חידושי מהריא על כתובות· רבי יהודה אסאד
דף נ.
שלו פרשת לך לך על פסוק ויתן לו מעשר מכל דל"ל מכל אשר היה לו דאיך היה משהה מעשרותיו בתוך ביתו עד כאן אלא ר"ל מכל הרכוש שהציל דמכיון שזכה בו מדין יאוש כדין המציל מזוטו של ים דהוא שלו נתחייב במעשר ואף שנתן הרכוש למלך סדום מכל מקום אין רשאי להוציא מתחת ידיו דבר שאין מתוקן להאכיל לעם הארץ שאינו מעושר ותו הקשה על זה דאם זכה בו איך היה רשאי ליתנם למלך סדום והאיכא משום לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם ועוד איתא במדרש רק אשר אכלו הנערים וכו' קשה גזל הנאכל וכו' הרי דגזל היה לכן חזר ופירש דרוצה לומר מכל שהיה לו מלפנים ואף שכבר עישרם מקודם מכל מקום לפי שאילו לא נעשה לו נס היה כל נכסיו שהניח בביתו בחזקת אבוד אם כן זכה בהם אחר כך מחדש והוצרך לעשרם שנית ע"ש ודפח"ח, אבל קשה לי הא גופא כיון דבאמת זכה ברכוש שהציל מדין יאוש אם כן איך היה גזל מה שאכלו הנערים, וגם איך היה רשאי ליתנם למלך סדום ויש לומר למאן דאמר במדרש על פסוק הרימותי וכו' אם אקח מכל וכו' משום דאסור ליהנות ממעשה נסים ודבר האסור בהנאה הוי ליה אין לו בעלים כמ"ש רש"י בבא קמא דף מ"ה ותוס' ריש פרק התערובות בזבחים ע"ש ושפיר הוי אכילת הנערים גזל וגם כן לא עבר על לא תחנם ועוד נ"ל דהפקר נמי הרי בעינן דוקא שיתכוין לזכות בו עי' במשנה למלך פרק ב' מזכיה הלכה ט' אחר כך אברהם מיד בהצלתו לא נתכוין לזכות בו לעצמו אלא אדרבה נתכוין להשיבו לבעליו וכדמוכח קרא שאמר לו אם אקח מכל אשר לך וכו' הרי דאם לא היה נותנם בחזרה למלך סדום היה קורא לזה שהיה מעכבם לעצמו כאילו עתה לקחם משל מלך סדום ועל כרחך כנ"ל משום דלא זכה עדיין בהם כי היה דעתו לזכות בהם למלך סדום, ואין לומר כיון דזכיה משום שליחות הוא ואין שליחות לנכרי ואם כן מכל מקום זכה בהם אברהם ולא מלך סדום זה אינו דמכל מקום הרי בפירוש נתכוין אברהם שלא לזכות בהם ואי אפשר שיזכה בהם בעל כרחך, ועוד כיון שמלך סדום אמר לו תחילה תן לי הנפש והרכוש קח לך הרי גלי דעתיה דעד עכשיו גם הרכוש שלו היה ועכשיו הוא נותנו לאברהם כטעם קח לך ועל כרחך משום דלא אייאש עדיין מהם ואם כן עדיין לא זכו בהם כלל גם המלכים שנצחם אברהם כיון דלא קנאם לא ביאוש ולא בשינוי וכל היכא דאיתא ברשותיה דמריה איתה לכן לא היה אברהם יכול לזכות בהם, ואם כן מובן היטב לענ"ד המשך מקראי קדש בפרשת לך לך שם גם תשובת אברהם ולא תאמר אני העשרתי וכו' איך סלקא דעתך שיעלה על לבו לומר כן, וגם תחילה אמר ויצא מלך סדום לקראתו והוי ליה לסיים כל ענין מלך סדום עם אברהם ודבורו עמו ואחר כך הוי ליה למימר ומלכי צדק וכו' הוציא לחם וכו' ויתן לו מעשר וכו' ולמה הפסיק ביניהם ונראה לי דהכי פירושו ויצא מלך סדום לקראתו וכו' ולא אמר לו כלום מענין הרכוש לפי שבאמת נתייאש כבר ממנו דהרי גם נפשו על ידי נס ניצל ואברהם ידע והבין זאת ונתכוין לזכות בהם לכן ומלכי צדק וכו' ויתן לו מעשר מכל רוצה לומר מכל הרכוש שזכה בו מן ההפקר וכשראה מלך סדום זה שאברהם מעשר נכסים אלו בחזקת שהם שלו היה עינו רעה בשל אחרים משלו לזה אמר תן לי הנפש והרכוש קח לך דייקא רמז לו שעתה יקחם והוא הנותנם לו משלו לפי שלא נתייאש עדיין מהם ולא זכה בהם אדם וכדי שאברהם יחזיק לו טובה עבור זה וגם מלכי צדק לכן אמר כן ואברהם הרגיש בדבריו אלו וידע גם כן כי פיו דיבר שוא בזה והבין כונתו לזה אמר אם אקח דייק' מכל אשר לך דייק' ולא תאמר אני העשרתי וכו' כדי להחזיק לך טובה אבל קודם שאמר לו מלך סדום הרכוש קח לך הי' אברהם מחזיקן בחזקת שלו ולא חשש שיאמר אני העשרתי לכן נתן מהם מעשר ולכן עכשיו אמר ליה שפיר נמי דלמפרע מה שאכלו הנערים גזל היה וקשה גזל הנאכל דאף שעתה ברצונן אמר מלך סדום הרכוש קח לך מכל מקום כיון שגילה דעתו דלא אייאש עד עתה אם כן הוי ליה יאוש שלא מדעת דקיי"ל לא הוי יאוש לז"א קשה גזל הנאכל ודוק:
אבל הא קשה לי ע"ד הנ"ל ועל ההפלאה הנ"ל הרי לקוח פטור מן המעשר כדילפינן מקרא תבואת זרעך והוא הדין נמי אם זוכה מן ההפקר דמ"ש וכן מצאתי בהדיא בפרק א' משנה וי"ו ממסכת פאה הקשה הר"ש למה לי קרא לפטור הפקר מן המעשר תיפוק ליה מידי דהוי אלוקח הוא הדין נמי הזוכה מן ההפקר עש"ה וא"כ איך אפשר לומר שאברהם עישר מכל הרכוש, ועוד קשה לי אם כן כי אמר בלעדי רק אשר אכלו הנערים וכו' הוי ליה למימר נמי בלעדי רק אשר נתן מעשר למלכי צדק לכן נראה לי מעשר מכל רוצה לומר מכל אשר היה לו, ואי קשה איך השהה מעשרותיו בתוך ביתו, נראה לי לפי שלא ידע אברהם מקודם שיש איזה כהן לאל עליון באותו דור באותו זמן עד אותו זמן נודע לו ממלכי צדק וכו' הוא כהן וכו' ויברכהו וכו' לכן ויתן לו מעשר מכל כנ"ל ודוק, ועוד כתב הפלא"ה לפי שאין יאוש בקרקע ואדם הוקש לקרקע לזה אמר מלך סדום תן לי הנפש אבל הרכוש קח לך שזכית בו על ידי יאוש ע"ש והוא תמוה דבהדיא מוכח בגיטין ל"ז דבמלחמה יש יאוש בעבד ואפילו בקרקע נמי משום חזקת מלחמה כמ"ש רשב"א שם ובש"ך חושן משפט סי' שס"ג סק"ג באורך מזה עש"ה, ועוד נעלם מההפלאה במחילת כבודו דברי מהרש"א פרק כיסוי הדם בחידושי אגדות דהקשה כן באמת הרי מלך סדום לא היה יכול להציל ובכהאי גוונא אמרינן בהגוזל בתרא אפילו לא אמר אני אציל לעצמי הציל לעצמו אלא שאברהם ממידת חסידות לא רצה ליהנות ואם כן איך קאמר התם קשה גזל הנאכל וע"ש מה שתירץ וגם הפלא"ה כתב כן בשם המדרש ולא מצאתי מאמר זה במדרש רק בגמ' חולין שם כנ"ל וצ"ע טובא על ההפלאה בכל הנ"ל, ודע דז"ל הספורנו סוף פרשת ראה איש כמתנת ידו לא שיתן כל אשר לו ויצטרך הוא לבריות כמחשבות פתאי האומות כמאמרם ז"ל כתובות פרק נערה המבזבז אל יבזבז יותר מחומש עכ"ל ואני כתבתי על הגליון שם ואעתיקנו פה וז"ל אילו ראה דברי הר"ש ריש פ"ק דפיאה ופי' הרא"ש שם ותוי"ט שם דמן התורה אין לו שיעור רק תקנת אושא הוא עש"ה לא היה קורא לזה מחשבות פתאי אומות העולם וכן מוכח גם כן קצת בשבועות דף כ"ה דפריך שם מאי אתן אילימא צדקה לעני מושבע ועומד מהר סיני הוא שנ' נתן תתן לו וכו' ואמאי לא משני שכבר נתן הרבה וע"כ משום נתן תתן אפי' מאה פעמים דרשינן והיינו אין לו שיעור מן התורה, איברא לפי הירושלמי שהביאו תוס' בקדושין דף ל"א שהקפיד ד' בכבוד אב ואם יותר מכבודו וכו' יש לומר אלו ואלו דברי א"ח הם והספורנו אכבוד המקום קאי אקרא איש כמתנת ידו לא יראה פני ריקם, אבל עדיין קשה דזהו מחסדי השי"ת נגד מה שמחייב השכל אנושי לפזר יותר משום כבוד ד' והוא יתברך מוחל על כבודו ואם כן אין ראוי לומר על זה מחשבת פתאי האומות וצ"ע עכ"ל שם על הגליון ודוק:
תוס' ד"ה הבעל וכו' אי נמי כגון שנותן מתנה לאשתו שקנתה ואין הבעל אוכל פירות וכו' עכ"ל. והנה במרדכי פ"ק דקדושין סי' תצ"ג כתב בשם ר"י בפשיטות דהבעל אוכל פירות ממתנה שנתנו לה אחרים ודעת הר"י מקורביל דאפילו הגוף שלו הוא עש"ה וכן כתבו תוספות בקדושין כ"ד. שם עש"ה ואם כן קשה ונ"ל מזה ראיה למ"ש הב"ש סי' פ"ה ס"ק י"ב בשם בעל התרומות דפירות של מתנה זו אין בעל חוב שלו יכול לגבות משום רווח בית ואם כן יש לומר קנין פירות כהאי גוונא לאו כקנין הגוף דמי אלא פירות שגם בעל חוב שלו יכול לגבותם דוקא הוי כקנין הגוף ושפיר הוצרכו לתקנה דאושא דהוי מכל מקום לוקח ראשון ועוד יש לומר כוונת תוס' אינו במתנה סתם אלא בפירות על מנת שאין לבעלה רשות או שתעשה בהם כך וכך לכל אחד כדסבירא ליה וכמ"ש בשו"ע אהע"ז סי' פ"ה סי"א ובאחרונים שם ודוק, ודע דהמרדכי שם הנ"ל מייתי ראיה דמתנה סתם אין הגוף שלו ממתני' מ"ו לעיל נשאת יתר עלי' הבעל שאוכל פירות בחייה והוי ליה למימר נמי שמתנה שנותנים לה הוא שלו לגמרי ע"ש והקשה באבני מילואים באהע"ז סי' ל"ז על דברי הב"ש וכו' שהוכיח מתוס' דמתנת הבת לאביה מן התורה אם כן לא מצי אמר כלל נשאת יתר עלי' הבעל וכו' ע"ש ונ"ל דלכאורה כיון דמתנה כמכר הוא בכל מקום ומטעמא דאי לא דעביד לי' נייח נפשי' לא הוי יהיב לי' ואם כן אין ראית הב"ש ראי' מתני' לעיל מ"ו דהא מתנה נמי יש לומר דטרח' בי' וליכא למילפה מקדושין כמו מציאה, אמנם בזה איכא פלוגתא במס' מגילה ס"פ בני העיר ר' אחא ורבינא אי מתנה כמכר ומסברא הנ"ל ואם כן למאן דלית ליה סברא זו אתי שפיר ראית הב"ש מתוס' אבל ראי' המרדכי הוא למאן דאמר דסבירא ליה סברא הנ"ל ואם כן במתנת הבת אינה לאביה מן התורה ואפשר אפילו מדרבנן לא ולא קשה מידי ועוד נראה לומר אף להב"ש היינו מתנת בריא דוקא אבל מתנת שכיב מרע שהוא רק מדרבנן ודאי ל"ל דנילוף מקדושין שיהיה של אביה ואם כן אתי שפיר ראית המרדכי דהוי ליה למימר נשאת יתר עלי' הבעל שהגוף שלו במתנת שכיב מרע נמי מה שאין כן האב שזכה רק במתנת בריא של בתו ולא במתנת שכיב מרע אלא על כרחך דבעל אין זוכה בגוף בשום מתנה כנ"ל ברור ודוק: