אור ברסלב

חידושי מהריא על כתובות· רבי יהודה אסאד

דף נז:

דף נו.

וכו' והאי נמי קנין כספו הוא. ולכאורה קדשה בכסף דוקא הוי ליה קנין כספו והוא הדין קדשה בביאה דהוי ליה הנאת פרוטה לדידה, אבל קדשה בשטר שאין בו שוה פרוטה לאו קנין כספו היא והוי ליה למימר מדאורייתא אינה אוכלת ולא שייך בזה אתקוש הויות להדדי דהא על ידי שטר לאו קנין כספו היא, ובאמת ממתני' הכא מוכח דדבר תורה ארוסה אוכלת דאם לא כן הגיע זמן ולא נשאו אמאי אוכלת הא ודאי מדאורייתא הגעת זמן לא משוה לה כנשואה גם לענין חיוב מזונות אפילו למאן דאמר מזונות דאורייתא משארה ועונתה ילפינן לה ואחר הנשואין דוקא כתיב לא יגרע דומיא דעונתה אבל בהגעת זמן ולא נשאו לכ"ע רק מדרבנן אוכלת משלו ולא מדאורייתא, ומכל שכן איסור אכילת תרומה מדאורייתא לא פקע בהגעת זמן לבד אלא על כרחך גם ארוסה אוכלת מדאורייתא, ומתני' סתמא קתני בכל ענין שקדשה בין בכסף בין בשטר וכו' אוכלת בהגעת זמן בתרומה, ומנא ליה הא מקרא ולפימ"ש תוס' בבא מציעא ובאסיפת זקנים שם ובתוס' ערובין דף פ"א: דרוב קניינים דקרא הן בכסף כמו אוכל בכסף תשבירני וכן נתתי כסף השדה וכו' יש לומר הכי נמי קנין כספו יאכלו בלחמו דיבר הכתוב בהוה על פי הרוב הקניינים שהן בכסף ולאו דוקא, ועדיין קשה מנא ליה מדהוי ליה למימר וכהן כי יקנה נפש בכספו וכתיב קנין כספו הוסיף הכתוב קנין אחר כגון שטר שהוא ככספו, ומכל מקום עולא מיהת לא הוי ליה למימר והאי נמי קנין כספו הוא דהא ודאי בשטר אם קדשה אינה קנין כספו והוי ליה למימר רק קניינו הוא וצריך לומר עולא נמי לשנא דקרא נקט כנ"ל, ועל פי זה ניחא מאי דקשה ליה לכאורה להט"ז דהיתר מפורש בתורה אין ביד חכמים יכולת לאסרו ואיך אסרו תרומה לארוסה הרי מפורש התירו בתורה קנין כספו יאכלו בלחמו, ולפימ"ש יש לומר דארוסה בקדושי שטר מיהת אין ההיתר מפורש בקרא ושפיר גזרו עלי' ושוב על כרחך גם בקדושי כסף גזרו משום אתיא לאחלופי ואי לא הא לא קיימ' הא וכהאי גוונא מודה הט"ז דיכולים חכמים לאסרו כיון דעיקר גזירתם לא הי' המפורש בתורה כנ"ל, איברא דגם בקדושי כסף ניחא להט"ז גם בלאו הכי דקנין כספו דקרא איכא לאוקמי כשכבר קניינו בביתו הוא וברשותו ובקיבל עליו בפירוש כל מומים דתו לא שייכו הני גזירות שמא ימזגו לה וכו' ומשום סמפון ולא קשה מידי, שוב ראיתי ברש"י לקמן דף נ"ח. בד"ה והאי וכו' הרגיש בזה וזה לשונו דקדושי ביאה מאכילין בארוסה דאתקוש הויות להדדי וכו' ולי צ"ע כנ"ל ולי נראה כמ"ש: מאי טעמא אמרו אינה אוכלת שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותקשה וכו'. והרמב"ם פ"ו ה"ג מהלכות תרומות כתב וז"ל גזירה שמא תאכיל תרומה לאביה וכו', ותמוה טובא על ששינה רבינו טעם ולשון הגזירה דבגמ' משתי' לאכילת ונ"ל דבגמ' גופא טעמא בעי מאי שנא דנקט הגזירה על השתיה הוי ליה למימר שמא תאכיל והא ודאי דאפילו אם תמצא לומר דלשמא תאכיל אין לחוש מכל מקום גזרו גם שלא תאכל משום דשתיה בכלל אכילה הוא ולא פלוג, אבל קשה הא ודאי לשמא תאכיל נמי איכא לחוש, ולכאורה יש לומר מדנקט שמא ימזגו לה וכו' בלשון רבים משמע דלא היו גוזרים משום חשש מזיגת הארוס בלבד דאם כן הוי ליה למימר שמא ימזוג לה וכו' אלא שמא ימזגו לה וכו' גם כהנים דעלמא והוא בשתיה דוקא דרך כבוד וארעי דאין קבע לשתיה מה שאין כן אכילה אין לחוש לאחרים דמהיכי תיתי יתנו לה כהנים אחרים אפילו מזון סעודה אחת אלא על הארוס יש לחוש ודוכתא מיחד לה לאכילת קבע משלו וליכא חששא אלא דרש"י פירש לקמן דוכתא מיחד לה לפי שזן אותה תמיד וכו' משמע דבשביל סעודה אחת לא, וכן רמב"ם על כרחך הכי סבירא ליה שהרי כתב שמא תאכיל והדרא קושיא לדוכתיה על הגמ', ונראה לי משום דעל תרומה דרבנן לבד לא הוי גזרינן דגזירה לגזירה הוא אלא משום תרומה דאורייתא גזרו והוא דגן תירוש ויצהר וכיון דתרומה דאורייתא רובה משקים תירוש ויצהר הם לכן ניחא לש"ס טפי לגזור מהאי טעמא שמא תשקה והא תינח אם תרומת פירות דרבנן הוא ועולא מצי סבר הכי דהא סוגי' הש"ס פליגי בזה עי' במל"מ ריש פרק ב' מתרומות, אבל הרמב"ם לטעמיה שם תרומות פירות דאורייתא סבירא ליה להפוך הוא רוב תרומות דאורייתא באוכלים הם דגן ושאר כל פירות האילן לכן נקט טפי גזירה שמא תאכיל וכו' כנ"ל:

ועוד נ"ל דק"ל לטעם שמא ימזגו לה כוס וכו' הרי חמרא דלא דרו על חד תלת לאו חמרא הוא ואם כן הרי כתבו תוס' בבבא מציעא דף נ"ג ובכ"מ הא דתרומה עולה בק"א רק מדרבנן הוא אבל מדאורייתא חד בתרי בטל ואם כן יין דרך מזיגה על תד תלת ליכא תו איסור דאורייתא דכבר בטלה התרומה ולמה גזרינן שמא תשקה וכו' הא הוי ליה גזירה לגזירה, אמנם נראה לי דהרי תוס' בחולין דף כ"ה: בד"ה המתמד וכו' ור"ש סוף מסכת מעשרות והמרדכי סוף פרק קמא דחולין סי' תקצ"ט מאי טעמייהו דרבנן דר"י דפטרי ממעשר ותרומה שמרים שיש בו טעם יין והרי קיי"ל טעם כעיקר דאורייתא בכל איסורים שלא במינו בעינן ששים ותירצו דהתם לא חשיב טעם גמור אלא קיוהא בעלמא ועי' תוס' בבא בתרא דף צ"ז. ואם כן ביין ממש דרך מזיגתו הוא על חד תלת אז הוי ליה טעם יין ממש וטעם כעיקר דאורייתא הוא שפיר חיישינן שמא תשקה וכו' ובהא הרי פליגי אמוראי ותנאי טובא אי טעם כעיקר דאורייתא או לא ואם כן יש לומר עולא סבירא ליה דאורייתא הוא לכן נקט האי חששא דשמא ימזגו וכו' ותשקה לאחיה וכו' לרבותא דאפילו משום הא חיישינן דטעם כעיקר דאורייתא אם כן מבואר דהרמב"ם לטעמיה דפוסק טעם כעיקר לאו דאורייתא לא חיישינן שמא תשקה כוס מזוג דהוי ליה גזירה לגזירה כיון דמן התורה הוא בטל ברוב לכן נקט גזירה שמא תאכיל תרומה בעינ' כנ"ל, ועוד בה שלישי דיש לומר לקושייתי דמן התורה בטל הוא ברוב אפילו למאן דאמר טעם כעיקר לאו דאורייתא נמי אתי שפיר למאי דקיי"ל בעבודה זרה דף ע"ג המערה יין נסך וכו' קמא קמא בטל אם כן דרך מזיגה הוא ליתן המים לתוך היין, אם כן המים קמא קמא בטל והיין במקומה עומדת אינו בטל ומדאורייתא הוי ליה תרומה ושפיר גזרינן ואע"ג דדרך מזיגה היא מכוס לכוס ולא מצרצור קטן הרי רב דימי אמר רבי יוחנן התם סבירא ליה אפילו מחביות לבור אמרינן קמא קמא בטל ועולא נמי הכי סבירא ליה לכן נקט שפיר היינו טעמא שמא ימזגו וכו' לרבותא כנ"ל אבל הרמב"ם לטעמיה דפוסק בהלכות מאס"ו פט"ו כר' יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן התם דדוקא מצרצור קטן אמרנן קמא קמא בטל אבל מקלוח גדול לא, אם כן דרך מזיגה לערות מכוס מים לכוס יין הוא נהפוך היין בטל ברוב הוא ולא חיישינן רק לשמא תאכיל וכו' כנ"ל:

ובאופן רביעי נראה לי לתרץ דקשה לי עוד הרי סתם כוס הוא רביעית כמ"ש תוס' פרק ערבי פסחים ודרך שתי' הוא כך מכוס שהוא כרביעית אם כן לריש לקיש דסבירא ליה חצי שיעור מותר מן התורה אמאי חיישינן שמא ימזגו לה כוס ותשקה לאחיה ולאחותה וכו' והרי אם תמצא לומר נמי דשמא תשקה לא יגיע לכל אחד אלא חצי שיעור רביעית וליכא איסור תורה והוי ליה גזירה לגזירה וצריך לומר עולא כרבי יוחנן דחצי שיעור אסור מדאורייתא סבירא ליה ושפיר גזרינן, אמנם לפמ"ש מהרש"א בפסחים ריש דף מ"ד והר"ש פ"ב מטבול יום דעל ידי תערובות לכ"ע חצי שיעור לא אסור מן התורה הדרא קושיא לדוכתיה גם לרבי יוחנן למה ניחוש שמא תשקה וכו' הרי על ידי מזיגה חצי שיעור ע"י תערובות מוחר מן התורה וגזרה לגזרה הוא וצ"ע, ונראה לומר לפימ"ש בירושלמי ריש פרק ו' דתרומות דבאיסור הנאה גם ריש לקיש מודה דחצי שיעור אסור מן התורה ותרומה לזר אסור בהנאה כלוי מדאורייתא אם כן נהי דעל ידי תערובות חצי שיעור מותר מן התורה כנ"ל מכל מקום באיסורי הנאה מדריש לקיש נשמע לדידן דקיי"ל כרבי יוחנן בכל מקום חצי שיעור אסור מן התורה אם כן באיסורי הנאה דגם ריש לקיש מודה בו גם לרבי יוחנן חמיר טפי וגם ע"י תערובות אסור מן התורה ועולא כרבי יוחנן סבירא ליה ואתי שפיר, והא מלתא אי הנאה של כלוי אסור מן התורה בתרומה לזרים או רק מדרבנן פליגי בה סוגי' הש"ס כמ"ש הר"ש סוף תרומות והמ"ל פרק ב' דין י"ד ופרק י"א דין ח"י מהל' תרומות בארוכה עש"ה אם כן עולא על כרחך סבירא ליה כנ"ל הנאה כלוי אסור מן התורה נקט גזרה שמא תשקה וכו' לרבותא דחצי שיעור על ידי תערובות נמי אסור בי' מדאורייתא וגזרינן, ורמב"ם לטעמיה שהעלה המשנה למלך שם כדעתו דסבירא ליה הנאה כלוי רק מדרבנן אסור בי' אם כן חצי שיעור ע"י תערובות גם בשתיה לא אסור מדאורייתא על כרחך ליכא למיגזר שמא ימזגו וכו' ותשקה וכו' דהוי ליה גזירה לגזירה לכן נקט גזרה שמא תאכיל בעינ' וגם כזית שלם ודוק:

אי הכי הגיע זמן ולא נשאו נמי וכו'. וקשה ליה לאביי במסכת נדרים דף ע"ג ע"ב דמוקי משנה ראשונה גם לרבנן דר' אליעזר התם דסבירא ליה אין מיפר נדרים דאורייתא עד שתכנס לחופה ומשנה ראשונה תרומה דרבנן קאמר ועל כרחך עד שלא הגיע זמן גם בתרומה דרבנן לא אכלה ארוסה משום לא פלוג ועשאו חיזוק לדבריהם כשל תורה וכמ"ש שם בפירוש הר"ן הכי אליבא דרבה אם כן מאי פריך הכא הגיע זמן נמי הרי לא התירו אז אלא תרומה דרבנן ולא תרומה דאורייתא והם אמרו והם אמרו, וצריך לומר דקושי' ש"ס קאי הכא אליבי' דרבה התם דבתרומה דאורייתא נמי מוקי למתני' כנ"ל, ועל פי זה נראה לי כוונת רש"י דפירש במשנה הכא דיבם אינו מאכיל אפילו אם כבר אכלה בחיי הבעל ותוס' לקמן דף נ"ח ד"ה ואפילו וכו' דשייך למתני' פליגי בשם ר"ת על רש"י וצל"ע דרש"י בנדרים דף ע"ג ע"ב פירש התם למתני' הכא דיבם כדעת הר"ת וסותר את עצמו וכעת לא מצאתי מי שהרגיש בזה ולפימ"ש נ"ל דבפשוט יש לומר דלא פליגו כלל רש"י ור"ת אלא דפלוגתייהו תליא בפלוגתא דתנאי ואמוראי טובא ביבמות דף י"ז י"ח י"ט אי יש זיקה וזיקה ככנוסה דמיא או אין זיקה ואם תמצא לומר יש זיקה נמי לאו ככנוסה דמיא ואליבא דמאן דאמר יש זיקה וככנוסה דמיא מודה רש"י דקנין כספו דיבם מקרי מדאורייתא אפילו יבמה מן הארוסין ולא קשה מידי על רש"י שני קושי' התוס' מסדר המשנה דבירושלמי ומהתוספת' דהני אתיין כמאן דאמר יש זיקה ומודה רש"י לר"ת אליבייהו והיינו טעמא דרש"י בנדרים שם דסבירא ליה כן להלכה יש זיקה אלא הכא מפרש לסתם מתני' כרבי מאיר אין זיקה סבירא ליה ורבי עקיבא איירי במתני' הכא ועי' תוס' יבמות דף כ"ז ע"ב בד"ה איתביה וכו' וממילא מתורץ נמי קושי' תוס' בד"ה ואפילו וכו' הנ"ל על הר"ת מיבמות דף ס"ז דהוי ליה למימר יבם פוסל משום דהא קנוי' וכו', ולפימ"ש למאן דאמר אין זיקה מודה ר"ת לרש"י דקנין אחיו הוא אם כן ניחא ליה טפי להש"ס למנקט טעם מספיק לכ"ע דיבם פוסל משום ושבה וכו' גם למאן דאמר אין זיקה כנ"ל, אמנם יותר נראה לי לתרץ סתירת דבורי רש"י הנ"ל עפימ"ש הב"ש סי' קע"ג סקט"ו בשם הש"ג דגם למאן דאמר יש זיקה מדרבנן הוא ולא מן התורה וכן הוכיח הרמב"ן מסוגי' דיבמות דף כ"ח ע"ב משום מצוה עביד רבנן ופי' רש"י דלא העמידן אי' זיקה שהוא דרבנן וכו', אבל בתוספת הרא"ש יבמות דף כ"ט ע"ב כתב דר' אליעזר ור' יהושע בנדרים ע"ד דאמרי יש זיקה ומיפר על כרחך סבירא ליה זיקה ככנוסה היא מדאורייתא דאי מדרבנן לא הו' יכול להפר ע"ש ואם כן רש"י מיהת לטעמיה זיקה דרבנן סבירא ליה ועל כרחך לא להקל על דברי תורה בתרומה דאורייתא אמרו והא תליא בפלוגתא דרבה ואביי התם בנדרים ע"ג ב' התם אביי בהדיא מוקי למתני' דהכא כ"ע גם לרבנן דר' אליעזר התם בתרומת דרבנן הוא דאוכלת במתני' הכא לכן פירש רש"י התם ביבם כר"ת דאם אכלה בחיי בעלה אכלה בפני יבם דיש זיקה מדרבנן ואוכלת תרומה דרבנן, אבל הכא דעל כרחך קאי הסוגיא אליבא דרבה התם דגם בתרומה דאורייתא אוכלת כנ"ל לכן פירש רש"י שפיר דיבם אינו מאכיל בשום ענין אפילו אי יש זיקה מדרבנן הוא כנ"ל, ואם כן ממילא לא קשה מידי קושי' תוס' על רש"י מתוספת' דיש לומר כר' אליעזר ור' יהושע אתי' דסבירא להו יש זיקה מדאורייתא ומיפר נדריה כנ"ל, רק לסברת אביי דמסיק התם נודרת על דעת בעלה היא נודרת סבירא ליה לרש"י שפיר דזיקה דרבנן אע"ג דמיפר אבל לרבה דף ע"ג דלא סבירא ליה הכין למשוי כנשואה לענין זה מהאי טעמא עי' בר"ן שם צריך לומר על כרחך יש זיקה דאורייתא סבירא להו:

רב שמואל בר יהודה אמר משום סימפון וכו'. וקשה הוי ליה לאוקמה אחזקת הגוף שאין בה מומין דהא בליכא חזקה דממונא גם רבי יהושע אזיל בתר חזקה דגופא לקמן דף ע"ה וחזקת גוף זה אתיא מכח רובא כמ"ש תוס' בקדושין י"א. בשם הר"מ הכי לאמת למשנה אחרונה אם כן למשנה ראשונה קשי' ויש לומר בתרומה לזר דאיסורא מיתה החמירו שלא סמכינן על חזקה כדאמרינן בחולין דף קל"ד. וברש"י שם, אמנם כן לרב בסנהדרין דף פ"ג: דפליג אברייתא וסבירא ליה תרומה לזר בלאו גרידא הוא ולא במיתה הדרא קושיא לדוכתיה וצריך לומר איהו כעולא סבירא ליה הטעם שמא ימזגו וכו' וזה אינו דלעיל דף מ"ח: רב אמר מסירתה לכל חוץ מתרומה משום סימפון סבירא ליה כפירוש רש"י שם אם כן הדרא קושיא לדוכתיה מאי טעמא דרב, ונראה לומר האיכא חזקה דמעיקרא עד שלא נתארסה בחזקת אסורה בתרומה הית' בודאי אם כן סמוך מיעוט דסימפון לחזקת איסור על כל פנים מדרבנן לשיטת ר"ת בתוס' ורא"ש יבמות קי"ט וחולין י"א, אלא דאם כן לרבי מאיר מדאורייתא נמי סבירא ליה סמוך מיעוט וכו' הוי ליה למימר לרבי מאיר ארוסה מדאורייתא לא אכלה וצ"ע, ולדידן נמי כיון דאיכא לברורי על ידי בדיקה הוי ליה סמוך מיעוט לחזקה וכו' מדאורייתא ולזה יש לומר כיון על ידי בדיקת חוץ אינו בירור גמור לא מקרי סמי' בידן לברורי אבל קמייתא קשי' מיהא לשיטת הר"ת אליבא דרבי מאיר הוי ליה למימר מדאורייתא לא אכלה וצ"ע, וכי פריך הש"ס נכנסה לחופה וכו' פי' רש"י וכל שכן דקשי' בהגיע זמן וכו' למשנה ראשונה וצריך לומר תי' גמ' מבדק בדק לה ר"ל על ידי חיוב מזונות בהגעת זמן דלא שדי זוזי בכדי אבל למשנה אחרונה בדיקת חוץ לא מהני עד שתכנס לחופה ופירש רש"י לקמן סוף הסוגי' שמתייחד עמה ובודקה הוא עצמו והיינו אחר החופה, אבל הכא דמשני הש"ס מיבדק בדק לה והדר מעייל ר"ל מכניסה לחופה אם כן קודם החופה בדיק לה ולא הוא עצמו אלא על ידי קרובותיו משמע וכמ"ש רש"י בהדיא והוי ליה בדיקת חוץ וקשה ממה נפשך למשנה אחרונה הא לא הוי בדיקה קודם החופה על ידי אחרים, ולמשנה א' הא כבר בדק לה בהגעת זמן כבר קודם החופה על ידי חיוב מזונות ולמה לו למימר כלל והדר מעייל, וצ"ל שתי בדיקות חוץ גם בהגעת זמן וגם קודם החופה פעם שנית מהני טפי גם למשנה אחרונה ועי' מהר"ם שיף. שוב ראיתי כיון דזולת המיעוט שיש בה מומין ליתא כלל לחזקת איסור אכילת תרומה דמעיקרא שכבר פסקה על ידי הארוסין ובכהאי גוונא לית ליה כלל סמוך מיעוט וכו' אם כן צ"ע:

תוכן העניינים

חידושי מהריא על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה