חידושי מהריא על כתובות· רבי יהודה אסאד
דף פ:
פלוגתא רשי ותוס' בפירוש נכסים בחזקתן רש"י סבירא ליה
פליגי הכא ותוס' סבירא ליה דכאן כ"ע מודו דבחזקת יורשי הבעל והובאו ב' הדעות בשו"ע א"ה סי' ק"ס שהמחבר ס"ז פסק כרש"י ורמ"א פסק כר"ת ובתשו' מור"ם פדוה סי' י"ז כתב דאם היבם נתן לה מתנה מהנכסים אף לדעת ר"ת יורשיה יורשין אותה דהוי ליה כנכסי מלוג דאין היבם יורש את היבמה רק נכסי צאן ברזל היינו טעמא שהיבם יורש את אחיו עש"ה ותימא לי על הרמ"א בא"ה סי' ק"ס שם שעל דברי המחבר שהוא דעת רש"י דיחלוקו יורשי האשה בנכסי צאן ברזל העתיק הרמ"א עלי' תשו' מור"ם פדוה הנ"ל וז"ל וכן אם נתן לה היבם מתנה יורשיה יורשין אותה עכ"ל ואחר כך הביא דעת הר"ת משמע דרק לשיטת רש"י הדין כן וליתא כנ"ל אלא בהג"ה שני' שם אחר שהביא דעת ר"ת הוי ליה למימר בלשון אבל אם נתן לה היבם מתנה לכ"ע יורשיה יורשין אותה ולא בלשון וכן ע"ד רש"י וצל"ע:
והנה תוס' הקשה ב' קושי' על רש"י א' אי למאן דאמר התם יחלוקו הכי נמי יחלוקו אם כן הוי ליה לבית שמאי הכא לומר סתם יחלוקו או הוי ליה למימר יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב ויורשי האב עם הבעל כיון דנכסי מלוג ונכסי צאן ברזל דין א' להם לבית שמאי ומדאמרו רק יחלוקו עם יורשי האב בנכסי מלוג קאי כמ"ש ביבמות שם ע"כ דבנכסי צאן ברזל גם מאן דאמר התם יחלוקו הכא מודה דבחזקת יורשי הבעל, ב' אי למאן דאמר התם בחזקת יורשי אשה הכי נמי כאן אם כן בית שמאי נכסי צאן ברזל הוי ליה טפי ברשותה מנכסי מלוג ומתני' ריש פרק אלמנה איפכא תנן גבי עבדי מלוג וצאן ברזל ונראה לי לתרץ דעת רש"י תחילה דהנה בפי' רש"י שלפנינו ליתא דמאן דאמר התם יחלוקו הכי נמי ונראה לומר באמת משום קושי' תוס' הנ"ל וכן כתב מהרש"א אמנם נראה לי אף לפי גירסת תוס' ברש"י נראה לומר דטעמא דמאן דאמר בחזקת יורשי האשה וכן טעמא דמאן דאמר יחלוקו משום חזקת השבט הוא וכמ"ש תוס' בהדיא בבא בתרא קנ"ח: ד"ה הואיל והוחזקה וכו' ונ"ל זהו דוקא בנפלו לה הנכסים בירושה אבל אם אחרים נתנו לה מתנה או מצאה מציאה ליכא למימר בהו חזקת אותו השבט ואם כן מתני' דריש פרק אלמנה בעבדי צאן ברזל ועבדי מלוג מיירי בכהאי גוונא דליכא חזקת השבט והוי ליה נכסי צאן ברזל בחזקתו טפי מנכסי מלוג אבל הכא מיירי שנפלו לה בירושה והרי"ף כתב במשנה דריש פירקין שנפלו לה נכסים רוצה לומר בין בירושה בין במתנה והתיו"ט בריש פירקין כתב כן והביא עצות מרחוק ונעלם ממנו דברי הרי"ף במקומם שכתב כן ואם כן כיון שנכלל בנכסי צאן ברזל גם אותן שקיבלה במתנה דלית ליה בהו חזקת השבט ובהאי גוונא מודה רש"י דלכ"ע בחזקת יורשי הבעל הנכסי צאן ברזל לפי שבחזקתו היו לענין אתריות אבל נכסי מלוג אף בכהאי גוונא כיון שהגוף שלה יחלוקו לבית שמאי ולכך נקטו בית שמאי יורשי הבעל עם יורשי האב שהוא מלתא פסיקא אבל נכסי צאן ברזל לא הוי מלתא דפסיקא דיחלוקו אבל בירושה דוקא ולא בנפלו לה במתנה:
באופן אחר נראה לי לתרץ דהקשה תוס' יבמות ל"ח ובבא בתרא קנ"ח למאן דאמר דאין אדם מוריש שבועה לבניו אם כן אי אפשר לומר כלל בחזקת יורשי האשה ותי' במת פתאום כי התם שנפל הבית עלי' ליכא חשש צררי ואין צריך שבועה ע"ש וקשה לי עדיין במתניתין דהכא דקתני מתה משמע דשומרת יבם שבעלה מת על מטתו כדרכו דאיכא חשש צררי הדרא קושיא לדוכתיה ותיפוק ליה דאין אדם מוריש שבועה לבניו אמנם תוס' לטעמם הרי סבירא ליה הכא לכ"ע בחזקת יורשי הבעל אבל לשיטת רש"י קשה וגם לשיטת תוס' לאו מהאי טעמא הוכיחו דלא כרש"י ועוד הרי גם לתוס' צריך לומר לכ"ע הא דלא כללינהו לנכסי צאן ברזל בהדי כתובה משום דרוצה לומר טעמא משום דנכסים בחזקתן ועיקר הקושי' הנ"ל הוא רק למה ליה טעמא ותיפוק ליה דאין אדם מוריש שבועה וכו' ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה הכא גם לתוס' ונ"ל הרי כתבו תוס' ביבמות ובבא בתרא שם דלבית שמאי שטר העומד לגבות כגבוי דמי אין צריך שבועה להחזיק וכהאי גוונא מוריש אדם שבועה אבל לבית הלל קשה ע"ש ונראה לומר הא דנכסי צאן ברזל הוי ליה שטר העומד לגבות וכגבוי דמי היינו דוקא כנכסים ששמו לו בכניסתה בדמי שוויין ופחתו פחתו לו וצריך לשלם לה כשעת השומא שהכניסה לו דאחריות דאתי מעלמא קיבל עלי' אבל הכניסה לו עבדים וזקינו שהוא פחת דממילא ולא סגי בלא פחת זה ובכל יום שמזקינים אינם ראוים למלאכה יותר נפחתים פחת זה ודאי אחריות דממילא לא קיבל עלי' וברשותה הן נפחתים בזקנה ואינה שמאתן לו כלל בדמי שוויין כשעת שהכניסה לו אלא ביציאתה נוטלתן כמו שהן משום שבח בית אבי' כמ"ש במתניתין לעיל ואם כן ליכא למימר כהאי גוונא שטר העומד לגבות כגבוי דמי כיון שבכל יום נפחתים והולכים על ידי זקנה דממילא וכיון שכן על כרחך מודה רש"י בעבדי צאן ברזל אף מאן דאמר התם בחזקת יורשיה משום דמת פתאום הכא מודה בחזקת יורשי הבעל משום דאין אדם מוריש שבועה לבניו דלית ליה שטר עומד לגבות כגבוי דמי ואתי שפיר מתני' דריש פרק אלמנה עבדי צאן ברזל יאכלו בתרומה דמודה רש"י בעבדים וגם קושי' א' מיתרצא כיון דמתני' כולל גם עבדים ולכ"ע לית להו יחלוקו בהם משום דאין אדם מוריש שבועה לבניו לכן נקטו יורשי הבעל עם יורשי האב מלחא דפסיקא אף בעבדים דעל כרחך תוס' סבירא ליה בנכסי מלוג אין צריך שבועה מדלא הקשו על נכסי מלוג ולכ"ע ועי' לקמן מזה:
באופן ג' נראה לי לתרץ קושי' א' דתוס' ואדרבה נ"ל הכרח לשיטת רש"י והוא דז"ל רש"י שם במתני' ד"ה בכתובתה בנדוני' שהכניסה לו ושמאתן לו וכו' ורשאי להוציאם עכ"ל והמ"ל פכ"ב מאישות דין ט"ז כתב ע"ד רש"י הללו וז"ל וצ"ע דלכ"ע אינו רשאי למוכרם עכ"ל וכתב עלי' המגיה עי' בפרק אלמנה לכהן גדול ס"ו ע"ב ברש"י וברא"ש שם עכ"ל ורוצה לומר דהתם פליגי בי' אמוראי ולחד מאן דאמר יכול למוכרם דמייתי התם תוס' כתובה דרבי יודא המכנסת שום לא ימכור ופי' רש"י שאם יגרשנה תטול כליה ע"ש ועדיין תמוה הרי הש"ס פסק התם הלכתא בהדיא הלכה כר"י ואינו יכול למוכרם ולמה אם כן פי' רש"י שלא כהלכה ומה גם דמאי בעי רש"י בזה במתני' הכא דלא מיירי מזה, ונראה לומר דרש"י דייק וכתב ורשאי להוציאם ולא כתב ורשאי למוכרם וזה ברור כי במעות לית ליה בי' לשון מכירה רק לשון הוצא' ובמטלטלין לית ליה בי' לשון הוצאה אלא לשון מכירה ואם כן כוונת רש"י על נכסי צאן ברזל שהכניסה לו ממון ורשאי להוציאם דלית לן ביה' משום שבח בית אביה ודברי רש"י כהלכה ולכ"ע והוכרח רש"י לפרש כן אי משום דעל הרוב סתמא דמלתא מכנסת לו בנדוני' ממון וגם על ממון שייך לשון ושמאתן לו שכ' רש"י ר"ל נגד מה שקיבל עלי' אחריותו וכן מבואר בלשון רש"י במתני' יבמות ס"ו במתניתין דריש פרק אלמנה דשייך לשון שומת נדוניא גם בממון מהאי טעמא ע"ש ויותר נראה לי דקשה לי עוד לשון רש"י במתניתין כאן ד"ה ובנכסים הנכנסים וכו' הן נכסי מלוג שאין שמין אותם עלי' ואינו רשאי להוציאם אלא משנכנסת לרשותו נכנסין עמה וכשהיא יוצאת יוצאין עמה ותמוה למה חזר ושנה לשון המשנה שציין עלי' כמובן ונראה לי דהיה קשה ליה לרש"י כיון דקיי"ל הלכתא ביבמות ס"ו כמאן דאמר לא ימכור נכסי צאן ברזל אם כן מאי שנא דקרי מתניתין לנכסי מלוג בשם בפני עצמן נכסים הנכנסים ויוצאין עמה לאפוקי צאן ברזל והא נכסי צאן ברזל נמי נכנסים ויוצאים עמה מקרי ונראה לומר לכאורה משום דנכסי צאן ברזל מיהת בדיעבד מהני המכירה כמ"ש הרמב"ם בפרק ב' מאישות דין י"ו הנ"ל מה שאין כן בנכסי מלוג המכר בטל לכן נקראים אלו נכסי מלוג טפי בשם זה נכסים וכו' היוצאים עמה ולרש"י נ"ל תי' זה לדוחק לכן סבירא ליה לרש"י דהיינו טעמא משום דמתניתין רצה לכלול בנכסי צאן ברזל אף ממון (ובמדרש איתא למה נקרא הממון בשם נכסים על שהן נכסין מזה ונגלין לזה) כהוראת שם נכסים לפימ"ש במדרש וגם מסתמא אף ממון מכנסת לו בנדוניא וממון רשאי להוציאם דייקא לא מקרי נכסים היוצאים עמה ולא נכנסים עמה לפי שהן באחריותו אבל נכסי מלוג אף אם הוא ממון אינו רשאי להוציאם דייקא כיון שאין באחריותו אלא היא תלקח בהם קרקע והוא יאכל פירות לכן נקראים שפיר נכנסים ויוצאים עמה כנ"ל בפשוט כוונת רש"י כנ"ל אבל יותר נראה לי חדא מתורץ באידך על פי קושי' תוס' דיבמות ובבא בתרא הנ"ל למאן דאמר בחזקת יורשי הבעל עכ"ל הא דלא כייל להו בהדי כתוב' משום דרוצה ליתן טעם לפי שהי' בחזקתו לאחריות מה שאין כן בכתובה הטעם פשוט יותר והקשה למה לי האי טעמא ותיפוק ליה דאין אדם מוריש שבועה לבניו ותירץ התוס' ביבמות ל"ח סוף ע"א דמיירי במטלטלין דאיתנהו בענייהו דהרי אינו רשאי למוכרם כמ"ש יבמות ס"ו ואותן נוטלת בלא שבועה ע"ש אמנם רש"י בבבא בתרא קנ"ח ע"ב פירש בהדיא למאן דמאר בחזקת יורשי הבעל משום דיכול היה למוכרם וכיון שכן מסתמא מכרם כדי להרויח בהם ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה ותיפוק ליה דאין אדם מוריש שבועה וכו' ונ"ל לתרץ קושי' תוספות כיון דתוס' עצמם כתבו לבית שמאי אתי שפיר דשטר העומד לגבות כגבוי דמי ואין צריך שבועה אם כן הרי בית שמאי לא דברו כלל מה יעשו בנכסי צאן ברזל וע"כ משום דמודה לבית הלל נכסים בחזקתן ואם כן לבית שמאי לית ליה אין אדם מוריש ורצה מתני' ליתן טעם שוה לכ"ע ואם כן מתורץ קושי' א' דתוס' על רש"י למאן דאמר יחלוקו מאי שנא דנקטו בית שמאי יורשי הבעל עם יורשי האב דקאי דוקא אנכסי מלוג והרי נכסי צאן ברזל נמי הכי סבירא ליה ולא קשה מידי כיון דאין הטעם שוה בשניהם בנכסי מלוג אין צריך שבועה וטפי הם בחזקתה ונכסי צאן ברזל צריך שבועה רק לבית שמאי לטעמי' אין צריך מכל מקום טפי הם בחזקתו וכמו שתי' תוספות בבא בתרא שם כהאי גוונא למאן דאמר בחזקת יורשיה אמאי לא עריב ותני להו בהדיא נכסי מלוג לבית הלל ע"ש ועוד עדיפא יש לומר מאן דאמר יחלוקו היינו לבית הלל דוקא דנכסי מלוג בחזקת האשה נכסי צאן ברזל עדיפי לפי שהן בחזקתו יחלוקו דהוי ליה בחזקת שניהם אבל בית שמאי דסבירא להו בנכסי מלוג יחלוקו על כרחך נכסי צאן ברזל שהן בחזקתו עד עתה מודו כ"ע דבחזקת יורשי הבעל וכמ"ש לתרץ קושי' תוס' דמשום טעמא דבית שמאי קמ"ל נכסים בחזקתן ואם כן מהאי טעמא צריך רש"י לפרש רשאי להוציאם כמובן שעל פי זה על כרחך לתרץ קושי' תוס' הנ"ל ותיפוק ליה דאין אדם מוריש וכו' דמשום בית שמאי נקט לי' נכסים בחזקתן ותו פי' רש"י שפיר שיטתו דפליגי אמוראי נמי הכא וקיי"ל יחלוקו ולא קשה מידי קושי' תוס' משום לבית שמאי מודה דהוי ליה בחזקת יורשי הבעל ונכסים בחזקתן בלאו הכי נמי על כרחך לבית שמאי נקט ליה מה שאין כן למאן דאמר אינו יכול למוכרם אין צריך לומר משום בית שמאי נקט היינו טעמא דבחזקתן דהא יש לומר כתי' תוס' דיבמות הנ"ל קושי' א' דתוס' על רש"י ואזלי רש"י ותוס' לטעמייהו:
ועוד נראה לומר דשיטת רש"י מוכרח ומתורץ חדא באידך דהנה המשנה למלך תמה בצ"ע על רש"י דהכא וכבר רש"י דייק וכ' ורשאי להוציאם ולא כתב למוכרם דקאי בממון וכנ"ל אבל יותר אני תמה ע"ד רש"י בבא בתרא קנ"ח ע"ב למאן דאמר בחזקת יורשי הבעל פירש רש"י וז"ל שאם פחתו פחתו לו וכו' ויכול היה למוכרם וכו' וליכא לתרץ כנ"ל דבהדיא כתב למוכרם וקאי בחפיצים ואם כן קשה ויש לומר התם נמי דייק וכתב יכול הי' למוכרם ולא כתב ורשאי הי' למוכרם משום דבאמת אינו רשאי רק כיון דמהני מכירתו בדיעבד כנ"ל שפיר הוי ליה בחזקתו מהאי טעמא לכן כתב רש"י יכול הי' לעבור ולמוכרם ולא קשה מידי ומדויקים היטב שינוי הלשונות ברש"י מהכא להתם בממון רשאי להוציאם וחפיצים יכול הי' למוכרם דייקא ולא כתב רק יכול למוכרם כמ"ש יכול להוציאם משום דבאמת אינו יכול למוכרם לכתחילה שאינו רשאי אבל יכול היה לעבור ולמוכרם והיה מהני מכירתו בדיעבד כנ"ל, אבל יותר נראה לומר דודאי הא דלא עמד המשנה למלך על דעת רש"י דבבא בתרא הנ"ל דהתמיה חזקה טפי משום דיש לומר התם רק אליבי' דחד מאן דאמר פירש רש"י כן ויש לומר סבירא ליה כמאן דאמר ביבמות רשאי למוכרם אבל אמתני' קשה לי שפיר אבל עדיין תמוה מנא ליה לרש"י לפרש למאן דאמר התם בחזקת יורשי הבעל דסבירא ליה דלא כהלכתא. לכך נראה לומר דרש"י קשה ליה קושי' תוס' להאי מאן דאמר בחזקת יורשיו הוי ליה למימר ולערב ולתני בהדי כתוב' וצריך לומר דטעמא קאמר כתי' התוס' וקשה ליה לרש"י הא גופא מאי טעם הוא זה לפי שבחזקתו הי' לאחריות שאם פחתו פחתו לו הותירו הותירו לו מכל מקום הרי יורשי' יש להם חזקת השבט שהוא חזקה ממש ועדיף טפי שהרי אינו יכול למוכרם מהאי טעמא משום שבח בבית אביה והוא חזקת השבט וז"ל התוס' בבא בתרא קנ"ח ע"ב ד"ה הואיל וכו' אמאי לא אמר בחזקת האשה מהאי טעמא דהוחזק' נחלה באותו שבט ונראה לומר כיון דהכניסת' לו אם פחתו וכו' הותירו לו הוי כמוחזק ולמאן דאמר בחזקת יורשי האשה סובר כיון דתטלם כשתצא וגם הכניסתה לו הויי בחזקתן עכ"ל דייקו בסוף דבריהם בחזקתן ורוצה לומר נחלה אותו השבט וקשה ליה לרש"י לאידך הוי ליה למימר מיהת יחלוקו ולא בחזקת יורשי הבעל כיון דחזקתה באמת עדיפא שהרי תטלם כשתצא והיינו שאינו יכול למוכרם לזה סבירא ליה לרש"י דהאי מאן דאמר סבירא ליה באמת כר' אמי ביבמות שם ס"ו דיכול למוכרם והוי שפיר בחזקתו ואנן לא קיי"ל כר' אמי ולא קיי"ל נמי כר' יוחנן והתינח התם בבבא בתרא לחד מאן דאמר יש לומר כר' אמי סבירא ליה אבל הכא דנימא לכ"ע בחזקת יורשי הבעל והרי קיי"ל דאין רשאי למכור כדפסק הש"ס הלכתא ביבמות שם ס"ו ואם כן קשה אמאי בחזקת יורשי הבעל והאיכא חזקת השבט כנ"ל ועל כרחך דבאמת פליגי אמוראי נמי הכא וקיי"ל יחלוקו כיון דבדיעבד היה מהני מכירתו הוי ליה שניהם מוחזקים ואם כן ממילא מובן המשך שיטת רש"י לפי מאי שקדם לפרש ורשאי להוציאם היינו למאן דאמר בחזקת יורשי הבעל על כרחך סבירא ליה הכי כר' אליעזר ביבמות ס"ו ממילא מוכח דפליגי אמוראי נמי הכא כיון דאנן קיי"ל אינו יכול למוכרם ומתורץ תמי' וצ"ע של המשנה למלך ודוק, ועוד נ"ל לפימ"ש באופן ראשון לתרץ ב' קושי' תוס' על רש"י והוא לחלק בין נפלו לה בירושה או במתנה דאם במתנה קיבלתם מאחרים או מצאה מציאה לית ליה הוחזקה נחלה לאותו שבט מודה רש"י דלכ"ע הוי ליה בחזקת יורשי הבעל אפילו התם נמי בבבא בתרא מתורץ נמי תמיהת המשנה למלך כיון דטעמא דמאן דאמר אינו יכול למוכרם כדי שתטול כליה כשתתגרש משום שבח בית אביה והיינו במכנסת לו מבית אביה אבל במתנה או מציאה ליכא שבח בית אביה שיהי' לשם ולתפארת ולבית אביה כמ"ש רש"י לעיל סוף דף ע"ט וכיון דלא מאביה קיבלה לית ליה הכי ורשאי שפיר למוכרם הוכרח רש"י לטעמי' לפרש מתניתין הכי דנפלו לה הנכסים במתנה או במציאה כדי לתרץ מעלי' ב' קושי' התוס' כנ"ל לכן הקדים רש"י לפרש ורשאי להוציאם ועל כרחך במתנה מיירי ותו יש לומר שפיר דפליגי אמוראי נמי הכא ואתי שפיר המשך דברי רש"י ומתורץ חדא באידך, ועל פי זה נראה לומר נמי לתרץ דברי רש"י בבא בתרא הנ"ל ולתרץ קו' התוס' שם ד"ה הואיל וכו' אמאי לא אמר בחזקת יורשיה משום חזקת נחלה אותו שבט ונראה לומר דלא קשה מידי דמיירי שנפלו הנכסים לאשה במתנה או במציאה ואם כן יכול למוכרם וכנ"ל והן הן דברי רש"י שם, איברא רש"י שם פירש אחרי זה ד"ה אלו ואלו וכו' שמוחזקת האשה בחזקת אביה וכו' ורוצה לומר אף במתנה ועפמ"ש אחרי זה התם ד"ה בחזקת יורשי האם דפי' נחלת השבט שמתייתסת אתר אביה ואם כן ליתא להנ"ל והראשון עיקר בכוונת הרשב"ם הנ"ל בבבא בתרא שם אבל רש"י יש לומר שפיר דסבירא ליה הכא דלא כרשב"ם בזה אלא חזקת שבט רוצה לומר דוקא נפל לה בירושה מבית אביה וכנ"ל ועל כל פנים תמיהת המשנה למלך מתורץ היטב בזה דשבח בית אביה לא שייך בנפלו לה במתנה ורשאי למוכרם: ובזה ניחא לי לשון רש"י בבא מציעא ק"ט ע"ב אמתני' דלעיל דף ע"ט דמייתי לה התם נפלו לה גפנים וכו' כתב רש"י שם נפלו לה בירושה שמת אביה עכ"ל ותמוה מנא ליה לפרש כך דלמא נפלו לה על ידי מתנה או מציאה ולפי מ"ש אתי שפיר כיון דר' יהודה פליג בי' ואמר לא תמכור מפני שהן שבח בית אביה ועל כרחך מיירי שנפלו לה בירושה מבית אביה דהוי ליה שבח בית אביה אבל נפלו לה במתנה או במציאה לא הוי פליג ר' יהודה כנ"ל ותימא לי על התוי"ט הנ"ל בריש פירקין שהביא בשם הר"מ ורשב"א אמתני' דלעיל שנפלו אף על ידי מתנה ומציאה קאמר וסיים התוי"ט עליה וז"ל והוא הדין בכל מקום ששונה שנפלו עכ"ל ולפי מ"ש זה אינו דנפלו לה גפנים על כרחך בירושה דוקא קתני כנ"ל שוב ראיתי בריב"ש סי' שכ"ח מובא בבית יוסף א"ה ריש סי' פ"ח וז"ל זה דין של ר' יהודה איתא בכל נכסים שהביאה בנדוניא וכו' והוא הדין לקרקע שהכניסה לה שום משלו אף על פי שלא היה מבית אביה כשהיא יוצאה נוטלתן משום שבת בית אביה כיון שקנאתו ממה שהכניסה לו מבית אביה וכן פי' זה הרמב"ן עכ"ל הרי בהדיא דאי לא היינו טעמא וכגון שנתנו לה אחרים מתנה או מציאה ליכא ביה משום שבח בית אביה וכנ"ל מדלא כתבו רבותא זו, ועל הבית יוסף הנ"ל אני תמה שהביא כן משם הריב"ש וגם הריב"ש כתבו מעצמו ובשם הרמב"ן ולא הזכירו שהרמב"ם כתב כן בפ"ל ממכירה ומביאו הבית יוסף עצמו בא"ה סי' צ' שמטלטלין שנתן לה משלו דינם שוה לנכסי צאן ברזל שאינו רשאי למוכרם לכתחילה עכ"ל עש"ה וזה עדיפא מהריב"ש דאפילו נתן לה משלו במתנה משמע דלית ליה בי' טעם הריב"ש הנ"ל:
אמנם בזה כבר נחלקו בו הח"מ והב"ש בסי' צ' ס"ק מ"ט ונ"ב אם הכוונה במתנה גמורה או אם הכוונה שהכניס לה שום משלו ע"ש באורך ומכל מקום בין לפי' הח"מ ובין להב"ש קשה על הריב"ש ועל הבית יוסף כנ"ל וי"ל ובד"מ סי' צ' אות ט"ו כתב בשם הריב"ש סי' ק"נ וז"ל כספים שהכניסה לו יכול להוציאן הואיל ואחריותן עליה אבל לא שאר דברים וכו' והיינו כמ"ש לעיל בכוונת רש"י ולפימ"ש בריב"ש שם לא מעות בלבד אלא אף סחורות ומביא ראי' מגמ' פרק מציאת האשה בשמים של ערביא הרי הן ככספים ופירש רש"י היא סחורתן והאשה שהכניסה לבעלה שום מהם הוא הדין ככספים להוסיף שליש וכתב הריב"ש והוא הדין לכל מיני סחורה שמוסיף שליש ויכול להתעסק בהן ולעשות כל חפצו כיון שהן נכסי צאן ברזל מה שאין כן בנכסי מלוג נפלו לה כספים ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות עש"ה ומובא בחו"מ סימן פ"ה סק"ד עש"ה ועכ"ל דבאלו ליכא משום שבח בית אביה וכן מורה לשון רש"י יבמות ס"ו ע"א שם ד"ה המכנסת וכו' נכסי צאן ברזל ששמה לו בכתובת' והיו בה כלים ודבר המסוים וכו' משמע אבל חפצים שאינם כלים ודבר מסוים כגון סחורות לא פליגו בי' משם דלא הוי שבח בית אביה לשם ולתפארת לבית אביה אלא בדבר מסוים וכלים ואם כן אתי שפיר טפי לשון רש"י הכא במתניתין לפי תי' הנ"ל שכתבתי דקשה ליה לרש"י מאי שנא דלא קרי נמי לנכסי צאן ברזל נכסים הנכנסים ויוצאים עמה למאי דקיי"ל לא ימכור ועכ"ל דמיירי בכספים כלשון להוציאן וכהוראת שם נכסים וקשה לזה לשון ששמאתן דבממון לא שייך שומא וגם קשה מדברי רשב"ם בבבא בתרא שכתב בהדיא אמנם לפימ"ש בשם הריב"ש ורש"י לטעמיה גם חפצים דלא שייך בהו שבח בית אביה ששמאתן לו יכול להוציא הקרן ולמוכרם ואתי שפיר הכל וז"ל רש"י יבמות ס"ו ע"ב ד"ה לפרנסה וכו' אין מוכר כלל תשמישיו וכו' היינו נמי כנ"ל דבאלו שהן דבר מסוים דוקא לא ימכור ודוק, אמנם על הריב"ש באותן תשו' סי' ק"ן השיב להשואל כמה חילוקי דינים בין נכסי מלוג לנכסי צאן ברזל וכמ"ש הח"מ הנ"ל רסי' פ"ה לעיין עליו ואמאי השמיט הריב"ש שני משניות ארוכות דנפקא מיניה בין נכסי מלוג לנכסי צאן ברזל בנפל הבית עליה ועל אשתו דב"ב ושומרת יבם שמתה דהכא דנכסי מלוג ליורשי האשה וצאן ברזל יחלוקו או ליורשי הבעל וצל"ע ודוק בכל הנ"ל:
והנה קושי' א' דתוס' על רש"י דהוי ליה למימר יחלוקו סתם כמו התם כיון דלבית שמאי שווים נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל כך הקשה תוס' ביבמות ל"ח ובביאר יותר בבבא בתרא קנ"ח עש"ה אבל הכא לא נקטו תוס' זאת לקושיא על רש"י כמבואר בלשונם ונראה לי טעמא דהקשה תוס' עוד בבבא בתרא ויבמות למה לי טעמא דבחזקתן ותיפוק ליה אין אדם מוריש שבועה וכו' ונ"ל לתרץ לפימ"ש הב"ש סי' ק"ס סק"ט וז"ל ומאי שנא נכסי צאן ברזל שהכניסה לאחיו לאו דוקא אלא מה שהכנסה ליבם בתורת נכסי צאן ברזל אוכל הפירות כמו שיורש וכו' עכ"ל ורוצה לומר על כרחך אם נפלו לה נכסים כשהיא שומרת יבם והכניסם יבם בתורת נכסי צאן ברזל קודם היבום וחליצה או מאותן נכסים שהיו לה מקודם והיו תחת בעלה בתורת נכסי מלוג וכשנפלה ליבום הן בחזקתה ונוטלתן בלא שבועה מדלא הקשה תוס' הנ"ל עדיפא בנכסי מלוג מאי טעמא בחזקת יורשי אשה ונימא אין אדם מוריש שבועה וכו' ושמה אותן הנכסי מלוג ליבם בתורת נכסי צאן ברזל ואם כן נכסי צאן ברזל אלו אם חוזרת לגבותם מן היבם אתר חליצה או אף קודם ודאי לא צריך שבועה דהא ליכא חשש צררי ואם כן לא קשה מידי קושי' תוס' דמתניתין הרי כולל נכסי צאן ברזל כאלו נמי דומיא דנכסי מלוג דמיירי שנפלו לה כשהיא שומרת יבם ואמר נכסים בחזקתן בחזקת יורשי הבעל ובאלו לית ליה טעמא משום דאין אדם מוריש שבועה וכו' דליכא שבועה בכהאי גוונא לזה אמר טעמא משום בחזקתן שהיה עד עתה בחזקתו לאחריות ואם כן הרי ודאי בנכסי צאן ברזל כאלו מודה ר"ת לרש"י דתליא בפלוגתא אמוראי כמו התם דהא כל טעמו של ר"ת לחלק הוא משום דלא ירית היבמה אלא משעת מיתת אחיו זכה בנכסים שהוא היורש וזהו בנכסי צאן ברזל שהכניסה לאחיו אבל מה שהכניסה היא ליבם בתורת נכסי צאן ברזל ממה שנפל לה כשהיא שומרת יבם לא אמרינן שירש את אחיו כבר אלא על כרחך ירית אותה והללו באין לירש והללו באין לירש וכו' ופליגי אמוראי כמו התם ואם כן דמודה ר"ח לרש"י כה"ג תקשו גם לדידי' הוי ליה לבית שמאי סתם יחלוקו לכלול אף נכסי צאן ברזל כאלו ואל נצטרך לדחוק ולומר תני' ושבקה וע"כ אי הוי אמר סתם יחלוקו הוה אמינא כל נכסי צאן ברזל בכלל אף אותן שהכניסה לאחיו אם כן גם על רש"י לא קשה מידי דאי הוי אמר סתם יחלוקו הוה אמינא גם כתובה מנה מאתים ותוספת בכלל ואם כן מובן היטב בשני המקומות בבא בתרא קנ"ח ויבמות ל"ח דהקשה תוס' קושי' זו דאין אדם מוריש שבועה וכו' ולא תירצו כמ"ש ועל כרחך לא סבירא ליה כבית שמאי הנ"ל ולא מיירי מתני' מנכסי צאן ברזל כאלו ומשום דלא שכיח כלל שקודם היבום וחליצה תכניס לו נכסי צאן ברזל או מאיזה טעם אחר לא רצו תוס' לתרץ כך אם כן הקשו שפיר קושי' א' הנ"ל על רש"י בשני המקומות אבל הכא שלא הקשו תוס' קושי' זו דאין אדם מוריש שבועה וכו' ויש לומר משום דסבירא ליה כתי' שלי הנ"ל לכן לא הקשה נמי קושי' א' הנ"ל לקושי' בהדיא על רש"י משום דגם על ר"ת תקשי וע"כ לתרץ כנ"ל:
אמנם כן קשה לי טובא דהנה בספר דרישת ארי כתב ע"ד ב"ש סי' ק"ס סק"ט הנ"ל שסיים הב"ש ועיין בטור עכ"ל וכ' דרישת ארי וז"ל ועיינתי בטור ולא מצאתי מזה מידי רק הבית יוסף במחבר סעיף ה' כתב כן לחד פירושו אבל לא ניחא לי' בפירוש זה ע"ש עכ"ל ובמחילת כבודו מבואר כן בטור וגם הבית יוסף ניחא לי' בזה דהנה ז"ל הטור נפלו לה נכסים בעודה שומרת יבם מוכרת וכו' במה דברים אמורים בנכסי מלוג אבל נכסי צאן ברזל לא תמכור שיש ליבם זכות בהם וכו' נפלו לה הנכסים בעודה תחת בעלה ומת ונפלה לפני יבם אין צריך לומר שלא תמכור בנכסי צאן ברזל שהרי היבם אוכל כל פירותיה אלא אפילו נכסי מלוג וכו' מזה מוכח בהדיא דמתחילה מיירי הטור מנכסי צאן ברזל שהכניסה להיבם וכן כתב הבית יוסף בהדיא הכרח זה בכוונת הטור רק שהקשה על זה דדוחק לומר דבעודה שומרת יבם הכניסחם לו בנכסי מלוג או בנכסי צאן ברזל והניח זאת בצ"ע אבל כיון דמוכרח הוא לפרש הכי בטור על כרחך נסבול זה הדוחק וכן מבואר בהדיא בבית יוסף בסוף הסי' תמה על הטור שסתם גבי נפלו לה בעודה תחת בעלה כדעת ר"ת בין לפירות בחייה ובין בגוף הנכסים לאחר מיתה משמע כאלו מודה רש"י וסייעתי' והרי באמת פליגו בי' וכ' וז"ל ואין לומר דלעיל מיירי בנכסים שנפלו לה בעודה שומרת יבם וקודם שיכנוס הכניסתם לו בתורת נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל והתם הוא דאפלגו רבוותא אבל בנפלו לה בעודה תחת בעלה וכו' לדברי הכל נכסי צאן ברזל כולם לבעל דאם כן תחילה הוי ליה להשמיענו זה ואחר כך הוי ליה להשמיענו דין המכירה עכ"ל הרי דהניח דברי הטור בתימא רק משום שסתם וכתב כדעת ר"ת גבי נפלו לה תחת בעלה והרי על כרחך בכהאי גוונא נמי פליגו רש"י והר"מ אבל בנפלו לה בעודה שומרת יבם והכניסתם לו ליבם קודם שיכנוס בתורת נכסי צאן ברזל בהא ודאי ופשיטא דפליגו רש"י ור"ת עד שהקשה על הטור דהוי ליה להקדים בעודה תחת הבעל מודה רש"י לר"ת ואם כן דברי הב"ש נכונים דהטור ובית יוסף הכי סבירא להו. איברא מכל מקום גם הב"ש במחילת כבודו בחנם כתב על המחבר דלאו דוקא נקט שהכניסתם לאחיו ולענ"ד נראה לי בדוקא נקט הכי המחבר לטעמי' ולרבותא כיון דהמחבר לא העתק דעת ר"ת בש"ע רק דעת רש"י וכוונת הטור הוא על כרחך דמודה רש"י בנפלו תחת בעלה לר"ת לכן סתם הטור כדעת ר"ת רק בהכניסתה יבם סבירא ליה לרש"י הכי לכן הבית יוסף שהקשה על זה דהוי ליה להטור להקדים דבכהאי גוונא כולם לבעל אלא על כרחך דבהא נמי פליג רש"י ומהאי טעמא נקט המחבר רבותא דאפילו הכניסתה לאחיו נמי דעת רש"י הוא דיחלוקו ולא כולם לבעל ומכל שכן אם הכניסתם ליבם בתורת נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל כנ"ל ברור דעת המחבר, אבל הא קשה לי טובא על הטור והבית יוסף הנ"ל איך אפשר לומר כלל דפליגי רש"י ור"ת בהכניסתם ליבם בתורת נכסי צאן ברזל אי נימא דוקא בהאי גוונא אבל בנפלו לה תחת בעלה גם רש"י מודה ואדרבה הרי נהפוך הוא דדוקא בכהאי גוונא דנפלו תחת הבעל פליג ר"ת אבל בנפלו לה כשהיא שומרת יבם שהכניסתם לו בתורת נכסי צאן ברזל על כרחך גם ר"ת מודה לרש"י כיון דלא שייך טעמו של ר"ת דמשעת מיתה אחיו זכה בנכסים שהוא יורשו ולא ירית את היבמה דאדרבה אותן הנכסים אף קודם שתחלוץ אם חזרה בהם אחר שהכניסתם ליבם בתורת נכסי צאן ברזל צריך ליתנם לה בחזרה ואם כן יורש אותה והללו באין לירש וכו' וכנ"ל, והרי כהאי גוונא ממש דקדק מור"ם פדוה סי' י"ז הנ"ל מובא ברמ"א שם דמודה ר"ת בנתן לה היבם מתנה מדלא שייך כהאי גוונא טעמו של ר"ת ע"ש כנ"ל וצלע"ג בזה ודוק, ודאי הא לא קשה מידי על הטור מאי טעמא ולחלק ולומר דמודה לר"ת בנפלו תחת הבעל דיש לומר משום סברת ר"ת גופי' וזה שייך רק בנפלו תחת הבעל לכן מודה רש"י לר"ת אבל בנפלו לה עודה שומרת יבם והיא שמאתן להיבם בתורת נכסי צאן ברזל לית ליה סברת ר"ת כנ"ל דלית ליה היבם ירש את אחיו שהרי אחר מיתה נפלו לה ועל כרחך לומר שבא לירש את היבמה והללו באין לירש וכו' ולית ליה נמי לא נתנה כתובה לגבות מחיים דטעמא הוא משום מדרש כתובה לכשתנשאי לאחר וכו' ולא קודם שתחלוץ ובנכסי צאן ברזל שהיא שמאתן ליבם ליכא בהו מדרש כתובה ודאי יכולה לחזור ולגבותן והיה בחזקתה עד שמתה לכן פליג רש"י אמנם הא גופא קשה מאי טעמא דר"ת וכנ"ל:
ועוד אני תמה על הטור הרי הרא"ש אביו על כרחך לא הבין כן דפלוגתא רש"י הוא רק בנפלו כשהיא שומרת יבם דהרי ביבמות ל"ח הקשה התוס' והרא"ש על שיטת רש"י קושי' א' הנ"ל דהוי ליה למימר לבית שמאי סתם יחלוקו ואם איתא דמודה רש"י לר"ת בנפלו תחת בעלה הרי לא קשה מידי כמו דניחא לר"ת הכי נמי לרש"י לא מצי אמר סתם יחלוקו דהוי משמע אף נכסי צאן ברזל שנפלו תחת בעלה בכלל וזה אינו וע"כ דהרא"ש והתוס' הבינו דרש"י פליג אף בכהאי גוונא ולא כהבנת הטור וכן אידך קושי' שהק' תוס' והרא"ש דלרש"י נכסי צאן ברזל טפי בחזקת האשה למאן דאמר אליבי' דבית שמאי יותר מנכסי מלוג ומתני' ריש פרק אלמנה איפכא תנן ואם איתא מאי קושי' התם בהכניסה לבעלה מיירי דמודה רש"י לר"ת ובנפלו כשהיא שומרת יבם גם ר"ת מודה על כרחך כנ"ל ואם כן כמו לדידי' ניחא הכי נמי לרש"י, ועוד אם איתא מאי הקשה תוס' כלל לית להו טעמא דבחזקתן ותיפוק ליה דאין אדם מוריש שבועה וכו' והרי כהאי גוונא ליכא שבועה כלל וכנ"ל ומיהו לזה יש לומר דקושי' תוס' זו באמת לא הקשה הכי על רש"י רק לפי שיטתם דגם בנפלו תחת הבעל לכ"ע בחזקת יורשי הבעל: אבל הא קשה שתוס' והרא"ש ביבמות ובבא בתרא שם אחר שהקשה לשיטתם אמאי לא עריב ותני להו בהדי כתובה ותי' טעמא קאמר סיימו בדבריהם דגם לשיטתם על כרחך צריך לומר כן למאן דאמר בחזקת יורשי הבעל ואם איתא הרי לשיטת רש"י אין צריך לתירוץ זה אלא כמו שתירץ תוס' בבבא בתרא שם אחרי זה למאן דאמר בחזקת יורשי אשה הא דלא כיילינהו בהדי נכסי מלוג שאין שווים בטעמם הכי נמי לרש"י בחזקתן על כרחך לא לצדדין קאמר טעמא בשנפלה לו כשהיא שומרת יבם ושמאתן טעמא דבחזקתן שהיה עד עתה באחריות שלו ובנפלו לה תחת הבעל טעמא דבחזקתן לפי שיבם ירש את אחיו ולכ"ע אלא צריך לומר דנפלו לה תחת בעלה הוי בכלל וכתובה בחזקת יורשי הבעל דתני אחר כך ואם כן בפשוט יש לומר היינו טעמא דלא כיילינהו לפי שאין שווים בטעמם ואף דיש לומר היינו נמי כתי' התוס' טעמא קאמר אבל נכסי צאן ברזל שנפלו תחת הבעל אין צריך לטעם זה דפשיטא הוא שהיבם יורש אבל אין זה כמו לשיטת התוס' דוקא כתובה מנה מאתים אין צריך לטעם לפי שלא היא הביאתן מבית אביה אבל לרש"י צריך לומר גם בנכסי צאן ברזל שנפלו תחת הבעל אין צריך לטעם ומשום דיבם יורש רק בנפלו כשהיא שומרת יבם קאמר טעמא בחזקתן ואיך כתבו תוס' ורא"ש דטעם זה צריך לומר גם לרש"י למאן דאמר בחזקת יורשי הבעל ועל כרחך דהרא"ש עצמו לא מפרש כהטור ולא התוס' כנ"ל, איברא יש להביא מתוס' הכא סייעתי' להטור מדלא הק' באמת קושי' א' על רש"י וכנ"ל, ויש לומר דהיינו טעמא משום דסבירא ליה כהטור דמודה רש"י בכהאי גוונא שנפלו תחת בעלה, וגם לשון התוס' בסוף דבריהם כתבו וז"ל וטעם זה צריך לומר כמו כן התם למאן דאמר וכו' ותיבת התם תמוה והוי ליה למימר כמו כן לרש"י למאן דאמר בחזקת וכו' אבל אי סבירא ליה כהטור אתי שפיר דהכא לאו האי טעמא ממש הוא לרש"י כמו כן לתוס' וכנ"ל לכך נקטו לשון התם דייקא ורוצה לומר התם בבבא בתרא תקשי ועל כרחך צריך לומר רק היינו טעמא ממש כמו לתוס' וכמובן, אבל שאר כל הקושי' הנ"ל קשה לי על הטור וגם על הבית יוסף שלא הקשו על הטור מהרא"ש אביו דעל כרחך לא סבירא ליה הכי וכנ"ל וגם התוספות והר"ן לא סבירא ליה הכי וצלע"ג:
תוס' ד"ה יורשי וכו' ואם תאמר לפירוש הקונטרס וכו' והאמרינן קבורתה תתת נדוני' מדאינו חייב לקבור ארוסתו וכו'. ונראה לי לתרץ בתמשה פנים א' דלעיל דף נ"ג מסיק הש"ס בהדיא דהיינו טעמא דארוסה אין לה קבורה דין כתובה משום מדרש כתובה ואף אי קבורה נגד מנה ומאתים לא נשתעבד לה כלל ולא יורש ממנה כלום דכך כתב לה כשתנשאי לאחר וכו' ואם כן לא קשה מידי לרש"י דיש לומר שפיר קבורתה תחת מנה מאתים ומיהו יש לומר דמכל מקום קשה הכי נמי איכא היינו טעמא משום מדרש כתובה אבל זה אינו דשומרת יבם מן הנשואין הרי נשתעבד לה והיבם יורש ק' ור' שלה, ועוד הא יבם נמי כאחר דמי וקושי' הגמ' ופירוקה הוא זה ממש ועי' בפני יהושע מזה, ב', נ"ל לשיטת הטור הנ"ל דרש"י מודה לר"ת בנפלו תחת בעלה אם כן בכהאי גוונא אבעיא להו אי יורשי הבעל נדוני' חייבים בקבורה ולפמ"ש לעיל להיפוך דר"ת מודה לרש"י בנפלו כשהיא שומרת יבם אם כן מדניחא להו לתוס' לשיטת הר"ת עכ"ל משום דקאי האבעי' בנפלו לה תחת בעלה והכי נמי להטור יש לומר כן לדעת רש"י וממילא מתורץ נמי אידך קושי' תוס' על רש"י בד"ה או דלמא וכו' כיון דמיירי האבעי' בכהאי גוונא דמודה רש"י לר"ת לא קשה מידי וכמו דעל כרחך צריך לומר כן לר"ת לפמ"ש להיפוך דמודה לרש"י כנ"ל ותקשי נמי לדידי' וצריך לומר דמיירי בכהאי גוונא ולא קשה מידי ואם כן ממילא מוכח גם משני קושי' תוס' אלו על רש"י דתוס' לא סבירא ליה כהטור וכמ"ש לעיל והטור יש לומר הוכיח דבריו משום ב' קושי' תוס' אלו דתי' התוס' יבם כאחר דמי לא ניחה לי' להטור משום דלא אסיק האבעי' מזה עד סוף המסקנא ועל כרחך הוכיח דרש"י מודה בכהאי גוונא ולא קשה מידי וכנ"ל. ג', נ"ל דעל כרחך צריך לומר כוונת תוספ' הוא להקשות על רש"י רק דמסתמא לא מבעי' לי' שלא אליבי' דהלכתא דקיי"ל יחלוקו דאילו למאן דאמר בחזקת יורשי הבעל הרי מבעי' לי' שפיר ולמאן דאמר בחזקת יורשי אשה יש לומר כיון דלא קיי"ל כוותי' לא מבעיא לי' אליבי' אבל קושי' תוס' הוא רק למאן דאמר יחלוקו ואם כן נראה לי מהראיה דארוסה אין לה קבורה מוכח רק דמשום מנה ור' בלבד לא תקנו קבורתה אלא משום נדוני' אבל אינו מוכח דמשום נדוניה לחוד תקנו קבורתה אלא יש לומר משום תרווייהו ק' ור' ונדוני' חייב בקבורתה והרי נדוני' אין לו שיעור כמה שתכניס לו ושמאתן לו בכך וכך מועט כמרובה ואם כן ודאי הכי הוא דלפעמים הנדוני' מועט ולפעמים ליכא כלל נדוני' לכן תקנו קבורה גם תחת ק' ור' עם הנדוני' ואם כן למאן דאמר יחלוקו נמי מבעיא ליה שפיר כיון דיורשי הבעל ירשי חצי נדוני' ואין שיעור לנדוני' כמה שיהיה וגם ק' ור' ירשי חייבים שפיר בקבורה ולמאן דאמר בחזקת יורשי האשה דאז ליכא ליורשי הבעל רק כתובה לבד באמת לא מבעי' ליה כלל לשיטת רש"י אלא פשיטא לי' דאין היבם קוברה ועמ"ש לקמן מזה כנ"ל, ד', נ"ל דתוס' לטעמם הקשה שפיר אבל רש"י לטעמי' לא קשה מידי עפמ"ש לעיל מ"ז כתב לה פירות כסות וכו' משום ר' נתן אמרו זכה הבעל בדברים הללו ופירש רש"י דבארוסין מיירי ותוס' בשם ר"ת פליגי דמן הארוסין מודה רבי נתן דלא זכה ואם כן לרש"י ע"כ ברייתא דף נ"ג ארוסה אינו יורשה רבנן היא ולא ר' נתן וכיון דלר' נתן יורשה הוא הדין נמי דמתה יש לה דין כתובה זו קבורה ויש לה או משום ק' ור' או משום נדוני' ואם כן יש לומר דאבעי' הכא קאי אליבי' דר' נתן לרש"י לטעמי' ולא קשה מידי אבל תוס' לטעמם ליכא למאן דאמר ארוסה יורשה הקשה שפיר וכמובן כנ"ל, ה' נ"ל לתרץ רש"י ותוס' לטעמם ואדרבה מהכא הוכיח רש"י לטעמי' שיטתו ותוס' לטעמם לא מוכח והוא דלכאורה בפשוט יש לומר למאן דאמר יחלוקו מבעי' ליה נמי שפיר אי יורשי הבעל חייבים בקבורתה ורוצה לומר החצי הוצאת הקבורה כיון שיורשים חצי הנדוני' ורוצה לומר יורשי הבעל נמי בהדי יורשי האשה כיון שנוטלים כל אחד מהם חצי נדוני' או דלמא רק יורשי אשה לבד חייבים אף שיורשים רק חצי נדוני' מכל מקום הרי הם יורשים נכסי מלוג כולם ולא קשה מידי קושי' תוס' אמנם כן תקשי מאי טעמא לא נקט בעל האבעיא עוד ספק שלישי נמי אי רק יורשי הבעל לבד חייבים אף שיורשים רק חצי נדוני' מכל מקום הרי הם יורשים כתובה ק' ור':
לכך נ"ל דהנה הש"ס מקשה דף מ"ז ע"ב על הברייתא דתקנו וכו' ואיפך אנא ומשני תקנו מצוי למצוי ושאינו מצוי לשאינו מצוי וע"ש פי' רש"י ותוס' הקשה נמי על קבורתה ותי' נמי תי' הגמרא ופירשו דפרקון ופירי הוי ליה מצוי טפי מקבורה וכתובה אבל לשיטת רש"י דף נ"ב דלא תקינו רבנן אבל חד פדיון כתבו תוס' שם דצריך לומר איפכא דכתובה וקבורה חשיבה מצוי טפי מפרקון ופירי ע"ש והנה ודאי אם חייבוהו לבעל דבר שאינו מצוי נגד זכות שיש לו במצוי אין זה נגד הסברא רק להיפוך לחייבו במצוי נגד זכות שיש לו באינו מצוי זהו נגד סברת חכמים ולא רצו לתקן כן ואם כן קשה לי לשיטת רש"י הנ"ל דף נ"ב מאי מבעי' לי' כלל הכא בצד שני יורשי האשה חייבים משום נכסי מלוג והרי פירי אינו מצוי וקבורה מצוי ולא תקנו מצוי לאינו מצוי בשלמא לתוס' דאיפכא הוא לא קשה מידי שאינו נגד הסברא כנ"ל אבל לרש"י קשה ונ"ל דמזה הוכיח רש"י לטעמי' שיטתו דהכא דהכי נמי פליגי אמוראי ולמאן דאמר בחזקת יורשי הבעל באמת לא קמבעי' לי' דפשיטא הוא דהיבם חייב דהוי ליה מצוי למצוי קבורה תחת נדוני' ולא יורשי האשה דהוי ליה מצוי לאינו מצוי אבל מבעי' ליה אליבי' דהלכתא דקיי"ל כמאן דאמר יחלוקו והכי מבעיא ליה כיון דאידא ואידא הוי ליה מצוי למצוי דאלו יורשים החצי ואלו יורשים החצי הנדוני' אם כן מבעי' לי' שפיר אי יורשי הבעל לבד חייבים משום חצי נדוני' וכתוב' ק' ור' או דלמא יורשי האש' לבד חייבי' משום חצי נדוני' ונכסי מלוג ולא קשה מידי קושי' תוס' על רש"י ואפשר לומר עדיין אמאי לא מספקא לי' לבעל האבעי' ספק שלישי אי נימא תרווייהו חייבים כל אחד מהם החצי דזה גם לשיטת התוס' תקשה בלאו הכי נמי כמובן, ואם כן רש"י לטעמיה הוכיח שיטתו דהכא ותוס' גם כן לטעמם לעיל נ"ב לא מוכח מידי ואדרבה מוכח איפכא משום קושייתם על רש"י, ובזה ראיה להבית יוסף בסי' ע"ח שכתב אליבי' דהר"ם דסבירא ליה כשיטת רש"י דף נ"ב הנ"ל דפדיון אחד תקינו ולא יותר והב"ח ודרישה והב"ש שם סק"ד השיגו עליו אליבי' דהר"מ עיין שם ולפמ"ש הדין עם הבית יוסף כיון דהר"מ סבירא ליה הכא כשיטת רש"י וקשה עלי' קושי' תוס' ועכ"ל לתרץ כנ"ל דרש"י לטעמי' לא קשה מידי וגם מוכח מכאן שיטתו אם כן עכ"ל הרי גם להרמב"ם הכי דסבירא ליה כשיטת רש"י לעיל נ"ב, ועל פי זה ניחא נמי הא דפסק המחבר בסימן ק"ס כשיטת רש"י והרמב"ם ולא הביא כלל דעת ר"ת והרא"ש משום דלטעמי' אזיל המחבר בסי' ע"ח הנ"ל שפסק התם נמי כרש"י והרמב"ם ותליא זה בזה כנ"ל: אמנם כן קשה לכאורה על רמ"א שהעתיק בסי' ע"ח שם נמי כרש"י הנ"ל ובסי' ק"ס העתיק דעת ר"ת והם פסקים סותרים זה את זה לפמ"ש ומיהו על רמ"א יש לומר בסי' ק"ס העתיק דעת ר"ת לא לפסוק הלכה כוותי' אלא כדי לסיים ולהביא עלי' דברי הר"ן בתשובה דאם יורשי הבעל מוחזקים אין מוציאין מידם והיינו טעמא דיש לומר קים לי' כר"ת דהכא וגם כר"ת דלעיל נ"ב ולפי זה אם אביהם לא רצה לפדותה פדיון שני מוציאין הנכסי צאן ברזל מהיורשי הבעל אם מתה היא דאינו יכול לומר קים לי כר"ת נגד פסק מורישם ויש לומר מכל מקום בעלה היה יכול לומר קים לי כרש"י ואחיו היבם או אביו היורש מצי אמר קים לי כר"ת וכמובן, אבל הא ק"ל דעת הרא"ש לעיל נ"ב נמי כרש"י והר"מ וכאן פסק כר"ת ולפמ"ש סותר את עצמו וקשה עלי' קושייתי הנ"ל מאי מבעי' ליה כלל אי יורשי נכסי מלוג חייבים והא ודאי לא חייבו חכמים במצוי נגד זכות שיש לו באינו מצוי ולמסקנא אתי שפיר דיש לומר באמת היינו טעמא בידם חייב משום דלא תקנו מצוי לאינו מצוי אבל על האבעיא ק' ויש לומר דבעל אבעיא באמת מספקא לי' נמי בהא דלמא חייב הבעל בפדיון שני ושפיר חייבים יורשי נכסי מלוג משום דאינו מצוי למצוי אינו נגד הסברא כנ"ל ובמסקנא אתי שפיר הפסקים, ובזה מובן נמי היטב המשך דברי המחבר בסי' ק"ס אחר שהעתיק דעת רש"י העתיק פשיטות הגמרא דיבם הוא חייב בקבורתה, וגם ניחא לי טובא עפמ"ש דברי הבית יוסף בסי' קס' שהניח בצ"ע על הטור דנקט בנכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם נכסי צאן ברזל ולא משכחת לה אלא כששמאתן היבמה ליבם בתורת נכסי צאן ברזל קודם שיכנוס וזהו דוחק ע"ש ובמ"ש לעיל ולכאורה תמוה דמאי דוחקא ליה בזה והרי הש"ס והפוסקים כולם דנקטינן היבם חייב בקבורתה אף על גב דלשיטת רש"י קיי"ל יחלוקו וקבורה תחת נדוני' כי קושי' תוס' על רש"י ועכ"ל כתירץ תוספות דק' ור' שראוי ליטלם הוי לי' כאלו נטלם והחזירם לו והוי ליה נדוני' אם כן היינו נכסי צאן ברזל שנפלו לה כשהיא שומרת יבם והיבמה שמאתן ליבם בתורת נכסי צאן ברזל קודם שיכנוס ול"ל דזה מוכרח רק לפי' רש"י אבל הטור שפסק כר"ת אין צריך לזה הדוחק הקשה שפיר על הטור לטעמיה זה אינו כיון דלשיטת רש"י הש"ס ופוסקים מיירי בכהאי גוונא ואי אפשר ולא סגי דלאו הכי הוא נכסי צאן ברזל כאלו אם כן גם לר"ת שפיר הוצרך הטור להשמיענו הדין בכהאי גוונא וצ"ע, אבל לפמ"ש בדעת המחבר לטעמי' דלא סבירא ליה כתי' התוספות אליבי' דרש"י אלא כתירוצי הנ"ל אין צריך תו לומר דק' ור' ה"ל נדוני' אם כן המחבר לטעמי' הקשה שפיר על הטור כמובן ודוק. ועיין עוד מ"ש בסמוך לתרץ הנ"ל:
תוס' ד"ה או דלמא וכו' ולפירוש הקונטרס נמי וכו'. ותמו' מאי קשה לו לפירוש הקונטרס ומאי תירצו ועוד קשה ההמשך קו' ואם תאמר מאי קמבעיא וכו' אחר מאי שהקדימו ליישב פירוש הקונטרס ועי' בפני יהושע ונ"ל דהנה ודאי תוס' לשיטתם דהכא לכ"ע בחזקת יורשי הבעל לא קשה להו מאי קמבעי' לי' וכו' דשפיר יש לומר כתי' התוספות כתובה לאו דוקא דהוא הדין נכסי מלוג אבל לרש"י דק' לדידי' מ"ש דלא נקט הש"ס בצד השני של האבעי' משום דירתי נדוני' וצ"ל כתי' התוספות דניחא לי' לאסיק אפילו למאן דאמר בחזקת יורשי הבעל אף דלא קיי"ל כן מכל מקום ניחא לי' לאסוקי לכ"ע ואם כן קשה להיפוך הרי עדיין השתא נמי רק למאן דאמר בחזקת יורשי בעל לחוד מבעי' לי' ולא ככ"ע דאילו למאן דאמר בחזקת יורשי אשה ליכא לספוקי כלל דתפשוט מברייתא דאי נימא כתובה לאו דוקא אלא ההוא הדין נכסי מלוג והרי הכא ירתי נדוני' ונכסי מלוג לזה תירצו ופירוש הקונטרס נמי אתי שפיר תי' זה דלעולם לכ"ע מבעי' לי' אף למאן דאמר בתזקת יורשי האשה וליכא למיפשט מברייתא משום דליורשי הבעל איכא נמי נדוני' והוא המנה ומאתים כמ"ש תוספות ד"ה יורשי וכו' כן נראה לי כוונת תוספות ודוק. - איברא לענ"ד נראה לי לתרץ קושי' תוספות דתפשוט מברייתא דכבר הקשיתי לעיל בסמוך לשיטת הרא"ש דסבירא ליה לעיל נ"ב כרש"י אין צריך לפדותה רק פעם א' וצריך לומר אם כן קבורה וכתובה הוי ליה מצוי אבל פירקון ופירי הוי ליה אינו מצוי אם כן מאי מבעי' לי' הכא כלל לאידך גיסא אי נימא יורשי נכסי מלוג חייבים בקבורה והרי לא תקנו מצוי לשאינו מצוי ועמ"ש על זה לעיל בסמוך ונ"ל לתרץ דהנה לפמ"ש הב"ש בשם הב"ח בסי' ע"ז סקט"ז דקבורה תחת כתובה נכסי צאן ברזל ולא תחת נכסי מלוג עש"ה אם כן ע"כ דתחת זכות שיורש נכסי מלוג לא תקנו לו כלום שיתתייב כנגדו ולשיטת רש"י והרא"ש הנ"ל היינו טעמא לפי שאינו מצוי אמנם נ"ל לפמ"ש רש"י בפרק החובל בטעם דתקנת אושא משום איבה רוצה לומר אם לא הי' יורשה והיתה יכולה למכרם הי' לה איבה אצל בעלה ואם כן יש לומר דבעל כרחך הוצרכו נמי לתקן לו ירושת נכסי מלוג משום קבורתה דאי לא הא לא קיימא הא דמה הועילו חכמים בתקנתן עדיין אף שיורש נכסי צאן ברזל לא ירצה לקוברה משום איבה שיאמר בעלה אינהו ירתי לה נכסי מלוג שלה והוא יתחייב בקבורתה לכן תקנו שיורש גם כן נכסי מלוג שלה ואף להב"ח דעיקרה תקנה רק על נכסי צאן ברזל היה אבל ממילא הוצרכו לתקן גם כן ירושת נכסי מלוג והתינח בחד יורש הוא הבעל אבל בשומרת יבם כי הכא דאיכא שני יורשים מספקא לי' לש"ס שפיר כיון דיורשי האשה ירתי נכסי מלוג ממילא לא ירצו יורשי הבעל לקוברה וחל החיוב באמת על יורשי הנכסי מלוג שלה ואי דהוי ליה מצוי לשאינו מצוי עדיין הוי ליה למימר שחייבים מיהת החצי הוצאת הקבורה ויורשי הבעל גם כן החצי כנ"ל כוונת הגמ' בצד שני של האבעי' ואם כן מתורץ קושי' שלי הנ"ל על הרא"ש וגם כן ממילא מתורץ קושי' התוס' דתפשוט מברייתא דודאי עיקר התקנה רק משום נדוני' היה אבל דוקא על ידי שתקנו לו שיורש גם כן נכסי מלוג אבל בשני יורשים לא הועילו בתקנתם משום איבה יש לומר שפיר באמת מוטל על שניהם והכי מבעי' לי' אי יורשי הבעל לבד חייבים או דלמא בצירוף עם יורשי האשה תרווייהו חייבים וזה נ"ל כוונת רש"י במ"ש וז"ל מי קוברה משום דיש לה שני יורשים קמבעי' לן יורשי הבעל קברי לה דקא ירתי כתובה ותני' בפרק נערה קבורתה תחת כתובתה וכו' עכ"ל ורוצה לומר אע"ג דמסתמא ידע בעל אבעי' מברייתא מדלא מבעי' לי' רק בשומרת יבם ומכל מקום מבעי' לי' שפיר משום דיש לה שני יורשים ויש לומר לא הועילו חכמים לכן שניהם חייבים וכנ"ל והיינו לפמ"ש רש"י לטעמי' דף נ"ב קשי' לי' קושייתי הנ"ל ועל כרחך לתרץ כנ"ל ממיל' מתורץ קו' תוס' כנ"ל אבל תוס' לטעמם דף נ"ב אתי שפיר כפשוטו ופי' האבעי' הוא לאידך גיסא אם יורשי נכסי מלוג חייבים לבדם והקשה תוס' שפיר והוצרכו לתירוצו דאלו דוקא נקט ברייתא כתובתה אלא הוא הדין נכסי מלוג ואם כן מתורץ קושי' הפלאה על הב"ח הנ"ל שתמה עלי' בסי' פ"ט מדברי תוס' דהכא שכתב בתירוצם דהוא הדין משום נכסי מלוג היפוך מדברי הב"ח ע"ש ולפמ"ש יש לומר דתלי' בפלוגתא דרש"י ותוס' דף נ"ב והכא דהרי רש"י בהדיא תירץ קושי' תוס' בענין אחר כמבואר בהדיא בלשונו וכנ"ל ואנן קיי"ל בסי' ע"ח כשיטת רש"י והרא"ש הנ"ל ואם כן דברי הב"ח נכונים כנ"ל בסלקא דעתך ודוק, שוב מצאתי ראיתי בחידושי הרא"ה פי' אבעיא הגמרא אי יורשי הבעל לחוד קברי לה אף דקיי"ל יחלוקו מכל מקום חצי נדוני' ירשי וגם ק' ור' הוי ליה נדוני' כיון דמנה דידה הוא או דלמא יורשי האב נמי קברי לה בין שניהם כיון דאיכא שני יורשים עש"ה והיינו ממש כמ"ש בכוונת רש"י והנאני מאד כי כוונתי לדעת הגדול בעזהי"ת:
והנה תוס' ד"ה יורשי וכו' לפי תירוצם אליבא דרש"י סיימו בדבריהם דאפילו ביבמה מן הארוסין מבעיא לי' ורוצה לומר אע"ג דאין לה נדוני' וגבי ארוסה בהדי' תני' בברייתא לעיל דף נ"ג ארוסה אין לה דין כתובה היינו קבורה מכל מקום הכא ביבמה דק' ור' הוי ליה נדוני' מבעי' ליה שפיר ואם כן כי פשיט הש"ס נמי על ארוסה ופשוט דחייב היבם אף מן האירוסין ובזה ניחא הא דרבי עקיבא פשיט מברייתא ולא פשיט נמי ממתניתין כמו אביי ובפשוט יש לומר משום דברייתא מפורש בי' טפי ממתני' דרק מיתורא דלשנא מוכח לה כמ"ש תוס' הכא ולקמן ריש פרק אלמנה אמנם לשיטת רש"י בלאו הכי אתי שפיר דרישא דמתני' אלמנה נזונת דוקא מן הנשואין מיירי והוה אמינא סיפא דומיא דרישא דוקא בשומרת יבם מן הנשואין ולא בארוסה אבל ברייתא סתמא קתני שומרת יבם שמתה אף מן הארוסין בכלל אמנם לר"ת דוקא משום נדוני' ממש שהכניסה לו תקנו קבורתה ולא על ידי ק' ור' שנעשה נדוני' כיון דמכל מקום לאו מדידה ממש הוא דהא לא יהבה לי' מידי ועיין בכללי מיגו בש"ך סי' פ"ב אות ט"ו דמהאי טעמא הוי ליה מיגו להוציא אף במקום שטר ואם כן קשה לכאורה על הר"מ והש"ע שסתמו דבריהם דהיבם חייב בקבורתה והוי ליה לפרש לדעת המחבר שהוא דעת רש"י אפילו ביבמה מן הארוסין ולרמ"א שהעתיק דעת ר"ת דוקא ביבמה מן הנשואין אמנם זה אינו דהרי כתבו תוס' דף פ"א ד"ה משום וכו' ולפי זה דוקא בנפלה מן הנשואין וכו' וזהו אף לפי' רש"י בהכרח כמ"ש רש"י בהדיא דגם אחיו היה חייב לקוברה אף שלא הכניסה לו כלום ע"ש וזהו מן הנשואין דוקא והא דלא הקשה התוס' זאת לקושיא על שיטת רש"י צ"ל משום דודאי לסלקא דעתך דאבעיא וכן כי פשיט מעיקרא דיורשי הבעל חייבים היינו באמת אף ביבמה מן הארוסין אבל כי מקשה תו ולימא אח אני יורש וצ"ל תי' הגמרא דבאים עלי' ממה נפשך וזהו מן הנשואין דוקא אבל מן הארוסין נקטי' כי קושי' גמרא לאמת וזה אינו קושי' על רש"י רק דוחק קצת לומר שחזר בו אחר כך במקצת ממאי דפשיט מעיקרא ולכן כתבו תוס' רק בלשון ולפי זה דוקא בנפלה מן הנשואין וכו' ור"ל כנ"ל. ולשיטת רש"י צריך לומר שחזר בו עכשיו:
אבל הא קשי' לי הרי מסתמא מיירי שלא נשבעה עדיין קודם שמתה דלמה היה לה לישבע כיון שלא תגבה קודם שתחלוץ ואם כן אף למסקנא דגמרא דכגבוי דמי ויבם כאחר דמי וזכתה מיד בנכסים ומינה ירית והרי היבם יכול לומר שכבר נפרעה באמת כתובתה בהתפסת צררי ונתנתם ליורשיה ואם כן אינו חייב לקבורה ולשיטת ר"ת דקבורה תחת נכסי צאן ברזל והן בעין ונטלתן בלא שבועה כמ"ש תוס' יבמות ל"ח סוף ע"א אתי שפיר אבל לרש"י דיחלוקו רק מ"מ היבם לבד חייב משום ק' ור' נמי נדוני' הוא ועל זה הרי לא נשבעה עדיין ולימא היבם כבר נפרעה על ידי צררי וצריך לומר שהיורשים נשבעים שלא פקדנו אמנו אבל קודם שנשבעים באמת על שניהם מוטל חיוב קבורתה לשיטת רש"י ואם כן קשה על הר"מ פרק כ"ב מאישות והמחבר סי' ק"ס שפסקו כשיטת רש"י ולמה סתמו דבריהם דהיבם לבד חייב בקבורתה והוי ליה למימר היינו דוקא אחר שנשבעו יורשיה כנ"ל וצל"ע ועמ"ש לקמן בס"ד: