אור ברסלב

חידושי מהריא על כתובות· רבי יהודה אסאד

דף מג:

דף מב.

דאין לומר היינו תנא קמא ונ"ל לתרץ לשיטת התוס' ד"ה מיגבא דמבעיא ליה בטעמא דרבי יהודה אי מחלה או לא תקינו ליה כלל אם כן לרב אסי דסבירא ליה מחלה לו כמ"ש רש"י וגם היא אינה גובה מזמן אירוסין יש לומר נמי איפכא אם אמרה בפירוש דלא מחלה דאביה הוי לרבי יהודה אף בבגרה ונשאת אמנם דוקא עיקר כתובה אבל תוס' שלה הוי בבגרה ונשאה אפילו בכהאי גוונא ואם כן יש לומר ומודה רבי יהודה דמשמע מודה לרבנן בכל גוונא לענין תוס' קאי וכמ"ש תוס' לקמן ד"ה והלכתא, ועל פי זה אתי שפיר דברי הפני יהושע שתירץ לקושית מהרש"א על התוס' דקושי' רבא לטעמא דרבה מהא דמודה רבי יהודה וכו' הוא דממאי י"ל לאב תוס' אי טעמא רק משום דזכה בה בשעת אירוסין וראיתי בספר יעלת חן שאלה ט"ו כתב עליו וז"ל ובמחילת כבוד תורתו דברים הללו שלא בעיון דכל מה שהוכרחו תוס' לדחוק דמיירי בתוס' היינו דלא תקשה על ר' אליעזר לקמן פ"ט דלא מצי למיפשט מברייתא זו דיש כתובה לארוסה אבל לפי האמת יש לומר רבה ורבי יהודה סבירא ליה יש כתובה לארוסה לארוסה ואין צריך לומר ומודה ר"י בתוס' ומאי מקשה רבא כקושית מהרש"א ע"ש, ולפמ"ש דברי הפני יהושע נכונים דעל כרחך לשון ומודה דמשמע לרבנן ובכל גוונא אף באמרה בפירוש לא מחלה ועכ"ל רק אתוס' קאי לתוס' לטעמם ואתי שפיר תירוץ הפני יהושע ואם כן מרישא הוה אמינא דרבנן פליגי דוקא באמרה בפירוש אינה מחלה לשעבוד קמא מדלא תניא במתני' הך ומודה רבי יהודה בבגרה וכו' ועל כרחך דמיירי מתני' בכהאי גוונא דלא מודה רבי יהודה אף בבגרה וכו' כנ"ל והיינו טעמא דרבנן דסבירא ליה לא תקנו כלל לאב אבל בסתמא הוה אמינא דמחלה לשעבוד קמא אף לרבנן וגם היא אינה גובה לזה אמר אמרו לו אם משהשיאה אפילו סתם אין לאביה דוקא רשות בה אבל היא גביא דלא מחלה כלל:

ועוד נראה לי דקשה ליה לאביי דסבירא ליה למפרע גובה אמאי לא נימא באמת משעת אירוסין זכה בהן אב גם לרבנן וגם לרבי יהודה וצריך לומר דוקא בעל חוב דשעבודא דאורייתא מה שאין כן כתובה דרבנן ואף דאביי לטעמיה סבירא ליה שעבודא לאו דאורייתא ומכל מקום סבירא ליה למפרע גובה ועי' פני יהושע פסחים ל"א שם מזה נ"ל מכל מקום שעבוד הגוף דאורייתא הוא דפריעת בעל חוב מצוה ועבד לוה וכו' אבל כתובה הרי לא הלוית לו כלום וכמ"ש הש"ך כן בכללי מיגו אות ט"ו דמה"ט לא אמרינן מיגו להוציא אף במקום שטר כתובה, אמנם כן זהו בעיקר כתובה אבל תוס' כתובה דמתנה יהיב לה יש לומר למפרע גובה אם כן נראה לומר הא קמ"ל אמרו לו משהשיאה אין לאביה רשות בה אפילו תוס' נמי ולא אמרינן כיון דברשותו נכתבה למפרע גובה, וכן לרבא קשה ליה איפכא מאי טעמא דרבי יהודה כיון דרבא לטעמיה שעבודא דאורייתא סבירא ליה ומכל מקום סבירא ליה מכאן ולהבא הוא גובה מכל שכן כתובה דרבנן ואמאי סבירא ליה משעת ארוסין זכה בהן, איברא דיש לומר כתובתה של אב דאמר רבי יהודה ר"ל באמת אם מכרה והקדישה קודם לא מהני, אמנם באמת זה אינו דהרי טעמא דרבא משום דמצי מסלק ליה מזוזי וזהו בבעל חוב דוקא אבל כתובה מטלטלי לא משתעבדי ולא מצי מסלק לה בזוזי גם רבא מודה למפרע גובה וזהו בעיקר כתובה אבל בתוס' דזוזי הוא לרבא דמכאן ולהבא גובה מודה רבי יהודה ואם כן הוה אמינא דתנא קמא אתוס' קאי ורבי יהודה אעיקר ולכן פירש לזה אמר אמרו לו משהשיאה אין לאביה רשות בה כלל, שוב ראיתי בריב"ש סי' רמ"ד שכתב בהדיא דגם כתובה כפי דין הגמרא שהיא כבעלת חוב ובעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה וכל הנכסים קודם גבית כתובתה נקראים נכסי המת המת וכו' עכ"ל ולענ"ד הדבר תמוה חדא דהרי לא שייך טעמא דרבא כנ"ל אמנם לזה יש לומר דוקא בבעל חוב שהחוב ברור צריך לטעמא דרבא מה שאין כן בכתובה שאין החוב ברור כמ"ש תוס' ב"ב דף ה': בלא טעמא דרבא נמי יש לומר מכאן ולהבא גובה כנ"ל ואפשר דאביי נמי מודה בכתובה מהאי טעמא שאין החוב ברור כנ"ל, אבל הא ק"ל הרי לרבא זבין מלוה ואקדיש מלוה לאו כלום הוא ואילו באשה שמכרה שדה המיוחד לכתובתה או הקדישה מהני וצל"ע בזה, ודע דקשה ליה לשיטת תוס' דמבעיא ליה בטעמא דרבי יהודה אי מחלה או לא תקינו כלל לאב כשנכתבו ברשותה אם כן מאי שנא דפריך הש"ס ולטעמיך ר"ל לר' אליעזר תקשה נמי תגבה ה' מאות ועדיפא הוי ליה למיפרך ולטעמך לר' אליעזר תקשי נמי קושיא זו גופא כמו לרב הונא דעל כרחך לא קאמר ר' אליעזר מחלה לשעבודא קמא היכא דלא כתב לה בארוסין אבל בשני כתובות גם לר' אליעזר לית ליה מחלה דהא במקום שטר מחילה צריכה קנין אמנם ע"כ זה אינו דאם כן גם למסקנא תקשה הכי הכא מסיק לכ"ע התם היינו טעמא דמחלה ועכ"ל דאנן סהדי דמחלה, וגם הרי לפרש"י נמי תקשה כנ"ל ועכ"ל כנ"ל אבל הא קשה לפי' התוס' הרי טעמא דרב אסי דמתלה רק משום שלא נכתבה ברשותו דאב דהכי קאמר רבי יהודה אבל התם שתי כתובות דנכתבה ברשות אב לא מחלה וסבירא ליה לר' אליעזר נמי כרב הונא והוי ליה למיפרך ולטעמיך גם לר' אליעזר תקשה הא קושיא גופא כמו לרב הונא:

תוס' ד"ה טעמא וכו' ואין נראה לר"י וכו' דלמאן דאמר מעין גורם וכו' תקשה לי' מתני'. ונראה לי לתרץ דמהרש"א הקשה נמי לריב"ן אכתי הוי מצי למיפרך מרישא כהאי גוונא הא נתאלמנה תרי זימני מארוסין תו לא חזיא ולא הוי מצי למימר אפילו השיאה בראשונה למאן דאמר מזל גורם ונראה לי דקשה ליה על הריב"ן הרי קיי"ל אם ניסת לא תצא ועי' בריב"ש סי' רמ"א ומתני' השיאה קתני דיעבד משמע ואם כן מכל מקום הוי מצי למימר השיאה שנית וצריך לומר דסבירא לריב"ן כהרא"ש אם נשאת תצא למאן דאמר מזל גורם ואם כן ל"ל השיאה שנית ונתארמלה דהרי בעל כרחך יוציא ואין ממתינים שתתארמלה דהרי בעל כרחך יוציא ואין ממתינים שתתארמלה ואם כן מרישא דהשיאה וגירשה בראשונה קתני לא מצי למידק דשפיר יש לומר השיאה בדיעבד וגרישה משום דתצא אחר שנתאלמנה שני פעמים אמנם להפוסקים אם נשאת לא תצא הדרא קושיא לדוכתיה דמכל מקום הוי ליה למיפרך ב' פעמים נתאלמנה ומכל מקום השיאה שנית בדיעבד ונראה לומר אינהו סבירא ליה כמאן דאמר מעין גורם ולפירוש הריב"ן איירי למאן דאמר מזל גורם, אמנם הרמב"ם פוסק בהדיא מזל גורם ומכל מקום פוסק נמי דלא תצא, וכן מוכח על כרחך מדלא אמר ביבמות שם הך איכא בנייהו אי תצא אם ניסת, וראיתי בספר ארץ צבי על א"ה סי' ט' שכ' דהר"מ מסופק הלכה כמאן לכן פסק לחומרא מזל גורם ולא תנשא ובדיעבד לא חצא כמאן דאמר מעין גורם ע"ש, וזה אינו לענ"ד חדא דאם כן הוי ליה הך איכא בינייהו כנ"ל, ועוד לפימ"ש נודע ביהודה קמא בא"ה סי' ט' דבמפרנסת את עצמה בטוב ליכא איסור למאן דאמר מזל גורם אבל למאן דאמר מעין גורם מכל מקום אסור אם כן ל"ל שפסק לחומרא כמאן דאמר מזל גורם דהאיכא נמי קולא בכהאי גוונא, איברא דקשה ליה על נודע ביהודה נמי דאם כן הוי ליה למימר בגמרא האי איכא בינייהו, ועוד התינח להרא"ש דס"ל תצא משום סכנה ממש הוא והרא"ש לטעמיה בתשו' פירש נמי מזל גורם שתהי' בעוני ומיעוט פרנסה א"ש דברי נודע ביהודה אבל להר"מ דסבירא ליה לא תצא וליכא איסור רק על צד הניחוש והפחד ושיש ברוב השעות שינזקו בהם גופים חלשים וכמו שהעתיק נודע ביהודה הנ"ל תשו' הרמב"ם אם כן דתליא בחולשת הגופים ובשעות ידועים ודאי אין חילוק נודע ביהודה הנ"ל ניתן ליאמר ומזה גופא נראה להביא ראיה להר"מ בפי' מזל גורם ולא כהרא"ש בתשו' מדלא אמר הש"ס האי נפקא מיניה בכהאי גוונא דנודע ביהודה הנ"ל, אמנם נ"ל להרא"ש לטעמיה ס"ל תצא בכהאי גוונא דנודע ביהודה לא תצא אבל מכל מקום אסורה לכך לא קאמר הש"ס הך איכא בינייהו, וכיון דלהר"מ לטעמיה מיהת ליתא לחילוק דנודע ביהודה יש לומר שפיר דלחומרא פסק מזל גורם אבל קמייתא קשה דהוי ליה למימר בגמרא האי נפקא מיניה אי תצא: ע"ד פלוגתת הפני יהושע והפלא"ה למאן דאמר כתובה דאורייתא אי בארוסה נמי או דוקא בנבעלה, וקשה ליה להפני יהושע כי מצריך קראי אהדדי בקדושין דף ד' על מעשי ידיה וכסף קדושיה משום דקדושין מעלמא אתי לה, והרי רב לטעמיה סבירא ליה כתובה דאורייתא כמ"ש הרא"ש פרק קמא דף יו"ד ואם כן למה ליה לרב לטעמיה ללמוד קדושין מקרא ויצא חנם וכו' ותיפוק ליה קדושין מכתובה דנמי מעלמא אתי לה, ונראה לומר כיון דרב לטעמיה קאמר הלכה כרבי עקיבא דמתני' בארוסה וגירשה קנסה לעצמה אם כן הוא הדין נמי כתובה להפני יהושע הנ"ל וצריך קרא ויצאה חנם לכסף קדושין אפילו נתארסה ונתגרשה כמו שאמר רבי עקיבא בברייתא בהדיא הכי דף ל"ח, אמנם כן תקשה על הש"ס קדושין הוי ליה למימר מהאי טעמא נמי ליכא למילף קדושין ממעשי ידיה דקרא לאמה לא הוי מוקמינן לארוסה ונתגרשה והתוס' ישנים לקמן מ"ז בהדיא כתב כן רק להוא אמינא ע"ש, ועוד אם כן מתני' דף מ"ג אירסה וגירשה אירסה ונתארמלה כתובתה שלו על כרחך כתובה דרבנן סבירא ליה דלמאן דאמר דאורייתא דידה הוי באירסה וגירשה כנ"ל וקשה רבי יוחנן אדרבי יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה ואמר הלכה כרבן שמעון בן גמליאל במשנתינו דנותן לה ממעות קפוטקי' דכתובה דאורייתא וצ"ע, איברא דיש לומר בזה קושי' העולם בקדושין דף ט' דיליף רבי יותנן ביאה מבעולת בעל דמובעלה הוא אמינא עד דמקדש והדר בעל ומקשים הרי כתיב ויצאה חנם וכו' דיש כסף לאדון אחר הרי דנקנית בכסף לחוד ועל כרחך ובעלה אביאה גרידא קאי, ונ"ל דרבי יוחנן לית ליה דרשא זו דאין כסף לאדון זה ויליף כסף קדושין לאביה מכתובתה דרבי יוחנן לטעמיה סבירא ליה כתובה דאורייתא כרבן שמעון בן גמליאל כי קושי' לאמת כנ"ל ורב לטעמיה דוקא צריך קרא הנ"ל משום דסבירא ליה הלכה כרבי עקיבא דמתני' אבל רבי יוחנן מצי סבירא ליה כרבי יוסי הגלילי או כרבי עקיבא ודוק, ועל פי הנ"ל ניחא לי הא דהוצרך רב לומר הלכה כר' אליעזר בשיטת רבי עקיבא רבו ותיפוק ליה דהלכה כרבי עקיבא מחבירו וכמ"ש תוס' ד"ה בא וכו' דף ל"ט, אבל לפימ"ש לדברי הפני יהושע לרבי עקיבא דמתני' אי כתובה דאורייתא על כרחך מתני' דף מ"ג דלא כרבי עקיבא דלדידיה ארוסה וגירשה תו הוי כתובה לעצמה אם כן הוה אמינא הלכה כסתם משנה לזה אמר הלכה כר' אליעזר, ולפי מ"ש אתי שפיר נמי רבי לטעמיה דסתם כר' אליעזר בשיטת רבי עקיבא רבו סבירא ליה ובעלה לביאה דל"ל קדיש והפסוק דויצאה חנם אתי לכסף דמכתובה ליכא למילף לנתארסה ונתגרשה כנ"ל ודוק, ועוד נראה לומר לפי מ"ש הב"ש סי' ל"ז דמתנה ילפינן מקדושין דשל אביה היא דהא מציאה נמי הוי יליף אי לא דאיכא פרכא כמ"ש תוס' דף מ"ו ע"ש וקשה לי הרי מתנה כמכר דאי לא דעביד ליה נייח נפשיה לא הוי יהיב ליה ואם כן הוי ליה כמו מציאה דטרחה ביה וליכא למילפה מקדושין וצריך לומר קדושין נמי משום דעבדי ליה נייח נפשיה להתקדש לו לאשה נותן לה כסף קדושין ומכל מקום דאביה הוי והתינח קדושין אבל מכתובת ארוסין ליכא למילף מתנה כי קושי' דכתובה רחמנא הוא דזכי לה ולא משום ניחותא דעבדה ליה ואם כן גם קדושין ליכא למילף מכתובה מהאי טעמא ואף אי קדושין מצינן למילף מכתובה מכל מקום מתנה ודאי ליכא למילף מכתובה מההאי טעמא כנ"ל לכן איצטרך קרא על קדושין ומיניה ילפינן תו מתנה כנ"ל ולא קשה מידי קושייתי על הפני יהושע הנ"ל: הנה הפני יהושע והפלא"ה הקשו לדעת מנא ליה דכתובת ארוסין לאביה ואימא לדידה והפני יהושע תירץ למאן דאמר כתובה דאורייתא ונפקא ליה מכמוהר הבתולות דכתיב קנס דמפתה מה קנס לאביה אף כתובתה ע"ש משמע דסבירא ליה למאן דאמר כתובה דאורייתא ארוסה נמי יש לומר כתובה מן התורה וצריך לומר אם כן הא דמבעיא לן בבא מציעא י"ז וכתובות פ"ט אי יש כתובה לארוסה או לא היינו דוקא למאן דאמר כתובה דרבנן ומלתא בטעמא נראה לומר לפימ"ש הפני יהושע לטעמיה סוף גיטין דבנשואה דוקא פליגי בית שמאי ובית הלל אבל בארוסה אף בזווג ראשון לכ"ע אין שנוי המשלח כלל ואף לכתחלה רשאי לגרשה עש"ה ואם כן כיון דאי כתובה דרבנן שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה יש לומר דוקא אם עושה איסור בגירושין עשו רבנן תקתנא לאיסורא והיינו בנשואה אבל בארוסה דרשאי לגרש לא עשו תקנה שלא יגרש ולא תקנו כתובה או דלמא לא פלוג בתקנתם אבל למאן דאמר כתובה דאורייתא פשיטא דארוסה נמי, ועפי"ז נראה לי ליישב תמיה רבתי בקדושין י"ט דדרש רבי מאיר לאמה פעמים אינה מוכרה אלא לאמה וכו' ע"ש ותמה מהרי"ט בחי' קדושין ובע"י שם והמל"מ בהלכות עבדים פרק ד' הרי איצטריך לאמה לכדר' יוסי אמר ר' דמעשה הבת לאביה ונראה לומר דרבי מאיר לטעמיה כתובה דאורייתא סבירא ליה ובארוסה נמי ושל אביה הוא מגזירת הכתוב מוהר הבתולות כזה והוי ליה היקש ואין משיבין על ההיקש לומר ממונא מקנסא לא ילפינן ואם כן תו ילפינן מעשי ידיה, וכן כסף קדושין דשל אביה מכתובתה דגם מקנסא הוי ילפינן אי לאו דממון מקנסא לא ילפינן ולכן מייתר ליה לאמה לדרשא דקדושין הנ"ל ורבי אלעזר ורבנן דהתם יש לומר דסבירא להו נמי כרבי מאיר כתובה דאורייתא לכן דרשי לאמה למר כדאית לי וכו' וממילא רב הונא אמר רב דיליף מיניה מעשה הבת על כרחך דסבירא ליה כתובה דרבנן ולעיל דף ט' בסוגי' דפתח פתוח מביא הרא"ש בשם ר"ת ראי דהלכה כתובה דאורייתא דרב אמר דף מ"ם הלכה כר"א בשיטת רבי עקיבא רבו וכו' וסבירא ליה על כרחך כתובה דאורייתא ע"ש, ואם הא קשיא על הפני יהושע הנ"ל למה ליה לרב לטעמיה קרא לאמה על מעשי ידיה ותיפוק ליה מכתובתה ונראה לי בנתארסה ונתגרשה הרי סבירא ליה לרב הלכה כר"א ורבי עקיבא דמתני' קנסא לעצמה ואם כן להפני יהושע הנ"ל כתובת ארוסה נמי בנתארסה ונתגרשה לעצמה וצריך קרא לאמה דמעשי ידיה לאביה אפילו נתארסה ונתגרשה ועיין בתוס' ישנים לקמן מ"ז תירץ כהאי גוונא לסלקא דעתך ולפמ"ש האמת כן הוא ואם כן מדלא תירץ התוס' וגם התוס' ישנים גם קושייתם בזה על כרחך לא סבירא ליה כהפני יהושע הנ"ל [איברא בלאו הכי קשה מאי מקשו תוס' כלל דף מ"ז הרי הני תנאי דקדושין דף י"ט דרשי לאמה לדרשות אחרות וצ"ע] ועל פי האמור אתי שפיר דברי רש"י במתני' שכתב וז"ל וקסבר יש כתובה לארוסה ותמוה מנ"ל הא דלמא בדכתב לה מיירי וכמ"ש התוס' והרא"ש לקמן ד"ה והלכתא דמהאי טעמא לא פשט הש"ס מתניתין ולפימ"ש אתי שפיר כיון דסתם מתניתין רבי מאיר וגם בר פלוגתי' דר"י בסיפא דמתני' רבי מאיר הוא וסבירא ליה כתובה דאורייתא ודאי קסבר יש כתובה לארוסה אבל תוס' לטעמם לקמן מ"ז על כרחך לא סבירא ליה כפני יהושע אלא ארוסה ודאי לית לה כתובה מן התורה דחו שפיר דמתני' בכתב לה:

והנה הפלאה כתב על דרך הפני יהושע הנ"ל וז"ל וצ"ע בזה דמשמע בכמה דוכתי דלמאן דאמר כתובה דאורייתא ממוהר הבתולות היינו דוקא בנשואה ששיבר בתוליה אבל בארוסין לכ"ע מדרבנן הוא עכ"ל ולא פירש שיחתו באיזה מקום דמשמע כן ולענ"ד ר"ל דאם כן כי בעי' למיפשט בעיין לקמן פרק ט' ממתני' וברייתא הוי ליה למימר הא נמי רבי מאיר היא דסבירא ליה כתובת ארוסה נמי יש לה מן התורה וכן תוס' והרא"ש ורשב"א קדושין ס"ה שהקשה דלפשוט מהתם הוי ליה למימר התם רבי מאיר היא דכתובה דאורייתא, אבל לעומת זה קשה לעיל דף יו"ד דפריך רבן שמעון בן גמליאל ארבן שמעון בן גמליאל ולשיטת הפלאה מאי פריך דלמא התם בארוסה מיירי רבן שמעון גמליאל לכן אמר דהוא מדברי סופרים, ולזה יש לומר דבארוסה מאי טעמא דתנא קמא הרי לכ"ע לית לה כתובה מן התורה ועוד הרי תנא קמא קרא כמוהר הבתולות נקט דשיבר בתוליה ועלה קאמר רבן שמעון בן גמליאל כתובה רק מדברי סופרים, אבל קשה ודאי הא דכתב הפלאה דוקא בנשואה ששיבר בתוליה על כרחך זה אינו רק לשיטת רש"י והרמב"ם דסבירא ליה טעמא דקנס משום ששיבר בתוליה אבל העראה או שלא כדרכה ליכא קנס אבל לתוס' והרא"ש דסבירא להו יש קנס בלא שיבר בתולים נמי צריך לומר דעל כל פנים בעינן שכבר בעלה והיינו נשואה כמוהר הבתולות ולא בארוסה ואם כן אפילו נכנסה לחופה ולא נבעלה נמי לית לה כתובה מן התורה לכ"ע לשיטת הפלאה ולפי דעת הר"מ ורש"י הנ"ל אפילו נכנסה לחופה ונבעלה נמי בהעראה או שלא כדרכה ל"ל כתובה מן התורה אם גירשה או נתאלמנה לשיטת הפלאה, ואם כן קשה לי מאי הקשה תוס' לעיל יו"ד ד"ה הואיל וכו' רבי מאיר ארבי מאיר דסבירא ליה כתובה דאורייתא ומכל מקום בבינונית דלמא בהנזקין מיירי בכתובת ארוסה או נכנסה לחופה ולא נבעלה דבהאי גוונא כתובה דרבנן אף לרבי מאיר, וכן לעיל ל"ט תוס' ד"ה טעמא הניחו בתימה קפסיק ותני אפילו בא עליה שלא כדרכה ובתולה גמורה היא ויש לה כתובה מן התורה וכו' ולשיטת הפלאה לא קשה מידי דמיירי בגירשה או מת אחר הארוסין או נכנסה לחופה ולא נבעלה עדיין שנית דכתובה דרבנן לכ"ע, איברא דיש להביא אדרבה מזה ראיה להפלאה דהרי תוס' הניחו בתימא על הגמ' ולהפלאה אתי שפיר ולא קשה מידי כנ"ל אבל מיהת תוס' בשני המקומות הנ"ל על כרחך סבירא ליה כהפני יהושע, ולעיקר קושי' הפני יהושע מנא ליה דכתובת ארוסה לאביה נראה לומר מהאי טעמא גופא דמסיק לעיל דבושת ופגם לאביה דבידו למוסרה למוכה שחין לביישה ולפגמה אם כן נמי בידו ליתן לה רשות להתפתות לזנות ויהיה לו קנס דמפתה שיעור הכתובה, אמנם להר"מ סוף הלכות נערה דסבירא ליה כהאי גוונא קדישה היא במכינה עצמה וליכא קנס אלא במפתה לית ליה הכי והדרא קושיא לדוכתיה, ונראה לי להר"מ ילפינן כתובתה מכסף קדושין דאף מעשי ידיה הוי ילפינן אי לאו דאיכא פירכא דמעלמא אתי לה כמ"ש תוס' לעיל דף מ' ד"ה דאי וכו' אבל כתובתה נמי מעלמא אתי לה ילפינן ליה שפיר מכסף קדושין כנ"ל ודוק ועדיין צ"ע בזה, ודע דתוס' והרא"ש לעיל דף יו"ד הקשו מההיא דפרק האשה דמוכח כתובה דרבנן ותי' בדוחק דהכי פירושא מאי טעמא תקינו היכא דתקינו כגון באלמנה ולשיטת הפלאה הוי ליה למימר עדיפא אפילו בבתולה נמי רק בארוסה או נכנסה לחופה ולא נבעלה קאמר מאי טעמא תקינו וכו' אבל נשואה ממש כתובה דאורייתא ועכ"ל כפני יהושע סבירא ליה ולא כהפלאה וצ"ע, ובהדיא ראיתי בהפלאה לעיל דף יו"ד שכתב דמשעת חופה גם כן החיוב רק מדרבנן דמדאורייתא אין החיוב בא אלא בשעת ביאה כמ"ש לקמן נ"א ריש פרק אף על פי וכו' ע"ש:

הנה הש"ך בחו"מ סי קט"ו סקל"ב יצא לחדש דבכתובה לא משתעבד דאיקני כמו דאינה גובה משבת וקצות החושן השיגו וקשה ליה מהא דרב הונא הוציאה שתי כתובות אי בעי גובה ג' מאות מזמן שני וקשה כיון דאקני לא משתעבד מאוחר פסול הוא כמ"ש בבא בתרא קנ"ז משום טרפה שלא כדין ובהדיא כתב כן התומים סימן נ"ד דכתובה מאוחרת פסול מהאי טעמא ואם כן אמאי גובה כלל מזמן שני ולמסקנא דאחלי' לשעבודא קמא אתי שפיר דעכשיו בזמן שני שבא לפנינו מתחיל החיוב ולא הוי דאיקני ומשתעבד לה מה שקנה עד עכשיו נגד מה שמחלה מזמן ראשון אבל לסלקא דעתך דמקשה דלא מחלה קשה וצריך לומר דרב הונא לטעמיה הרי סבירא ליה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ודאקני ודאי משועבד אף בכתובה לדידיה דמאי שנא, אבל על רב נחמן קשה בשני שטרות ביטל שני וכו' והרי סבירא ליה אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אמנם איהו מיירי בשטרי מכר והלואה ודאיקני משועבד מדרבנן מיהת, וזה נראה לי כונת רש"י ד"ה ביטל וכו' דף מ"ד ואם כתב לו אחריות וכו' ותמוה דהרי קיי"ל אחריות טעות סופר אף במכר כדמסיק רבא הלכתא בבא מציעא ט"ו ולמה ליה לכתוב לו ונראה לומר דאיקני סבירא ליה לרש"י כהני פוסקים רסי' קי"ב בחו"מ דלא אמרינן ביה אחריות טעות סופר לזה כתב רש"י דכתב לו דהא כאן הוא ליה דאיקני כיון דגובה מזמן שני, אמנם לכאורה לפי הטעם שכתב רשב"ם ונימוקי יוסף בבא בתרא קנ"ז שם דאיקני משועבד משום תקנת חכמים משום נעילת דלת בפני לווין ולענ"ד היינו טעמא דכתובה לדעת הש"ך דלא שייך ביה נעילת דלת והכא הוא נמי אם כן שטרי מקח ומתנה לית ביה נעילת דלת ודאיקני לא משתעבד כלל ורש"י כאן פירש שני שטרות וכו' דרב נחמן במכר או מתנה ולא הלואה אם כן ממה נפשך קשה ל"ל כתב אחריות הרי טעות סופר הוא ובדאיקני לא מהני כתב כלל איברא מוכח מש"ס בבא בתרא קע"א במכר ומתנה נמי דאיקני מהני דפסל שם שטרי מכר מאוחרים משום חורבא ופסידא דמוכר שיטעון שלקחה שנית ואם איתא תיפוק ליה כיון דלא משתעבד דאיקני פסול מאוחר משום טריפה שלא כדין כמ"ש קנ"ז שם, אמנם יש לדחות דרוצה לומר טעמא לפסול במכר ומתנה מאוחר אף לרבי מאיר דסבירא ליה דמקנה דבר שלא בא לעולם ולדידיה דאיקני משתעבד מן התורה בכל מקום אבל לדידן שפיר יש לומר בהלואה דוקא משום נעילת דלת אבל במכר באמת פסול מאורחא בלא האי טעמא דדף קע"א שם והדרא קושיא לדוכתה על רש"י וצריך לומר רש"י סבירא ליה כפירוש א' דרשב"ם דמן התורה משועבד דאיקני דשעבוד עדיף ממקנה ואם כן הוא הדין במכר ומתנה והוא הדין בכתובה נמי דמאי שנא ולא כש"ך הנ"ל ומתני' וגמרא דבכורות דאיקני גובה משבח ושבח הו"ל דאיקני כדמסיק בבא בתרא קנ"ז שם דמייתי הש"ך ראיה מזה, לענ"ד יש לומר כיון דבאלמנה טעמא דכתובה רק משום חינא לא פלוג בתקנת חכמים כמ"ש תוס' לעיל סוף דף ל"ט ולפימ"ש לעיל הוא הדין בגרושה מן הארוסין רק משום לא פלוג כיון דרשאי לגרשה ל"ל שלא תהא קלה וכו' אם כן ודאי דאיקני לא משועבד דעיקר התקנה יש לומר כעין דאורייתא תיקון ומן התורה דאיקני משועבד אבל כהאי גוונא דרק משום לא פלוג הוי דאיקני לא משתעבד ובהכי מיירי מתניתן וגמ' דבכורות באלמנה אף מן הנשואין ובגרושה מן הארוסין ולמאן דאמר כתובה דרבנן דהרי בהדיא אמרינן שם מקולי כתובה שנו כאן, ובר"ן לעיל דף י' מוכח בהדיא דהיינו טעמא הוא רק אי כתובה דרבנן אבל אי כתובה דאורייתא ודאי דאיקני משעובד וגובה מן השבח נמי והוא הדין אי כתובה דרבנן ובארוסה מן הנשואין שנתגרשה דכל דתיקן כעין דאורייתא תיקון, ועוד נראה לי במתני' דס"ל הראשונה של אב והוא מתקנת חכמים כמ"ש תוס' בהדיא ד"ה מיגבא וכו' לדידיה כיון דטעמא רק הואיל וברשותו נכתב אם כן מדאיקני ודאי לא גבי אב דהבו דלא לוסיף עלה ואוקמיה אדינא משום דאיקני גופא אי משתעבד תקנתא הוא כנ"ל ולר"י דהי דאב נמי תקנתא הוא והוי ליה תקנתא לתקנתא ולא עבדינן ואם כן בפשוט יש לומר מתניתן וגמרא דבכורות כר"י אתיא דסבירא ליה הראשונה של אב לכן אינו גובה משבח ולא מדאיקני אבל לדידן דקיי"ל כרבנן ואף לר"י בהשיאה שנית יש לומר שפיר בכתובה נמי משתעבד דאיקני וצ"ע בכל זה:

תוכן העניינים

חידושי מהריא על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה