חידושי מהריא על כתובות· רבי יהודה אסאד
דף נא.
בית דין. והקשו המפרשים לאוקימתי' דמתני' רבי מאיר היא ורבי מאיר סבירא ליה כתובה דאורייתא ואיך קתני שהוא תנאי בית דין ונראה לי לתרץ א' לפימ"ש הריב"ש סי' ס"ו בשם הרמב"ן דאף למאן דאמר כתובה דאורייתא היינו רק שיש לאשה מוהר מן התורה אבל אינו קצוב בתורה כמה הוא המוהר אלא כל מוהר שיכתוב האיש לאשתו בין רב בין למעט יהיה דינו מן התורה אבל אין הסך קצוב מן התורה וחז"ל תקנו שלא לפחות לבתולה מר' וכו' עש"ה אם כן אתי שפיר מתני' דתני בתולה גובה מאתיים ואלמנה מנה אף דלא כתב לה והסך לכ"ע רק דרבנן בלא כתב לה מכל מקום גובה מפני שהוא תנאי בית דין, ב' כיון דכתובה דאורייתא ילפינן מכמוהר בתולות דכתב גבי מפתה הרי במפתה גופא אם מחלה הקנס כגון יתומה מצי מחלה כמ"ש תוס' ריש פרק אלו נערות ואף לירושלמי שהביאו תוס' שם דאינו יכול למחול היינו דוקא קנס ומשום דאילו מודה מיפטר הוי ליה דבר שלא בא לעולם ואין אדם מוחל דבר שלא בא לעולם מה שאין כן חוב ממון ואם כן לרבי מאיר נמי דסבירא ליה מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אף בדבר שבממון היינו דוקא כגון על מנת שאין לו עליו שאר כסות ועונה וטעמא משום דכונתו שאין לו עליו דין שאר כסות ועונה לכן תנאו בטל מה שאין כן מחילה בפירוש ודאי מהני ואילו התנה עמה שלא יהיה לה כתובה והיא מחלה בפירוש ודאי מהני מחילתה כמו בקנס דמפתה ועי' ב"י וטור א"ה סי' ס"ט וב"ש סי' ס"ו באורך מזה והא דסבירא ליה לרבי מאיר דכל הפוחת וכו' בעילתו בעילת זנות ולא מהני מחילתה היינו על כרחך רק מדרבנן ואם כן שפיר קתני מתני' דגובה אעפ"י שמחלה לו לרבי מאיר מפני שהוא תנאי בית דין אבל מן התורה מהני מחילה, ג' למאן דאמר כתובה מן התורה נראה לי דהיינו מבעל חוב דוקא ולא ממשעבדי לא מבעיא למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא אפילו בשטר חוב מכל שכן בכתובה אלא אפילו למאן דאמר בשטר חוב שפיר דמי בכתובה מודה שעבודא לאו דאורייתא משום דהרי לא נתנה לו כלום ואם כן מתני' גובה קתני משמע אפילו ממשעבדי ואף בלא כתב לה משום דתנאי בית דין הוי ליה כשטר שפיר קתני אף לרבי מאיר דסבירא ליה כתובה דאורייתא מפני שהוא תנאי בית דין, איברא זה אינו דהא לרבי מאיר אחריות לאו טעות סופר ובסיפא נמי רק חייב מן המשוחררין קתני והוא הדין נמי ברישא דמ"ש:
נראה לי לפימ"ש בפ"ק דף י"א מלשון רש"י במתני' שם להוכיח דרבי מאיר מודה במוכת עץ או על ידי ביאת קטן אף דכתובה ר' סבירא ליה מכל מקום כתובה דרבנן עש"ה וטעמא כיון דילפינן מכמוהר הבתולות דמפתה ואילו כהאי גוונא במפתה נמי ליכא קנס דלאו בתולה היא דנשרו בתוליה ואם כן לרבי מאיר קאמרה מתני' אף שלא כתב לה בתולה גובה ר' אפילו מוכת עץ או ביאת קטן מפני שהוא תנאי בית דין, ולכל אלו התירוצים נראה לי נמי לתרץ תמיהת הרי"ף על רש"י בתוס' סנהדרין ח' לרבי מאיר דסבירא ליה כתובה דאורייתא הרי אין נאמן להפסידה ולא קשה מידי א' דיש לומר בלא כתב לה מיירי וגם לרבי מאיר כתובה דרבנן לפי שמן התורה אינו קצוב ונאמן שפיר להפסידה, ב' אם מודה שמחלה לו ומדרבנן לא מהני מחילה לרבי מאיר ונאמן להפסידה, ג' נאמן להפסידה שלא לטרוף ממשעבדי שהוא רק מדרבנן בכתובה אף לרבי מאיר כנ"ל, ד' נ"ל דמיירי באומרת מוכת עץ אני או קטן בא עלי וסבירא ליה לרבי מאיר כרבי יהושע במתני' י"ג דאינו נאמן ולדבריה גם כן כתובתה דרבנן אף לרבי מאיר ונאמן להפסידה ודוק, ודע שכתב עוד הריב"ש שם סי' ס"ו בשם הרמב"ן וז"ל דקיי"ל כתובה דרבנן ואותן שכותבין בכתובה דחזי ליכי מדאורייתא טעות הוא בידם ומחמת לשון זה אינה גובה כלום אלא שעדיין גובה בתקנת חכמים כאילו לא כתב לה כלום עכ"ל וכונתו מבוארת כיון דכתובה דרבנן אם כן אם כותב לה דחזי ליכי מדאורייתא הוי ליה למימר שאינה גובה כלום דאיהו לא כתב לה אלא אדעתא דחזי לה מדאורייתא לזה כ' רמב"ן דמכל מקום גובה בתקנת חכמים דהא לא גרע מאילו לא כתב לה כלום דמתני' היא דמכל מקום גובה וקשה לי מאי פריך כלל ופשיטא לי' לש"ס הכא דרישא על כרחך רבי מאיר היא דלר' יהושע מהני מחילה ודלמא ר' יהושע היא ואי לא כתב לה כלום באמת מהני מחילה אבל לא כתב לה דמתני' ה"פ לא כתב לה כדינו לכתוב לר' יהושע דסבירא ליה כתובה דרבנן אלא כתב לה דחזי ליכי מדאורייתא והוה אמינא דלא גבתה כלל כהאי גוונא כנ"ל קמ"ל מתני' דמכל מקום גובה בתנאי בית דין משום דרק לשופרא דשטרא כתב הכי ולא רק אדעתא שיהיה לה מן התורה ונ"ל דהרי מתני' נקט נמי ואלמנה מנה ול"ל דכתב לה דחזי ליכי מדאורייתא דהרי ודאי לכ"ע כתובתה דרבנן ועכ"ל דלא כתב לה ממש קאמר ומחילה לא מהני ופריך שפיר רישא רבי מאיר וכו', ועל דרך תי' ג' הנ"ל שדחיתי משום דלרבי מאיר מוקמינן סיפא דמתני' בבעל חוב והוא הדין נמי רישא דמאי שנא נראה לי דמכל מקום אתי שפיר דודאי שני ושני לפימ"ש הרא"ש פרק חזקת הבתים בשם ה"ר יונה דמאן דאמר אחריות ל טעות סופר הוא דוקא בשטר דלא פירש בו אחריות אבל בעדים לכ"ע אחריות טעות סופר ומובא דעת זו בש"ך חושן משפט סי' רכ"ה ולפי טעמו אף בתנאי בית דין שהוא בכל מקום כשטר לענין זה דאחריות טעות סופר הוא הוי ליה כמו בעדים בלא שטר כמובן ואם כן רישא דלא כתב לה גם לרבי מאיר אחריות טעות סופר הוא ואפילו ממשעבדי גובה ושעבודא לאו דאורייתא לזה אמר שהוא תנאי בית דין כנ"ל אבל סיפא דכתב לה דוקא חייב מן המשוחררין לרבי מאיר דאחריות לאו טעות סופר הוא כמובן ודוק:
רש"י ד"ה הכא לא כתבה לי' וכו'. משמע מדבריו דאם ידענו שמחלה מועיל אלא דלא חיישינן לריצוי והקשה הפלא"ה וז"ל ומיהו קשה על זה דהא כתבו התוס' דמצי להקשות מסיפא עצמה והרי חזינן בסיפא דאפילו אם אנו יודעים שנתרצה דהא כתב לה שוה מנה במאתים ואפילו הכא לא מהני ע"ש מ"ש ונ"ל רש"י סבירא ליה כדעת בעל התרומות ורשב"ם נכדו דסבירא ליה אחריות טעות סופר דוקא בשטר ולא בעדים כמ"ש הש"ך סי' רכ"ה שם ואם כן בסיפא נמי אין ראיה שנתרצה רק למחול האחריות דעל שוה מנה סמכה דאין טעות סופר שכתב לה ועל מנה שני' מחלה האחריות ולא מיניה לגמרי ואם כן כמו לתי' ב' דמתני' ר"מ חייב דקתני מן המשוחררין היינו כל ר' מנה ה"נ לתי' א' דר"י היא ואין טעות סופר וגובה אף ממשעבדי היינו השוה מנה שכתב לה אבל מנה שני' רק מבעל חוב דלא אמרינן אחריות טעות סופר בלא שטר ולא קשה מידי על רש"י ואדרבה עפי"ז נראה לי לתרץ קושי' תוס' הא דלא מקשה מסיפא דיש לומר כנ"ל אף דר"י היא דמצית מחיל מכל מקום חייב דלא מחלה רק האחריות וחייב מנה ממשעבדי ומנה מבעל חוב אבל מרישא פריך שפיר דסבירא ליה גובה אף ממשעבדי דומיא דסיפא ולר"י הרי על כל פנים כיון דלא כתב לה לא אמרינן אחריות טעות סופר ומחלה האחריות כנ"ל ודוק:
גמרא ומי שאני לי' וכו' מאן שמעת לי' דאמר אחריות לאו טעות סופר רבי מאיר וקתני כתובת אשה וכו'. וקשה ליה להפוסקים דלא אמרינן אחריות טעות סופר בדאיקני אם כן דלמא רבי מאיר שאני לי' בין שטר חוב לכתובת אשה וברייתא כר' יהושע ואין בו אחריות דקתני רוצה לומר אחריות דאקני ולר' יהושע שוין שטר חוב וכתובה ונ"ל מזה ראיה להש"ך בחו"מ סוף סי' קט"ו דבכתובה דאיקני לא משתעבד כלל ואם כן מן המשוחררין נמי לא גבי אם אין בו אחריות דאקני ועל כרחך דמיירי באחריות דקנה ופריך שפיר, וכהאי גוונא קשה ליה לתי' הגמ' דמתני' רבי מאיר וחייב מן המשוחררין אם כן אמאי נקט מתני' דלא דלא כתב לה כל נכסי דאית לי וכו' הוי ליה למימר נמי דאית לי ודעתיד אנא למקני וכו' חייב מן המשוחררין אפילו מן האיקני בשלמא אי מתני' ר' יהושע וחייב אף ממשעבדי קאמר משום דאחריות טעות סופר אתי שפיר דדוקא מנכסי דאית לי אמרינן אחריות טעות סופר אבל דאקני לא אמרינן אחריות טעות סופר ואין חייב ממשעבדי אבל אי חייב מבעל חוב קאמר קשה דהוי ליה למימר נמי דאקני ועכ"ל כהש"ך הנ"ל דבכתובה לא אשתעבד דאיקני ואפילו מבעל חוב לא גבי אם לא כתב לה ואם כתב לה גובה מבעל חוב וכמ"ש הש"ך סקל"ב שם:
אמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישינן שמא תחילתה באונס וסופה ברצון. והקשה הפני יהושע ונוקמה אחזקת היתר לבעלה ותירץ דרובן סופן ברצון ורובא עדיף מחזקה והקשה הפלא"ה עדיין איכא חזקת כשרות שהוא חזקה על פי הרוב ותי' לאביי בפסחים כ"ו דסבירא ליה אליבא דר' יהודה דלא אזיל בתר כונה אם כן לא אפשר וקמכוין שרי לכתחילה ואם כן איהי לא עבדה איסורא אף שסופה ברצון ונשארה בחזקת כשרות שלה ומכל מקום אסורה לבעלה כמו אומרת מותר לדעת מהרי"ק מובא בשו"ע קע"ח ע"ש ותמי' לי עלי' הרי קאמר התם בפסחים אליבא דרבי שמעון דאזיל בתר כונה כ"ע לא פליגי דאסור לא אפשר וקמכוין ע"ש ובריש מכלתין כתובות וי"ו שמואל אמר הלכה כרבי שמעון וסתמא שמואל כאבוה סבירא ליה והכא אבוה דשמואל הוא מרי' דשמעתי' והדרא קושיא לדוכתיה האיכא חזקת כשרות וצלע"ג עלי', ולענ"ד נראה לתרץ דק"ל אמאי נקט רק אסורה לבעלה ושבק איסור לבועל והוי ליה למימר לבעל ולבועל ועי' ב"ש סי' י"א דתליא בשני תי' תוס' אם נאנסה אנוסה לבועל משום דהוא בא עלי' ברצון ואי נאסרה אתי שפיר דלבועל אין צריך לחששא דסופה ברצון דגם באונס נאנסה לו ואי מותרת לו נמי יש לומר דלבועל הרי ליכא חזקת היתר ואדרבה אשת איש היא לו ואם כן פשיטא דחיישינן שמא סופה דרצון דהוי ליה חזקת איסור אי מחזיקין מאיסור לאיסור אבל לבעלה הוה אמינא דשרי כי קושי' משום חזקת היתר לבעלה קמ"ל. דמכל מקום אסורה, ועוד נ"ל לפימ"ש תוס' ריש מכלתין דף ג': דפליגי ר"ת וריב"ם אי נאסרה על ידי ביאת גוי או לא ואם כן לדידן דנקטינן שנאסרה כהריב"ם יש לומר אבוה דשמואל שנאנסה לגוי קאמר דומיא דמתני' אשתבאי אפרקינך וכו' דמקשה עלי' מינה ולכן לא נקט איסורא לבועל דבלאו הכי אסורה לו כיון שעכו"ם הוא ואם כן נהי דאנן קיי"ל כהריב"ם מכל מקום נ"ל איהי טועה בכך וסבורה כר"ת דביאת נכרי כבהמה הוא ואין זנות לבהמה לכן חייש לסופה ברצון אף דכשירה היא אמנם גם זה אינו דאם כן מאי פריך אונס דשרי' רחמנא מאי איכא למימר דלמא בנאנסה מישראל וע"כ קרא בישראל מיירי מדכתיב ונטמאה ב' פעמים א' לבעל וא' לבועל ובישראל יש לומר חזקת כשרות ולא חיישינן אלא על כרחך דמכל מקום חיישינן לדידי' אף בישראל והדרא קושיא לדוכתיה אמאי והא יש לה חזקת כשרות [ועל שיטת הר"ת הנ"ל בתוס' דף ג' קשה לי מאי פריך הכא ממתני' אשתבאי אהדרינך וכו' הרי אבוה דשמואל דוקא בנאנסה לישראל קאמר אבל מתני' אשתבאי ביד עכו"ם קאמר ואפילו כולה ביאה ברצון לא נאסרה וצ"ע] ועוד קשה לי לפימ"ש הפלאה בקונטרס אחרון סי' ס"ז ס"ד וז"ל מיהא נראה דאם נבעלה מרצונה לקטן כשהיא ארוסה אף דאם נעשית מוכת עץ תחתיו אמרינן דנסתפחה שדהו וי"ל ק"ק מ"מ הכא דאבדה בתוליה במזיד אף דלא נאסרה עלי' מכל מקום אין כתובתה אלא מנה דלא שייך נסתפחה שדהו בעשאה מדעת ואם כן נראה לי נמי אי נאנסה וסופה ברצון היה בעודה ארוסה נמי אין לה אלא מנה כמו בביאת קטן מהאי טעמא גופא כיון דהשרת בתולים הוא בגמר ביאה והיה ברצון ואם כן בארוסה עדיין אמאי ניחוש לסופה ברצון הרי מפסדת מכתובתה על ידי זה אם כן ודאי לא זינתה ברצון כלל ולא נאסרה ובארוסה נמי אמרה אבוה דשמואל דאם לא כן מאי פסק אונס דשריא רחמנא וכו' דלמא בארוסה מיירי ואם כן קשה מאי טעמא באמת חיישינן בארוסה:
ועפי"ז נראה לתרץ קושי' תוס' דמאי פריך מאונס דקרא הרי חיישינן קאמר רק מדרבנן ונראה לי דהרי מוכח מקושי' הגמ' דגם בארוסה מיירי אבוה דשמואל וקשה כנ"ל הרי על ידי שסופה ברצון מפסדת מנה מכתובתה ונראה לי כיון דכתובה דרבנן הוא ומן התורה שפיר חיישינן אם כן פריך שפיר מאונס דקרא דאי חיישינן מדרבנן קאמר בארוסה מאי טעמא חייש כיון דמדרבנן יש לה כתובה ומפסדת על ידי זה, אמנם הא גופא קשה דלמא חיישינן מדרבנן קאמר ובארוסה באמת לא אמרה ואם כן יש לומר קרא בארוסה מיירי וצ"ע ועכ"ל כתי' התוס' דסבירא ליה אי מדרבנן לא היו מוציאין אותה מבעלה על כך וממילא כיון דמן התורה קאמר אף בארוסה דמן התורה ל"ל כתובה לא מבעיא למאן דאמר כתובה דרבנן אלא אפילו למאן דאמר כתובה דאורייתא בארוסה לכ"ע דרבנן עי' מ"ש לעיל מ"ג ופ"י והפלאה שם ובהפלא"ה כאן נ"א ע"א במתני' מזה ואם כן לא קשה מידי, ומכל מקום קושי' א' של הפלא"ה והפני יהושע במקומה עומדת דנוקמיה בחזקת כשרות ועל תי' הפלא"ה קשה לי כנ"ל הרי לדרבי שמעון אליבא דכ"ע אסור ושמואל סבירא ליה הלכה כרבי שמעון וסתמא אבוה כברי' סבירא ליה, ועוד קשה לי טובא אם כן מאי פריך הש"ס על מתני' דאהדרינך לי לאנתי ודלמא מתני' כרבי שמעון דאליבי' מודה אבוה דשמואל משום חזקת כשרות ונ"ל דקאי הקוש' לפי תי' א' דש"ס לעיל מיני' באוקימתי' דרישא דמתני' דאתיא כרבי יהודא דסבירא ליה אחריות טעות סופר ואם כן בבבא שאחר זה נמי רבי יהודה הוא כמו רישא ופריך שפיר אבל עדיין קשה דלמא אבוה דשמואל סבירא ליה כתי' ב' דמתני' רבי מאיר היא ויש לומר דסבירא ליה כרבי שמעון ומודה אבוה דשמואל אליבא וצ"ע, ולענד"נ לפי מ"ש הר"ן בחולין ס"ג בסוגי' דלוקחין ביצים וכו' דתרי מיעוטא חיישינן לי' והוי ליה כמו רובא א"נ פלגא ופלגא והנה התורת חיים בחולין י"א הקשה דנילוף דאזלינן בתר רובא מדשרי רחמנא למיסב איתתא וניחוש שמא ממזרת היא ול"ל כתי' הגמ' על מכה אביו וכו' בחבושים וכו' דהרי גם על אביה ואמה ניחוש שמא הם ממזרים ותי' שער המלך בהל' טומאת מתים דהרי התם גלי קרא בהדי' דספק ממזר מותר מן התורה דקהל ודאי וכו' ולא מוכח דרובא הוי כודאי ע"ש וקשה לי קרא למה לי קהל יתירה להתיר ספק ממזר ותיפוק ליה אפילו אי ספק מן התורה להחמיר מכל מקום ספק ממזר ודאי מותר מן התורה דאם לא כן איך שרי לינשא אשה וצריך לומר לפי האמת מוכח ממקום אחר דאזלינן בתר רוב ושרי לינשא אשה והוה אמינא ספק מן התורה להחמיר קמ"ל קרא דספק נמי מותר ואם כן יש לומר היינו טעמא דאבוה דשמואל כיון דאיכא מיעוט סופה ברצון מצרפי' למיעוט ממזרת ותרי מיעוטי חיישינן דהוי ליה כמו רובא אי נמי פלגא ופלגא ואף דספק מותר מן התורה וש"ס סבירא ליה דמן התורה קאמר ויש לומר תרי מיעוטי הוי ליה רובא כמ"ש הר"ן ורובא דאורייתא, ומכל מקום קשה הרי איכא על חשש ממזרת חזקת כשרות ועל חשש סופה ברצון נמי איכא חזקת כשרות וגם חזקת היתר לבעלה ונגד רובא וג' חזקות ודאי לא חיישינן לתרי מיעוטי מן החורה דהרי על ידי חזקת כשרות לית לי תירץ הפני יהושע דרובן סופן ברצון ונשאר ממילא גם כן חזקת היתר לבעלה ויש לומר כיון דאיכא חשש מיעוט ממזרת תו גם חזקת היתר לבעלה נמי רק חזקה דאתיא מכח רובא דלולי' הרוב אינה מותרת לבעלה כלל ואם כן ליכא נגד תרי מיעוטי רק תרי רובא ותרווייהו רק חד רובא נינהו דחזקת היתר לבעלה הוא על ידי חזקת כשרות שאינה ממזרת שודאי לא זינתה אמה דרוב נשים הם כשרות, איברא דמכל מקום איכא נמי רובא רוב בעילות אחר הבעל ומכל מקום שפיר חיישינן לתרי מיעוטי כנ"ל ודוק:
איברא יש לחלק דהא הר"ן הנ"ל היינו דוקא האיך ששני מיעוטים דיינינן עלייהו כאחד אבל כהאי גוונא שכבר נשאת ולא חששנו לאוסרה משום מיעוט ממזרח והחזקנו אותה ככשירה ודאי תו לא מצרפינן להא מיעוט למיעוט אחר וכהאי גוונא שכתב הר"מ פי"ו מסנהדרין דאיסור עצמו בעד אחד יוחזק דכיון שהאמינתו תורה באיסור הוי ליה כודאי ואנן סהדי הכי נמי ברובא דאוריית' ומכל מקום לשיטת הרמב"ם דסבירא ליה בהל' איסור פט"ו דכל איסורי עריות קידש ולא בעל אינו לוקה אם כן עדיין דברי הנ"ל בטעמא דאבוה דשמואל נכונים בארוסה שנאנסה דנאסרה עלי' דבפ"א דיינינן על שני מיעוטים הנ"ל, איברא משני קושי' גמ' ממתני' ומאונס דשריא רחמנא על כרחך מוכח דבנשואה נמי אמרה שמואל, אבל מיהת איפכא שפיר יש לומר רבא דפליג דוקא בנשואה אבל בארוס דבאים שני מיעוטים הנ"ל כא' מודה רבא כנ"ל ומכל שכן דרבא בקדושין ע"ח מוכח דסבירא ליה כהרמב"ם הנ"ל דקידש ובעל בעינן דוקא ואם כן מתורץ חמיהת הפני יהושע והפלא"ה על התרגום ירושלמי פ' תצא בפסוק אין לנערה חטא משפט מות ותרגום לית לנערה דין קטול אלהין בעלה יפטרינה בגיטא ואמאי מפרש כאבוה דשמואל דאתותב בסוגי' והלכה כרבא דפליג ע"ש ולפי מ"ש בארוסה כתיב קרא ומודה רבא בארוסה משום תרי מיעוטי והיינו טעמא דקרא דסמך התם לפ' זו איסור ממזר ועל פי זה מתורץ נמי תמיהת הפלא"ה על דרך רש"י שפירש בשבויה הקילו שלא ראינוה שנבעלה משמע אפילו היא אומרת שנאנסה נאמנת שלא היה סופה ברצון במיגו ואם כן מאי פריך תו אונס דשריא רחמנא וכו' ולימא כגון שהיא אומרת נאנסתי וכו' ע"ש ולפימ"ש אתי שפיר דבמתני' דעל כרחך בנשואה מיירי דתנאי כתובה לפדותה כשנישבית אינם בארוסה פי' רש"י שפיר שלא ראינוה שנבעלה אף שאומרת נאנסתי נאמנת במיגו אבל בארוסה לית ליה מיגו דלא נבעלתי שהרי יתברר הדבר אם יבא עליה בעלה שלא תהיה בתולה ויראה לשקר במלתא דעבידא לגלויי ואם כן פריך שפיר אונס דשריא רחמנא בארוסה איך נמשכת לה, איברא דבלא זה נמי לא קשה מידי לענ"ד כיון דילפינן אונס דשרי מוהיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת וקרא כי כתיב אחר קינוי וסתירה כתיב ודייקינן הא נתפשה אפי' בכהאי גוונא דאיכא עידי סתירה שריא ופריך הש"ס שפיר כנ"ל ודוק:
רש"י ד"ה תחילתה של בעילה באונס וסופה של בעילה ברצון. ותמוה מאי בעי בזה ונראה לי דקשה ליה הך שמא תחילתה באונס מיותר דבהכי מיירי שנאנסה והוי ליה למימר חיישינן שמא סופה ברצון ונראה לי דהוה אמינא גם על תחילת ביאה לחוד ניחוש לרצון ונאנסה רוצה לומר שנכבשה באונס וכפאוה שתבעל בעל כרחך חיישינן מיד בהעראה נתרצית ואם פירש מיד אחר העראה נמי אסורה ולאפוקי מזה אמור חיישינן שמא תחילתה של בעילה דייקא באונס וסופה של בעילה דייקא ברצון אבל נבעלה בהראה לחוד באמת לא חיישינן וקשה מאי פסק אם כן אונס דשרי רחמנא וכו' דלמא כהאי גוונא שפירש מיד אחר שהערה בה והרי והיא לא נתפשה דקר' אסור' אף בהעראה מיירי ובכהאי גוונא דייקינן הא נתפשה מותרת וכן קשה מאי הוצרך לתרץ אמתני' בשבוי' הקילו שלא ראינוה שנבעלה הוי ליה אפילו ראינוה נמי רק דספק ספיקא איכא שמא רק העראה היה דהא דרוב נכרים פרוצים בעריות אין פרוצים לגמור ביאתם דוקא ואם תמצא לומר גמר ביאתו שמא לא היה סופה ברצון וצ"ע ועוד קשה לי חששא זו דסופה ברצון ודאי דוקא בביאה כדרכה הוא אבל שלא כדרכה הרי צער ועינוי הוא לה כדדרשינן בעלמא וישכב אותה כדרכה ויענה שלא כדרכה ועי' יומא פ"ח וגם מכחש יופי' ודאי ל"ל שמא סופה ברצון ואם כן איכא למיחש אבל ודאי ל"ל בזה דרובן סופן ברצון וממילא איכא חזקת היתר לבעלה ואם כן מאי פסק ממתני' וגם מאונס דשרי רחמנא דלמא בנבעלה שלא כדרכה מיירי מתני' וקרא, וממילא גם מאסתר לא קשה מידי קושי' תוס' דיש לומר שלא כדרכה נבעלה לו ולא היתה אצלה חששא כלל שתכחיש יופי' דבלאו הכי ירקרקות היתה וחוט של חסד היה משוך עליה ואם כן ליכא חשש דשמא סופה ברצון, איברא בלא זה לא קשה מידי קושי' תוס' מאסתר כיון שגידלה אצל מרדכי ותהי לו לבת ידע בה שהיא ירקרקות אלא שחוט של חסד מיפה אותה וכיון דקיי"ל סי' לעבירה הדרוקין אילו חטאה ודאי לא היתה עומדת ביופיה והי' חוט של חסד סר ממנה דלא עביד קוב"ה ניסא לשיקרא, ומכל שכן אם נאמר דחוט של חסד זה היה השראת שכינה וכמ"ש חז"ל על ותלבש אסתר מלכות שלבשתה רוח הקודש ואילו חטאה ברצון ודאי לא הי' זה דהרי בדוד פירשה הימנו שכינה ולכן היתה מותרת למרדכי שהיה לו בה סי' שלא חטאה ומכל מקום קשה כיון דבהעראה או שלא כדרכה מודה שמואל אם כן לא קשה מידי שני קושית הש"ס עליו וצל"ע:
ובלשון רש"י הנ"ל יש לומר עוד דתירץ הפלא"ה עוד לקושי' הנ"ל עפימ"ש המרדכי מובא ברמ"א ססי' קפ"ה דסוף ביאה לגבי אשה לא איסורא הוא ואם כן לית לה חזקת כשרות בסוף ביאה ולענ"ד יש לומר טפי אף אי ליתא להא דהמרדכי הנ"ל היינו באיסור פרישה שיציאה הנאה כביאה וגם היא מוזהרת אבל כח אחרון של ביאה קודם הפרישה ודאי יש לומר דהיא אינה מוזהרת שקרקע עולם היא ואינה נהנית כל כך כמו בתחילת ביאה או בפרישה ואם כן להכי פי' רש"י שמא תחילתה של בעילה וסופה של בעילה לאפוקי מהא דלא נימא חיישינן שמא סופה ברצון היינו הפרישה וזה אינו דעל הפרישה ל"ל חיישינן שמא סופה ברצון דהפרישה ודאי ברצון הוא כיון דביאה באונס הוא ודאי רוצה היא בפרישה אבל אינה נאסרת בשביל זה לבעלה דהרי בעינן מעלה מעל באשה וכיון שסופה ברצון רק הפרישה הוא ברצונה אף שנהנית ג"כ ביציאה זו כמו בביאה מכל מקום אין כונתה בפרישה למעול מעל באישה אדרבה נהפוך הוא כמובן מסברא, ועל הפלא"ה אני תמה דמייתי מדברי המרדכי הנ"ל ולא דמו להדדי פרישה לכח אחרון של בעילה אף אי לא עבדה איסור זה מעלה באישה וזו לא וכנ"ל וצ"ע:
גמרא אמר אביי אלמנה לכהן גדול חייב לפדותה וכו'. וקשה מאי טעמא דאביי הרי איסור דבר אחר גרם לה ועוד קשה מאי שנא דנקט אלמנה לכהן גדול ודאי הוא הדין נמי גרושה וחלוצה לכהן הדיוט פליגי ביה נמי וחדא מינייהו נקט אבל הוי ליה למימר ממזרת ונתינה לכהן דומיא דסיפא לישראל אינו חייב לפדותה ונראה לי דאביי ורבא אזלי לטעמייהו דקשה על רבא איפכא שאמר איסור דבר אחר גרם לה הרי מכל מקום אשתעבד לה בכתובה שכתב לה אם תשתבאי וכו' הרי נשבית ואיכא נמי איסור שבוי' ונראה לומר כיון דקיי"ל אין איסור חל על איסור ליכא כאן איסור שבויה' כלל שאין זונה חל על אלמנה לכהן גדול אמנם זונה ברצון הוי ליה אי' כולל א"נ אפילו איסור מוסיף כמ"ש בקדושין ע"ז: הואיל ושם זנות פוסל בישראל ושפיר חל על איסור אלמנה ונראה לי הא דמשני הש"ס לעיל אקושיא ממתני' לאבוה דשמואל בשבויה הקילו ופירש"י שלא ראינוה שנבעלה היינו באשת ישראל דעלה קיימינן אבל באשת כהן דשבויה אסורה ואיתא בפ"ק דמכלתין דף י"ג: לזו יש עדים וכו' ופירש"י כולנו עדים שנבעלה אם כן חיישינן בה נמי לאבוה דשמואל שמא סופה ברצון, והנה הפלא"ה הנ"ל תי' לקושי' מחזקת כשרות משום דסבירא ליה כאביי בפסחים כ"ו אליבא דר' יהודה כנ"ל ואם כן אביי סבירא ליה נמי כאבוה דשמואל דחייש לסופה ברצון ובאשת כהן אפי' בשבויה כנ"ל ואם כן הוי ליה איסור מוסיף וכולל וחל על אלמנה והוי ליה שפיר איסור שבויה נמי גרם לה ורבא לטעמיה פליג על אבוה דשמואל ולא חייש לסופה ברצון אם כן ליכא כלל איסור שבויה משום דאין איסור חל על איסור רק איסור דבר אחר לחוד גרם לה, וזה באלמנה לכהן גדול או גרושה להדיוט אבל ממזרת ונתינה לכהן ליכא איסור כולל ולא מוסיף אמרינן אין איסור חל על איסור וליכא איסור שבויה כלל וגם אביי מודה לרבא כיון דאיסור דבר אחר גרם לה, וא"ל אם כן כי קאמר הש"ס לימא כתנאי בנדר הוא ואביי כר' אליעזר וכו' ולפימ"ש אביי דלא כמאן דבאיסור נדר הרי שוה הוא בין בכהן בין בישראל וגם אביי מודה כנ"ל דליכא כאן איסור שבויה כלל ונראה לי דלא קשה מידי כיון דנדר איתא בשאלה קיל טפי והוי ליה איסור שבויה לכהן איסור חמור וחל על איסור נדר כנ"ל, שוב ראיתי בהפלא"ה שכחב נמי באופן כהאי גוונא עפימ"ש הב"ש סי' ע"ח דאשת כהן שנשבית וזינתה ברצון לרבא אינו חייב לפדותה כיון דאיסור דבר אחר גרם לה ואם כן אזלי אביי ורבא לטעמם ודחק את עצמו לתרץ ולחלק בהא דבשבויה הקילו היינו באשת ישראל לענין איסור וממילא דחייב לפדותה דקרינן ואותינך לי לאנתי מה שאין כן באשת כהן דבלא זה אסורה חיישינן לסופה ברצון לענין ממון לפדותה ושוב דחה זה דעל כרחך לומר לענין ממון הוי ליה איני יודע אם פרעתיך והכריח כן דאם לא כן תקשה אשת כהן שנאנסה תפסיד כתובתה לאבוה דשמואל משום דסופה ברצון עש"ה בדבריו כי נעמו, ולענ"ד אף שהוא כמסתפק בזה לענ"ד הכרח הוא לומר כן דאם לא כן תקשה לפימ"ש הפלא"ה הנ"ל על דברי רש"י בשבויה הקילו שלא ראינו שנבעלה דרוצה לומר וגם אינה אומרת שנבעלה שאילו אמרה כן אף שיש לומר מיגו מכל מקום כיון דרובן סופן ברצון הוי ליה מיגו במקום רוב ולא אמרינן דאם לא כן מאי פריך כלל מאונס דקרא לימא בכהאי גוונא שהיא אמרה נאנסתי ע"ש ואם כן אבוה דשמואל איך יתרץ מתני' בפרק קמא דמכלתין דף י"ב היא אומרת משארסתני נאנסתי וכו' ופליגי רבן גמליאל ורבי יהושע מהימן אבל לכ"ע יש לה כתובה ואמאי הרי חיישינן שמא סופה ברצון ובלא דברי הפלא"ה הנ"ל נמי הרי התם ודאי לית ליה מיגו דהרי ודאי נבעלה בטענת דמים או פתח פתוח שטוען הבעל עד שלא ארסתיך ואם כן חיישינן כנ"ל ועל כרחך דלא חיישינן לענין ממון הכתובה שמא סופה ברצון:
איברא לפימ"ש לעיל לתרץ קושי' המפורשים האיכא חזקת היתר וחזקת כשרות דנגד זה איכא תרי מיעוטי מיעוט ממזרת והיינו לענין איסור אבל לענין כתובה הרי חייבי לאוין וממזרת יש לה כתובה וליכא תרי מיעוטי ודאי לא חיישינן לסופה ברצון משום קושי' חזקות כשרות ודוק, וע"ד הפלאה שכתב דהו"ל איני יודע אם פרעתיך כנ"ל תמה אני הרי הסכים עם הפני יהושע דרובן סופן ברצון ולכן אפילו במיגו אינה נאמנת כנ"ל ואם כן הרי להחזיק הולכין בממון אחר הרוב כמ"ש תוס' סוף פרק קמא דמכלתין ובבא בתרא כ"ג ע"ב ורובן סופן ברצון ותפסיד כתובתה אבל לפימ"ש אתי שפיר"ש דאין צריך לומר רובן סופן ברצון רק משום תרי מיעוטי כנ"ל ודו"ק, איברא לפימ"ש הפלאה דאבוה דשמואל כאביי אליבא דר' יהודה בפסחים כ"ו סבירא ליה ולא עבדה איסור בסופה ברצון אם כן לרבי שמעון דגם אביי מודה דלא אפשר וקמכוין אסור יש לומר אם כן רבן גמליאל ורבי אליעזר ורבי יהושע במתני' פ"ק דף י"ב כולהי כרבי שמעון סבירא ליה דבר שאינו מתירין מותר ואם כן לכ"ע לא חיישינן לסופה ברצון משום חזקת כשרות, אמנם כן גם הש"ס הוי מצי לתרץ הכי אמתני' דאותבינך לי לאנתו וכמ"ש לעיל וצ"ע על ההפלאה טובא וגם לפימ"ש אתי שפיר בלאו הכי לחלק הא דבשבויה הקילו היינו שלא ראינוה שנבעלה כנ"ל וזהו באשת ישראל אבל באשת כהן יש לה עדים מקרי דכולנו עדים שנבעלה כמ"ש בגמ' ורש"י י"ג הנ"ל ותוס' ל"ו ע"ב ד"ה ואלו ובגמ' כ"ז בעי' דר"א וכו' וכנ"ל, וגם תמה אני לפימ"ש על הב"ש הנ"ל סי' ע"ח שכתב לרבא אשת כהן שנפדית וזינתה ברצון הוי ליה איסור דבר אחר גרם לה ואינו חייב לפדוחה ולפמ"ש טעמא דרבא משום דין איסור חל על איסור אבל זינתה ברצון הרי אי נמי חל על שבויה משום מוסיף או כולל כנ"ל, מכל מקום הרי איסור שבויה קדים ומכל מקום נתקיים מדרש כתובה כמובן וצ"ע, ודע דהא דפשיטא ליה להפלאה דמיגו נגד רוב לא אמרינן ע"כ היינו טעמא משום דרובא עדיף מחזקה ומיגו במקום חזקה נמי אבעיא לן, אמנם לענ"ד זה אינו דקשה לי מאי מבעיא לן כלל בבבא בתרא שם ותיפוק ליה כיון דחזקה בעינן למילף מקרא כמ"ש בש"ס חולין יו"ד אבל מיגו אמרינן כתובות כ"ב סברא הוא ואין צריך קרא כלל אם ודאי מיגו עדיף מחזקה ונ"ל דהרי הקשה מהרי"ט אמאי מפקינן ממונא על פי חזקה אין אדם פורע תוך זמנו הרי רובא עדיף מחזקה ומכל מקום אין הולכין בממון אחר הרוב ותי' דחזקה דאתיא מכח סברא עדיפא מרוב והוי ליה כאנן סהדי ואם כן בכהאי גוונא חזקה הוא דמבעי' לן שפיר דכיון דסברא הוא הא נמי לא צריך לקרא על חזקה כזו כמו מיגו ומבעי' לן כיון דמיגו במקום עדים לא אמרינן אם כן עדים עדיפא ממיגו אם חזקה מסברא הוי ליה אנן סהדי כעדים ממש ועדיפא מרוב ומיגו במקום עדים לא אמרינן או דלמא לאו כעדים ממש הוא ומהני מיגו אבל חזקה דלא מסברא דצריך למילפה מקרא פשיטא ודאי דמיגו עדיפא כיון דסברא הוא וחזקה צריך קרא ואם כן רובא נמי כיון דאין הולכין אחר הרוב הרי דלא הוי רוב כאנן סהדי והיינו טעמא דהא צריך נמי למילף רוב מקרא ולא מסברא אם כן נמי מיגו עדיפא ואמרינן מיגו במקום רוב והדרא קשה לדוכתיה אם כן מאי פריך הש"ס מאונס דקרא דלמא באמרה נאנסתי: איברא לרב דסבירא ליה הולכין בממון אחר הרוב אם כן רוב הוי ליה נמי כמו חזקה מסברא שמוציאין ממון על פי חזקה ולא אמרינן מיגו במקום רוב כמו במקום חזקה ויש לומר מהאי טעמא לא פריך תחלה מקרא משום דשמואל לטעמיה סבירא ליה אין הולכין בממון אחר הרוב ומהני מיגו נמי נגד הרוב אם כן יש לומר באומרת נאנסתי מיירי אונס דקרא אבל בתר דאמר רב דהוי ליה למימר הקילו בשבויה אם כן נמי סבירא ליה לרב כותיה ורב לטעמיה הרי סבירא ליה הולכין בממון אחר הרוב אם כן לא אמרינן מיגו נגד רוב הקשה שפיר, ומ"מ לשון הגמרא קשה דנקט בהדיא ולאבוה דשמואל אונס דשרי רחמנא וכו' ודלמא כבריה סבירא ליה דאין הולכין בממון אחר הרוב ואמרינן מיגו והדרא קושיא לדוכתיה קושי' הפלאה ועל כרחך צריך לומר כתירוצי לעיל ע"ז אונס דשריא בארוסה איך משכחת לה דהתם לית ליה מיגו כיון שיתברר דבעולה היא ואם כן ניחא נמי לישנא דש"ס ולאבוה דשמואל דנקט אבל אתי שפיר דר"ל השתא אף דרב נמי כוותיה סבירא ליה מכל מקום לרב לא תקשה מאונס דקרא משום דרב מוכח דסבירא ליה כשמואל רק בנשואה דמתני' בשבויה בנשואה מיירי ויש לומר אם כן משכחת באמרה נאנסתי ועל ידי מיגו אבל שמואל סתמא קאמר אף בארוסה קשה שפיר שוב ראיחי דז"ל החלקת מחוקק סי' קט"ו ס"ק כ"ד אבל אם נאנסה אפי' שסוף הביאה ברצון לא נאסרה לבעלה באשת ישראל ולא אבדה כתובתה באשת כהן עכ"ל משמע דאי נאסרה באשת ישראל כגון לאבוה דשמואל אבדה נמי כתובתה באשת כהן וזה דלא כהפלאה אמנם זהו אי ידעינן שסופה ברצון וכן משמע לישנא דהח"מ אבל אי רק חששא הוא כגון לאבוה דשמואל יש לומר שפיר לא אבדה כתובתה דהוי ליה איני יודע אם פרעתיך וכנ"ל וכדמוכח ממתני' דף י"ג הנ"ל: