"י וז"ל טעות סופר יש כאן וצריך להעביר הקולמס על תיבת שאין וכך צריך לכתוב הא איפשטא בפרק האשה שנפלו שהיבם חייב בקבורתה עכ"ל, אמנם הים של שלמה בפרק החולץ סס"י י"ג העתיק תשו' ר' סעדי' כצורתה וז"ל שם כתב ר' סעדי' בתשובה שאין היבם חייב ברפואתה בקל וחומר מפרקונה וגם לענין קבורתה איפשטא בריש אלמנה נזונת שאין היבם חייב בה עכ"ל הנה הוסיף בדבריו תיבת וגם לענין קבורתה וכו' ואם כן א"א לומר כהב"י וד"מ דטעות סופר וצ"ל שהיבם חייב דאם כן מאי וגם, ואם כן התמיה במקומה עומדת וגם תימא גדולה על הים של שלמה שלא הרגיש כלל והעתיקו כנ"ל ומכל שכן שכבר הביאו הבית יוסף ותמה עליו וגם הד"מ שהוא היפוך הגמרא והגיהו כנ"ל ונראה לומר לפמ"ש לעיל לשיטת רש"י דאבעי' הוא אף ביבמה מן הארוסין אבל במסקנא נפשט דיבם חייב דוקא במן הנשואים דומיא דרישא אלמנה נזונת וכו' דמיירי הכי אבל מן הארוסין דאין אלמנה נזונת אין היבם יורש כתובתה חייב בקבורתה דמצי אמר אח אני יורש וכו' דל"ל באים עליו מב' צדדים ואם כן קאי ר' סעדי' ביבמה מן הארוסין ולכן נקט דאיפשט בריש פרק אלמנה נזונת רוצה לומר דדוקא מן הנשואין מיירי מתניתין דיבם חייב כנ"ל, אבל עדיין קשה לשנא דוגם שכתב דפרקונה ורפואתה הרי אף במן הנשואין קאמר שאין היבם חייב בה ואיך קאמר על קבורתה לשון וגם דעל כרחך רק מארוסין קאמר כנ"ל:

לכך נראה לי לפמ"ש לעיל דהא דיבם חייב היינו דוקא אחר שנשבעו יורשי האשה שלא פקדנו אמנו צררי על עיקר כתובה לשיטת רש"י דקיי"ל יחלוקו, אבל לא נשבעו וגם היבמה לא נשבעה על כרחך יורשיה נמי חיביים כיון דיחלוקו בנכסי צאן ברזל ועיקר כתובה כבר נפרעה על ידי צררי ואם כן יש לומר ר' סעדי' בלא נשבעו קאמר והיינו טעמא דמייתי לה מריש פרק אלמנה נזונת די"ל דסבירא ליה כהרמב"ם פח"י מאישות דגם על מזונות אלמנה צריכה שבועה והם היש חולקים שכתב המחבר בא"ה סי' צ"ג סי"ט ואם כן אלמנה נזונת מנכסי יתומים אחר שנשבעה דוקא הכי נמי סיפא דומיא דרישא בכהאי גוונא נמי יורשי כתובתה הם חייבים בקבורתה היינו היבם אבל בלא שבועה אין היבם לבד חייב אלא יחלוקו כמו בנכסי צאן ברזל, ואם כן יש לומר נמי להיפוך הר"מ לטעמי' דפסק כרש"י בפרק כ"ב דיחלוקו ואם כן ע"כ דמתני' דריש פרק אלמנה נזונת דהיבם לבד חייב לקוברה דוקא אם כבר נשבעה על עיקר כתובה או היא או יורשיה ומשמע דכולה מתני' בחד גוונא מיירי רישא דומיא דסיפא כמו חיוב קבורה בשבועה דוקא הכי נמי חיוב מזונות בשבועה דוקא אבל הראב"ד לטעמיה בפרק כ"ב דסבירא ליה כר"ח דנכסי צאן ברזל כולם ליבם ואם כן סיפא דיורשי בעל חייבים לקוברה אף בלא נשבעה מיירי הכי נמי רישא אלמנה נזונת וכו' בלא שבועה דומיא דסיפא ולכן השיגו הראב"ד בפרק ח"י מאישות הלכה י"ט ואזלי הר"מ וראב"ד לטעמייהו וממילא מתורץ קושי' הראב"ד וראשונים על הר"מ פח"י הנ"ל דהרי אוקמי' מתניתין תשבע לבסוף וכו' דף ק"ז באלמנה ע"ש ולפמ"ש יש לומר שמואל סבירא ליה כרבי יוחנן דאמר בחזקת יורשי הבעל ואם כן סיפא דריש פרק אלמנה נזונת דהיבם חייב לקוברה אף בלא שבועה מיירי הכי נמי רישא אלמנה נזונת בלא שבועה אבל אנן דקיי"ל יחלוקו מודה שמואל דעל כרחך בעי' שבועה ממתניתין דאלמנה נזונת רישא דומיא דסיפא ולא מתוקם מתני' דפרק ב' דייני בששמעו בו שמת כנ"ל:

ועוד יש לומר דברי מהרש"ל ור' סעדי' הנ"ל דהנה מהרש"א הקשה למ"ד בחזקת יורשי האשה לשיטת רש"י אם כן איך פשיט מברייתא ומתניתין דהיבם חייב דלמא יורשי האשה שהרי הם היורשי כתובחה רוצה לומר נדוני' ונכסי מלוג ע"ש ולכאורה יש לומר לשיטת רש"י דלהאי מאן דאמר באמת לא מבעי' לי' כלל כיון דקבורה תחת כתובתה היינו נדוני' ונכסי מלוג ופשיטא אם כן דיורשי האשה חייבים שיורשים נדוני' ונכסי מלוג ואם כן אף דלא קיי"ל כהאי מאן דאמר מכל מקום נפקא מיניה גם לדידן לדעת מהרי"ק בשורש צ"א מובא להלכה ברמ"א סימן ק"ס ס"ז למאי דקיי"ל מצות חליצה קודמת בסי' קס"ה אינו יורשה היבם ואם כן יורשי' דייק' הן יורשי כתובתה הנדוני' ונכסי מלוג והן חייבים בקבורתה ולא היבם ואם כן אתי שפיר דברי ר' סעדי' ומהרש"ל להלכה וגמרן אזיל למאן דאמר מצות יבום קודמת אזי היבם היורש והוא חייב, שוב ראיתי דזה אינו חדא דהרי תוס' כתבו לשיטת רש"י גם יבמה מן הארוסין מבעי' אף דלא ירשי חצי נדוני' רק ק' ור' לחוד ואם כן הוא הדין נמי למאן דאמר בחזקת יורשי האשה נמי מבעי' לי' שפיר אף דלא ירשי יורשי הבעל רק ק' ור' לחוד כיון דזה הוי ליה נדוני' ואם כן ע"כ כתי' מהרש"א מדלא נקט ברייתא ומתניתין יורשי הנכסי מלוג חייבים בקבורתה על כרחך דיורשי הבעל קאמר דחייבים לכ"ע ואם כן הוא הדין נמי למאן דאמר מצות חליצה קודמת היבם חייב אף שאינו יורש נדוני' מכל מקום יורש הק' ור', ועוד הרי מהרי"ק סותר את עצמו משורש צ"א לשורש ק"ב וכבר הרגיש הב"ש בסתירה זו בסימן ק"ס וקס"ה ולא תי' כלל ועוד הקשה הב"ש בסימן ק"ס סקי"א על רמ"א ומהרי"ק בשורש צ"א לית ליה הטעם הואיל וכופין לחלוץ ותיפוק ליה במקום שאין כופין נמי למן דאמר מצות חליצה קודם צריך ליתן לה כתובה מיד והוי כאלו כבר חלץ לה והניח כל זה בקושי' ע"ש ונ"ל לתרץ דרמ"א קאי לטעמי' דר"ת שהקדים שם דסבירא ליה בחזקת יורשי הבעל וטעמו כמ"ש תוס' כיון דאין לה ליקח כלל כתובה עד שתחלוץ הוי ליה בחזקת היבם שירש את אחיו אבל למאן דאמר מצות חליצה קודם דצריך ליתן לה הכתובה מיד ואם כן לא ירש את אחיו אלא את היבמה והוי ליה הללו באים לירש והללו באים לירש מודה ר"ת לרש"י דיחלוקו למ"ד וקיי"ל כוותי' זהו כוונת מהרי"ק בשורש ק"ב אע"ג דמצות חליצה קודם לא מפקיעין ממנו ממונו רוצה לומר דנימא שלא ירש כלל זה אינו אלא יחלוקו אבל בשורש צ"א קאמר במקום שכופן לחלוץ ובצירוף דמצות חליצה קודם אינו יורש כלל ולזה צריך דוקא להאי טעמא דכופין שלא נימא אפילו יחלוקו ולא קשה מידי ב' הקושי' כנ"ל ואם כן ממילא ליכא נפקא מיניה להלכתא דמכל מקום יחלוקו ואם כן היבם חייב לקוברה והדרא קושיא לדוכתיה על הים של שלמה בשם ר' סעדי' וצריך לומר כאינך ב' תי' הנ"ל ודוק:

הנה לעיל בסמוך הקשתי לשאול על המחבר ורמב"ם שסתמו ולא ביארו דהיבם לבד חייב דהיינו דוקא אחר שבועת יורשי האשה שלא פקדנו אמנו ונראה לי לתרץ דהקשיתי לשאול עוד למה סתמו ולא ביארו גם כן דאפילו ביבמה מן הארוסין חייב היבם ותירצתי למסקנא דבאים עלי' משני צדדים גם לרש"י דוקא במן הנשואין כמ"ש תוספות אמנם לכאורה עדיין קשה דהרי למסקנא דשמעתין דכגבוי דמי לבית שמאי אפילו מחיים דבעל ולבית הלל על כל פנים משעת מיתת הבעל דיבם כאחר הוא, אם כן תו לא צריך לתי' קמא דבאים עלי' משני צדדים דבלאו הכי נמי לא מצי אמר אח אני יורש דבעל כרחך מינה קא ירית ואם כן לשיטת רש"י אפילו מן הארוסין נמי והדרא קושיא לדוכתיה דהוי להו להר"מ והמחבר לפרש הכי דלא דמי' לארוסה דעלמא שאין לה דין כתובה וכנ"ל ונראה לומר דלכאורה אפילו לשיטת ר"ת נמי למסקנא אף במן הארוסין היה חייב אילו היה לה נכסי צאן ברזל דהנה תוספות ד"ה והא בעי' וכו' כתבו דגם לבית הלל כיון דכאחר דמי חשיב כאלו גבתה והחזירה לו ותמוה דזהו דוקא לרש"י דסבירא ליה יחלוקו ומכל מקום היבם לבד חייב ע"כ משום ק' ור' דנעשה נמי נדוני' וכמ"ש תוס' דף פ' ד"ה יורשי וכו' אבל לר"ת אין צריך לזה כיון דנדוני' הוא בחזקת יורשי בעל רק כדי לתרץ קושי' הש"ס דלימא אח אני יורש וכתובה לא ניתנה לגבות מחיים צריך לומר דהייני דוקא מחיים דבעל או משום מדרש כתובה או משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ומה הועילו חכמים בתקנתן שתקנו כתובה מהאי טעמא אבל במיתת הבעל דלא שייכי הני טעמא דיבם כאחר דמי נתנה לגבות מחיים דיבם ותו באים עלי' משני צדדים ולא מצי אמר אח אני יורש אף דלאו כגבוי דמי ואם כן תוס' לטעמם למה הוצרכו לזה בתי' הש"ס לומר דכגביו והחזירה לו הוי ונראה לי אי משום באים עלי' מב' צדדים זהו מן הנשואים דוקא אבל אי כגבוי דמי אף במן הארוסין חייב אף לר"ת כיון דק' ור' נעשה נדוני' אף דליכא שאר נדוני' ולכן צריך להאי טעמא דעדיפא ואם כן לכ"ע תקשי אף לרמ"א בסי' ק"ס וסייעתי' שפסקו כר"ת הוי להו למימר אפילו יבמה מארוסין:

ונראה לי לתרץ דלכאורה קשה טובא לתי' א' בתו' ד"ה מאן וד"ה והא בעי' וכו' דקושי' הגמ' הוא לבית הלל דלא כגבוי דמי ומשני דיבם כאחר דמי ואם כן חשיב כאלו גבתה וכו' כמ"ש תוס' ד"ה והא בעי' וכו' ודף פ' ד"ה יורשי וכו' ותמוה דהרי לבית הלל קיימינן דלית ליה כגבוי דמי ואף דיבם כאחר דמי ונתנה לגבות מחיים דיבם אבל עומד לגבות מכל מקום לאו כגבוי דמי ונראה לומר טעמא דבית הלל דלא כגבוי דמי משום דמכל מקום יכול לומר אשתבע לי דלא פרעתיך ומי יימר דמשתבע ולא הוי עומד לגבות בבירור אם כן מן התורה דאין צריך בעל השטר שבועה מודה בית הלל דכגבוי דמי (וכן צ"ל לפמ"ש תוס' סוטה כ"ה ע"ב טעמא דבית הלל משום מי יימר דמזדקקי לי' תלתא לבית דין לגבות ע"ש אם כן לרב אחא בר יעקב בסנהדרין ג' והכי פסק הר"מ שם דר"ת חד נמי כשר מודו בית הלל דמן התורה כגבוי דמי ועי' שעה"מ פי"ג מאיסורי ביאה נראה דאשתמיטתי' דברי תוס' דסוטה הנ"ל דהרי הדיוטות היינו טעמא רק דאי אפשר דלית בהו חד דגמיר וכשירים לד"מ ולדעת הב"ח אפילו גמיר ממש לא בעינן אפילו אחד מהם ולכ"ע מיהת סבר לא בעינן רק גמיר אחד מהם ועי' בש"ך חו"מ סי' ג' סק"ב ומכל מקום כתבו תוס' מי יימר, איברא הרשב"א והנמ"י שמביא שעה"מ שם על כרחך פליגי' על תוס' הנ"ל ע"ש ולדידהו צריך לומר כתירוצי הנ"ל מי יימר דמשתבע כנ"ל) ואם כן לשיטת ר"ת דקבורה משום נכסי צאן ברזל וכבר כתבו תוס' יבמות ל"ח סוף ע"א דאין צריך שבועה על נכסי צאן ברזל כיון שהם בעין והכי קיי"ל בשו"ע א"ה ריש סי' צ"ו ועי' אחרונים שם אם כן אתי שפיר למסקנא כגבוי דמי אף לבית הלל אמנם לשיטת רש"י דהכתובה הוא נדוני' והרי על זה צריכה שבועה ומסתמא עדיין לא נשבעת אם כן הרי קיי"ל לאו כגבוי דמי וצריך לומר שהיורשים כבר נשבענו שלא פקדנו וכו' כנ"ל אמנם נראה לומר בארוסה דוקא דממה נפשך קשה כיון דכתובת ארוסה לכ"ע דרבנן כמ"ש הפלאה בכל מקום וממה נפשך אי הלך אחר דרבנן הרי צריכה שבועה ולאו כגבוי דמי ולא נעשה נדוני' כדי לחייב ליורשי הבעל לבד בקבורה ואי הלך אחר דאורייתא דאין צריך שבועה הרי מן התורה ליכא ק' ור' כלל אמנם בנשואה נ"ל הלך אחר דאורייתא וכגבוי דמי לענין קבורה אוקמוהו אדאורייתא ואם כן הרמב"ם והמחבר שהשמיטו הא דבעי' שכבר נשבעו היורשים וזהו בנשואה דוקא אבל בארוסה דוקא אחר שבועת יורשיה חייב היבם לכן השמיטו דין דארוסה נמי, איברא זה אינו דהר"מ והמחבר נמי סבירא להו כתובה דרבנן אף בנשואה עי' ב"י וב"ש סי' ס"ו ועוד בדכתב לה כחובת ארוסה נמי דאורייתא הוא ועי' פני יהושע גיטין ל"ה מזה ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה:

לכך נראה לומר דוקא אי מטעם כגבוי דמי חייב היבם לקוברה אזי בעינן אחר שנשבעו היורשים שלא פקדנו דאם לא כן לא הוי כגבוי אבל אי מטעם דבאים עלי' משני צדדים הוא דחייב אין צריך לשבועת יורשיה כמובן ואם כן חדא מתורץ באידך כיון שהשמיטו הר"מ והמחבר דיבם חייב דוקא אחר שבועת יורשיה ע"כ דאין חיובו משום כגבוי דמי אלא באים עלי' משני צדדים דכיון דיבם כאחר דמי נתנה כתובה לגבות אף דלאו כגבוי דמי וכיון דה"ט ממילא בארוסה דלית ליה באים עליה משני צדדים כמ"ש תוספת בעי' שבועה דוקא לכן לא כתבו רבותא זו דיבמה מן הארוסין נמי חייב משום דאין שוים בדינם ולא מלתא פסיקא הוא בארוסה אלא אחר שנשבעו יורשיה שלא פקדנו וכו' דוקא ואם כן כיון דלשני הטעמים נפקא מיניה בתרתי לטעם כגבוי דמי אפילו במן הארוסין נמי חייב אבל בעינן אחר שנשבעו יורשיה דוקא ולטעם דבאים עלי' מב' צדדים נהפוך הוא אף בלא שבועת יורשיה חייב היבם לבד אבל מן הנשואין דוקא ולא בארוסה ואם כן נראה לומר דשני הטעמים להדדי בעי' למסקנא והכי פירושו משום דבאים עליה משני צדדים תו אין לה שבועה וממילא אף לבית הלל כגבוי דמי כיון דיבם כאחר דמי ואין צריך שבועה ואתי שפיר שלא כתבו דבעי' שבועה וגם רבותא דארוסה:

ועפי"ז ניחא נמי דקשה לי לכאורה לשיטת רש"י דאף בארוסה מבעי' לי אם כן כי פשיט הש"ס עדיין מנא ליה בנשואה דלמא דוקא בארוסה שהיבם לבד יורש נדוני' דהיינו ק' ור' ולא יורשיה דהרי לית לה נכסי צאן ברזל לכן היבם לבד חייב אבל בנשואה שגם יורשיה יורשים נדוני' דיחלוקו שניהם חייבים בקבורה ולאביי אתי שפיר דפשיט לי' ממתניתין וסיפא דומיא דרישא אלמנה נזונת וכו' דבנשואה מיירי אבל ר' עמרם דפשיט מברייתא קשה דלמא בארוסה דוקא מיירי ולפמ"ש אתי שפיר דבארוסה הרי בעי' דוקא אחר שנשבעו יורשיה כנ"ל וברייתא סתמא קאמר יורשי כתובת' חייבי' כנ"ל ודוק, ואין להקשות להפוסקים בסי' ק"ס דנפלו לה נכסים תחת בעלה אף בנכסי מלוג יחלוקו ומכל שכן להפוסקים דכל הפירות של הבעל והיבם בכהאי גוונא ועיין בר"ן וב"ש סימן ק"ס שם אם כן מאי פשיט הש"ס ממתניתין וברייתא דלמא התם כהאי גוונא מיירי אבל אבעי' הוא כהאי גוונא דמתני' שנפלו לה כשהיא שומרת יבם שפיר יש לומר יורשי האשה בנכסי מלוג הן חייבים בקבורתה נראה לי דלא קשה מידי דאם כן משום נכסי מלוג הוי החיוב ולא הוי ליה למימר יורשי כתובתה אלא יורשי הנכסי מלוג ועיין במהרש"א:

בתשו' רמ"א סימן צ"ג מובא תשו' רשב"א בשם בעל העיטור דנדוני' נתנה לגבות מחיים וכן מטין דברי הר"ם בפי"ו מאישות וכן הוא דעת השואל שם אבל הרמ"א כתב דדעת בעל העיטור נדחה מכל הפוסקים וגם דברי הר"ם ביאר ה"ה שדעתו ככל הפוסקים עש"ה באורך ולענ"ד תליא באשלי רברבא וגם נראה לי להפוסקים דנדוני' נמי לא נתנה וכו' על כרחך מוכח דאפילו נכסי מלוג נמי לא נתנה לגבות וכו' והנה הרמ"א הוכיח בראיה מברייתא בסוגיא דהכא שאלתי את סומכוס הרוצה שימכור בנכסי אחיו וכו' ואם איתא דיכולה אשה לעכב על הבעל שיעשה לה בטחון בנדונייתה היה יכול לאשמעינן דין זה בנכסי עצמו שלא יוכל למכרן עד שיעשה בטחון לאשתו וכו' ע"ש ולענ"ד יש לדחות ראיה זו דהרי תני תקנתא כיצד יעשה אם ישראל הוא מגרשה בגט וכו' ואילו בנכסי עצמו לא מצי תני תקנה זו דהרי אם מגרשה ונותן לה נדוני' וכתובה נתבטלה מחשבתו שהוא רוצה למכור ולא לעשות לה בטחון על נדונייתה ונראה לומר מכל מקום על ר' אבא שאמר שאלתי את סומכוס כו' ולא ידע עדיין מה ישיב לו הוי ליה לשאול בנכסי עצמו כיצד יעשה והיה משיב לו רק תקנה א' יעשה סעודה ויפייס כנ"ל ואתי שפיר הראיה: אבל תימא לי עליו איך לא הביא ראיה מדעת ר"ת דהכא שהרמ"א עצמו פסק כן בסימן ק"ס והיינו טעמא משום דהיבם מוחזק משעת מיתת אחיו משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים וכתב בהדיא בתשו' מור"ם פדוה סימן י"ז סברת ר"ת והרי בנכסי צאן ברזל קאי נכסים בחזקתן ואמרינן עלה לא נתנה וכו' אמנם כן הרי שיטת רש"י והר"מ והמחבר דפליגי אר"ת וסבירא להו יחלוקו על כרחך היינו טעמא משום דדוקא כתובה דלא נתנה לגבות וכו' וירש היבם את אחיו לכן הוא בחזקתו אבל נכסי צאן ברזל נתנו לגבות מחיים ולא זכה בהם משעת מיתת אחיו והללו באין לירש והללו וכו' כמו בנפל הבית עלי' וכו' ובזה ניחא לי דברי המחבר בא"ה רסי' צ"ג שכתב הכתובה וכו' אינה נגבית מחיים וכו' והרמ"א הגיה עלי' וכתב והוא הדין מה שקיבל בנדוני' וכו' וק' דהרי הבית יוסף עצמו בסי' ס"ו פירוש דברי הטור וכו' במ"ש על הנדוני' דינו כשאר הכתובה ונגבית עמה דרוצה לומר נדוניה גם כן לא נתנה לגבות מחיים והרמ"א עצמו בתשו' הנ"ל מייתי ראיה מדברי הבית יוסף הנ"ל שלקח דברי הטור כן למושכל ראשון ע"ש ואם כן למה השמיט המחבר ריש סי' צ"ג לכתוב דברי ההג"ה ולפמ"ש אתי שפיר דהמחבר פירש הכי רק דברי הטור משום דהטור לטעמיה אזל בשיטת הרא"ש אביו בסי' ק"ס שהוא כדעת ר"ת ובהדיא קאמר ר"ת הכי דזהו עיקר טעמו משום דנכסי צאן ברזל לא נתנו לגבות וכו' ועל כרחך סבירא ליה להטור הכי אבל המחבר לטעמיה בסימן ק"ס שפסק כהרמב"ם ורש"י ואינהו ע"כ סבירא להו נדוניה נתנו לגבות וכו' כנ"ל לכן השמיט נדוניה ריש סי' צ"ג והרמ"א נמי לטעמיה בסימן ק"ס שפסק כר"ת והרא"ש העתיק שפיר ריש סי' צ"ג דהוא הדין נדוניה וכדבריו בתשו' הנ"ל ואם כן ממילא נדחה נמי ראי' הרמ"א מדברי הבית יוסף אליבא דהטור דהטור לטעמיה על כרחך הכי סבירא ליה ותדע דהרי הבית יוסף עצמו לא סבירא ליה הכי בריש סי' צ"ג וממילא נקטינן ג"כ דברי הר"מ פי"ו כמשמען כמ"ש רמ"א עצמו דלולא דברי ה"ה נראין דברי הר"מ כבעל העיטור והיינו טעמא דהר"מ נמי לטעמיה בפכ"ב דפסק כרש"י יחלוקו ועל כרחך דנתנו לגבות וכו' וכנ"ל וזה שכחב רמ"א והוא הדין נדוניה אין כוונתו לשלול נכסי מלוג דנתנו לגבות מחיים דזה אינו דבהדיא הוכיח בתשובה שם מדברי ה"ה ומכמה מקומות דהוא הדין נכסי מלוג אלא דסמך על סיום דבריו בהגה מיד אחרי זה כתב לה מתנות הם נגבות מחיים וכו' בהג"ה מישרים בשם גאון וכו' עכ"ל וזה מבואר בתשובת הרב הנ"ל סי' צ"ג שכתב לדחות דברי השואל וז"ל ומה שהביא מעלתו ראיה מהמישרים שכתב תשובת הגאונים על אשה שתבעה מבעלה מה שכתב לה ותעבד תכשיטין בהם דשומעין לה וכו' לאו ראיה היא דהתם בכותב לה מתנה עסקינן שאין הבעל אוכל פירות כדאיתא פרק חזקת הבתים ולא כתוב ונדוניה שהבעל אוכל פירות וכו' ע"ש ומנלן אם כן דהוא הדין נמי נכסי מלוג שהוא אוכל פירות רק מתנה דוקא נגבה וכו' אבל נכסי מלוג לא כמו נדוניה וכתובה:

איברא דקשה לי על הרמ"א בחילוק זה דהרי במתנה שכתב לה נמי נהי דאין אוכל פירות מכל מקום אוכל הוא פירי פירות כמ"ש תוס' בבא בתרא נ"א ע"ב סוף ד"ה במתנה וכו' וכהאי גוונא תמה הב"ש בסי' קי"ח סקי"ב על המחבר שם אמאי בעל חוב גובה ממתנה זו הרי יש לבעל פירי פירות ע"ש שהניחו בתימה ולענ"ד לא קשה מידי דהיינו טעמא כיון דגם היא יכולה לגבותו מחיים כמ"ש רמ"א רס"י צ"ג ובתשובה הנ"ל לכן גם בעל חוב שלה גובה אבל הא גופא קשה אמאי יכולה לגבותו כיון דיש לה פירי פירות הוי ליה כנכסי מלוג ונדוניה וכתובה ונראה לומר דדברי תוספות בבבא בתרא הנ"ל לאו דכ"ע הם דתוס' עצמם במקום אחר חולקים על זה בכתובות דף נו"ן ד"ה הבעל שהק' לר' יוחנן למה הוצרכו לתקנת אושא ותירץ כגון נותן מתנה לאשתו ע"ש ואם איתא דיש לה פירי פירות עדיין קשה תקנת אושא למה כיון דקנין פירות כקנין הגוף דמי והוא הדין נמי קנין פירי פירות כקנין הגוף דמי דמאי שנא ועל כרחך תוס' בב"ב סבירא ליה דאינך תירוץ בתוס' כתובות שם ונראה לי אם כן האיך טעמא דבית שמואל לא הקדים להקשות כן על רמ"א רס"י צ"ג הנ"ל דיש לומר דסבירא ליה כתוספות דכתובות. רק על המחבר לטעמיה בסימן פ"ה ס"ז שפסק כתוס' בבבא בתרא הקשה הב"ש שפיר בסי' קי"ח אבל מדלא פליג רמ"א על המחבר בסי' פ"ה ס"ז ע"כ מודה לו בזה, וצריך לומר אף דיש לה פירי פירות מכל מקום אי לא ניתנה לגבות ע"כ דנתן לה המתנה שתזכה בה רק לאחר מותו וממה נפשך אי אמר מעכשיו לבד הרי זכתה בו מיד ועל כרחך ניתן לגבות שהרי לכך נתן לה ואי לא אמר מעכשיו רק לאחר מותו גם אחר מותו לא זכתה בו דכבר כלתה משיכה וגם הוא ברשות מקנה ועי' תוספות לקמן פ"ב ודוק ואם כן דיכולה לגבות שפיר גובה הב"ח שלה דודאי ניחא לה ולבעלה שלא תהיה לוה רשע ולא ישלם ודוקא אדעתה שלא תמכור ולא תתן במתנה נתנם לה אבל לשלם לבעל חוב שלה שיש לבעל חוב עליה שעבוד הגוף מדאורייתא ועבד לוה לאיש מלוה ועל ידי הפרעון מפקעת נפשה משיעבודיה דבעל חוב הוי ליה כמו שתעבוד במתנה תכשיטין לעצמה ולא קשה מידי תמיהת הב"ש בסימן קי"ח הנ"ל ודוק, ומכל מקום נראה דעת הרא"ש בתשו' כלל ל"ט סי' ג' שכתב וז"ל במתנה אין הבעל אוכל פירות לפי שבעין יפה נתן לה שלא ישאר לו כלום וכו' משמע דסבירא ליה אין לו פירי פירות ולא כתוס' דבבא בתרא ודאתן עלה מיהת אם נדוניה נגבית מחיים מצינו הרבה חבירים להעיטור דנגבית מחיים וגם הרא"ש בתשו' כלל ל"ט סימן ד' וכלל מ"א סימן ב' פשיטא ליה מלתא דנדוניה נגבית מחיים ע"ש וכן בכלל ל"ה סי' וי"ו עש"ה:

אמנם לכאורה דעת ר"ת תמוה דנקט כי קושי' הש"ס דף פ"א לאמת דהיבם יורש אחיו ולא את היבמה לפי שלא ניתנה לגבות מחיים והרי במסקנא משני הש"ס דנתנה לגבות מחיים דיבם כאחר דמי ומינה קא ירית ואם כן הוי ליה הללו באים לירש והללו וכו' ונראה לומר דפירוש הסוגי' בקושי' ופרוקה תלי' בפירוש רש"י ור"ת. לרש"י האבעיא הוא אי יורשי הבעל לבד חייבים משום חצי נדוני' וכתובה ממש או שניהם חייבים יורשי האשה גם כן משום חצי הנדוני' ונכסי מלוג וכי פשיט הש"ס דיבם לבד חייב ע"כ משום כתובה ק' ור' פריך על זה ולימא אח אני יורש רוצה לומר הכתובה ק' ור' הרי לא הכניסה לו כלום רק חצי הנדוני' דשלה הוא וגם יורשיה חולקים חצי נדוני' ואם כן שניהם חייבים ולא היבם לבד ומשני דבאים עלי' מב' צדדים שהרי אחיו היה חייב אף אי לא הכניסה לו כלום ועל זה מקשה תו הרי לא נתנה לגבות מחיים רוצה לומר עיקר כתובה וגם אחיו לא היה חייב לקוברה בשביל עיקר כתובה ואם כן שניהם חייבים בה ומשני דיבם כאחר דמי וכגבוי דמי ומינה קא ירית ק' ור' לכן הוא חייב לבד:

אמנם לשיטת ר"ת דמשום נכסי צאן ברזל לבד חייב לא מצי אמר אח יורש דהרי שלה הן וצריך לומר כמ"ש תוס' ד"ה ולימא וכו' דזכותו יורש ולא חובתו כמו בהניח להן אביהן פרה שאולה אמנם קשה הרי אין הדמיון שוה דהתם היינו טעמא לפי שחיוב השומרים אינו מתחיל רק משעת אונסין ולכן בשעה שיורשים זכות אביהם גם אביהם לא נתחייב באותו שעה בחיוב אונסין מה שאין כן הכא הירושה וקבורתה באים כאחד ונ"ל באמת זהו תי' הגמ' דבאים עלי' משני צדדין כיון שבאים זכות וחובה בבת אחת אבל קשה מאי פריך אם כן תו ולימא לא נתנה כתובה וכו' והרי נכסי צאן ברזל שלה הן והרי אם אין קובר לא חשיב כאחיו חי אם כן באתה לידי גבי' וכן הקשה מהרש"א ע"ש ונראה לומר דגם השתא חזר להקשות כראשונה ורוצה לומר הרי לא נתנה וכו' דאף דשלה הן נכסי צאן ברזל מכל מקום לא ניתנו ליגבות מחיים וגם אחר כך עד שתחלץ ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה קושי' א' אח יורש זכותו בזה שאין צריך ליתנם לה עד שתחלץ דשמא ייבם אותה ואין באים בבת אחת דזכותו ירש כבר משעת מיתת אחיו שלא היה צריך ליתנם לה עד שתחלץ משום דלא נתנה לגבות וכו' וכמ"ש תוס' בסברת ר"ת וחומתו אינו יורש שבא אחר כך והוי ממש דומי' דהניח אביהם פרה שאולה ומשני הש"ס נתנה לגבות מחיים דיבם ורוצה לומר כשמתה איגלאי מילתא למפרע דהיתה ניגבות מיד כיון דלא נתייבמה ונכסי צאן ברזל שלה הן והיה צריך ליתנם לה וע"כ מינה קא ירית ובאים הזכות וחובה בבת אחת ובאים עלי' משני צדדים כנ"ל לפרש לשיטת ר"ת ואם כן ודאי ניחה דברי ר"ת כיון דמיד כשמת אחיו לא נתנה לגבות עד שתחלץ דשמא ייבמה אם כן זכה בזה בנכסי צאן ברזל וירש את אחיו תו אוקמינן להו בחזקתו גם אחר שמתה היבמה והש"ס משני רק דאחר מיתתה אגלי למפרע דנתנה לגבות וכו' ומינה ירית אבל הטעם דהוא יורשה ולא יורשיה משום דבחייה ירשם מאחיו בזה שלא ליתנם לה כמובן ואם כן קשה לי על מור"ם פדוה סי' י"ז הנ"ל שכתב אף ר"ת כיון דסברתו הוא משום דיורש את אחיו ולא אותה לפי שלא נתנה לגבות אם כן מתנה שנתן לה היבם ה"ל כנכסי מלוג שנפלו כשהיא שומרת יבם דודאי אין היבם יורשם שאין לו בהם זכות מכח אחיו ע"ש ולפמ"ש נכסי מלוג שאני שגם הגוף שלה מה שאין כן מתנה שנתן לה מנכסי צאן ברזל וכבר ירש את אחיו שייך שפיר סברת ר"ת שיורשה אחר כך דאדעתא דהכי לא נתן לה וצריך לומר דסבירא ליה למור"ם פדוה נכסי מלוג נמי לא נתנה לגבות מחיים ומכל מקום גם בנכסי מלוג סבירא להו לבית הלל בחזקת יורשי האשה ואמאי לא נימא נמי סברת ר"ת כיון דבחייה בחזקת יבם היו ישארו בחזקתו וע"כ כיון שהגוף שלה והוא הדין נמי מתנה שנתן לה כנ"ל: איברא מור"ם פדוה דייק בלשני' ומייתי מנכסי מלוג שנפלו כשהיא שומרת יבם ופירש טעמא דבית הלל לפי שלא היה לבעלה זכות בהם ולית ליה אח אני יורש עש"ה ומשמע בהדיא דאילו נכסי מלוג שנפלו תחת הבעל לשיטת ר"ת נמי בחזקת היבם כיון דלא נתנו לגבות וכו' ואח הוא יורש בחייה לכן אחר כך נמי יורשה וכהפוסקים דסבירא להו הכי בסימן ק"ס ואם כן קשה מתנה נמי הרי זכה בה מכח אחיו וצריך לומר כיון דאחר כך נתנם לה במתנה כבר פסק זכותו מזה מכח אחיו והוי ליה כנכסי מלוג שנפלו לה כשהיא שומרת יבם דלכ"ע בחזקת יורשיה וכמ"ש בהדיא מור"ם פדוה שם ועל כל פנים מוכח דעתו דגם נכסי מלוג שנפלו תחת הבעל לא נתנו לגבות מחיים אפי' גבי יבם עד שתחלץ ומכל שכן גבי בעל עצמו דלא נתנו וכו' ומשרים בשם רשב"א מובא בדרכי משה ריש ס"י צ"ג וברמ"א שם סבירא ליה דאפילו במתנה שכתב לה בפירוש שתוכל לגבות מחיים לא מהני ולא תגבה אלא לאחר מיתה ע"ש ונראה לומר טעמו דסבירא ליה כי קושי' הנ"ל משום דיש לה פירי פירות, אבל קשה לי דרשב"א סותר את עצמו לפמ"ש המישרים עצמו בשמו באותו מקום הביאו הבית יוסף ריש ס"י צ"ג שם דנדוניה ניתנה לגבות וכו' ליכא למימר כדסבירא ליה לבעל העיטור משום שכולן מכניסות לבעל שלא יפרעו ממנו אלא באלמנה או בגרושה וגם מכתובה נלמד שכוללין נדוניה ותוספ' יחד וכו' אם כן במתנה דלא שייכי הני טעמא משמע דניתנה לגבות מחיים וצל"ע:

ועוד קשה לי דברי הדרכי משה ריש ס"י צ"ג שם אות ב' אחר פלוגתת רשב"א וגאון במתנה אי נתנה לגבות וכו' כתב וז"ל ובהג"מ דכתובות משמע דיכולה לומר לו בחייו שיתן לה נכסי צאן ברזל ותוספות לקנות בהן תכשיטין וצ"ע שם עכ"ל ואם כן סותר את עצמו הרב בתשו' סימן צ"ג שדחה שם ראיה השואל מהגאון מישרים נראה לומר לדעת העיטור משום דהגאון מישרים לאו בנידוניה קאמר אלא במתנה לפי שאין לו בה פירות וכנ"ל בשמו, ובאמת המעיין בלשון הגמ"ר כתובות משמע בהדיא דאפילו נכסי צאן ברזל והתוס' קאמר דניתנו לגבות עש"ה, ולענ"ד זה תליא בטעמא דבית הלל דסבירא להו נמי לא ניתנה כתובה אי דרשי נמי מדרש כתובה כתי' א' בתוס' אם כן היינו טעמא משום כשתנשאי לאחר וכו' כתב לה אם כן מכל שכן נכסי צאן ברזל דאינה נוטלת כמ"ש הב"ש בסימן י"ז ס"ק קכ"ט ואי לא דרשי בית הלל מדרש כתובה כתי' א' דתוס' אם כן על כרחך היינו טעמא דלא נתנה כתובה לגבות משום דאם כן מה הועילו חכמים בתקנתן שלא תהא קלה בעיניו וכו' אם כן נדוניה ניתנה לגבות, ולשון הגאון מישרים הנ"ל הוא כי אמרינן לא ניתנה וכו' הני מילי בעיקר כתובה וקבעי למישקל למיפק אבל האי טענה הב לי מה דכתבת לי בכתובתאי דאיעבד בהו תכשיטין ואותיב תחותך ואשמשך דינא הוא דיהיב לה כל מה דכתיב לה וכו' ונראה לומר דהכי פירושו אם תובעת עיקר כתובה והרי אסור לשהות בלא כתובה על כרחך רצונה למיפק לכן לא נתנה וכו' מה שאין כן נכסי צאן ברזל ותוס' כוונתה הוא רק לתכשיטין ויושבת תחתיו והייני כעין טעמא הנ"ל וצ"ע עוד תימא לי על רמ"א בתשו' שם שפירש דברי הגאון מישרים הנ"ל במתנה והרי סיים שם המרדכי עכ"ל העיטור ז"ל ואם כן הוא הוא דעת העיטור דכתב רשב"א בשמו דסבירא ליה נידוניה נמי ניתן לגבות וכו' ומובא בבית יוסף ריש ס"י צ"ג ורמ"א עצמו בתשו' שם רק שכתב דנדחה דברי העיטור מכל הפוסקים ואם כן אי אפשר לפרש דברי הגאון מישרים הנ"ל במתנה דוקא כיון שהן הן דברי העיטור בשם הגאונים וכתב עליהם דהכי מסתבר ע"ש וצל"ע טובא:

תוכן העניינים

חידושי מהריא על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה