חידושי מהריא על כתובות· רבי יהודה אסאד
דף ע.
תשמיש רק לא חל על תשמיש ותוס' הקשו עלי' דאם כן כי פריך הש"ס על מזונות אדמייתי ראיה מקונם שאני עושה וכו' הוה ליה למימר טפי מגופה דמתני' וכו' ותי' מהרש"א מזונות דרבנן אבל תשמיש דאורייתא הוא ע"ש ולענ"ד אי משום הא עדיין תקשה מתרי טעמא א' דאחר שכבר תקנו חכמים מזונות תנאי בית דין הוא ואדעתא דהכי נושאה ולא מבעי' בדכתב לה כתובה דכהאי גוונא כתב הש"ך בחו"מ רסי' ל"ט אף למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא אם כתב השיעבוד בשטר בפירוש הוי דאורייתא הכי נמי במזונות ואפילו בלא כתב לה נמי תנאי בית דין הוא וכל הנושא על דעת חכמים הוא נושא חל השיעבוד אנכסים אף מדאורייתא והדרא קושיא לדוכתיה ועוד מטעם אחר דהרי גם כסות הוא בכלל להנות לו כמו תשמיש ואפילו לתוס' דפירש דלא משמע רק הנאת מזונות מכל מקום כסות הוא בכלל מזונות בכל מקום וכסות לכל התנאים הוא מן התורה ואם כן על כסות קשה טפי קושי' הגמ' היכי מצי מדיר כיון דמשועבד לה מן התורה, והקשה תוס' שפיר הוי ליה למיפרך מגופא דמתני' מתשמיש דאורייתא על כסות דאורייתא, ועי' בית יוסף אה"ע רסי' ס"ט, והפני יהושע תירץ דיש לומר בדבר ממון כגון מזונות קונם מפקיע מידי שיעבוד מה שאין כן בשיעבוד גוף לתשמיש ע"ש ולענ"ד תוס' סבירא ליה כמרדכי ומהרי"ק מובא בב"ש סי' ס"ט סק"ה דעונה נמי דבר ממון הוא דאפשר לפייסה בממון שתמחול העונה ומהאי טעמא מהני ביה תנאי והוא הדין נמי קונם מפקיע השיעבוד כמו במזונות אם לא דאלמוה לשיעבודה והקשה תוס' שפיר:
אמנם לענ"ד נראה לתרץ עפמ"ש הפלא"ה וכן בספר שער המלך פי"ב מנדרים בשם הרב קול יעקב דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא כשחל הנדר מעיקרו ושוב הותר מקצתו על ידי פתח אמנם אי מעיקרו אין מקום לחול על מקצתו בכהאי גוונא קרינן ביה ככל היוצא מפיו יעשה כגון מי שהיו לפניו ב' בהמות ונדר ואמר הרי אחת עולה ונמצאת אחת מהם טמאה או בעלת מום והביא מההוא דרש"י הנ"ל דאי אמרת כל הנודר משני דברים ואין הנדר חל על א' מהם הותר גם הדבר האחר הכי נמי נימא כיון דלא חל על תשמיש אף שאר הנאות הותרו ואמאי יעמיד פרנס עש"ה שסיים וז"ל אף שהתוספות חולקים על רש"י הרואה יראה דלאו מהאי טעמא חולקים על רש"י כמבואר אלא מוכח כנ"ל ע"ש, ולענ"ד ודאי מהאי טעמא חולקים תוס' על רש"י והוא זה כי לפי הנ"ל לא קשה מידי קושי' תוס' דאי הוי מקשה מגופא דמתני' מתשמיש הוה אמינא דקו' הכי דנימא נדר שהותר מקצתו הותר כולו ובאמת בכהאי גוונא לא אמרינן הכי כנ"ל לכן מייתי המקשה מקונם שאני עושה לפיך וממילא תוס' על כרחך סבירא ליה דבאמת אמרינן וותר כולו אף כהאי גוונא ולכן הקשה כנ"ל ומיהת על רש"י לא קשה מידי קושי' תוס' ודוק:
בד"א נ"ל לתרץ דמלשון רש"י במתני' משמע קצת דקושי' הש"ס מי מצי מדיר לה קאי רק אמאי יוציא ויתן כתובה ואף על ארישא אמאי יעמיד פרנס וכן כתב תוס' ד"ה הכי נמי נראה לי טעמא משום דלכאורה קשה מאי פריך כלל הש"ס הרי קונמות מפקיע מידי שעבוד וצריך לומר דפריך כמו דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל הכי נמי נימא דאלמוה לשעבודא דאשה וכמ"ש תוס' לעיל נ"ט ד"ה קונמות דמוכח כן מהכא אמנם הא גופא קשי' מנ"ל הא וצריך לומר דפריך למאן דאמר מזוני עיקר ואם כן אם אלמוה לתקנה דמעשה ידיה שלו קל וחומר לתקנה דמזונות שהיא עיקר תקנה וזהו דוקא לענין שלא נאמר יוציא ויתן כתובה שעל ידי זה היא מפסדת שאר כסות וכו' אבל על יעמיד פרנס לא קשה מידי דנימא אלמוה לשיעבודי' כיון דלא מידי מפסד' והנה הב"ח והפרישה סבירא ליה ביורה דעה סי' רל"ה סעי' ס"ז באסרה תשמיש כל העולם עליה מהני לבעלה נמי אף שמשועבדת לו חל על ידי כולל והט"ז סקנ"ט שם השיג עליהם דלא מהני בזה כולל ע"ש, ובמחילת כבודם נעלמו מכולם שיטת רש"י דהכא שפירש להנות אף תשמיש בכלל רק שאינה אסרה לפי שמשועבד הוא לה ואמאי נימא שנאסרה על ידי כולל מיגו דחל על מזונות חל נמי אתשמיש אמנם נראה לי רש"י כתב כן רק אליבא דריש לקיש בשבועות כ"ד דלא סבירא ליה כולל הבא על ידי עצמו אבל לדידן דקיי"ל כולל מודה רש"י או דלהנות לו לא משמע תשמיש או דבאמת חל על ידי כולל ואם כן הרי לריש לקיש דסבירא ליה לעיל נ"ח מעשה ידיה עיקר לא קשה מידי קושית הגמרא דיש לומר לשעבודא דבעל אלמוה דוקא ולא דאשה וכיון דדברי רש"י רק לריש לקיש אזלי ולדידי' לא פריך כלל השתא נמי כנ"ל ממילא מתורץ קושי' תוס' הנ"ל:
בד"ה יותר פשוט נ"ל לתרץ דלעיל דף נ"ט הקשה תוס' ד"ה הכא וכו' תימה הא בידה לומר איני נזונית ואיני עושה ותי' הרא"ה שם דנהי שיכולה לפטור את עצמה מעשיית בצמר אבל משאר מלאכות אינה יכולה לפדות ידיה וכיון דמשועבדת ידיה לבעל לשאר מלאכות אפילו למעשה ידיה אין לה כח להקדישן ע"ש ועי' בית יוסף ריש סי' ס"ט ומזה הוכיח השער המלך בהל' נדרים הנ"ל דסבירא ליה להרא"ה וריטב"א אפילו בתחילת חלות הנדר אמרינן כיון שבטל מקצתו בטל כולו ולא חל עליה כלל ודלא כקול יעקב הנ"ל אבל השער המלך שם הניחו בצ"ע לתי' הרא"ה וריטב"א הנ"ל דאם כן מאי פריך הש"ס הכא לרב הונא אמר רב אמאי אין צריך להפר לימא נעשה כאומרת איני ניזונית ואיני עושה ודלמא היינו טעמא דתנא קמא אע"ג דאומרת איני ניזונית ויש בידה לפטור שלא תעשה בצמר כיון דמכל מקום משועבדת להיות אופה וטוחנת אפילו למעשה ידיה אין לה כח להקדישן שעיקרן של בעל עש"ה, ולענ"ד לא קשה מידי וגם ראי' הקול יעקב הנ"ל דלא אמרינן הותר כולו בכהאי גוונא ליתא ורש"י ותוס' אזלי לטעמם דקושי' תוס' על רש"י הנ"ל לא קשה מידי דהמקשה הא גופא ק"ל קושי' הקול יעקב כיון דלהנות לו משמע נמי מתשמיש וכיון דלא חל על תשמיש אם כן נימא הותר מקצתו הותר כולו אבל בלא ראי' מנא ליה להק' דלמא לא אמרינן הכי בכהא גוונא הותר כולו לכן מייתי הש"ס מתנא קמא בקונם שאיני עושה לפיך דאין צריך להפר אף שיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה עכ"ל משום נדר שהותר מקצתו הותר כולו והכי נמי נימא במתני' כן ומשני נעשה כאומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ולא מקרי כלל הותר מקצתו דנימא הותר כולו דהוי כאילו פירש בהדיא על מזונות לבד ופריך תו שפיר אם כן אמאי אין צריך להפר נימא נמי נעשה כאומרת לו איני ניזונית ואיני עושה בצמר בלבד דל"ל ביה הותר מקצתו דלפי התי' הש"ס נעשה כאומר לה צאי מעשה ידיך וכו' מודה רש"י דלהנות רק מזונות קאמר כדמוכח פשטא דגמרא ופריך על זה התם נימא נמי הכי נעשה כאומר לה וכו' ומשני באומר לה בפירוש צאי מעשה ידיך וכו' ואם כן ודאי גם לרש"י רק אמזונות קאי מלהנות לו ולא אתשמיש וממילא מתורץ גם קושי' ב' דתוס' על רש"י ממסקנא דגמרא דכמו דמודה רש"י לפי תי' א' דגמרא כדמוכח בהדיא הוא הדין נמי למסקנא בתי' ב' ופירש כן רק להסלקא דעתך דמקשה והיינו דרש"י סבירא ליה כתירוץ הרא"ה וריטב"א הנ"ל וקשה לי תמיהת שער המלך הנ"ל ועל כרחך הוכרח לפרש כנ"ל אבל תוס' לטעמם דתירצו הקושי' דף נ"ט בענין אחר ועל כרחך סבירא ליה אמרינן בכהאי גוונא לא הותר כולו וליכא למימר קושי' הגמ' כנ"ל הקשה שפיר על רש"י וממילא ליתא לראית קול יעקב הנ"ל מדברי רש"י דאדרבה לרש"י הא גופא הוא קושית הש"ס דנימא הותר כולו רק מתוס' בשני המקומות הכא ודף נ"ט הנ"ל מוכח כדעת הקול יעקב ודוק:
תוס' ד"ה יוציא נראה לר"י וכו' שכופין אותו כדאשכחן בהחולץ וכו' הואיל ועליה מצוה רמיא וכו'. והנה מזה אפשר לפרש כוונתם רק להביא ראיה על הלשון ולא על הדין אבל מדהקשה בסוף הדיבור מהתם על שיטת ר"ח והוצרכו לתרץ אליבי' על כרחך כוונתם להביא ראיה על הדין שכופין אותו ואם כן תימה מאי ראיה התם דין דאורייתא הוא מה שאין כן הכא רק דרבנן וראיתי בפני יהושע שהרגיש בזה וז"ל ולא ידענא מאי קשיא להו דהתם פשיטא ממילא שמעינן שכופין כיון דחליצה ויבום מצות עשה נינהו ורמיא עליה דגדול אם כן לא גרע משאר מצות עשה דכופין אותו ומכין עד שתצא נפשו מה שאין כן ההוא דהכא אפילו למאן דאמר מזונות דאורייתא אפילו הכי לא שייך הכפייה על הגט אלא לזון וכו' עכ"ל והוא תמוה טובא אם כמו שכתבנו אפילו למאן דאמר מזונות דאורייתא מכל מקום נכפוה לזון עדיפא הוה ליה למיפרך כיון דבמספקת גם לדברים קטנים באמת אין הדין שיוציא כמ"ש הרא"ה ובהג"א בהדיא ואם כן אף למאן דאמר מזונות דאורייתא הרי הדברים קטנים ודאי לאו דאורייתא דמן התורה כבר מחלה לו ואם כן אף זה דאורייתא כיון דרגילה בהו ומחילה בטעות הוא מכל מקום מן התורה יכול לעמוד פרנס רק דזילא מלתא והא ודאי לאו דאורייתא הוא ועל כרחך רק מדרבנן הוא דיוציא וכו' ואם כמו שכתבנו דחליצה ויבום מכין אותו עד שתצא נפשו כמו בשאר מצות עשה לענ"ד זה אינו רק בגוף המצוה כמו דנקט בכל מקום סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל אבל לא בתנאי מתנאי המצוה כגון הכא שמצוה בגדול לייבם הרי זה לא נמנה למצות עשה בפני עצמו במנין התרי"ג והוא מוכח מדנקט בכל מקום מצות עשה כגון סוכה ולולב וכיבוד ולא נקט רבותא טפי, וגדולה מזו כתב החכם צבי בתשובה סי' א' דהכפיה על החליצה גופא שאנו כופין על כרחך לאו היינו טעמא משום דכופין על כל מצות עשה דזהו דוקא במצות עשה שאי אפשר להפטר ממנה בשום ענין אבל במצות עשה התלויה בידי אדם כגון חליצה שאם שניהם רוצים בעיגון אכן לא איכפת לן בכהאי גוונא אין כופין עש"ה [איברא נעלם מהחכם צבי בזה תשובת מהר"ם בר ברוך סי' תצ"ב שכתב בהדיא היינו טעמא דכופים אותו וכו' וכן כתב הבית יוסף אבן העזר סי' קס"ה בד"ה מצאתי כתוב וכו'] ואף דקשה ליה עלי' חדא הרי אשה מצוה נמי על שבת עי' ב"ש באה"ע רסי' א' ולריב"ב אף פריה ורביה על שניהם הוא אומר והרי דעת הרא"ש מובא בטור ובמחבר באה"ע רסי' א' דכופין על מצות עשה דפריה ורביה, ואם כן גם חליצה אין יכולים להפטר ממנה בשום ענין כגון על ידי שירצו שניהם שתתעגן, ועוד קשה ליה עליה מדעת הרא"ש וטור ומחבר הנ"ל דגם פריה ורביה כמו שאר מצות עשה הוא ובית דין כופין עד שתצא נפשו והרי יכול להפטר ממנה על ידי שידבק בתורה תמיד כבן עזאי, ובתוי"ט בהקדמה לספר נשים כתב דבאמת היינו טעמא דהר"מ דפליג על הרא"ש וסבירא ליה אין כופין על מצות עשה דפריה ורביה משום דלא פסיקא לי' כפיי' זו דדלמא חשקה נפשו בתורה כבן עזאי ע"ש, ואף שיכולה לומר דבאופן זה בכל מצות עשה יכול ליפטר ממנה כגון על ידי שיעסוק במצוה אחרת ועוסק במצוה פטור וכו' דעל כרחך היינו טעמא נמי דבן עזאי, מכל מקום החכם צבי עצמו חזר בו עש"ה אבל הא מיהת יש ללמוד דעל כל פנים בתנאי מתנאי המצוה ליתא להא דמכין אותו וכו' [וכן מוכח בתשובת מהר"מ סי' תצ"ב דהא דכופים הגדול או היינו טעמא משום מכין אותו וכו' ככל מצות עשה עש"ה] וצ"ע על הפני יהושע, אמנם מכל מקום קשה הרי על כל פנים התם מצוה בגדול דאורייתא הוא מה שאין כן הך כפיה דגט דרבנן הוא כנ"ל:
ולכאורה היה מקום לומר הא דמצוה בגדול לייבם נמי רק דרבנן וקרא והי' הבכור רק אסמכתא הוא דהרי רק לכתחילה הוא דאם לא רצה מהלכין אצל כל האחין ובדאורייתא הרי אין חילוק בין לכתחילה לדיעבד כמ"ש תוס' פסחים י"א עי' תוס' גיטין ג': אבל באמת מוכח ביבמות כ"ד דדרש גמור הוא דומיא דאינך דדרש בברייתא שם מההוא קרא והיה הבכור מכאן שמצוה בגדול אשר תלד פרט וכו' וע"כ דאורייתא הוא ואף דאין חילוק בדאורייתא בין לכתחילה לדיעבד מכל מקום נראה לי דהיינו טעמא לפי דהוי רק סיפור דברים והי' הבכור ולא בלשון ציווי יהי' הבכור ועי' כהאי גוונא בתוס' יבמות ק"ג ד"ה בין עומד וכו' ואם כן קשה כנ"ל, ונראה לי דויבמה והיה הבכור דרש זה סמוכים ור"י לא דרש סמוכים ואף דבמשנה תורה כ"ע דרשי סמוכים כבר כתבו תוס' יבמות ד' דדוקא היכא דמוכח או מופנה עש"ה והכא לא מוכח ולא מופנה איכא ומכל מקום לא מצינו דפליג ר"י בזה דמצוה בגדול לייבם ואם לא רצה וכו' חוזרין אצל גדול וכופין אותו ולר"י על כרחך רק מדרבנן הוא ואתי שפיר ראי' התוס' כנ"ל, ודע דרש"י שכתב במתני' בשביל תשמיש אין לנו לכופאו להוציא וכו' וכן בסיפא ד"ה עד שלשים יום וכו' אין כופין להוציא וכן בגמ' דף ע"א ד"ה במפרש וכו' כתב רש"י הוא דלא כפינן וכו' מוכח בהדיא דסבירא ליה כדעת ר"י דיוציא כופין קאמר ובמרדכי ריש פירקין ראיתי שכתב על דעת הר"י וז"ל וכן פי' רש"י פרק ד' דגיטין ואשקלה גיטא בעל כרחך כי הוא מהנך דיוציא ויתן כתובה וכו' עכ"ל ור"ל בגיטין דף ל"ד וברש"י שלפנינו ליתא כן וצ"ע עלי' שלא הי' צריך להביא ממרחק לחמו:
ודע דק"ל לפמ"ש וגם הפני יהושע דעל כרחך הך כפיה להוציא הוא רק מדרבנן לא מבעיא למאן דאמר מזונות דרבנן אלא אפילו למאן דאמר מזונות דאורייתא כנ"ל וכן מוכח לשון רש"י ד"ה ובכהן וכו' יהבי ליה רבנן וכו' וקשה כיון דמן התורה הוא גט מעושה שלא כדין ופסול ואם כן מי איכא מידי דמן התורה לא הוי גיטא ומדרבנן הוי גט ושרינן אשת איש לעלמא וצריך לומר דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה כיון דפשע ועשה שלא כדין כמו גבי אין אונס בגיטין וגבי בטל מבוטל וכהאי גוונא הרי דעת הר"ן שלהי נדרים ורשב"א ריש מכלתין דהיא למפרע פנויה גמורה ולא נעשה זונה או גרושה לכהן אם כן מאי טעמא דר"י דאמר במתני' בכהן יהבו לי' זימנא טפי לפי שאין יכול להחזירה והרי יכול הוא כנ"ל וצריך לומר כמ"ש רשב"א ריש כתובות דמכל מקום מדרבנן מיהת אסורה גרושה כזו לכהן עיי"ש ועדיין קשה דה"ל תק' ת"ק ולא עבדינן לר"י לטעמיה בשבועות מ"ו ואפילו במלתא דאסורה נמי כמ"ש החכם צבי בתשו' וצ"ע וליכא למימר דר"י סבירא ליה ביאת פנויה הוי זונה ואסורה לכהן זה אינו דרש"י כתובות למ"ד כתב ליכא תנא דסבירא ליה כר' אליעזר ועוד ר"י לטעמיה בהדיא פליג על ר"א ביבמות דף ס"א ב':
תוס' ד"ה נעשה וכו'. הקשה והא לא אמר הכי כדפריך הש"ס דף נ"ח. ונ"ל דהק' המפורשים לפמ"ש תוס' לעיל נ"ט להוכיח מכאן דאלמוה רבנן לשעבודא דאשה כמו לשעבודא דבעל והא גופא קשה מנא ליה להקשות דלמא באשה לא אלמוה ונראה לומר באמת הכי מתורץ דהק' תוס' לרש"י במתני' דלהנות לו אף תשמיש קאמר אם כן לפרוך מגופא דמתני' כנ"ל ועי' מ"ש מהרש"א דליכא למילף מזונות דרבנן מתשמיש דאורייתא ועי' מ"ש לעיל ולענ"ד יפה הקשה תוס' דהרי להמקשה לא הוי כאומר לה צאי מעשה ידיך וכו' אלא הוי כאומר לה עשה עמי ואיני זנך וכהאי גוונא מזונות נמי דאורייתא הוא קל וחומר מעבד עברי דאמר רחמנא וטוב לו עמך וכל שכן אשתו כדאיתא לעיל נ"ח אם כן הל"ל מתשמיש דלא חל הכי נמי מזונות כהאי גוונא לא חל נמי כיון דמשועבד לה מן התורה אבל השתא דמייתי מקונם שאיני עושה וכו' בהדרגה מייתי לה אם שעבוד דמעשה ידיה לבעלה שהוא דרבנן אלמוה לשעבודיה קל וחומר מזונות בכהאי גוונא דמשועבד לה מן התורה וטוב לו עמך כנ"ל אלמוה ודאי ומשני דנעשה כאומר לה צאי מעשה ידיך וכו' ולא עשה עמי ואיני זנך ואם כן אין משועבד לה מן התורה ותו נקטינן כי קושי' לאמת דלא אלמוה לשעבודא רק לבעל ולא לאשה ובמתני' היינו טעמא דקונם מפקיע מידי שעבוד ואם כן לעיל נ"ח גבי יכול לכופה למעשה ידיה שלא יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה שהוא רק שעבוד דרבנן דמעשה ידיה שלו פריך שפיר והא לא אמר הכי ומהיכי תיתי לומר נעשה וכו' מה שאין כן הכא לומר עשה עמי וכו' דהוי שעבוד דאורייתא כנ"ל ודאי אין כונתו לעקור שעבוד דאורייתא אלא נעשה כאומר לה צאי מעשה ידיך וכו' ואדעתא דהכי הדירה כנ"ל וכן מוכח בתוס' ד"ה שהגיע וכו' בתי' בתרא דלמסקנא מתני' קונם מפקיע מידי שעבוד סבירא ליה ולא כתנא קמא דסבירא ליה אין צריך להפר וכנ"ל:
אמנם כן קשה מאי פריך תו הש"ס אמאי אין צריך להפר נימא נעשה כאומרת לו איני ניזונית וכו' הרי כתבו התוס' לעיל נ"ט. דלא שכיח שתאמר כן ואף דהא נמי לא שכיח שיאמר הוא צאי מעשה ידיך וכו' מכל מקום כיון דמדירה שמפקיע שעבוד דאורייתא וטוב לו עמך כנ"ל אמרינן נעשה כאומר לה וכו' מה שאין כן מעשה ידיה שלו רק שעבוד דרבנן הוא לא אמרינן נעשה כאומר לה וכו' כיון דלא שכיח שתאמר כן אלא כונתה שתהא ניזונת משלו ואוסרת עליו מעשה ידיה ונראה לי דלפמ"ש לתרץ קושית מהרש"א אם כן קשה בלאו הכי מאי שנא דפריך הש"ס מתנא קמא דסבירא ליה אין צריך להפר הוי ליה להקשות אף לרבי עקיבא ורבי יוחנן בן נורי דסבירא להו צריך להפר דלמא היינו רק לשעבודא דרבנן אבל כאן שעבודא דאורייתא כנ"ל לכ"ע לא חייל, ונראה לומר כיון דהקושיא רק לשמואל כמ"ש תוס' ד"ה הכא וכו' אם כן דלמא שמואל סבירא ליה חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה גבי איסורא ואם כן גבי ממונא על כל פנים כשל תורה ומכל שכן דסתם מתני' רבי מאיר היא דסבירא ליה הכי בהדיא כמ"ש התוס' לעיל נ"ו: ד"ה הא וכו' וכן מקשה דוקא מתנא קמא דאין צריך להפר וממילא בפשוט מתרצא קושית מהרש"א על תוס' דכונת תוס' להקשות על רש"י ממה נפשך או דהוי ליה להקשות אף מרבנן דסבירא להו צריך להפר וכנ"ל ואי משום דיש לומר עשו חיזוק אם כן אף אי מזונות דרבנן הוי ליה להקשות מגופא דמתני' וכמובן ואם כן מתרצא נמי קושיין הנ"ל דפריך תו שפיר דנימא התם נמי נעשה וכו' אף שהוא רק שעבוד דרבנן דהא על כרחך סבירא ליה עשו חיזוק וכו' מדלא פריך המקשה רק מתנא קמא וכנ"ל, ואם כן מתורץ תמיהת הר"ן על הרמב"ם שהשמיט תירוץ הגמרא דמיירי דוקא באומר לה צאי מעשה ידיך וכו' דהרמב"ם לטעמיה אזיל שפסק באיסורא עשו חיזוק כשל תורה וכמ"ש ה"ה והלח"מ פרק י"ב הל' ו' מאישות אם כן בממון לא עשו חיזוק כלל כמ"ש תוס' נ"ו הנ"ל ממילא לא קשה מידי קושי' הגמ' דנקטי' כי קושי' הנ"ל דהכא אמרינן נעשה וכו' משום שעבוד דאורייתא וטוב לו עמך מה שאין כן התם וכנ"ל ודוק:
תוס' ד"ה שהגיע זמן וכו' וקשה וכו' דהא קיי"ל מזונות נשואה דרבנן וכו'. ונ"ל דרש"י ותוס' לטעמם אזלי דהרמב"ן בפי' התורה כתב מזונות ומלבושי אשה דרבנן והבית יוסף באה"ע רסי' ס"ט הניחו בתימה דהרי לכולהו תנאי כסות מן התורה הוא ולא פליגי אלא במזונות אבל בכסות לא מצינו בשום מקום תקנת חכמים בי' ע"ש והנה לפמ"ש לעיל בריש פירקין לתרץ קושי' מהרש"א על התוס' בפשוט נראה לי מכאן הוכיח הרמב"ן דעתו דסבירא ליה כפירוש רש"י דתשמיש בכלל מלהינות לו הוא וקשה ליה קושית התוס' אדפריך ממעשה ידיה הוי ליה טפי למיפרך מגופא דמתני' מתשמיש וצריך לומר כתירוץ מהרש"א הנ"ל מזונות דרבנן ואי סלקא דעתך כסות לכ"ע דאורייתא אם כן על כסות קשה טפי קושי' הש"ס היכי מצי מדיר לה והדרא קושיא לדוכתיה קושית תוס' דהוי ליה טפי להקשות מתשמיש על כסות, ועוד קשה לי אדפריך מתנא קמא גבי מעשה ידיה דאין צריך להפר ואי סלקא דעתך כסות לכ"ע דאורייתא בפשיטות טפי הוי ליה למיפרך אפילו רבנן דהתם דצריך להפר דוקא במעשה ידיה דרבנן מה שאין כן בכסות דאורייתא מודו ועל כרחך סוגי' דהכא סבירא ליה למאן דאמר מזונות דרבנן הוא הדין נמי כסות והוא בכלל מזונות בכל מקום שדברו במזונות ואם כן לרש"י לטעמיה דתשמיש נמי בכלל והוא הדין נמי כסות אם כן בנשואה אף דמזונות הוא דרבנן מכל מקום לא חל נדרא על כסות מה שאין כן בהגיע זמן ולא נשאת דאז ודאי כ"ע מודו כסות דרבנן כסותה ועונתה כתיב והיינו בנשואה ומשני שפיר אבל תוס' לטעמם הנאת מזונות לבד משמע ולא כסות הקשה שפיר ואם כן גם קושי' ב' דתוס' לא קשה מידי ואזלי גם כן רש"י ותוס' לטעמייהו לעיל דף נ"ט שהקשה תוס' הרי בידה לומר איני ניזונית ואיני עושה:
והרא"ה וריטב"א תירץ כיון דמ"מ טוחנת ואופה ומבשלת לו וכי אמרה יקדשו ידי לעושיהן כיון דלא מצי להקדישן על אלו מלאכות הוי ליה הותר מקצתו הותר כולו כנ"ל וטעמא דהריטב"א בזה דלכאורה הוי ליה למימר איפכא דחל גם על אלו המלאכות על ידי כולל ונראה לומר דעל כרחך היינו טעמא דאי אמרה איני נזונית ואיני עושה מהני רק לעשי' בצמר ולא לשאר המלאכות משום דמעשה ידיה תקנו נגד מזונות היינו עשיה בצמר להרויח הוא דרבנן מה שאין כן שאר מלאכות לשמשו מן התורה משועבדת לו כשפחה זכר לדבר קרא כתיב אעשה לו עזר וכו' ועוד סמך לדבר מההוא אגדה בפרק אלו דיני ממונות דאמר ליה כופר לרבן גמליאל אלקיכם גנב הוא וכו' ולא יפה הי' לו וכו' ונתנו לו שפחה לשמשו ואם כן מלאכות אלו אינם תחת מזונות ואם כן ליכא למימר כולל ממידי דרבנן על דאורייתא אבל איפכא שפיר קאמר כיון דלא חל על אלו הוי ליה למימר הותר קצתו הותר כולו, אמנם תוס' שלא תירצו כן לעיל נ"ט קושי' על כרחך דסבירא להו לא אמרינן בכהאי גוונא הותר כולו כסברת הקול יעקב הנ"ל ואם כן קושית הגמ' הוא אף דמזונות דרבנן בנשואה נמי מכל מקום אמאי חלה הנדר כמו דלא חל במעשה ידיה שהוא נמי דרבנן ועל כרחך דהיינו טעמא דתנא קמא דאין צריך להפר משום דהותר מקצתו על מלאכות שמחויבת לו מן התורה הותר כולו הכי נמי נימא כיון דכסות דאורייתא הוא אי נימא לרש"י לטעמי' תשמיש דאורייתא הוא ולא חל עלי' נימא גם כן הותר כולו ומשני בהדירה כשהיא ארוסה דאזי כסות ותשמיש נמי דרבנן וחל שפיר מה שאין כן במעשה ידיה היינו טעמא דאין צריך להפר משום הותר קצתו הותר כולו אבל תוס' לטעמם דף נ"ט ולטעמם הכא לית להו כהרא"ה ולא כרש"י במתני' הקשה ב' הקושיות ודוק:
בד"א נראה לי דאזלי לטעמם דקשה להו לשון רש"י במתני' והנאת מזונות בגמ' פריך וכו' הוא שפת יתר כמובן ונראה לומר דהרי ממאן דאמר אין צריך להפר ליכא להקשות אמתני' דדלמא מתניתן כרבנן סבירא ליה ועכ"ל דהא רבנן נמי סבירא להו רק על העדפה או אחר שתתגרש חל הנדר משום דאלמוה רבנן לשעבודא מקודם ועל זה קשה קושי' המפורשים מנא להו להקשות דלמא דוקא לשעבודא דבעל אלמוה אבל לא לשעבודא דאשה ואם כן נראה לי דמזה הוכיח רש"י דבאמת לא פריך הש"ס כלל מקונם שאיני עושה לפיך דנקטינן כי קושי' ולא גרסינן כלל הכי בקושי' הגמ' אבל הקושי' הוא באמת מתשמיש וכדהקשו תוס' על רש"י במתני' הכי סבירא ליה לרש"י באמת ומזה גופא מוכח כדעתו דתשמיש נמי בכלל והן הן דברי רש"י במתני' שסיים ובגמ' פריך וכו' כנ"ל ור"ל פירש כונת קושית הגמ' שהוא מתשמיש וכנ"ל והיינו דרוצה לתרץ המשנה לכ"ע אף למאן דאמר מזונות דאורייתא ועל זה משני שפיר בהדירה בעודה ארוסה דלכ"ע מזונות דרבנן אבל תשמיש דאורייתא ואף דארוסה לאו בת חשמיש היא מכל מקום הנדר לא חל עלי' כיון דאסור לבעלה קודם נשואין ונדר אין חל על דבר מצוה לקיים ולא קשה מידי ב' קושי' התוס' אבל תוס' לטעמם דגרסי קושית הגמרא ממעשה ידיה ולא מתשמיש על כרחך מוכח דהמקשה אזיל נמי למאן דאמר מזונות דרבנן מדפריך רק מתנא קמא ולא מייתי אף מרבנן דפליגי היינו רק במעשה ידיה דרבנן וכנ"ל לכן הקשה שפיר ב' הקושיות על רש"י כנ"ל:
ודע דקושי' ב' שהקשה תוס' על רש"י במתני' דלדידי' כי מוקי בגמ' שהדירה כשהיא ארוסה אם כן מתשמיש נמי חל נדר ולתני במתני' יוציא וכו' בשבת א' לבית הלל וכו' והוא תמוה דאם כונתן אשינוי' קמא הרי בעודה ארוסה אף הגיע זמן ולא נשאו אינו משועבד לה לתשמיש ואמאי יוציא ואי כונתן אשינוי' בתרא דמיירי בניסת הרי בלאו הכי מקשה שפיר טפי דסברה וקיבלה וכן הקשה הגאון מגיני שלמה ועי' בפני יהושע מזה ולענ"ד ברור אשינוי' בתרא קאי תוס' ור"ל לפי התי' דמשני על קושי' סברה וקיבלה דיכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל וכו' ודחי זאת דלא אמרינן כן רק במומים אבל במזוני יודעת היא שאי אפשר לה בלא מזונות כמ"ש רש"י אמנם על תשמיש אתי שפיר תי' זה דיכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל וכו' ועל זה הקשה תוס' לפי' רש"י עדיפא הוי ליה להקשות גם על תשמיש דהוי ליה למימר בשבת אחת לבית הלל וכו' ויוציא דהוא מפורש במשנה מה שאין כן הדיחוי דבגמ' אינו מפורש וגם לא קאי אתשמיש:
תוס' ד"ה טפי לא וכו' ואם תאמר וכו' יתן לו לחבירו במתנה והלה יתן לה. ולענ"ד יש לומר לא ניחא לי' לקבל מתנות משום ושונא מתנות יחיה וכמ"ש בבבא בתרא דף י"ג טעמא דרבן שמעון בן גמליאל ועי' בסמ"ע חו"מ סי' קצ"ה סקי"א ויש לומר תוס' מיאנו בזה דלפי' התוס' תליא פלוגתא דהר"י ור"ח בתוס' לעיל אי כופין להוציא או לא בשני תי' הגמ' לתי' א' כופין כיון דזילא מלתא ולתירוץ ב' בהגיע זמן דיש תקנה שיתן לאחר במתנה רק שהוא ירא שיחזיק בהן המקבל ואין רגילות בזה אבל אם עושה כן אין הכי נמי דמהני אם כן אין כופין להוציא אלא כופין לזונה באופן זה אבל תי' שלי הנ"ל גם לתי' ב' ודאי פשיטא דכופין להוציא, אמנם כן קשה טפי על שיטת הר"י דכופין הרי לתי' ב' אין כופין לתי' התוס' עצמם הנ"ל ויש לומר מהאי טעמא לא נקט בהדיא במתני' כופין רק יוציא משום דכפיה לא פסיקא ליה רק באין עושה באופן הנ"ל, ועוד יש לומר כיון דתנאי פליגי בסברא זו בבבא בתרא שם אם כן עדיין תקשה קושית תוס' לתנא קמא דהתם:
בא"ד ואם תאמר ויפקיר כדלקמן ויש לומר דהא ודאי לא שרי' אלא לבא בדרך הואיל ולא נכנסו המזונות לרשות אחרת משיצאו מיד מדיר דנראה כמו שהן עדיין ברשותו עכ"ל. ופירוש לדבריהם נ"ל דר"ל מה שאין כן בא בדרך אם יש עמו אדם באמת אסור להפקיר נמי מהאי טעמא דנראה כמו שהן עדיין ברשותו ומכל שכן אם יש עמו הרבה בני אדם רק כשאין עמו אדם אז לפני מי נראה בדרך כמו שהן עדיין ברשותו כיון שאין אדם שם לכן שרי להפקיר ואפילו כשיש לו מה יאכל נמי לפמ"ש הפוסקים דאין לו מה יאכל דרישא הוא לאו דוקא והא דהפקר בעי' בפני ג' כבר הקשה הש"ך הכי ביו"ד סי' רכ"א סקנ"ג עיי"ש הב"ח ותי' ג' תירוצים עיי"ש אמנם קושית תוס' הכא קאי ויפקיר בפני ג' ואם באין לו מה יאכל אין צריך ג' לתי' דב"ח וש"ך שם ולרמב"ן בפ' הרבית [שמובא לקמן בסמוך] על כרחך צריך לומר דגם הכא מה שאינה מספקת לדברים קטנים הוי ליה אין לה מה לאכול כמ"ש המשנה למלך פ"ה ממלוה אם כן קאי קושית תוס' הכי נמי דיפקיר בלא בפני ג' רק בינו לבינה ותי' דאי אפשר אפילו בפני ג' נמי וכנ"ל, וראיתי בספר שמלת בנימין על דברי הש"ך בסי' רכ"א הנ"ל הבין כונת תוס' בענין אחר וצע"ג, ומ"ש תוס' דנראה כמו שהן עדיין ברשותו כיון שלא נכנסו לרשות אחרת משיצאו מיד המדיר כונתם נ"ל דבירושלמי פרק אין בין המודר פליגי רבי מאיר ורבי יוסי רבי יוסי סבר אין הפקר מוציא מתחת יד בעלים עד דאתי לרשות זוכה ורבי מאיר אומר כיון שאדם מפקיר יצא דבר מרשותו ובגמ' דידן בנדרים מ"ג שם אתותב דעת מאן דאמר הפקר כמתנה עד דאתי לרשות זוכה ועי' בר"ן שם ואתי' שפיר מתני' דנדרים ודהכא ככ"ע רק דנראה כאילו הן עדיין ברשותו אבל באמת כבר יצאו מרשותו דאם לא כן גבי בא בדרך נמי היה אסור לעשות כן אפילו אין לו מה יאכל נמי: תוס' ד"ה באומר וכו' ולא בעי לשנויי בחנוני הרגיל אצלו דיעמיד פרנס משמע וכו'. וקשה לי הא גופא מאי טעמא נקט מתני' הכי יעמיד פרנס הוי ליה למימר רבותא טפי הולך אצל חנוני הרגיל וכו' יש לומר דהוה אמינא איפכא דכל הזן וכו' אסור לומר כדסבירא ליה להמקשן הכא וכ"ה במהרש"א, ועוד יש לומר לפמ"ש דלהנות לו כולל נמי כסות ומזונות אם כן החנוני יש לו מזונות ולא כסות והיה צריך להאריך למתני' הולך אצל חנוני ומוכרי כסות הרגילים אצלו לכן נקט יעמיד פרנס שהוא כולל לזון ותכשיטין ומלבושים מה שאין כן דנקט אין לו מה יאכל נקט תקנתא דחנוני המוכר מזונות ובהא ניחא נמי דקשה לפמ"ש תוס' והרא"ש בנדרים שם דאין לו מה לאכול לאו דוקא וכן כתב הטור סי' רכ"א ביורה דעה ולמה נקט במתני' כן ולפמ"ש אתי שפיר דנקט הכי כדי לתרץ הקושי' מאי שנא דלא נקט נמי הכא הך רבותא דחנוני משום דהתם רק במידי דאכילה מיירי וכנ"ל, ועוד נראה לי לומר אי אין לו מה יאכל דהתם בדוקא הוא לכן שרי אפילו הא תקנתא דחנוני אבל במתני' דמיירי במספקת לדברים גדולים מקרי יש לה לאכול ובאמת אסור תקנתא דחנוני הרגיל רק כל הזן וכו' דוקא מותר דלעלמא קאמר אמנם תוס' לטעמם הנ"ל וכן הרא"ש וטור פסקו דאין לו מה יאכל לאו דוקא ולית להו תירוץ זה:
לכן נראה לי לתרץ בדרך יותר נכון וברור בס"ד דהנימוקי יוסף בבא מציעא בפרק הרבית בשם הרמב"ן אם רוצה ללות ולומר כל הנותן ריבית בשבילו אינו מפסיד אסור אף דבמודר הנאה שרי לומר כל הנותן אינו מפסיד שאני התם דאין לו מה יאכל ע"כ והמשנה למלך פרק ה' ממלוה דין י"ד בד"ה כתב הטור וכו' הרבה להשיב עליו מסוגיא דשמעתין הכא ויישבו על נכון ושוב הקשה עלי' מסוגיא נדרים ל"ו דאפילו כל הרוצה לתרום יתרום שרי לומר וכל שכן כל הזן וכו' והתם לא שייך לומר א"צ מה יאכל שהתרומה אינה לעצמו אלא לכהן וכו' ע"ש שתירצו גם כן בטוב טעם אבל לא הבנתי סיום דבריו הנ"ל דהא שפיר יש לומר דאין לו לחברו רק טבל לכן שרי לומר הכי כל הרוצה לתרום יתרום כדי שיהיה לו לאכול אחר כך חולין וצריך לומר הרי יכול לתרום בעצמו ואם כן לא מקרי כהאי גוונא אין לו מה לאכול ואם הכונה שהמודר אין לו מה לאכול רשאי זה שנאסרו נכסיו על חברו לומר כל הרוצה לתרום וכו' ודאי קשה הרי התרומה אינה לעצמו כמ"ש המ"ל, ומכל מקום אי משום הא יש לומר דמיירי שהמודר הנאה מנכסי חברו הוא כהן ועל ידי שאומר חברו כל הרוצה לתרום וכו' הכהן המודר שאין לו לאכול רשאי לתרום ולהחזיק לעצמו אי נמי אחר רשאי לתרום ולתת התרומה לכהן זה המודר הנאה ואין לו מה יאכל ומכל מקום גם תירוץ הגאון משנה למלך עולה יפה אבל בהא השיגו המשנה למלך שם דאין הפוסקים שוים לו בזה דהתוס' והרא"ש בנדרים סוף פרק אין בין המודר והטור סי' רכ"א כתבו בהדיא דאין לו מה יאכל לאו דוקא עי"ש ולענ"ד לא פליגי אלא אלו ואלו דברי אלהים חיים דקשה טובא אם לאו דוקא הוא למה באמת נקט מתני' כלל אין לו מה יאכל וצריך לומר אורחא דמלתא נקט והוא דוחק ונראה לי דתוס' גיטין ס"ו כתבו בחד תי' דגם כל הרוצה לכתוב יכתוב מהני אע"ג במודר הנאה מותר לומר הרוצה לתרום יתרום אע"ג דשלוחו הוא לענין הנאה שאני דמכל מקום לא חשיב מהנה כיון שלא צוה לו לעצמו והקשה הב"ש סי' קמ"א סקכ"ז דאם כן מאי פריך הש"ס הכא מהא דהשומע קולי יכתוב וכו' הרי אף דהוי שלוחו מכל מקום לא הוי הנאה כיון דלא אמר לו דיהיה שלוחו עי"ש שהניח בקושי':
ונ"ל לתרץ דהנה הא דהקשה תוס' גיטין שם מרוצה לתרום וכו' ולא הקשה מסוגי' דהכא כל הזן וכו' עכ"ל היינו טעמא כתירוץ הגמ' הכא מי קאמר יזון בלשון ציווי אבל התם יכתוב קאמר לכן הקשה מתרומה דיתרום קאמר ואם כן קשה להו הכא בסוגי' מאי שנא דפריך ממתני' דשומע קולי יכתוב וכו' על אוקימתא דרב הונא למתני' באומר כל הזן וכו' הוי ליה למרמי טפי מתני' אהדדי המודר הנאה וכו' רשאי לומר הרוצה לתרום יתרום והרי שלוחו הוא כמו בגט והיינו כקושי' תוס' גיטין הנ"ל ועוד איך מתרצא כלל הא בתי' הגמ' מי קאמר יזון הרי התם קאמר יתרום ונראה לי פשוט דהרי כתבו תוס' בנדרים שם ומובא במ"ל הנ"ל דהא דתורם תרומותיו וכו' היינו משל בעל הכרי על בעל הכרי דאי משלו ודאי אסור דהא מהני לי' ותוס' עצמם הקשו שם כנ"ל לפי תי' גמ' הכא דיזון אסור ומאי שנא יתרום דמותר ותי' כן עש"ה ואם כן לא רצה הש"ס למרמי מתני' אהדדי דיש לומר כי קושי' הב"ש התם בתרומה לאו מהנה הוי כיון דתורם משל בעל הבית ואף דמהנה לו במה שעשה שלוחותו זה לאו הנאה מקרי כיון שלא צוה לו בפירוש כמ"ש תוס' גיטין הנ"ל אבל הזן וכו' פריך שפיר דהרי על כרחך הבעל יחזור וישלם לזה שפרנסה ואם כן מהנה הוא ומשני מי קאמר יזון ולאו שלוחו הוא ואף שמשלם אחר כך הוי ליה רק פורע חובו דשרי במודר הנאה ותרומה דקאמר יתרום התם לאו מהנה הוא כנ"ל ואם כן אין מקום כלל לקושי' הב"ש כמובן:
והנה מבואר ברא"ש ובר"ן בנדרים מ"ג שם ובטור וב"י יו"ד סי' רכ"א דמתני' דנקט בחנוני חוזר ונוטל מזה אין הכונה שיהיה חייב לשלם לו בשביל שאמר לו כן דאם כן הוי ליה שלוחו והיה אסור בו אלא רוצה לומר נוטל ממנו אם ירצה ליתן לו ע"ש אמנם לכאורה בתוס' הכא ד"ה טפי וכו' שכתב ותקנתא דתנוני הרגיל אצלו איכא למימר נמי דלא שכיח דעבדי טפי מל' יום הואיל והמדיר אינו אומר לו ליתן מעות עכ"ל משמע דפליגי דאם לא כן עדיפא הוי ליה למימר אפילו שלשים יום נמי לא עביד משום דלא מחית נפשי' לספיקא שמא לא ירצה לחזור ולשלם לו ונראה לי לתרץ דהכא קאי תוס' להסלקא דעתך דמקשה הכא דפריך ממתני' דחנוני הרגיל וכו' אין כל הזן וכו' לא אם כן אם כל הזן וכו' חייב לשלם לו כל שכן בחנוני הרגיל וכו' דחייב לשלם לו אבל למסקנא דכל הזן וכו' עדיפא יש לומר בחנוני הרגיל וכו' אין חייב לחזור ולשלם לו דאם כן היה שלוחו דכיון דרגיל אצלו ואזיל ואין לו אבל באומר כל הזן וכו' שפיר אף אי חייב לשלם לו לא הוי שלוחו כיון שלא צוה לו לעצמו רק באומר יזון לשון צווי הוי שלוחו כמו בגט ואם כן הפסוקים הנ"ל התוס' ורא"ש והטור דמיירי בתקנתא דחנוני הרגיל וכו' דכתבו בהדיא שאין חייב לשלם לו דאם כן הוי שלוחו וכיון שאין חייב לחזור ולשלם לו לכן מותר אף כשיש לו לאכול אבל באומר כל הזן וכו' דחייב לשלם לו דהרי על דבורו שאמר שלא יפסיד סמך לכן שרי דוקא באין לו מה יאכל אבל ביש לו אסור וכמו כן נדון דנימוקי יוסף בשם רמב"ן שם דמחויב לחזור ולשלם הריבית לזה שנתנו עבורו לכן אסור דהוי שלוחו וכ"ע מודים לו בזה ואין כאן מחלוקות ואם כן מהאי טעמא נקט מתני' ואין לו מה יאכל משום תקנתא דכל הזן וכו' אף דלא קתני לה מכל מקום הרי לא מבעיא קתני כדמסיק ואם כן באשתו שרוצה בקיומה ומחויב לחזור ולשלם תני טפי תקנתא זו דכל הזן וכו' ולא תקנה דחנוני דכיון שאין מחויב לשלם לו אף למאן דאמר יום לא יזונה כנ"ל ולא קשה מידי קושי' מהרש"א ומצאתי און לי שכן כתב בהדיא הפרישה והב"ח והש"ך יו"ד סי' רל"ה סק"ח הסכים עמהם לחלק בזה בין חנוני הרגיל וכו' שאין מחויב לשלם ובין כל הזן וכו' שמחויב לשלם ונראה להביא ראיה גם כן לפמ"ש התוס' סוף ד"ה טפי וכו' הנ"ל דאמאי יוציא הוה ליה למימר תקנתא דחנוני ותי' דגם כן אין רגילות לזון טפי משלשים יום וקשה עדיין ילך אצל חנוני וכו' ויזונה מיהת שלשים יום אחרים מלבד שלשים יום שנתן לה פרנס דשמא ימצא פתח לנדרו וצריך לומר אחר שכבר עברו שלשים יום משאמר כל הזן וכו' שוב לא יזון אותה אדם אף חנוני הרגיל וכו' אבל קשה איפכא ילך תחלה אצל חנוני וכו' ואחר שלשים יום יעמיד פרנס שיאמר הזן אינו מפסיד ויזונה אחד עוד שלשים יום ואמאי יוציא וכו' ולתי' א' בגמ' אתי שפיר דזילא מלתא אחר למאן דאמר, אבל הרי על כרחך קושי' תוס' נמי רק לתי' ב' דגמ' הוא ואם כן הקושי' במקומה עומדת כנ"ל ועכ"ל כמ"ש דחנוני אף שלשים יום לא יזונה כיון שאין מחויב לחזור ולשלם לו מה שאין כן באומר כל הזן ותוס' רצו לתרץ אף להסלקא דעתך הכא דכל הזן גרע יותר לכן תי' דטפי משלשים יום מיהת לא יעשה וכנ"ל:
וממילא ממוצא דברינו תעלה ארוכה להשגת הט"ז סי' רכ"א סקל"ו על הפרישה הנ"ל מסוגי' דשמעתין דמסיק לא מבעי' קאמר ואם איתא הרי רבותא גדולה היא בכל הזן אינו מפסיד דצריך לשלם לו מן הדין ואפילו הכי מותר ולמה עשה התלמוד ממנו לא מבעיא ע"ש ולא קשה מידי דהרי נגד זה לומר כל הזן וכו' דוקא באין לו מה יאכל שרי אבל בחנוני הרגיל אפילו יש לה לאכול הרבה שרי והוי ליה שפיר לא מבעי' ומה שתמה עוד הט"ז כיון דעל כרחך לאו שלוחו הוא אם כן הוי ליה פורע חובו של חבירו דפטור לענ"ד לא קשה מידי דפורע חובו שלא מדעת חבירו אמרו דפטור שעמד מעצמו ועשה כן והיינו טעמא דהפסיד מעותיו דהוי כמבריח ארי מנכסי חבירו דכיון דמבריח מדעתו אמדוהו רבנן דעתי' דמסתמא לשם מצוה מעביד ודעתו לפוטרו ועי' תוס' פרק הכונס דף נ"ח וש"ך חו"מ קכ"ח סק"ח מה שאין כן באומר כל הזן אינו מפסיד מדעתו של חבירו מקרי וליכא אומדן דעתי' כלל שעשה כן לשם מצוה ולפוטרו לחבירו על כל פנים משום דינא דגרמי ודאי חייב לחזור לשלם לו כיון דעל פי דיבורו עשה מעשה כנ"ל ברור בס"ד ועי' מ"ש הש"ך חו"מ סי' ש"ו סקי"ב דמוכר בהקפה על ידי שאמר לו א' שזה הלוקח עשיר היכא דמוכחא מלתא דעלי' קסמך ונמצא עני חייב לשלם לו וכ"ה במחבר שם במראה דינר לשלחני מכל שכן הכא שאמר כל הזן אינו מפסיד ודאי עלי' סמך ואנן סהדי על זה הוי ליה פורע חובו מדעתו ועל כל פנים חייב מדינא דגרמי כנ"ל:
שוב ראיתי בבעל התרומות שער ס"ה שכתב בפשיטות באומר כל הזן וכו' אינו מחויב לשלם כמו פורע חוב חבירו שלא מדעתו וגם מדקאמר לא מבעי' וכו' וכדברי הט"ז והב"ש באה"ע סי' ע' סקכ"ו הביאו וכתב דאשתמיטתי' להאחרונים ביורה דעה סי' רכ"א וסי' רל"ה דברי בעל התרומות ע"ש ולי קשה אם כן על בעל התרומות נ"ל אמאי יוציא מיד אחר שלושים ילך תחלה אצל חנוני הרגיל לפרנס שלושים יום ואחר כך יאמר כל הזן אינו מפסיד דשמא בתוך כך ימצא פתח לנדרו אי נימא איפכא תחילה יעמיד פרנס ואחר כך ילך לחנוני וכו' וצריך לומר לשמואל דחייש לכך שמא ימצא פתח וכו' סבירא ליה כתי' א' דטפי משלושים יום זילא מלתא ולתי' ב' דגמ' דלא עביד שליח שליחותי' טפי יש לומר סבירא ליה כרב דלא חייב להא דשמא ימצא פתח אם כן באמת מהאי טעמא מסיק מחוורתא כדשנינן מעיקרא ומשמע תי' קאמר אע"ג דתי' ב' שהגיע זמן ולא נשאה נמי לא אתותב מכל מקום קשי' עלי' כנ"ל, אבל הא קשה על בעל התרומות וט"ז וכי גרע זה ממראה דינר לשולחני אע"ג דלאו שלוחו דשולחני הוא כיון דקסמיך עלי' חייב מדדאין דינא דגרמי הכי נמי ואפשר אפילו מדינא חייב וכנ"ל וצע"ג, ולי תימה על הב"ש גם כן שתפס להאחרונים ביו"ד שנעלם מהם דברי בעל התרומות יוחר הוי ליה להשיגם מדברי הר"ן והרא"ה בסוגי' דשמעתין שכן כתבו בפשיטות כבעל התרומות והט"ז, אמנם דעת הרמב"ן בפרק הריבית הנ"ל לענ"ד סבירא להו כדעת הב"ח ופרישה והש"ך הנ"ל ואפשר דאף הר"ן ורא"ה ובעה"ת לא פטרו אלא מדינא אבל מדדאין דינא דגרמי מודו דחייב רק לא מיירי בזה דאפשר לא פסיקא להו אי קיי"ל כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי ומהאי טעמא נראה לי נמי שלא הוזכר בפוסקים בחו"מ סי' קכ"ח גבי פורע חוב חבירו רבותא זו דאפילו אמר הלוה כל מי שפרע בשבילי אינו מפסיד נמי פטור ועל כרחך דבאמת חייב מדדאין דינא דגרמי אליבא דכ"ע וכנ"ל, ועל דרך תמיהת התומים סי' קכ"ט על הש"ך סק"ו שם שסותר את עצמו מהתם להכא ביו"ד ע"ש כבר תירצו יפה קצה"ת עש"ה ודוק:
הב"ח בסי' רל"ה ביורה דעה הניח בצ"ע על הטור מאי טעמא לא הביא הנך דינים דתרי שינוי' בתרייתא דבגמ' וכבר תפס עלי' בספר שמלת בנימין שנעלם ממנו דברי הר"ן שהקשה כן על הרי"ף ותי' ע"ש, ולענ"ד יש לומר לפמ"ש קשה ליה לישנא דגמ' מחוורתא כדשנינן מעיקרא משמע תי' א' והרי גם תי' ב' לא אתותב וצריך לומר לדעת הר"ן ורא"ה ובעה"ת וט"ז הנ"ל דפטור לשלם באומר כל הזן וכו' אם כן גם לשנוי' ב' קשה ה"ל להמתין עוד שלשים יום על ידי חנוני ועל ידי פרנס וצריך לומר דתי' ב' אזיל לרב דלא חייש שמא ימצא פתח וכו' וכיון דקיי"ל כשמואל והדרא קושיא לדוכתיה ועל כרחך מחוורתא כדשנינן מעיקרא דייקא בתי' א' טפי משלשים זילא מלתא ואם כן מבואר בגמ' ומוכח דלא קיי"ל כתי' ב' דהוא רק אליבי' דרב ולא קשה מידי, אמנם הב"ח לטעמי' אזיל דסבירא ליה באומר כל הזן וכו' חייב לשלם אם כן לא קשה מידי על תי' ב' דימתין עוד שלשים יום על ידי חנוני דחנוני לא יתן אף שלשים יום דשמא לא ישלם לו וכנ"ל לכן הקשה שפיר, ועוד יש לומר דהנה באומר ליחיד אם תזון וכו' כל הפוסקים שוים דחייב לשלם והנה תוס' בשם רשב"ם הביאו ראיה דמחיר אסור לומר כן ממתני' דבא בדרך לא שרי למימר הכי וקשה לי אמאי לא הביאו טפי ממתני' דהכא אמאי יוציא אחר שלשים יום לתי' ב' דגמ' משום דטפי לא עביד שליחותי' היינו באומר כל הזן וכו' כיון דפטור לשלם אבל יאמר אם תזון וכו' ועכ"ל דאסור וליכא למימר דניחא להו להביא ראיה מהתם דאפילו אין לו מה יאכל נמי לא שרי' לי' לומר אם תזון וכו' חדא להרמב"ן הנ"ל על כרחך במתני' נמי מקרי אין לו מה יאכל כמ"ש המ"ל הנ"ל פ"ה ממלוה, ועוד לתי' ב' דגמ' קיימינן השתא ומתני' נמי אין לה מה תאכל דלא"ל צאי מעשה ידיך וכו', ועוד הרי גם התם אין לו מה יאכל לאו דוקא הוא עי' ש"ך יו"ד סי' רכ"א סקנ"ג וצריך לומר משום דלא ברירא לן האי תי' דהא יש לומר תי' א' דש"ס וליכא הוכחה אף כי לענין זה לא פליגו התירוצים אהדדי מכל מקום אינו הכרח כל כך לכן מייתי טפי מהתם, אמנם הש"ג כאן מספקא ליה האי דינא דרשב"ם אי שרי לומר אם תזון לא תפסיד עיי"ש ובמ"ל פ"ה ממלוה מביאו ע"ש וצריך לומר לדידי' לראי' תוס' דכיון דאפשר בהני תקנתא דתני עדיף טפי אבל קשה לדידי' מתני' דהכא לתי' ב' דגמ' נימא ליחיד אם תזון וכו' ועל כרך דסבירא ליה באמת מהאי טעמא מסיק הש"ס מחוורתא כדשנינן מעיקרא כתי' א' דזילא בה מלתא יותר משלשים:
והנה הטור בא"ה סי' ע"ב העתיק שיאמר כל הזן וכו' אבל לא יאמר בהדיא לאדם לך ותזון אותה דאם כן הוי ליה שלוחו ע"כ, והגליון יד תורתו דייק בשער ס"ה דעל כרחך פליג על רשב"ם הנ"ל דאם כן הוי ליה למנקט רבותא טפי דאפילו בלשון ספק אם תזון וכו' אסור לומר ומכל שכן בלשון ציווי ע"ש ואם כן בעודה ארוסה דליכא משום זילותא כמ"ש תוס' שרי לומר אפילו אם תזון וכו' להטור לטעמי' וכי אמר הכי חייב לשלם ויעשה פרנס שליחותי' טפי משלשים יום אמנם הגליון יד תורתו שם הניח דברי הטור בצ"ע דסותר את עצמו בדיוקא דלשני' מעיקרא קאמר שיאמר לו כל הזן אינו מפסיד משמע דוקא כהאי גוונא שהוא לשון כולל ולא לנוכח אבל ביחיד לנוכח כגון אם תזון לא תפסיד מחזי כשלוחו אף שאינו אומר לו דרך ציווי ובתר הכי קאמר אבל לא יאמר לו לך ותזון וכו' כנ"ל עש"ה ולענ"ד דעת הטור כהשלטי גבורים הנ"ל שמסופק בדין זה אי שרי לומר בלשון יחיד לנוכח ולכן בדקדוק נקט לשונו כנ"ל בשני הצדדים הדין ברור וממילא משתמע מסתירת הדיוקים דלשון הממוצע מספקא לי' ולא קשה מידי וממילא אם כן הטור לטעמי' אתי שפיר נמי שלא העתיק כלל תי' הגמ' בהגיע זמן ולא נשאה כיון דמספקא לי' דינא נמי בהא או אף יותר משלשים יום על ידי שיאמר אם תזון כנ"ל או לא לכן השמיטה לגמרי כנ"ל ודוק, ודע דהש"ב ביו"ד סימן רכ"א סקנ"א כתב בשם הב"ח דאפילו אמר ליחיד כל הזן אינו מפסיד שרי כיון דלא אמר בלשון יחיד אם תזון ע"ש ובמחילת כבודו נעלם ממנו שכתב כן הטור ובית יוסף באבן העזר סי' ע"ב הנ"ל בהדיא עש"ה וצ"ע על הש"ך:
ועוד נראה לי לתרץ הצ"ע של הגליון יד תורתו הנ"ל בסתירת דיוקי לשון הטור וגם הט"ז בא"ה סי' ע"ב שם הקשה כן על הטור וכתב דביורה דעה לא כתב הטור כלל האי אבל לא יאמר וכו' ותי' יפה דרבותא הוא בלך ותזון אף שלא אמר לא תפסיד אם כן לא פי' כלל מתשלומים אפילו הכי אסור ואם תזון לא תפסיד נשמע מדיוקא דרישא עש"ה ולענ"ד נראה לומר דהנה מהרשד"ם שהביא הש"ך בחושן משפט סי' קכ"ט סק"ו מסיק בכותב בכתב ידו כל המלוה לפלוני סך פלוני אני ערב קבלן או הריני משלם בזה מתחייב דלולי כן למה אמרו בגמ' גבי העמדת פרנס דהאומר כל הזן אינו מפסיד ולא בלשון יותר ברור כל הזן אני ערב או קבלן אלא ודאי דבזה חייב עש"ה ובתומים סי' קכ"ט שם אמנם הש"ך שם מביא להלכה צד השני של מהרשד"ם דאינו ערבות כהאי גוונא וקשה אם כן קושי' מהרשד"ם הנ"ל אמאי לא קאמר הכא רבותא טפי ונראה לומר דלכאורה קשה להו בגמ' סתירת הדיוקים מדמשני באומר כל הזן אינו מפסיד משמע אבל לומר אני ערב קבלן אסור ובתר הכי כי פריך מגיטין משני הכא מי קאמר יזון ופי' רש"י דהוא לשון צוואה משמע דוקא לומר יזון בלשון צוואה אסור אבל לומר כל הזן אני ערב מותר כל שאינו בלשון צווי ועוד קשה לי על הטור הנ"ל מלבד קושי' הסתירה שהקשה הגליון יד תורתו והט"ז ועל זה כבר תרצתי דהטור מספקא ליה דרשים כמו הש"ג אבל לי יותר תימא עלי' דמפורש בגמ' מי קאמר יזון אלמא דבלשון ציווי אסור לומר אפילו בלשון נסתר לעלמא כל הרוצה לזון יזון ומכל שכן ליחיד לך ותזון והטור נקיט שלא יאמר ליחיד לך ותזון משמע דלרבים לומר יזון שרי והוא תמוה והוי ליה להטור למנקט רבותא טפי:
ונ"ל דהנה לפמ"ש הקצה"ח להצילו להש"ך מהשגת התומים עלי' בסי' קכ"ט והוא דבכל מקום סבירא ליה להש"ך מתחייב בדיבורו אף שאינו שלוחו מה שאין כן בערב בעי' דוקא ציווי ושליחות הערב ובכהאי גוונא שאומר אני ערב אינו לשון שליחות מדשרי במודר הנאה ובדבור אינו מתחייב בערב דהוי ליה אסמכתא ואפילו אמר הרי אני ערב קבלן נמי דרך תנאי הוא דהא אם יש נכסים ידועים ללוה נפרע מהלוה תחלה ע"ש והא תינח בערב לאדם דעלמא מה שאין כן הכא על מזונות אשתו אם אמר כל הזן אני ערב לא הוי אסמכתא ולא דרך תנאי כיון שבאמת יש עליו חיוב מזונותיה שפיר מתחייב בדבור כהאי גוונא ואסור במודר הנאה דמחזי כשלוחו כנ"ל לדעת הש"ך לתרץ קושי' הנ"ל של מהרשד"ם:
ועוד נראה לומר עדיפא אף דפטור לשלם אפילו בכהאי גוונא אינו ערבות מכל מקום אטו כ"ע דינא גמירא לכן במודר הנאה אסור לומר כן אני ערב דהעולם משמע להו האי לישנא דחייב לשלם ומחזי כשלוחו ואם כן דוקא ביש לה מה לאכול בגוונא דמתני' שמספקת לדברים גדולים הוא דאסור לומר כן אני ערב אבל באין לו מה יאכל ודאי אוקמה אדינא ושרי לומר אפי' כל הזן אני ערב ואם כן לא קשה מידי הדיוקים אהדדי דגמ' נקט דוקא כל הזן אינו מפסיד משום דיש לה מה לאכול וכהאי גוונא אסור לומר אני ערב משום דלא כ"ע דינא גמירא ומשמע לאינשי דחייב לשלם בכהאי גוונא ושלוחו הוא ואחר כך נקט מי קאמר יזון אבל מותר לומר אני ערב באין לו מה יאכל דומיא דמושלך בבור דהוי שעת הסכנה דאי אפשר בענין אחר ואם כן אתי שפיר נמי קושי' דבגמ' איתא אפילו לומר יזון בלשון צווי אסור היינו במתני' דוקא דיש לה מה לאכול אבל אין לו מה לאכול מותר אפילו כהאי גוונא והטור נקט לך ותזון אסור אפילו ביש מה לאכול וממילא הוא הדין נמי אם תזון לא תפסיד דינו נמי כמו כל הרוצה לזון יזון אני ערב קבלן שהוכחנו דיש חילוק בין יש לה לאכול או אין לה מה לאכול ולא קשה מידי דיוקי הטור אהדדי כמובן ודוק:
באופן אחר נראה לי לתרץ תמיהת הר"ן על הרי"ף ותמיהת הב"ח על הטור הנ"ל למה השמיטו שינוי' בתרא דגמ' דקשה להו לפמ"ש הרא"ש בגיטין י"א דתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה אפילו עשאו שליח דאין יד השליח כיד המשלח לחוב לאחרים עי' ברא"ש בבא מציעא יו"ד אם כן מאי פריך הכא ופרנס לאו שליחותי' עביד והרי אי תאסרה על ידי פרנס על כרחך יוציא מיד נכוף אותו ליתן גט והרי זה חוב לה וכהאי גוונא לא אמרינן כלל יד שליח כיד משלח דאי נימא הכי יהיה לה חוב בנתינת גט ונ"ל דרוצה לאוקמי מתני' אף למאן דאמר קנה חברו ולית ליה סברת הרא"ש הנ"ל אמנם כן הרי אנן קיי"ל לא קנה וכסברת הרא"ש הוי ליה למימר דרשאי להעמיד פרנס ממש לומר לו לך ותזון וזה אינו לכך נראה לומר דכוונת המקשה הוא אמאי יעמיד הוא פרנס כיון דאפשר לה בלא זה שתלוה ותאכל ואם כן ממילא אסור בפרנס דהוי ליה שלוחו אלא בלא פרנס תלוה ותאכל שלשים יום ומשני דהא נמי מותר לומר כל הזן אינו מפסיד אבל יותר משלושים יום זילא לה מלתא בין על ידי פרנס בין על ידי הלואה שתלוה ואם כן בהגיע זמן ולא נשאו דליכא זילותא רק דלא עביד טפי משלשים יום שליחותי' והיינו משום שאינו בטוח במעותיו כיון שאין מחויב לשלם לו להר"ן ורא"ה ובעה"ת וט"ז ומהרשד"ם הנ"ל אבל לותה ואכלה הרי מפורש בברייתא לקמן דחייב הבעל לשלם אם כן אמאי יוציא אחר שלשים יום תלוה ותאכל לכן השמיט הרי"ף והטור תי' ב' שבגמרא כנ"ל: הר"ן בריש פירקין תמה על הרמב"ם שהעתיק משנתנו והשמיט תי' הגמ' דמיירי דוקא באומר לה צאי מעשה ידיך וכו' ע"ש ובמ"ש לעיל נראה לומר בס"ד דהנה הט"ז והפרישה והב"ח ביורה דעה סי' רל"ה סעי' ס"ח פליגי אם אמרינן כולל גם כן לבטל שעבוד וכבר הרגשתי לעיל בריש פירקין דנעלם מכולם דברי רש"י בריש פירקין דלהנות לו אף תשמיש בכלל ומכל מקום לא חל על ידי כולל וגם תוס' דפליגי על רש"י לאו מהאי טעמא פליגי ועל כרחך דלא אמרינן כולל כהאי גוונא, שוב האיר ד' עיני ומצאתי את שאהבה נפשי שכונתי בזה לדעת הקדוש ד' ה"ה כבוד אמ"ו זצ"ל הכ"מ בספרו ביאור מרדכי על ברכות פרק מי שמתו וז"ל אבל לבטל לשעבודא לא מהני כולל תדע דאם לא כן מאי פריך הש"ס בכתובות ע' א' וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה והרי משכחת לה כולל התם דכלל גם דברים שאינו משועבד לה, ועוד קשה לפי' רש"י שם דבמדיר אותה מלהנות לו גם תשמיש בכלל ואפילו הכי אינו חל משום דמשועבד לה אבל למזונות לתי' הש"ס אין משועבד לדברים קטנים והרי מכל מקום כיון דחל הנדר על מזונות ממילא חל על תשמיש בכולל אלא על כרחך לענין דבר שמשועבד לאחר לא מהני כולל עכ"ל הזהב, ואני תלמידו תמי' איך לא הזכיר כלל על לשונו הזהב דעת הפרישה והב"ח והט"ז הנ"ל דפליגי בהא, ומיהת לפמ"ש לעיל ע"ד רש"י במתני' גם קושי' אמ"ו מן הגמ' מתרצא וגם קושי' הט"ז סקנ"ט על הפרישה והב"ח מש"ס דנדרים פ"ט ודף פ"א דפריך והא משעבדו ידיה לבעל וכן לתשמיש המיטה אף דלשון יקדשו ידי וכו' כולל שלא יהנה שום אדם בעולם ממעשה ידיה וכן איני משמש מטתי כולל איסור תשמיש על כל העולם ע"ש לענ"ד קושי' הגמ' בכל הני דוכתא קאי לריש לקיש דסבירא ליה שבועות כ"ד כולל הבא על ידי עצמו לא אמרינן ומכל שכן בנדרים פרק ו' וכתובות נ"ט בהדיא כתבו תוס' לעיל נ"ט ד"ה הכא וכו' דכל קושי' גמ' הוא רק לריש לקיש דשמואל סבירא ליה כוותיה ע"ש ור"ל לטעמיה הרי לית ליה כולל [והט"ז הוי ליה להביא גם כן הא דכתובות נ"ט] ומתורץ דעת הב"ח והפרישה ואם כן הר"מ נמי הכי סבירא ליה וקושי' הגמ' רק לריש לקיש קאזיל וכיון דקיי"ל כרבי יוחנן דפליג עליה וסבירא ליה כולל גם בנדרים ולשבועות אין צריך כלל לתי' הגמ' דחל הנדר מלהנות לו על ידי כולל גם דברים שאין משועבד לה כנ"ל, ואדרבה נ"ל דלרבי יוחנן דקיי"ל כוותי' כולל על ידי עצמו נמי אמרינן מוכח על כרחך דגם לבטל שעבוד אמרינן כולל והוא על פי תמיהת אמ"ו בספרו שם על פי הנ"ל על תוס' נזיר ס"ב ב' ד"ה יצא וכו' וז"ל ופי' הר"י משום דאמרינן בפרק קמא שם לאסור יין מצוה כיין רשות וכו' ולכך יכול נמי נזירות העבד וכו' עכ"ל והקשה אמ"ו לפמ"ש המרדכי בשבועות ריש פ"ג וכן מוכח בתוס' שבועות כ"ה א' ד"ה חומר וכו' וכן מוכח בסוגי' דנזיר דף ד' שם דמהך קרא דנזיר ילפינן דמהני כולל ואם כן על ביטול מצוה שפיר חל בכולל אבל לבטל שעבוד' הרי מוכח דלא מהני כולל ואם כן מאי ראי' מהך קרא דנזיר לענין עבד וצ"ע עכ"ל ולפמ"ש לתרץ דעת הפרישה והב"ח דקושי' הגמ' אזיל לריש לקיש אתי שפיר דברי תוס' דנזיר:
והנה ריש לקיש על כרחך לא יליף כולל דמהני מקרא דנזיר דאם כן הוי ליה למימר נמי כולל הבא על ידי עצמו דומיא דנזיר [איברא דיש לומר ריש לקיש נמי יליף מהתם רק סבירא ליה התם כיון דיש לו היתר לאיסורו חל טפי כמ"ש אמ"ו עצמו שם מקודם לחלק בכך ויליף מהחם בהדרגה באין היתר לאיסורו על כל פנים באיסור הבא מאיליו מהני כולל ולא באיסור הבא על ידי עצמו] אלא ריש לקיש יליף כולל מחלב נבילה וטרפה כמ"ש תוס' זבחים דף ע' א' ד"ה יבא והרמ"ע בתשו' סי' קכ"ג דף ע"ד ע"ה מסיק כן לאמת דמהתם ילפינן בעלמא וקושי' תוס' תירצו יפה עש"ה ואם כן רבי יוחנן ואנן דקיי"ל דגם כולל על ידי עצמו אמרינן עכ"ל דילפינן מקרא דנזיר דאי מחלב נבלה וכו' דלמא באיסור הבא מאיליו דוקא כיון דיש סברא לחלק בינייהו ועל כרחך בהא גופא פליגי רבי יוחנן וריש לקיש מהיכא ילפינן כולל דמהני ואם כן לרבי יוחנן קשה סוגיא דנזיר ס"ב ודברי תוס' הנ"ל כקושי' אמ"ו ועכ"ל דגם לבטל שעבוד מהני כולל למאן דאמר דמהני כולל על ידי עצמו וקושי' הגמ' הכא לריש לקיש הוא ומשום דהוי ליה כולל על ידי עצמו ואם כן הוכיח הרמב"ם דעתו דקשה ליה קושי' אמ"ו מאי פריך הש"ס הא שפיר חל על ידי כולל ול"ל דלא אמרינן כולל להפקיע שעבוד דאם כן תקשי סוגיא דנזיר כקושי' אמ"ו הנ"ל ועכ"ל כנ"ל דתליא זה בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש בשבועות כ"ד ומהיכא ילפינן כולל וכנ"ל, אמנם לכאורה קשה לי טובא על הש"ך והאחרונים כולם בחו"מ סי' ע"ג בנדון בתשו' הרא"ש וכו' אם קדם חוב שמעון לשבועה אינו חל דהוי ליה לבטל המצוה ותמהו כולם אמאי לא אמרינן דחל על ידי כולל ולהט"ז הנ"ל מאי קושי' הרי לא אמרינן כולל להפקיע שעבוד ונראה לי דטעם הוא משום דעל כל העולם שפיר חל דהוי ליה אוסר פירות שלו על חבירו אבל לבעלה לית ליה כולל דהוי ליה אוסר פירות חבירו על חבירו וזהו בקונם תשמישי על כל העולם מה שאין כן בחוב בנדון דסי' ע"ג הנ"ל שפיר אמרינן כולל דהרי גם בהא דחל השבועה על חובות שילוה אחר כך גם כן הוי להפקיע השעבוד ומכל מקום חל אמרינן שפיר כולל וכמובן, והגאון אבדק"ק פרשבורג זצ"ל השיב לי כי אף אם חל השבועה לא מופקע השיעבוד דשבועה הוא שלא ימכור כדי לפרוע חובו אבל הבית דין יורדין לנכסיו לפרוע חובותיו ע"כ:
המרדכי בריש פירקין מביא פלוגתא הר"י והר"ח שבתוספת אם יוציא דמתני' פירושו כופין או לא ע"ש שכתב על דברי ר"י וז"ל וכן פירש רש"י פ"ד דגיטין ואשקלה גיטא בעל כרחך כי הוא מהנך דיוציא ויתן כתובה עכ"ל וכונתו על גמ' דגיטין דף ל"ג ע"ב ול"ד ע"א וכ"כ התשב"ץ חלק ב' סי' ס"ח ראי' זו מרש"י בגיטין הנ"ל אבל היותר תמוה למה הוצרך להביא ממרחק לחמו הוי ליה טפי להביא מלשונות רש"י במתני' בשביל תשמיש אין לנו לכופו להוציא וכו' ועוד הרבה במתני' ובגמ' פי' רש"י כן דמשמע דעתו דיוציא במזונות פי' כופין ונ"ל דהנה לא נתפרש דעת הר"ח איך סבירא ליה בפלוגתא רש"י ותוס' בפי' מלהנות לו במתני' אם תשמיש בכלל או לא ונראה לי להוכיח דהר"ח על כרחך כר"ת סבירא ליה בהא לפמ"ש תוס' לתרץ לשיטת הר"ח ההיא דהחולץ משום דהתם מונע ממנה כל עניני אישות ודאי כופין ע"ש ואם כן לרש"י אי מלהנות לו כולל גם תשמיש רק שאינו חל והיינו בנשואה אבל לתי' ב' דבגמ' דמיירי מתני' בהדירה כשהיא ארוסה אזי חל גם על תשמיש ואם כן מונע הוא ממנה כל עניני אישות וגם הר"ח על כרחך מודה דיוציא פי' כופין ובהא ודאי לא פליגי התירוצים בגמ' בפי' יוציא דמתני' ואם כן תקשה על הר"ח ועל כרחך לא סבירא ליה כרש"י בפי' מלהנות לו, אמנם רש"י לטעמי' אפילו לשיטת ר"ת נמי לתי' ב' דגמ' פי' יוציא הוא בעל כרחך ואם כן יש לומר רש"י לטעמי' דוקא הוכרח לפרש יוציא דכופין לתי' ב' דגמ' דוקא אבל להלכתא דקיי"ל כתי' א' אינו מוכרח איך סבירא ליה לרש"י לכן מייתי המרדכי מדברי רש"י שלא במקומו דפי' ודאי אליבי' דהלכתא כתי' א' דבגמ' כאן ומכל מקום פי' יוציא כופין ועל כרחך סבירא ליה כהר"י כנ"ל ודוק, ועיין במרדכי פרק הבא על יבמתו סוף סי' נ"ו וז"ל אבל המדיר וכו' עד מ"ש כדפי' ר"י, ובעל מתנה אפרים בחי' סביב הרי"ף כתב עלי' וצ"ע דר"י אית לי' דכופין בשוטים ועיין בפרק המדיר וצ"ל ר"ח ועי' תשב"ץ ח"ב סי' ס"ח: גמרא וכהאי גוונא לאו שליחותי' קעביד והתנן וכו' כל השומע קולי וכו'. ותמה מכאן הב"ש סי' קמ"א סקכ"ז על תי' א' דתוס' בגיטין ס"ו שתי' לחלק בין מודר הנאה להתם דאע"ג דשלוחו הוא מכל מקום כיון שלא צוה לו לעשות לא קמהני לי' אם כן מאי פריך ש"ס הכא והניח בצ"ע ובמחילת כבודו לא דק דדוקא במודר הנאה שרי לחבירו לתרום תרומותיו משום דלא מהני לי' בזה כיון שתורם משל בעל הכרי מה שאין כן במדיר את אשתו מלהנות לו ואמר כל הזן אינו מפסיד כיון דשלוחו הוא בכהאי גוונא אסור לפרנסה דהא ודאי נהנית היא משלו וכאילו מפרנסה בעצמו הוא דשלוחו כמותו שוב מצאתי בתוס' בנדרים שם שחילקו בעצמם כן שהקשו מסוגי' דהכא דמסיק מי קאמר יזון הרי דאילו בלשון צווי הוי אסור במודר הנאה והרי כל הרוצה לתרום יתרום לשון ציווי הוא ותי' לחלק כנ"ל ע"ש וזהו גם כן כונתם כאן:
ועוד יש לומר דלכאורה תמי' לי גם לתי' השני בתוס' גיטין שם לחלק בין כל השומע ובין כל הרוצה עי"ש אם כן מאי פריך ש"ס הכא הרי כל הזן הוי כמו כל הרוצה, ונראה לומר דצריך להבין סברא לחלק בזה דהא אי נימא אמר כל הרוצה לכתוב וכו' כוונתו נמי רק כל השומע קולי דאילו אחר ודאי לא יכתוב דאפילו אומר אמרו לסופר וכו' פסול ונראה לומר למסקנא דשמעתין דהיינו טעמא דשלוחו הוא משום דאמר יכתוב בלשון ציווי וזהו אם אמר כל השומע קולי אבל אם אמר כל הרוצה לכתוב יכתוב לאו לשון ציווי הוא דגם בלא ציווי ואמירתו הרוצה לכתוב יכתוב והוא אינו יכול לעכב בדבר ואתי שפיר תי' התוס' וזהו למסקנא דהכא אבל לסלקא דעתך דלא מחלק בין לשון ציווי ליתא לתי' התוס' ופריך שפיר, ואם כן גם תי' ראשון דתוס' נ"ל דדייקו בלשונם אע"ג דשלוחו הוא לא מקרי מהני לי' כיון דלא צוה לו לעשות היינו נמי דוקא למסקנא דהכא דאילו לא צוה לא נעשה שלוחו כלל יש לומר אע"ג דצוה ואמר יתרום והוי שלוחו כיון דלא צוה לו לא מהני לי' אבל לסלקא דעתך דמקשה דאע"ג דאמר כל הזן אינו מפסיד שלוחו הוא ל"ל לא מהני לי' כיון דלא צוה לו לעשות דהא נעשה שלוחו אע"ג דלא אמר כלל בלשון ציווי ואם כן פריך הש"ס שפיר ומתורץ תמי' הב"ש ודוק: