אור ברסלב

חידושי מהריא על כתובות· רבי יהודה אסאד

דף נט:

דף נט.

דלאו דווקא שעבוד דבעל אלמוה רבנן וכו' כדמוכח סוף פרק המדיר וכו' אלא ודאי דאלמוה נמי לשעבודא דאשה עכ"ל. והנה הרמב"ם השמיט שינוי דש"ס לקמן ריש פרק המדיר באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ותירץ הר"ן דהיינו טעמא דסבירא ליה קושי' תוס' דהכא לאמת קונם מפקיע מידי שעבוד וש"ס קאי לקמן אליבא דהני תנאי דלית להו כן היינו תנא קמא ורבי עקיבא דהכא ע"ש, וקשה לי דהא דתוס' מייתי ראיה הכא לתירוצם כדמוכח בריש המדיר וכו' על כרחך כונתם משום דיש מקום לחלק דוקא הכא מעשה ידיה לבעל מדרבנן אלמוה לשעבודי' עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וכן כתב הרמב"ם בפי' המשנה בנדרים שם בהדיא וגם בחיבורו הל' נדרים פרק י"ב הלכה י' אבל בעל חוב דשעבודי' דאורייתא ולמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא נמי על כל פנים שעבוד גופו דאורייתא מצות פריעת בעל חוב לא עשו חיזוק לכן הוכרחו התוס' לראי' דגם שעבודה דאשה להנות ממנו שאר כסות ועונה שהוא דאורייתא נמי אלמוה רבנן כנ"ל, והרמב"ם דסבירא ליה במדיר את אשתו קונם מפקיע מידי שעבוד ולא סבירא ליה אלמוה רבנן לתי' הר"ן הנ"ל על כרחך היינו טעמא דרמב"ם לטעמי' מזונות דאורייתא סבירא ליה, ואם כן לדידיה הדרא קושיא לדוכתיה קושי' א' דתוס' הכא כל בעל חוב יפקיע חובו על ידי קונם וצריך לומר דרמב"ם סבירא ליה תי' תוס' ישנים ותוספת הרא"ש לקושי' זו דהדר בעל חוב ולוה מאחרים והוא יפרע להם בעל כרחך משום שעבודא דרבי נתן דודאי לא יחזור ויאסרו בקונם גם על אחרים עש"ה:

ולכאורה קשה לי אם כן לעיל דף י"ט, דמשני אביי לעולם דאמר מלוה אמנה הוא זה ומכל מקום אין נאמן כגון שחב לאחרים וכדרבי נתן וכו' והקשו תוס' שם להימן במיגו הא בעי מחיל לי' ותירצו היטב ע"ש, אבל קשה לי להימן במיגו דאי בעי מלוה זה אוסר על המלוים שלו נכסיו בקונם ול"ל אינהו נמי יחזרו וילוו מאחרים כנ"ל דמכל מקום סוף סוף משטר חוב זה שטוען עליה אמנה הוא לא יכלו לגבות ממנו ולהימן אם כן במיגו כנ"ל וצ"ע לכאורה אליבי' דרמב"ם דלא סבירא ליה אלמוה לשעבודא דאורייתא כנ"ל, ונראה לי דהתם אביי לטעמי' דסבירא ליה בעל חוב למפרע גובה איהו לא סבירא ליה קונם מפקיע מידי שעבוד דעדיף משעבוד הוא דהרי מכרו או הקדישו מלוה מהני וכמ"ש רש"י הכא ותוס' הרא"ש והרשב"א בחי' גיטין דף מ"ם דרבא לטעמי' דוקא איהו קאמר קונם מפקיע מידי שעבוד, ומהאי טעמא ניחא דרבא לטעמיה לעיל דף י"ט משני לעולם דקאמר לוה וכו' משום דרבא לטעמי' דסבירא ליה מכאן ולהבא הוא גובה קאמר קונם מפקיע מידי שעבוד אם כן באמר מלוה נאמן באמת סבירא ליה משום מיגו כנ"ל: אמנם כן קשיא כיון דאנן קיי"ל כרבא דמכאן ולהבא גובה ואם איתא דאביי לטעמיה קאי כנ"ל לא הוי ליה למיפסק כוותי' בהאי אוקימתא דלעיל דף י"ט, והרמב"ם פ"ב ממלוה ולוה דין ה' פסק אוקימתא זו דאביי ותמוה להרמב"ם לטעמי' לפי מ"ש הר"ן הרי לית ליה אלמוה לשעבודא דאורייתא להימן מלוה לומר אמנה הוא אפילו חב לאחרים נמי במיגו כנ"ל, ולכאורה יש לומר לפמ"ש תוס' לעיל סוף ע"א על קושית הש"ס הכא אין בידה לגרש עצמה דרצה לשנוי' אליבא דריש לקיש אם כן לרב דיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה אין צריך למסקנא זו כלל דקונם מפקיע מידי שעבוד גם לרבי יוחנן בן נורי ולעיל דף י"ט אליבא דרב קאי שינוי' דאביי דרב הוא דאמר האומר שטר אמנה הוא זה אין נאמן ולדידי' לטעמי' לית ליה מיגו זה דאי בעי מפקיע חובו על ידי קונם ולא קשה מידי, אבל מכל מקום הרמב"ם לטעמי' אע"ג דפסק כרב יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה הרי פסק נמי קונם מפקיע מידי שעבוד וכתירוץ הר"ן הנ"ל אליבי' בטעם השמטתו לשנוי' דגמרא ריש פרק המדיר והדרא קושיא לדוכתיה איך פסק כשנוי' דאביי דף י"ט מלוה דאמר אמנה הוא זה אין נאמן בחב לאחרים וכו' להימן במיגו כנ"ל וצ"ע, ונראה לומר על פי זה ראיה ברורה לדברי ה"ה פ"ב ממלוה דין וי"ו הנ"ל דהרמב"ם סבירא ליה כהרמב"ן דמייתי ה"ה בפ"א דין ד' לתרץ קושית תוס' כתובות י"ט הנ"ל להימן במיגו דאי בעי מחיל או שריף משום מיגו במקום חזקה מה שביד אדם הוא שלו לא אמרינן עש"ה אם כן גם קושייתי לא קשה מידי מהאי טעמא, ועל קושי' תוס' דהכא סבירא ליה לרמב"ם כתי' תוס' ישנים ותוספת הרא"ש הנ"ל:

תוכן העניינים

חידושי מהריא על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה