חידושי מהריא על כתובות· רבי יהודה אסאד
דף מו:
זכות בביאה שנותנין לו שכר לקדש בביאה עכ"ל והמפרש בירושלמי כתב וז"ל אבל רש"י פי' דרשאי למוסרה לביאה לשם קדושין זהו זכותו עכ"ל ותוי"ט כתב עליו דטעה בתרתי ע"ש ומסיק דרש"י לא נתכוין אלא לפרש ביאה דקתני גבי אביה מאי היא וקאמר למוסרה וכו' אבל על לשון וזכאי מעולם לא נתכוין בזה ומייתי ראיה לזה מלשון רש"י סוף פרק אלו נערות גבי בושת ופגם דפירש אי בעי נטל ממון ומוסרה למנוול וכו' לקדשה בביאה ע"ש ואני תמה עליו בזה דהוי ליה להביא ממקומו הכא בשמעתין כי משני שאני בושת ופגם דאביה נמי שייך ביה פירש רש"י בידו ליטול ממון ולביישה בבושת זה למוסרה לביאת קדושין למנוול ומ"ש עכ"ל והן הן נמי דברי רש"י לעיל סוף פרק אלו נערות דף מו: וכן פי' רש"י בקדושין ג' שם ועוד מייתי תוי"ט ראיה דלא כמפרש מתוס' קדושין הנ"ל שהביאו הירושלמי ולא הזכירו שרש"י מפרש בע"א ע"ש, והנה לענ"ד הדין עם המפרש ועדיפא מיניה קאמינא דלא בביאה לבד פליג רש"י אלא בשטר נמי דז"ל רש"י במתני' בכסף שכסף קדושיה שלו, ובשטר שאם קיבל שטר ארוסין עליה הרי זו מקודשת, בביאה רשאי ללמוסרה לביאה לשם קדושין עכ"ל ותמוה אמאי שינה רש"י בפירושו או דהוי ליה לפרש בשטר שהשטר שמקדשה בו שלו כמ"ש בכסף או דהוי ליה לפרש בכסף שאם קיבל כסף קדושין עליה הרי זו מקודשת כמ"ש בשטר, וכן בקושית הש"ס בכסף מנלן פי' רש"י וז"ל דכסף קדושיה לאביה, ובקושי' הש"ס בשטר ובביאה מנלן פירש"י וז"ל דביד אביה לקדשה ולמוסרה על כרחה, וכן בתי' הש"ס אתקוש הויות להדדי ז"ל רש"י מה כסף ברשות אביה אף קדושי שטר וביאה ביד אביה וכו' שינה רש"י בין כסף לשטר וביאה בלשון ברשות וביד, וכל זה מורה באצבע דכונת רש"י לפרש לשון זכאי דמתני' ולחלק בין כסף לשטר וביאה וכמו שהבין המפרש ונראה לומר טעמא דרש"י שהוכיח דגמרן על כרחך ל"ל כירושלמי הנ"ל והיינו מדהוצרך על שטר וביאה טעמא דאתקוש הויות ולהירושלמי תיפוק ליה בקדושי ביאה היינו נמי כסף ואיכא למילפה מאין כסף לאדון זה וכו' אלא על כרחך דזכאי דמתני' אביאה קאי על שבידו למוסרה וכו' בלא בצע כסף שתהיה מקודשת על ידי וכן נמי שטר דנקטיה הש"ס בהדדי שטר וביאה מנא ליה אבל לתרץ קושית תוי"ט מאי טעמא לא הזכירו תוס' מזה נ"ל דאלו ואלו דא"ח דברי המפרש וגם דברי תוי"ט דהנה תוס' ד"ה השתא וכו' הניחו בתימה דלמה לי קרא דאין כסף להסלקא דעתך ונראה לי לתרץ דק"ל עוד אי ילפינן מאת בתי נתתי וכו' והרי כל נתינות במשמע כמ"ש רש"י דף מ"ז אם כן למה לן טעמא בשטר וביאה דאתקוש הויות להדדי ותיפוק ליה נמי מהיכא דנפקא ליה כסף מאת בתי נתתי וצריך לומר באמת לסלקא דעתך דהשתא גם שטר וביאה מהא נפקא ליה והא דמסיק משום דאתקוש הויות להדדי היינו למסקנא דכסף ילפינן מויצאה חנם ולא מאת בתי וכו' ואם כן נראה לי לסלקא דעתך דהשתא דנפקא ליה מאת בתי וגם שטר וביאה נפקא ליה מהכא והוה אמינא נמי הנאה דמטו משטר וביאה דאביה הוא כמו בכסף דהשתא אביה מקבל קדושיה איהי שקלה וכו' לכן אתי קרא אין כסף לאדון זה וכו' דדוקא קדושי כסף יש כסף לאדון אחר אבל הנאה משטר וביאה אינו של אביה ולאפוקי מהירושלמי ולא קשה מידי תמיהת התוס' ואם כן כיון שדרך רש"י לפרש בכל מקום המשנה לפי הסלקא דעתך דבגמ' הכי נמי לפי הסלקא דעתך קשה להבין תמיהת תוס' ועכ"ל לאפוקי מירושלמי כנ"ל אבל למסקנא דילפינן שטר וביאה מהיקש מודה רש"י נמי להירושלמי ולכן לא מייתי תוס' קדושין ג' דרש"י מפרש בענין אחר כנ"ל ברור ודוק:
בד"א נראה לי לתרץ תמיהת תוס' ד"ה השתא וכו' בצירוף גם כן תמיהת תוס' ד"ה ואימא וכו' שהקשה על המקשן כהאי גוונא ונקדים דלכאורה קשה לי מאי פריך על רב לאמה למה לי ודלמא אי מבנעוריה בית אביה לא ידעינן בנתארסה ונתגרשה ואדרבה הרי ארוסה יצאה במקצת מרשות אביה דאביה ובעלה מפירין נדרה, ולאפוקה מרשות אב הרי ילפינן ממון מאיסורא כמ"ש תוס' לעיל ל"ט ד"ה הואיל וכו' והוה אמינא בכהאי גוונא מעשה ידי' שלה לכן צריך קרא לאמה ובהדיא כתבו תו"י לקמן מ"ז בתוס' ד"ה השתא וכו' לתרץ דלאמה אתי לנתארסה ונתגרשה לסלקא דעתא ע"ש ונ"ל דתוי"ט הקשה במתניתן מאי שנא דלא תני נמי כתובת ארוסין לאביה ע"ש שנדחק לתרץ ולענ"ד לא קשה מידי מלבד דכבר תנא ליה לעיל במתני' דף מג: ולמה לו לחזור ולשנותה, ועוד נ"ל לפימ"ש לעיל ל"ח ברבי עקיבא דברייתא דפשיטא ליה כסף קדושיה אעפ"י שנתארסה ונתגרשה לאביה וע"ש רש"י אם כן על כרחך בכסף קדושיה דמתני' ר"ל אף כסף קדושין שניים של אביה וקל וחומר כתובתה מן הארוסין שגובה קודם קדושין שניים כמובן ולא צריך למתני' ואם כן עכ"ל מבנעוריה בית אביה אפילו כהאי גוונא ילפינן ומוכח משום קושי' תוי"ט הנ"ל ופריך שפיר לאמה ל"ל אמנם התינח אי ילפינן מבנעוריה כל שבח נעורים אבל אי ילפינן מויצאה חנם וכו' שמעינן רק פעם אחת קדושין ראשונים אבל שניים בנתארסה ונתגרשה עדיין תקשה מנא ליה, ונראה לי באמת זהו קושי' הש"ס ואימא לדידה ועל קדושין ראשונים לא קשה מידי דודאי מוכח דשל אביה מדאיצטריך תרי קראי כמ"ש תוס' ד"ה ואימא אבל קושית הש"ס הוא על קדושין שניים ואימא לדידה, ואם כן כי משני מקרא את בתי וכו' ר"ל ומוציא שם רעה מיירי אף בכהאי גוונא אחר שנתארסה ונתגרשה וכתיב את בתי נתתי וכו' ומתורץ אם כן קושית תוס' ד"ה ואימא הני מילי קטנה וכו' דלקטנה קרא למה לי השתא זבוני מזבין וכו' ולא קשה מידי דכל השקלא וטרי' דש"ס מהדר רק על קדושין השניים וכי פריך אימא הני מילי קטנה ר"ל נמי על כרחך רק קדושין השניים דאילו ראשונים גם בנערה פשיטא לן מדאיצטרך תרי קראי כקושית תוס' ד"ה ואימא הנ"ל ואם כן לכהאי גוונא שפיר איצטריך קרא לקטנה למאן דאמר אין אדם מוכר בתו לשפחות אחר אישות ליכא קל וחומר השתא זבוני מזבין, ועל פי זה יש לתרץ הרמב"ם פרק ג' מאישות שהעתיק קרא את בתי נתתי וכו' דכסף קדושין לאביה והלחם משנה תמה עליו דהא איפרך בגמרא אימא הני מילי קטנה וכו' ומסקינן מקרא ויצאה חנם ולפימ"ש אתי שפיר דקושית הגמ' הוא רק למאן דאמר אין אדם מוכר בתו לשפחות אחר אישות אבל הר"מ פסק מוכר וכו' ולא קשה מידי קושית הש"ס כלל משום קושי' תוס' דקטנה קל וחומר הוא ולא צריך קרא ושפיר ילפי כן מאת בתי וכו' קדושין שניים נמי אבל מויצאה חנם וכו' ליכא למילף אף למסקנא יציאה דכוותה ממעט רק קדושין ראשונים כנ"ל ודוק, ואם כן מהא נמי מוכח דעל כרחך מהדר למילף על קדושין שניים מבנעוריה וכו' משום קושית תוס' ד"ה ואימא לדידה וקושית תוס' ד"ה ואימא הני מילי ופריך תו שפיר על רב לאמה למה לי, ועל פי זה מתורץ נמי קושית המפורשים דמאי קאמר הש"ס וכי תימא נילף מינה דהרי אם כן תקשה לאמה למה לי ולא קשה מידי דהכי קאמר וכי תימא נילף מיניה רק קדושין ראשונים ומשום דגם לענין הפרת נדרים הרי יצאה מרשותו בנתארסה שאין האב לבד יכול להפר וממילא קרא בנעוריה בית אביה קודם ארוסה מיירי ומכל מקום שמעינן קדושין שניים נמי לאביה כיון דקדושין ראשונים ילפינן מהפרת נדרים אם כן תו ויצאה חנם וכו' למה לי ועל כרחך לקדושין שניים וממילא לא קשה מידי לאמה למה לי דנקטינן כי קושי' הנ"ל לנתארסה ונתגרשה דקדושין ילפינן אף כהאי גוונא מויצאה חנם וכו' כנ"ל ודוק:
והנה תוס' ד"ה ממונא וכו' הקשה נילוף איסורא מאיסורא דמקבל קדושיה וממילא שלו הוי מסברא ותי' אי דאית ביה ממונא נמי לא ילפינן וכו' וק"ל עדיין נילף איסורא מאיסורא מאי דיכול לקבל קדושיה על ידי שטר וביאה כשם שמיפר נדריה ותו ילפינן קדושי כסף גם כן דאביה יכול לקדשה מדאתקוש הויות להדדי וממילא הכסף שלו מסברא ועל זה ל"ל תי' התוס' ואפילו להירושלמי שפירש בשטר וביאה איכא נמי זכות ממון היינו אם נותנין לו כסף שימסרנה לקדושי ביאה וכן אם השטר שוה פרוטה אבל נילף מאיסורא דהפרת נדרים דיכול האב לקדשה על ידי ביאה בלא בצע כסף ועל ידי שטר אף שאינו שוה פרוטה ונ"ל דב"ש בח"מ סי' ל"ז פשיטא להו דכסף קדושיה לאביה אף המותר משוה פרוטה שהוא שיעור של הקדושין ומתנה הוא דיהיב לה ע"ש ואם כן סברא זו דהשתא אביה מקבל קדושיה איהי שקלא כספא אתי שפיר על שיעור הקדושין שהוא שוה פרוטה אבל היותר על זה מתנה הוא אין זה מסברא שיהיה של אביה ואם כן ליכא למילף לה כהאי גוונא, וממילא גם קושי' תוס' מתרצה בזה כמובן, ואם כן יש לומר דכי פריך מעיקרא ואימא לדידיה פריך רק על המותר משיעור קדושין ולא קשה מידי תמיהת א' דתוס' בד"ה ואימא וכו' דצריכותא דקרא אתי על שיעור קדושין שהוא שוה פרוטה ועל זה משני הש"ס מקרא את בתי וכו' השתא וכו' איהי שקלא כספא ור"ל ואם כן שיעור קדושין בשוה פרוטה מהתם שמעינן לה ואם כן ויצאה חנם וכו' למה לי ועל כרחך ליותר משיעור קדושין ולא קשה מידי תמי' ב' דתוס' ד"ה השתא וכו' ודוק, ודע דרש"י לעיל ל"ח כתב בטעם דכסף קדושין אף אחר שנתארסה ונתגרשה דאביה הוא משום דלא כתיב ביה מיעוט דאשר לא אורסה ע"ש, ולענ"ד נראה לי דילפינן לה ממעשי ידיה דגם קדושין ראשונים הוי ילפינן ממעשי ידיה אי לאו דאיכא למיפרך מעשי ידיה משום דמתזנא מיניה אבל קדושין מעלמא אתי לה כמ"ש בקדושין ד' דעביד הש"ס צריכותא ע"ש ואם כן כיון דגלי קרא אף קדושין דמעלמא אתי לה הוי דאביה מקרא ויצאה חנם וכו' תו ילפינן קדושין שניים ממעשי ידיה ומקדושין ראשונים ואם כן יש לתרץ קושי' הנ"ל דמפורשים איך קאמר הש"ס ונילף מיניה הרי אם כן תקשי לאמה למה ליה ולא קשה מידי לפימ"ש לעיל דמהדר הש"ס רק על קדושין שניים משום ב' קושיות תוס' ד"ה ואימא וד"ה ואימא ה"מ וכו' ופריך שפיר לאמה למה לי אלא בהפרת נדרים הוא דכתיב ור"ל ואם כן גם קדושין שניים מנא ליה וקאמר וכי תימא נילף מינה רוצה לומר נילף קדושין שניים ממעשי ידיה גופא כיון דכתיב לאמה אפילו בנתארסה ונתגרשה ממונא מאיסורא לא ילפינן ורוצה לומר והוא הדין נמי איפכא איסור קדושין מממון דמעשי ידיה לא ילפינן דמאי שנא איסור מממון או ממון מאיסור אמנם כן תקשה על הש"ס דקדושין ד' שם דעבד צריכותא בין קדושין למעשי ידיה ותיפוק ליה דממון מעשי ידיה מאיסור קדושין וכן איפכא לא ילפינן ועכ"ל משום ויצאה חנם אתי דממון קדושין דאביה הוא והוי ליה ממונא מממונא ואם כן ל"ל כנ"ל ונראה לי אם כן רש"י הוכיח משום ב' קושית תוס' הנ"ל כמ"ש דבש"ס מהדר רק על קדושין שניים ומכל מקום לא ילפינן לה ממעשי ידיה כנ"ל לכן כתב רש"י דף ל"ח הנ"ל כנ"ל:
איברא דרש"י על כרחך לא סבירא ליה כמ"ש לפרש דמהדר הש"ס הכא רק על קדושין שניים דאם כן הוי ליה למימר כמ"ש רש"י הנ"ל דשמעינן קדושין שניים מדלא כתיב מעוטא דאשר לא אורסה בקדושין כמו בקנס ונראה לי דכי קאמר הש"ס ונילף מקנסא ר"ל באמת הכי והיינו דלכאורה דברי רש"י סותרות את עצמן שפירש דף ל"ט טעמא דבגרות מוציא מרשות אב משום דלא מצינו שזכתה לו תורה בבגרת ואנן מה"ת לן לזכותו בשלה ע"ש ובדף ל"ח פי' משום דלא כתיב מיעוטא דאשר לא אורסה גבי קדושין למעט ארוסה ונתגרשה ותמוה דמכל מקום לא כתיב קרא נמי לרבות ואנן מה"ת לן לזכותו בשלה נראה לי ברור דכונת רש"י הכי דמוכח כן מדאיצטרך מיעוטא בקנס אלמא דבלאו הכי הוה אמינא אף כהאי גוונא הקנס שלו ואם כן בקדושין דליכא מיעוטא נקטינן דשלו הוי אבל אם כן קשה לי טובא על רש"י הרי ממונא מקנסא לא ילפינן ואיך יליף ליה רש"י מדאיצטריך וצריך לומר דברייתא דרבי עקיבא שם דף ל"ח הרי יליף נמי קנס מכסף קדושין אף דהוי קנס מממון ועיין פני יהושע שם שתמה באמת כן על הש"ס ואם כן נראה לי מיהת הכא הכי פירושו בגמרא וכי תימא נילף מקנסא רוצה לומר מדאיצטריך מיעוט גבי קנסא נילף בקדושין דליכא מיעוטא אף בקדושין שניים של אביה הוא כפירוש רש"י הנ"ל ופריך על זה כי קושיא שלי הנ"ל על רש"י ממונ' מקנסא לא ילפינן, איברא דלשון רש"י הוא נילף מקנסא שזיכתה תורה לאב עכ"ל על כרחך לא מפרש רש"י כנ"ל, ומכל מקום הא קשה לי על רש"י דף ל"ח הנ"ל דלא מבעיא ללימוד מבנעוריה בית אביה ודאי שמעינן אפילו נתארסה ונתגרשה דגם בעודה ארוסה לא נפקא מרשותו וכו' כמ"ש דף ל"ט שם ומכל שכן אחר שנתגרשה נתרוקנה לרשות אביה לגמרי להפרת נדריה וכו' לכל שבח נעורים כסף קדושין וכו' ואף ללימוד מויצאה חנם וכו' כיון דיציאה דכוותה ממעט ובאמה מיירי קרא אף כשייעדה לבנו שמעינן נמי דיש כסף לאדון אחר אף אחר שנתארסה ונתגרשה, וגם איכא למילף קדושין שניים מקדושין ראשונים וממעשי ידיה כנ"ל ולמה לו לרש"י לדחוק מדלא כתיב מיעוטא כנ"ל וצ"ע:
תוס' ד"ה זכאי וכו' אבל מציאתה קטרחא להגביה וכו'. הנה תוס' הוסיפו תיבת כלל דשאני קדושין דלא קטרחא בהו כלל והיינו טעמא דבגמרא קדושין ד' במעשה ידיה דטרחה מרובה הוא מה שאין כן במציאה רק טרחה דהגבהה הוא לזה כתבו דמכל מקום טפי איכא טרחה כמו בקדושין דהתם לא קטרחא כלל אבל קשה לי נילף מקדושי ביאה שיכול למוסרה בעל כרחך ובאונס הרי איכא צער פיסוק רגלים ואפילו מדעתה במפותה נמי איכא צער זה על כל פנים כמיא חמימא על רישא דקרחא כמ"ש לעיל ל"ט וצער זה ודאי לא גריעא מטרחא דהגבהת מציאה ומכל מקום הנאת קדושי ביאה לאביה כמ"ש תוס' קדושין ד' בשם ירושלמי, אמנם גם על הגמרא יקשה כן בקדושין דעביד צריכותא ואכתי נילף מעשי ידיה מקדושי ביאה בעל כרחך דיש לה צער כנ"ל ונראה לומר דהא דירושלמי דהנאת קדושי ביאה לאביה היינו להאמת דמעשה ידיה כתיב קרא אע"ג דטרחה אבל בלא קרא הוה אמינא מעשה ידי דטרחה והוא הדין קדושי ביאה דיש לה צער דידה הוי וגם לתוס' לק"מ: תוס' ד"ה זכאי וכו' מדאורייתא ליכא למילף וכו' אבל מציאתה דקטרחא להגביה וכו'. מכאן למד הב"ש רסי' ל"ז דמתנה דליכא טרחא שפיר נקטינן כקושי' תוס' לאמת דילפינן מקדושין דלאביה כיון דליכא פרכא והקשה על זה האיכא עוד פירכא שכתב התוס' לבסוף מה לקדושין שכן נפסד על ידי ותי' שזהו רק פירכא כל דהוא ודוקא על חדא מתרתי נקטו לי' התוס' לפירכא ולא על חדא מחדא ע"ש והנה ראיתי בספר המקנה בקונטרס אחרון להלן קדושין כתב על דברי הב"ש הנ"ל וז"ל צ"ע דנראה דהתוס' לא כתב כן אלא לפי שיטתם דמיירי אפילו באינה נזונת אבל לפי פי' רש"י דהא דקאמר משום איבה היינו איבה דמזונות אם כן על כרחך מיירי בנזונות ממנו וכיון דבנזונות ממנו ממילא דמעשה ידיה שלו לא שייך פירכא דטרחא להגביה שהרי הוא בכלל מעשי ידיה כדאיתא בבבא מציעא דף י"ב אם כן הרי טורח הוא שלו אפילו במגביה מציאה עם המלאכתה הא אפילו העדפה על ידי הדחק הוא דאב על כרחך צריך לומר משום פירכא שהוא נפסד ע"י עכ"ל ואני בעניי לא זכיתי להבין הרי גם בנזונות דמעשי ידיה לאביה אפילו העדפה על ידי הדחק היינו משום דכתיב קרא לאמה דמעשה ידיה לאביה אבל אי לא הוי כתיב קרא מהיכי תיתי דלהוי העדפה דאב מן התורה אף בנזונות ואם כן אי מציאתה נמי עודף משיעור מזונותיה עכ"ל דנילף דאביה הוא כמו העדפה דמעשה ידיה מקרא דלאמה והיינו קושי' ב' דתוס' נילף מציאה מתרתי מקדושין ומעשי ידיה ועל זה שפיר אמרינן פירכא כל דהוא שכן נפסד ע"י אבל הב"ש קאמר מתנה איכא למילף מקדושין לחוד ולא אמרינן פירכא כל דהוא דגם לרש"י יש לומר לקושי' תוס' דנילף מציאה מקדושין לחוד כתי' התוס' דמציאה טרחה דאי קשיא הרי מעשה ידיה נמי שלו אפילו העדפה היינו אם כן חדא מתרתי וכמובן, ועוד נראה לומר דלכאורה הרי גם בזרק לה קדושיה נמי הוי דאב אע"ג דטרחה בהגבהה ואם כן מאי תירצו כלל התוס' עדיין נילף מקדושין כהאי גוונא, ונראה לומר דמכל מקום איכא פירכא דהתם מיהת נהנית על ידי טרחתה בהגבהה זו דטב למיתב טן דו וכו' מה שאין כן במציאה אי נימא דאביה הוא אם כן טרחה בחנם בהגבהה ואם כן כי קאמרינן משום איבה אם כן גם במציאה נהנית על ידי טרחתה בהגבהה תו שפיר יש לומר דילפינן לה מקדושין כהאי גוונא שזרק לה קדושיה ומן התורה הוא שלו ואם כן מאי קשיא ליה להמקנה לרש"י ל"ל פירכא א' דתוס' דטרחא במציאה דהא הטרחא נמי שלו במזונות שנותן לה ואם כן הדרא קשה לדוכתיה נילף מקדושין ולפימ"ש הרי באמת זהו גופא תי' הגמ' משום איבה דמזונות וכיון דנזונות אם כן נהנית בטרחתה ושפיר הטרחא שלו דילפינן מקדושין כנ"ל ואם כן הוא הדין ומכל שכן מתנה דלא שייך איבה דמזונות ולא נהנית אם יהיה שלו ודאי ילפינן מקדושין וכהב"ש ודוק אבל לענ"ד נ"ל דצריך להבין תי' התוס' מציאה טרחה להגביה, והאיכא מציאה דלא טרחה להגביה כגון הבטה בהפקר למאן דאמר דקני, בשלמא לתוס' ריש מציאה בהבטה נמי מעשה כ"ד בעי' לקנות איכא נמי טירחא, אבל לרמב"ן באסיפת זקנים שם ורש"י שלהי מציאה דף קי"ח ע"א הבטה בשמירה לבד קני אם כן קשה מציאה כהאי גוונא דליכא טרחה נילף מקדושין דלאביה הוא
מדאורייתא, ונראה לי אע"ג דאיתא בבבא מציעא לשמואל משמר לאו כעושה מעשה דמי אבל משמר לשם קנין טרחה מקרי כיון דמעשה קנין והכי נמי מתנה כיון דעל כרחך המקבל צריך להגביה שלשה טפחים קנין הגבהה מקרי טרחא ואיכא פירכא כמו במציאה וליתא לראי' הב"ש: