חידושי מהריא על כתובות· רבי יהודה אסאד
דף מח.
ובנותיו משלו. והקשה בקצה"ח סי' שנ"ח נהי דניחא לי' השתא מיהא לא ידע ואפילו היכא שידוע לנו בודאי יתרצה הוה ליה יאוש שלא מדעח וקיי"ל כאביי דלא הוה יאוש ואסור לאכול כהאי גוונא כמ"ש תוס' בבא מציעא כ"ב ובמרדכי והג"א ובאסיפת זקנים שם ותי' כיון דבניו ובנותיו מצוה הוה וניחותא דמצוה שאני דאע"ג דהשתא לא ידע מהני אבל הקשה תו דהרי אמרו נמי הכא דבר אחר היינו תכשיט ומשום דניחא ליה דלא תנוויל ומה בכך דניחא ליה השתא מיהא לא ידע והניח בקושי', ולענ"ד לא קשה מידי חדא דגם תכשיט הוי ליה ניחותא דמצוה דעולה עמו ואינה יורדת עמו מקרא נפקא ליה, ועוד נראה לי דהרי לר' יוסף קיימינן דאמר צדקה אב תכשיט יהבי' לה לגירסת תוס' וכן למאן דאמר צדקה כל שכן תכשיט לגירסת רש"י ר' יוסף הוא דסבירא ליה תכשיט יהבי' לה ורש"י חולין י"ח: כתב דסתם ר' יוסף דכולי' ש"ס הוא ר' יוסף בר חייא ע"ש ובחולין מ"ג: פי' רש"י רבא דבכולי' הש"ס בר פלוגתי' דאביי הוא רבא בריה דר' יוסף בר חייא ואם כן מסתמא ר' יוסף סבירא ליה כבריה רבא דסבירא ליה יאוש שלא מדעת הוי יאוש ושרי כהאי גוונא, שוב ראיתי דטעות סופר הוא ברש"י חולין מ"ג שם וצריך לומר כמ"ש בגמ' שם ר' יוסף בר חמא הוא היה אביו של רבא כמ"ש בערובין נ"ד. וביצה ח': אבל ר' יוסף בר חייא היה רבו של רבא כמ"ש בסדר הדורות ומכל מקום אתי שפיר תי' הנ"ל דסתם ר' יוסף כתלמידו רבא סבירא ליה וכנ"ל, ועוד עדיפא נראה לי לתרץ בין על מזונות בניו ובנותיו בין על תכשיט לאשתו דלכאורה קשה לי לפי המבואר מדברי הרמב"ן במלחמות פרק אלו מציאות בהא דאמר רבא נטלה על מנת לגזלה לפני יאוש דהיינו טעמא דיאוש שלא מדעת לא מהני משום דיאוש לא מהני רק בדבר שאינו ברשותו וכיון שהגיע לידו קודם יאוש נעשה שומר אבידה והוה כשומר של בעלים וכמונח ברשות בעלים דידו כיד בעלים ולא מהני יאוש ע"ש והתינח בחפץ בעין מה שאין כן בדבר מאכל שאחד נותן לחבירו משל אחר וידעינן דניחא להו לבעלים כשיודע להם אמאי לא מהני כהאי גוונא ניחות' דבעלים כמו יאוש דמשאכלו הרי שוב אינו ברשותו וצריך לומר דמתחילה כשנותנו לו לאכול הוי ליה ברשותו דבעלים ולא מהני ניחותא דלבסוף ואסור לאכלו לכתחילה מיהת ובאמת אם אכלו בדיעבד וניחא להו לבעלים לבסוף לא עביד איסורא כלל למפרע והא תינח ביוצא מדעת אבל יוצא שלא לדעת כגון שנשתטה אף מתחילה בשעת נתינה לא הוי ברשותו דהרי אין לו יד ולא רשות כלל וגם לבסוף כשישתטה יהיה ניחא ליה ואז גם כן כבר נאכל ולא יהיה ברשותו ומודה אביי כהאי גוונא דיאוש שלא מדעת הוי יאוש ושפיר יהבי' להו מזון ותכשיט ולא קשה מידי ודוק, ועוד נראה לומר כיון שנשתטה ויצא שלא לדעת ועל דעת נס יחזור וישתטה אם כן נכסיו בחזקת אבודים ממנו הם ואם כן ממה נפשך עכשיו אין צריך ניחותא דיליה לפי שאינם שלו כלל אלא בחזקת אבודים ממנו ואינו הוא הבעלים של הנכסים כלל ולבסוף שישתפה דעתו ויחזור אזי הוא עצמו יזכה מחדש בנכסי עצמו ויהיה הוא הבעלים גם על זה שאכל זה ואז יהיה ניחא ליה כמובן וכהאי גוונא כתב הפלאה לקמן דף נ'. דמהאי טעמא הפריש אברהם אבינו ע"ה מעשר מכל אשר לו ע"ש: