אור ברסלב

חידושי מהריא על כתובות· רבי יהודה אסאד

דף מב.

דף מא:

ר"ל דיש לפרש מעשי ידיה שעושה מלאכה בביתו לתקן בגדים וכדומה אין צריך לשלם לה אלא דלא שייך בהא אף על פי שלא גבתה דממאן גביא לכן פירש רש"י כגון שכר פעולה ממה שעשתה לאחרים, ולכאורה הא דנקט מתני' אף על פי שלא גבתה אליבא דרבי שמעון הוא דפליג ברישא בזה מודה אבל לרבנן היה צריך לומר אף על פי שלא עמדה בדין, ואם כן קשה סוף לשון רש"י ולא דמי לקנס דלא הוי ממון עד שעמד בדין ויעידוהו וכו' והא לרבי שמעון גם בעמד בדין קנס לא הוי ממון להורישו וצריך לומר לפי דמסיק רבה לקמן דבשאר קנסות גם לרבי שמעון ממון הוא להורישו משעת העמדה בדין אם כן כונת רש"י ולא דמי לקנס וכו' ר"ל לא לקנס הבח ולא לשום קנס אחר דאפילו עמד בדין משויא ליה ממון, ואם כן קשה לשון המשנה דנקט אף על פי שלא גבתה הוי ליה למימר רבותא טפי כנ"ל: ונ"ל משום דקיי"ל שכיר בזמנו נשבע ונוטל והיכא דאיכא למימר מי יימר דמשתבע אין מורישו לבניו דלא הוי ממונא לכן נקט מתני' גם לרבנן דרבי שמעון אף על פי שלא גבתה דייקא דמכל מקום בעינן באופן שאין מחוסר אלא גוביינא אבל החוב ברור דומיא דמציאתה שלא תהיה צריכה לישבע כגון שכבר הודה לה בעל הבית או האמינה עליו לומר לא נתת לי שכרי או יש עדים בדבר, ואתי שפיר לשון רש"י הנ"ל עד שעמד בדין וכו' כיון דגם לרבנן אתי שפיר לשון המשנה:

תוס' בד"ה לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה, אע"ג דאיכא למימר דמחייבינן מפתה היינו בקטנה דלא שייך בה מחילה וכדרבנן דאמרי יש קנס במקום מכר, מכל מקום משמע ליה דבנערה איירי דפשטה דמתני' אאלו נערות דרישא קאי. והדוחק מבואר דמנא ליה להקשות פשיטא וכי אין לו לתנא להשמיענו בפירוש דאפילו בנערה נמי לאביה ולא סמך את עצמו על דיוקא דרישא כזה, ומה שעמדו המפורשים על קושייתם דהרי תרי סתמי משניות ריש פרק אלו נערות וסוף פרק דף מ' סבירא להו כרבי מאיר קטנה אין לה קנס, ונראה לי דהא בהדיא אמר רב יהודה אמר רב עלה זו דברי רבי מאיר וכן בריש פירקין מאן תנא רבי מאיר הוא וכו' דפירושו רבי מאיר הוא דאמרה למתני' ולא דרבי סתם לן כרבי מאיר דהרי אין הלכה כרבי מאיר ולכן שפיר הוה אמינא דסתם לן תנא בסוף פרק דלעיל דמפתה נותן ג' דברים כרבנן דרבי מאיר וכהלכה ובקטנה דוקא והקשו תוספות שפיר ותירוצם דוחק כנ"ל:

ונ"ל לתרץ בס"ד דיש לדקדק בלשון המקשה לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה דאי לעצמה אמאי יהיב מפתה מדעתה עבד כיון דקושי' א' דש"ס מאי קמ"ל תנינא המפתה נותן וכו' הוא רק משום דתנינא לעיל ומאי קמ"ל שנית, אבל קושי' זו דהשתא לאביה פשיטא היינו דלא צריך למתני' כלל מסברא שמעינן לי' ואם כן לא הוי ליה למימר לשון נמי פשיטא דמשמע נמ"י דשמעינן ליה מלעילא דומיא דקושיא א', וזה אינו והוי ליה למימר רק לאביה פשיטא, ועוד יש לדקדק בכפל לישנא מדקא יהיב מפתה דאי לעצמה אמאי יהיב מפתה וכו' ותמוה כפל לשון זה ונ"ל ליישב דגם לשון רש"י תמוה בד"ה מדקא יהיב מפתה, קנס ובושת ופגם וכו' ומלבד דשפת יתר הוא הרי בתשלומים אלו איירינן במתני' דהכא ודלעיל דמייתי ש"ס תנינא וכו' ואינו צריך לפרש המפורש בהדיא עוד יותר תמוה דשינה רש"י מסדר המשניות דנקטו בהיפוך תחילה בושת ופגם ואח"כ קנס וטעמא דמתני' נ"ל אע"ג דקנס מפורש בקרא אבל בושת ופגם מדרשא ילפינן ליה והוי ליה למימר להקדים תחלה לשנות קנס, נראה לי אי משום דאתיא בושת ופגם מדרשא חביבא לי' למנקטי' רישא כדאיתא ריש יבמות, אי נמי לפי שהתחיל תנא במפתה תחילה קודם לאונס שכן כתובים בתורה גם כן ובמפתה בושת ופגם נותן מיד וקנס כשלא יכנוס לכן הקדים נותן בושת ופגם קודם לקנס שכן נותנים קודם באמת ואם כן תימה על רש"י ששינה הסדר ושנאם בהיפוך בכוונה והלא דבר הוא:

ונ"ל דהב"ש רסי' קע"ז בשם מהרי"ק שורש קכ"ט כתב דמפותה דקרא איירי במפתה לשם אישות כדאיתא בקידושין דף מ"ו ומכל מקום יכול למאן ואינו צריך לישא אותה ופטור גם כן מקנס ובושת ופגם כשהיא יתומה ולא אמרינן מחילה בטעות דנתרצית רק כדי שישא אותה, וראי' מהרי"ק משמעתין הכא וז"ל דאם איתא דהיכי דמטעה אותה לישא דלא מהניא מחילתה ויתחייב כשלא יכנוס בקנס אם היא נערה אף ביתומה בבושת ופגם בבוגרת, אם כן מאי פריך בכתובות בריש נערה דף מ"ב מאי קמ"ל תנינא וכו' ומשני לאביה איצטרכא לי' דלא תני והדר פריך לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה וכו' והלא בסיפא דמתני' דהתם דהמפתה נותן ג' דברים וכו' מסיים בהדיא דאין המפתה נותן אלא כשלא יכנוס כדמפרש ליה תלמודא בפרק אלו נערות דף ל"ט ואם איתא דהוי כמחילה בטעות אם אמר לה לכונסה ואין כונס אם כן היכי ידעינן ממתני' דאלו נערות דלאביה הוי מדקא יהיב מפתה כיון דלא יהיב אלא כשלא יכנוס אף על גב דהיא לעצמה בדין הוא דיהיב אפילו מפתה כשלא יכנוס דהא הוי מחילה בטעות דפשיטא דיש להעמיד משנתנו בפיתה שם אישות דהא עיקר קרא בהכי מיירי להני אמוראי שהזכרתי למעלה, וגם לפי המסקנא דהתם לפי שיטת הערוך וגירסת רוב ספרים כדפירשו שם התוס' ואם כן למה הוצרך לידחק שם ריש פרק נערה ולשנויי עמדה בדין איצטריך ליה אלא ודאי כיון דמדעתה עבד אף על גב דקא מטעה לה לא מחייב וכו' כיון שנבעלה שלא על ידי קדושין גלי' דעתה דלא איפכת לה כלל בבושת ופגם ולא נתכונה זו אלא להנאת בעילה וכו' עש"ה, ולענ"ד ליתא לראייתו זו דהא ממקום שבא מסיפא דמתני' דמפתה נותן ג' דברים וכו' מסיים בהדיא דאין המפתה נותן אלא כשלא יכנוס כדמפרש לי' תלמודא בפרק אלו נערות דף ל"ט וכו' כונתו דבמתני' תנן לכשיוציא ופריך עלי' אשתו היא בתמי' ומשני אלא אימא כשלא יכנוס, והרי התם באותו פרק ובאותו מקום ממש מייתי עליה מיד תניא נמי הכי אף על פי שאמרו המפתה נותן לכשלא יכנוס בושת ופגם נותן מיד וכו' ואם כן דמתני' במפתה לשם אישות מיירי כמפתה דקרא ומכל מקום בושת ופגם נותן מיד קתני עלה אפילו אם לא יכנוס או אפילו יכסנה ואם כן הא שפיר פריך הש"ס לאביה פשיטא מדקא יהיב מפתה בושת ופגם מיד אפילו יכנסנה אחר כך אף שפיתה לשם אישות ולית ליה מחילה בטעות הוא ועל כרחך דלאביה הוא וצע"ג על מהרי"ק בזה: ונ"ל ליישבו עפמ"ש לעיל דף מ"ם ע"ב דפריך על בושח ופגם ואימא לדידה וכו' ומסיק מסתברא דאביה הוי דאי בעי מסר לה וכו' והקשו תוס' אמאי לא קאמר דאביה הוא מדקא יהיב מפתה כדאמר ש"ס הכא בריש נערה, ותי' ויש לומר דלמא לא יהי מפתה בושת ופגם דקראי דאביי ורבא באונס כתיבי עכ"ל, ולפי זה נ"ל לשון המקשה כאן מדוקדק הדק היטב בקושי' שניה לאביה נמי פשיטא משום דתנינא קאי דומיא דקושי' א' דאי לאו מתני' קמייתא למה לי פשיטא דלאביה מדיהיב מפתה וכו' דאימא לדידה באונס ובאמת לא יהיב מפתה אבל כיון דתנינא לעיל המפתה נותן שלושה דברים וכו' פריך שפיר לאביה נמי פשיטא לן השתא מדקא יהיב מפתה ר"ל כדתנן לעיל דאי לעצמה באונס אמאי יהיב מפתה הרי לא כתיב ביה קרא ולא הוי לי למיהב כדברי תוס' הנ"ל דמדעתה עבד, ואתי שפיר לשון נמ"י וכפל לשון יהיב מפתה כנ"ל, אמנם הא קשיא לי איפכא מקושי' תוס' הנ"ל כיון דמסקינן לעיל מסתברא דאביה הוי בושת ופגם דאי בעי מסר לה וכו' ונמצא שהפסיד לאביה בזה שבידו לביישה ולפוגמה וכיון דסברא דאורייתא הוא זה ולא צריך קרא וממילא גם מפותה נותן לאביה מהאי טעמא אם כן אמאי לא קאמר בשמעתין הכא נמי מהאי טעמא לאביה נמי פשיטא דאי בעי מסר לה וכו', דהא זהו עיקר טעמא מדאורייתא, ונראה לי פשוט דמהאי טעמא רק בושת ופגם פשיטא דלאביה אבל קנס לא שמעינן מהאי טעמא דלאביה אלא באונס לבד דכתיב ביה ונתן לאבי הנערה וכו' אבל קנס דמפתה לא שמעינן מהאי טעמא דלאביה ויש לומר מכל מקום לאביה איצטרך גם קנס דמפותה דסמיך ליה במתניתן הכי נערה שנתפת"תה בושת ופגם וקנ"סה לאב"יה לכן פריך המקשה עדיפא גם קנס פשיטא דלאביה מדקא יהיב מפתה וכו' מדעתה עביד וזהו אם כן כונת רש"י לתרץ קושייתי הנ"ל דאי לבושת ופגם בלאו היינו טעמא מדקא יהיב מפתה פשיטא הוא דלאביה מסברת הש"ס דלעיל דאי בעי מסר לה וכו' ועל כרחך נקט הכא סברה דמחלה כדי להקשות גם על קנס דפשיטא לכן פרטם רש"י והקדים קנס ובושת ופגם וכו', ואם כן ראי' מהרי"ק כראי מוצק נכונה דאי משום בושת ופגם לא הוצרך להקשות משום מחילה אלא עדיפא הוי ליה למימר משום אי בעי מסר לה וכו' ועל כרחך אקנס קאי קושי' ש"ס דמחלה והקשה שפיר כיון דקנס נותן כשלא יכנוס אם כן מחילה בטעות הוא ועדיין יש לומר קנס דמפתה דלאביה איצטרך ליה כנ"ל:

אמנם מכל מקום לענ"ד ליתא לראית מהרי"ק מהכא דהא להירושלמי לא מהני מחילה בקנס וליכא לפרש לדידיה קושית הש"ס הכא אקנס קאי, ואף שכתבו התוס' ריש פרק אלו נערות דגמרן פליג בזה על הירושלמי לא הביאו ראיה מכאן, ואם כן באמת קשי' להירושלמי מאי פריך הש"ס לאביה נמי פשיטא וכו' מדעתה עבד ודלמא קנס לאביה קמ"ל דלא מהני ביה מחילה והוה אמינא לדידה הוא, לכן נראה לי פשוט כיון דמתני' לעיל דף ל"ט. נותן מפתה שלשה דברים וכו' מפרש סיפא מה בין אונס למפתה וכו' ומפרש שלשה חילוקים ביניהם, ואם איתא דקנס דמפותה דידה הוא כיון דליתא במחילה לירושלמי אי נמי מחילה בטעות הוא, למהרי"ק והרי בושת ופגם דנותן מיד שפיר הוי ליה מחילה כנ"ל דגם כשכונס נותן ועל כרחך לאביה נותן מה שאין כן באונס בהדיא כתיב קנס לאביה בקרא, אם כן הוי ליה למתני' סיפא דמתני' חילוק זה נמי בין אונס למפתה באונס נותן הכל לאביה ומפתה בושת ופגם לאביה וקנס לדידה ופריך הש"ס שפיר רק מבושת ופגם פשיטא דלאביה ובהא ליכא מחילה בטעות אלא די"ל קנס קמ"ל לכן קאמר נמ"י פשיטא ר"ל בתיבת נמי כיון דתנינא המפתה נותן וכו' ולא תני חילוק זה התם על כרחך שמעינן דגם קנס לאביה כמו בושת ופגם בין במפתה בין באונס, וליתא לראייתו דמהרי"ק וצ"ע עליו:

אלא דיש לומר כיון דהא דבושת ופגם נותן מיד ברייתא הוא לעיל ולא במתני' תנן לה ליכא למימר דמקשה הש"ס פשיט' על סמך הבריית' זו לא שבקה מתניתן לאשמעינן דלאביה כיון דממתני' לא שמעי' הא דיש לומר משום מחילה בטעות יהיב לה הכל בושת ופגם וקנס כשלא יכנוס, וכשכונס גם בושת ופגם אין נותן דהכי משמע סתימת המשנה דהמפתה נותן לכשיוציא, וראית מהרי"ק מכל מקום נכונה להוכיח דינו כנ"ל, אבל מיהת קושית תוס' הנ"ל מתורץ בזה דמגופה דמתניתן המפתה נותן וכו' שמעינן דלאביה גם בנערה דאם לא כן הוי ליה למימר גם חילוק זה ביניהם באונס בין בקטנה בין בנערה הכל לאביה ובמפותה נותן רק לקטנה לדידה ולא בנערה כלל דמחלה בושתה ופגמה מיהת אי נמי אפילו קנס, אלא על כרחך גם מפותה נערה וקטנה כמו אנוסה שוים בזה ועל כרחך דלאביה, ואם כן מהאי טעמא נמי דייק המקשה בלשונו לאביה נמי פשיטא דומיא דקושיא א' מדתנינא המפתה נוחן וכו' שמעינן נמי הא, אבל בלא הא מתניתן יש לומר בנערה קמ"ל דלאביה כקושית התוס', או קנס קמ"ל לאפוקי מירושלמי, או כקושית מהרי"ק ודו"ק בכל זה:

תנן התם אנסת ופיתת את בתי וכו'. הא דהקדים תנא למנקט אנסת קודם לפיתת ומתניתן הכא איפכא נקט להו פתח תחילה נערה שנתפתתה וכו' וכן מתניתן דלעיל דף ל"ט מפתה נותן שלשה דברים וכו' וכן בדין שכן כתוב בתורה דין מפתה קודם לדין אונס, נראה לי משום דהאב התובע אורח' טוען טפי אנסת דלא קפגים לה משא"כ פיתת פגם לה וגנאי לאביה כדאיתא לעיל ריש דף מ"א וזה פשוט, ויותר נראה לי עפימ"ש הגאון מהרשש"ך בחי' שבועות שם דף ל"ו במתניתן אנסת ופיתת וכו' וז"ל נקט לתרווייהו דאי לא הוי נקט כי אם פיתת הוה אמינא בהא פליגי רבנן דמי יימר דלא ישא אותה והרי הוא פטור מקנס ולכך ודאי בושתה ופוגמה קתבע דאפילו ישא אותה הרי הוא חייב ליתן לה כדאיתא בכתובות דף ל"ט בושת ופגם נותן מיד אבל באנוסה דאפילו אם ישא אותה צריך ליתן הקנס אף הם מודים דקנס קתבע קמ"ל, וכן איפכא נמי הוה אמינא בהא פליג רבי שמעון עכ"ל ודפח"ח, ואם כן פיתת נקט לרבותא דרבי שמעון ואנסת לרבותא דתנא קמא וכיון דהלכה כתנא קמא דרבי שמעון הקדים למתני הרבותא אליביה דתנא קמא אפילו באנסת נמי בושת ופגם תבע כנ"ל:

והא דנקט מתניתן באב התובע אנסת ופיתת את בתי וכו' ולא נקט בדידה שהבת תובעו כמו במתניתן דהכא עמדה בדין וכו' ולראב"ד פרק ב' מהלכות נערה הלכה י"ג ניחא כיון דליכא שבועה דאורייתא על תביעתה הכי נמי ליכא שבועה וקרבן שבועת פקדון על תביעתה אבל לרמב"ם קשה, ונ"ל לפמ"ש הגאון מהרשש"ך הנ"ל בטעם הצריכותא לתרווייהו מפתה לרבותא דרבי שמעון, וטעמא נראה לי משום דאביה הרי יכול לעכב הנשואין לכן גם במפתה סבירא ליה קנס קתבע ואינו רוצה בנשואי בתו, אם כן דוקא נקט תנא מלתיה באב התובע בהא סבירא ליה לרבי שמעון בין באונס ובמפתה קנס קתבע בסתם ופטור מקרבן שבועה מה שאין כן אם היא תובעתו כיון דהתשלומין אינם שלה אלא של אביה ודאי ניחא לה טפי שישאנה ומכ"ש במפתה לשם אישות דבהכי איירי קרא וסתם מפתה דמתניתן עיין מהרי"ק שורש קכ"ט, גם רבי שמעון מודה דבושת ופגם קתבעה ואל קנס וחייב קרבן שבועה במפתה ולא פליג רבי שמעון בכהאי גוונא שהיא תובעת אלא באונס, וכן נראה לי נמי איפכא לרבנן דהיינו טעמא דבושת ופגם קתבע אע"ג דקנס מידי דקיץ מכל מקום לא שביק אינש מידי וכו' ותבע מידי דאילו מודה ביה מיפטר זהו דוקא באב התובע דסתם אינשי ידעי דין דמודה בקנס פטור, מה שאין כן אם הבת תובעת אטו נשי דינא גמירי, סתמן אין יודעת הבת דינא דמודה בקנס פטור ומודים חכמים לרבי שמעון דבת ודאי קנסא קתבע דלא שבקה מידי דקיץ וכו' באונס על כל פנים דעל כרחך נותן אף אם ישאנה ואם כן גם משום רבנן דקיי"ל כן נקט תנא מלתיה על כרחך דוקא באב התובע חייב קרבן בין באונס בין בטענת מפתה מה שאין כן אם הבת תובעת ליכא פלוגתא כלל דבמפותה גם רבי שמעון מודה לרבנן דבושת ופגם קתבע, ובאונס גם רבנן מודו לרבי שמעון דקנס קתבע אם כן בדידה יש חילוק בין טענת אונס לטענת מפתה אליביה דכ"ע, ובאב תובע פליגי בתרתי:

ועפי"ז ניחא לי מאי דתמוה טובא בהא דאביי ורבה מספקא להו בעמד בדין לרבי שמעון מאי והא לא קיי"ל כרבי שמעון אמנם מדרבי שמעון באב התובע נשמע לרבנן בבת תובעת אנסת לבד מיהת דמודו רבנן קנס קתבע אף על פי שלא פירשה דקנס תבעה ועמדה בדין מאי, ועוד נראה לי פשוט כיון דבפרק שבועות העדות דף ל"ג. על כרחך נקט מתניתן באב שמשביעם כיון דהתשלומין שלו הן וגם להרמב"ם אין העדים חייבים קרבן על תביעות הבת אפילו בהרשאת אביה דאפילו שילח ביד עבדו קתני דף ל"ה שם דפטורין מגזירת הכתוב אם לא יגיד וכו' לכן איידי דהאי מתני' נקט נמי תו אידך מתניתן דשבועת הפקדון דף ל"ו שהאב תובע כנ"ל, אבל הראשון יותר עיקר דבדוקא נקט מתניתן בדידיה ועין בהפלא"ה שהאריך בזה:

והנה הרמב"ם פ"ח מהלכות שבועות דין ג' כתב אנסת או פיתת בתי והוא אומר לא אנסתי וכו' חייב וכו' היה משלם בושת ופגם על פי עצמו, וכן האומר לחבירו גנבת שורי וכו' חייב וכו' משלם את הקרן בהודאתו, חלה דין גניבה בדין אונס ומפתה גבי שבועות הפקדון, ובפרק ט' הלכה ה' שם גבי שבועת העדות כתבם בהיפוך שכתב תעידו לי וכו' תשלומי כפל וארבעה וחמשה וכפרו חייבין וכו' מפני הקרן שהוא ממון וכו' וכן יעידו לו שאנס פלוני או פיתה בתו וכו' חייבים מפני בושת ופגם וכו', תלה דין אונס ומפתה בדין גניבה, אמנם כן הוא שנויים במשנה בפרק שבועות העדות דף ל"ג תנן תעידוני שיש לי ביד פלוני וכו' תשלומי כפל וכו' ושאנס או פיתה וכו', ובפרק שבועות הפקדון דף ל"ו: תנן תחילה אנסת ופיתת פלוגתא דרבי שמעון ורבנן ואחר כך גנבת את שורי וכו' בסתם בלא פלוגתא ושאנס הרמב"ם כסדר המשנה, והא גופא טעמא בעי אמתניתן, וראיתי להתוס' יום טוב אמתני' בפקדון סוף פרק ה' בד"ה גנבת את שורי וכו' כתב וז"ל ולא התבאר בגמרא למאי צריכא לכל הני בבות עכ"ל, ולענ"ד נראה לי פשוט האי דגנבת שורי שפיר צריכ' כיון דטעמא דרבי שמעון דפוטר בטוען אנסת ופיתת וכו' משום דלא שביק למתבע מידי דקיץ וכו' וקנס קתבע ולא בושת ופגם דבעי' שומא ואומד, אם כן בקרן וכפל דתרווייהו קיץ קתבע תרווייהו, ואי תרווייהו לא קיץ ודאי קרן קתבע ולא קנס גם לרבי שמעון ולהכי תני ליה ולא למיסתם כרבנן דרבי שמעון אתי אלא לומר באנסת וכו' הוא דפליג רבי שמעון, אבל בגנבת שורי וכו' חייב גם לרבי שמעון, ובפרק ד' משנה ו' כתב התוי"ט אמתני' בעדות בד"ה ושאנס וכו' דמסתבר דכשם שחולק רבי שמעון בפרק ה' משנה ד' בפקדון כמו כן חולק לענין עדות ע"ש, ולכאורה לפמ"ש לעיל דבתשלומי כפל גם רבי שמעון מודה אם כן הרי בחד בבא ובחדא מחתא כלינהו מתניתן התם בפרק ד' תעידוני שיש לי ביד פלוני וכו' תשלומי כפל וכו' ושאנס או פיתה וכו' חייבים משמע דכולם שוים לכ"ע חייבים בכל אלו גם לרבי שמעון ודלא כתוי"ט: אמנם נראה לי דהא טעמא דרבנן גבי שבועת פקדון דאמרי בושת ופגם תבע לעיקר משום דקנס מידי דכי מודה ביה מיפטר הוא, אבל אי לאו האי טעמא הוו מודו לרבי שמעון דקנס תבע ולא בושת ופגם משום דקנס מידי דקיץ הוא, ואם כן בשבועת העדות שתבעם שיעידו לו ואם יעידו לו בבית דין בפניו לית לן ביה אי מודה מיפטר ודאי עיקר תיבעתו הוא על הקנס מידי דקיץ וגם לרבנן הוי ליה פטורים ומתניתן דקתני חייבים על כרחך הא גופא טעמא בעי לרבנן אמאי, והבו דלא לוסיף עלה גם לרבי שמעון ועל כרחך הא תליא בפלוגתא דרבי שמעון ורבנן וכמ"ש התוי"ט, ואם כן ממילא היינו טעמא דמתניתן שסידר כן בעדות תשלומי כפל וכו' ואחר כך שאנס ופיתה וכו' בדרך לא זו אף זו דתשלומי כפל וכו' לכ"ע חייבים גם לרבי שמעון, והא עדיין אונס ופיתה וכו' פטורים אפי' לרבנן כנ"ל קמ"ל על כל פנים לרבנן חייבים, ועל פי זה הונח לי דברי הכ"מ בפרק ט' הלכה ה' הנ"ל על מ"ש הרמב"ם וכן אם השביעם וכו' שאנס או פיתה וכו' כתב שכן שנינו בשבועת הפקדון ולמד הרמב"ם משם לשבועת העדות והלח"מ והמ"ל שם והתוי"ט בפרק ז' משנה ו' הנ"ל הניחו בצ"ע דאשתמיטתיה מתניתן וגמרא במקומו דף ל"ג דבעדות גופיה תנן לה הכי ע"ש ועיין בשעה"מ הלכות עבדים פ"ה הלכה י"ז, ולענ"ד נראה לי על פי מ"ש הא מתני' דף ל"ג בעדות טעמא בעי אמאי חייבים כיון דמשביע עידי קנס פטורים הכי נמי באנס ופיתה אע"ג דאיכא ביה ממון בושת ופגם מכל מקום הא לא שייך האי טעמא דרבנן דלא תבע רק הקנס לבד משום דאי מודה מיפטר הוי ליה למימר קנס קתבע כדסבירא ליהכן לרבי שמעון גם בפקדון, ועל כרחך צריך לומר דמתניתן גופא נמי היינו טעמא דיליף ליה מפקדון בגזירה שוה דתחטא תחטא, והן הן דברי הכ"מ, וכן כתב הרמב"ם אחר תשלומי כפל וכו' בלשון וכן אם משביעם שיעידו לו שאנס ופיתה וכו' לפי דמתשל ומיכפל אין ללמוד לאונס ופיתה כנ"ל צ"ל וכן וכו' וטעמא לפי שחייב בשבועות הפקדון, וממילא צדקו דברי התוי"ט הנ"ל דרבי שמעון פליג גם בעדות, וכן כתב עוד התוי"ט שם בפרק ה' משנה ג', ומהאי טעמא דמפקדון ילפינן לעדות לרבנן לחיוב ולרבי שמעון לפטור:

אבל קשה קצת לשון וכן גנבת וכו' שכתב הרמב"ם בפרק ח' דין ג' הנ"ל אר שכתב אנסת ופיתת וכו' כיון דבהא דגנבת שורי וכו' על כרחך גם מודה כדמוכח כן מסידור' דמתני' דמהפך להו כנ"ל, וגם זיל בתר טעמ' דרבי שמעון כנ"ל לא שייך לומר וכן וצ"ע מיהת עלתה לן ישוב נכון בסידור' דמתניתן והרמב"ם וישוב דברי הכסף משנה התמוהים וישוב קושית התוי"ט למה תני לכולהו הני דעל כרחך קמ"ל בגנבת וכו' לכ"ע חייב כנ"ל ואיידי הך ממון שאין משתלם בראש תני אינך כולהו וכמ"ש רש"י הכי בתירוץ הש"ס אמתניתין דעדות דף ל"ג. בסופו בד"ה רישא קמ"ל וכו' ועיין בתורת חיים ריש פרק הפקדון:

אמרו לו אף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו משלם בושת ופגם על פי עצמו. ופירש רש"י ולקמן מפרש טעמא דרבנן דסבירא ליה סתם טוען אנסת לא תבעו אלא בושת ופגם וכו' ותמה מהרש"א שזהו נגד מסקנת הש"ס דסוף פרק הפקדון דלרבנן אף בושת ופגם תובע ע"ש, ונראה לי דהתם הא פליגי ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן טעמא דרבי שמעון עיקר קנס תובע וכי אתי רבין אמר רבי יוחנן לרבי שמעון קנס תובע ומדרבי שמעון נשמע לרבנן אם כן פליגי אמוראי אליביה דרבי יוחנן בזה, ונראה לי אף על גב דאביי דחי התם למשל דרבא, מכל מקום רבא לא הדר ביה דהא אליביה דר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אמרה, ועל כרחך לא חש לקושית אביי ועיין במהרשש"ך שכחב מצוה ליישב אליביה דרבא קושית אביי ועש"ה ישוב ובתורת חיים, ולענ"ד פשוט כיון דאיכא בושת ופגם וקנס באונס ומפתה סבירא ליה לרבא אליביה דרבי שמעון כיון דקנס קתבע וגם בושת ופגם ואיהו אמר לא אנסתי ולא פתיתי לא כפר בכוליה מלתא אלא בקנס לבד שאינו בא כי אם על אונס ופתוי בלבד, אבל בושת ופגם שבא גם על שאר חבורה לא כפריה ולא קשה מידי קושית אביי על המשל דרבא אליביה דר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן ובכל מקום אביי ורבא הלכה כרבא על כרחך העיקר כר' חייא בר אבא אליביה דרבי יוחנן דרבא סבירא ליה הכי ולא כאביי אליביה דרבין אמר רבי יוחנן ואתי שפיר פירוש רש"י דהכא כנ"ל ורש"י בעבודה זרה דף ע"ג לא סבירא ליה לעיקר דרבין אמר רבי יוחנן נגד רב דימי אמר רבי יוחנן והוא הדין נמי נגד ר' חייא בר אבא כנ"ל:

והנה ז"ל רש"י גבי שבועות עדות דף ל"ג. כי קאמר ופיתה בתו חייבים משום בושת ופגם אע"ג דמשביע עידי קנס פטור פירש רש"י בושת הכל לפי המבייש וכו' הוי ממון וכן פגם בתולה כתובתה מאתים ובעולה מנה עכ"ל, ותמוה טובא דהא מתניתן לעיל בכתובות מ' ע"א וע"ב פגם שמים כאילו היא שפחה נמכרת בשוק לעבד שיש לרבו קורת רוח ממנו ורוצה שיטעום טעם בתולה ולכאורה יש לומר דמתניתן סבירא ליה כתובה דרבנן לכן סבירא ליה פגם אחר ורש"י סבירא ליה כתובה דאורייתא הוא דהא תנאי פליגי ואם כן היינו פגם פחת כתובה ולא קשה מידי, אבל זה אינו דמלבד דמנא ליה הא עוד זאת דהא באמת אמרינן דף ל"ט: יצא כסף קנסה בכתובתה וכלשנא דקרא הכי כסף ישקול כמוהר הבתולות דנפקא לן מיניה כתובה דאורייתא וצ"ע, שוב מצאתי בתוי"ט שתמה כן על רש"י התם במשנה וי"ו פ"ד, ועוד הוסיף לתמוה דלא אשכחן זכות לאביה בכתובה וכו' עש"ה, ור"ל והא מסקינן מ': וריש פרק נערה דבושת ופגם דאביה הוא ולא דידה אי משום דיהיב מפתה אע"ג דמדעתה עבד, או משום אי בעי מסר לה אביה למנוול ומוכה שחין, ולענ"ד נראה לומר אין זה קושיא חדא דאי נימא כתובה לאו דאביה הוא מהא מתניתין אין קושיא אף על גב דבעינן שישמעו עדים מפי התובע ואב תובע שיעידו פלוני אנס את בתי שפיר הוא התובע דמי בושת לעצמו ואי נימא גם הפגם לבתו בהרשאת בתו, ותדע דהא להראב"ד הצער באונס דידה הוא ומכל מקום האב משביעם על כרחך משום אינך בושת ופגם לבד א"נ גם הצער בהרשאת בתו כנ"ל, ועוד הרי באמת רבי יהודה סבירא ליה במתניתן פרק נערה דף מ"ג: אפילו השיאה כתובה ראשונה לאביה הואיל וברשותו נכתבת, וגם לרבנן דפליגי מודו בגירשה ונתארמלה מן הארוסין כתובתה לאביה ולכ"ע נמי אפילו מן הנשואין אם מתה בלא בנים יירשנה אביה ושפיר תובע האב הכתובה לפירוש רש"י הוא הפגם, וגם קושיא הנ"ל השניה שתמה התוי"ט בפשיטות, כבר מלתי אמורה דיש מקום לתרץ ולחלק בין כתובה דרבנן או דאורייתא, אלא שדחיתי מגמרא דף ל"ט דפגם כתובתה הוא נשלם בתשלומי הקנס כנ"ל, אמנם אני מוסיף להפליא על רש"י מהא דמסקינן ריש פרק הפקדון והכא שלהי שמעתין טעמא דרבי שמעון דפוטר משום דקנס קתבע מידי דקיץ ולא בושת ופגם דלא קיצי ואי פגם כתובה מנה הא נמי קיץ וממון הוא ולא קנס אם כן קנס ופגם קתבע ומאי טעמא דרבי שמעון דפוטר וצ"ע. ונראה לומר חוזק המלחמה הוא סיבת השלום, דהרי אמתני' גופא הרגיש תוי"ט והקשה במשנה ו' פרק ד', ובמשנה ג' פרק ה' דשבועות, אמאי לא תני בעדות פלוגתא דרבי שמעון באנס פלוני או פיתה כמו בפקדון בסוף פרק ה' ולא תירץ כלום:

ולענ"ד נראה היינו דקשי' ליה לרש"י לכן כי משני הש"ס דף ל"ג טעמא בשאנס פלוני או פיתה וכו' דחייבים משום בושת ופגם אתי שפיר גם לרבי שמעון מדלא פליג גם כאן והיינו טעמא דבתובע להבעל דין עצמו שישלם לו סבירא ליה לרבי שמעון קנס לבד קתבע מידי דקיץ וממילא ליכא כתובה דיצא כסף קנסה בכתובתה, ובושת ופגם דלא קיץ לא קתבע אבל אם משביע לעדים שיעידו לו שאנס פלוני וכו' שאין תובע מיד לשלם לו מודה רבי שמעון כיון דמשביע עידי קנס פטורים ודאי לאו קנס קתבע כלל אלא בושת ופגם בלבד אבל כיון דלא תבע קנס על כרחך הפגם שהוא ממון הוא יותר גדול מלבד פגם שלא קיץ שהוא כאילו שפחה נמכרת וכו' כמתניתן וגמרא דף מ"ם הנ"ל עוד תובע פגם כתובה מנה דקיץ גם כן דהא בעינן למימר ואימא חמשים מכל מילי אמר רחמנא אי לא דגלי קרא אם כן כיון דיצא כסף קנסה בכתובתה ותשלומי הפגם הוא כמתניתן הנ"ל, אבל אם אין תובע הקנס תובע ודאי מיהת פגם גדול מנה דכתובה שהוא ממון וגם קיץ וגם רבי שמעון מודה ביה ואתי שפיר פירוש רש"י וכל תמיהותינו ותמיהות התוי"ט הנ"ל חדא מתורץ באידך, ועל פי זה נראה לומר גם כונת רש"י הכא אינה סותרת סוגיא דסוף פרק הפקדון דהכי קאמר התם רבנן סבירא ליה אף בושת ופגם קתבע היינו פגם דלא קיץ דתנן לה במתניתן דף מ"ם הנ"ל ואף חלק מה מהקנס דהיינו מנה שמפסדת מכתובתה אבל הקנס חמשים כסף לא תבע כלל והיינו כפירוש רש"י הכא רק בושת ופגם קתבע דמנה מכתובתה נמי היינו פגם לרש"י לטעמיה בשבועות ל"ג הנ"ל ודו"ק:

ולכאורה קשה הרי ברייתא דמייתי אביי בסמוך לקמן רישא רבנן דרבי שמעון ילפי מומעלה מעל בד' ריבה אפילו קנס גרידא כגון מוציא שם רע וכפל וארבעה וחמשה ולמאן דאמר של עבד חייב בשבועות הפקדון אם כן למה הוצרכו רבנן להשיב לרבי שמעון אעפ"י שאין משלם קנס על פי עצמו משלם בושת ופגם וכו' ותיפוק ליה דאפילו קנסא תבע נמי רחמנא רביה לחייב ומעלה מעל ריבה, אמנם הא בורכא דזהו בעמד בדין דוקא ורבי שמעון ורבנן בלא עמד בדין מיירי דאילו מודה מיפטר, אבל הא קשיא לי על הרמב"ם אמאי לא הביא האי ברייתא דרבנן דפליגי עם רבי שמעון בתובע קנס ברייתא דרבנן דפליגי עם רבי שמעון בתובע קנס בפירוש אלא שעמד בדין דלרבי שמעון רחמנא פטריה מוכחש ולרבנן רחמנא רביה מומעלה מעל וקיי"ל כרבנן כגון מוציא שם רע וכיוצא בה, וצ"ל כיון שכתב ה"ט שאעפ"י שאינו משלם קנס על פי עצמו וכו' בפרק ח' דין ג' הנ"ל כלישנא דרבנן ממילא משמע טעמא דלא עמד בדין הא אם עמד בדין שמשלם גם קנס על פי עצמו חייב גם אם תבע קנס בפירוש וזה דוחק וצ"ע:

ודע דזה לשון הרמב"ם בפרק ז' משבועות הלכה ג' ד' וכן אם תבעו בקרקע או בעבד וכו' פטור משבועת הפקדון וכו' לפי שנאמר בפקדון או בתשומת יד וכו' ויצאו עבדים שהוקשו לקרקעות ובפרק ח' הלכה ב' וכן האומר לחברו המית שורך את עבדי וכו' והעבד שתבע רבו ואמר לו הפלת שיני וסימת עיני וכו' פטור וכו' לא היה משלם מפני שהוא קנס וכו' ותמוה שסותר את עצמו דבפרק ז' קרי ליה לעבד ממון ומשום קרקע הוא ממועט, ובפרק ח' קרי ליה קנס ומהאי טעמא פטור, ובאמת תוס' הכא בשמעתין בד"ה הפלת וכו' הקשו כן אברייתא למה לי טעמא בעבד לפוטרו משום קנס ותיפוק ליה דעבדים הוקשו לקרקעות ותירצו לענין קרבן שבועת פקדון לא הוקשו להאי תנא אבל על הרמב"ם התמיה במקומה עומדת שסותר את עצמו וצ"ע, ונראה לומר בפרק ז' מיירי בטוען לחבירו עבד יש לי בידך הרי ממון הוא תובעו ולא קנס הוא פטור משום שהוקש גוף העבד לקרקע, אבל בפרק ח' העבד שתבע לרבו וכו' הרי העבד תובע את עצמו שיצא לחירות אין תובע קרקע אלא אדרבה מטלטלין להיות בן חורין תובע אבל זהו קנס הוא שיצא לחירות בהפלת שינו ומשום הכי פטור דאלו הודה מיפטר כנ"ל וממילא מתורץ קושית התוס' הנ"ל ודעת תוס' הוא ע"ב דגם בן חורין כל אדם הוקש לקרקע וכהוכיח תוס' במגילה סוף דף כ"ג וכן הוא דעת רש"י בקדושין דף ז' ועי' תוס' שם וכן הוא דעת הראב"ד בהשגות פרק ה' מהלכות טוען ודעת הש"ך חו"מ סי' צ"ה ס"ק ח"י, אבל הרמב"ם לטעמיה לדעת ה"ה שם לא קשה מידי קושית התוס' ואין סתירה בדבריו, שוב מצאתי להגאון בקצה"ח סי' צ"ה שכתב כדברינו הנ"ל ממש לתמוה על הרמב"ם מקושית תוס' הנ"ל ותירץ כדברינו והנאני, שוב ראיתי להגאון בספר הפלאה על דרך התוס' בשמעתין שהרגיש בכל זה ויישב קושי' התוס' אזלי שפיר אפילו לדעת הרמב"ם דבעל חי לא הוקש לקרקע ועל פי אידך דהרמב"ם דסבירא ליה תובעו דמי קרקע דינו כקרקרע, הכי נמי דמי עבד כיון שבא מחמת עבד דינו כתביעת עבד עש"ה, ובמחילת כבודו אם כי דבריו בכונת התוס' כנים ומתוקים הם אבל לא הרגיש דאם כן קשיא על הרמב"ם לטעמיה קושית התוס' וצ"ע כנ"ל, אלא על כרחך כיון בעבדים גופייהו פליגי תנאי ואמוראי דסבירא להו לא הוקש לקרקע, גם לדידן סבירא ליה לרמב"ם נהי דעבד גופיה אתקש לקרקע אבל מיהא דמי עבד לא הוקש לדמי קרקע דדון מינה ואוקי באתרא דגבי היקש לכ"ע סבירא ליה אוקי באתרא כמ"ש באסיפת זקנים לבבא קמא דף כ"ה ע"ב ודוקא דמי קרקע סבירא ליה לרמב"ם דינו כקרקע, אבל דמי עבד לאו כעבד דמי, וממילא אפילו אי סבירא ליה לרמב"ם דבעל חי נמי אתקש לקרקע לא קשה מידי עליה השגת ראב"ד מחבלת בי שתים וכו' דדמי עבד ודאי מטלטלין הוא, והוא הדין דמי אדם בן חורין כנ"ל, ואגב ראיתי בקצות החושן שם שהקשה אי דמי קרקע כקרקע כדסבירא ליה לרמב"ם ואי בן חורין נמי אתקש לקרקע, ולהתוס' נמי דסבירא ליה עבד לבד אתקש מכל מקום הרי העלו דבדמי עלי מיהת כיון ששמין אותו כעבד ודאי הוקש לקרקע, אם כן הרי פגם באנוסה ומפותה דשמין אותה נמי כשפחה ולכ"ע אתקש לקרקע אם כן לרמב"ם פגם הוי ליה דמי קרקע וקשיא מאי טעמא דרבנן דרבי שמעון בשמעתין דסבירא ליה בושת ופגם תבע לכן חייב קרבן שבועת פקדון, והרי פגם הוי ליה דמי קרקע עש"ה, ולענ"ד הרמב"ם מודה גבי עבד גופיה דדמיו אינם הוקשו לעבד עצמו כמו בקרקע וכנ"ל ולק"מ, ולסברת הגאון מקום יש בראש לתרץ תמיהותינו ותמיהת התוי"ט הנ"ל על פירוש רש"י דשבועות ל"ג שפירש פגם הוא פחת כתובה מנה, והוא נגד מתני' וגמ' כתובות ל"ט מ"ם דשמין אותה כשפחה וכו' ונ"ל דהיינו דקשי' ליה לרש"י לטעמיה דגם בן חורין הוקש לקרקע ועל כל פנים בשמין אותו כעבד ושפחה ודמי קרקע נמי כקרקע ומאי קאמר ש"ס התם אי משביע עידי קנס פטורים מתניתן דאנס פלוני ופיתה את בתי משום בושת ופגם חייבים, והא גם פגם הוי ליה משביע עידי קרקע לכן פירוש רש"י פגם הוא לדידיה על כרחך פחת כתובה מנה, ומתני' וגמרא דכתובות ל"ט דפגם שמים אותה כשפחה וכו' אתיא אליביה דמאן דאמר משביע עידי קרקע חייב דהא תנאי פליגי ביה: ועיין בטו"ז בא"ח ססי' של"ו כתב יש ליזהר שלא יתלוש מן עור שלו בידו או במקום אחר דהוי כמחובר לקרקע וכן משמע בריש סנהדרין דאדם הוי כקרקע עכ"ל, ותמוה דהא פלוגתת ראשונים הוא בראיה זו מסנהדרין אי גם בן חורין אתקש לקרקע או לא, ועוד הא משום גוזז חייב כמ"ש בש"ע ובמג"א סי' שכ"ח סקל"ה אם כן לכ"ע אפילו אין דינו כקרקע נמי גם בתלוש איכא גוזז ועיין מג"א ודגמ"ר סי' ש"ג וצ"ע ועיין בפרמ"ג שם, ונ"ל כונת הטו"ז כיון דאדם מקרי גדולי קרקע חייב נמי בתולש עורו משום קוצר, אלא שזה אינו, חדא דאי משום קוצר אינו חייב בפחות משיעור כגרוגרת וכבר אחייב משום גוזז, ועוד הא מהתם שמעינן רק דאדם הוי כקרקע ממש, אבל על שהוא גדולי קרקע אין ראיה, והרי תוס' בשבת דף ע"ג: בד"ה מפרק העלו דגם בהמה לא מקרי גידולי קרקע ומכ"ש אדם אלא הרמב"ם בפרק ח' משבת דחובל באדם ובבהמה משום מפרק תולדה דדש חייב סבירא ליה אע"ג דאין דישה אלא בגידולי קרקע קיי"ל כרבנן דר' יהודה דף ע"ה בשבת שם על כרחך סבירא ליה אדם נמי גידולי קרקע מקרי, וטעמו נראה לי דלשיטתיה אזיל כיון דסבירא ליה בן חורין לא אתקש לקרקע גופיה על כרחך גידולי קרקע מקרי, ורש"י לטעמיה דסבירא ליה בעל חיים אתקש לקרקע לא מקרי אדם גידולי קרקע ולית ליה חובל משום מפרק דהא אין דישה אלא בגידולי קרקע לכן פירוש רש"י טעמא דחובל משום נטילת נשמה הוא כנ"ל דאזלי רש"י ורמב"ם בשני פלוגתות אלו לשיטתם, מכל מקום דברי הטו"ז תמוהים וצ"ע, וראיתי למורי הגאון בספר מגן אבות דף ד': הקשה על הרמב"ם דגם אדם מקרי גידולי קרקע סבירא ליה כנ"ל אם כן הקוצץ שער או צפורן לחייב משום קוצר, וכן כתב עוד שם דף ה' ע"ד ושם ציין בזה על הטו"ז סי' של"ו הנ"ל ונראה לי שהבין כונתו כנ"ל, אבל תמיהני מאד כנ"ל, ונראה לי דמכל מקום אם הצפורן והשיער ישנם כגרוגרת מיהת לחייב תרתי גם משום קוצר קשיא ליה ואתי שפיר גם כונתו בטו"ז כנ"ל, והנה בחולין קל"ט: אמר ליה פפונאי לר' מתנא מצא קן בראשו של אדם מהו אמר לו והאדמה על ראשו, ופירש"י שמע מינה אדם גופיה אדמה הוא מדלא אבדה את שמה בראשו דלא קרייה עפר והשתא נמי על הארץ קרינא ביה, הרי בהדיא כדסבירא ליה לרש"י לטעמיה בכל מקום דבעלי חיים אתקש לקרקע, שוב מצאתי להמג"א בספר זית רענן סוף פרק נ"ח מייתי ש"ס דחולין הנ"ל וכתב ז"ל וכיון דפשיט ליה ואדמה על ראשו דאדם יש לו דין מחובר וכן הוא בפרק קמא דסנהדרין לענין מעילה וכו' ותוס' בקדושין דף ז' כתבו שאדם דינו כתלש עכ"ל, וצל"ע על הטו"ז ססי' של"ו הנ"ל דמייתי לה מפרק קמא דסנהדרין דאדם הוי כקרקע ואדהתם הרי פליגי תוס' כנ"ל, טפי הוי ליה להביא מגמ' ערוכה שלהי חולין הנ"ל דנפקא לן מקרא והאדמה על ראשו כנ"ל, שוב מצאתי להגאון בשו"ת בית אפרים חא"ה סי' קי"ח האריך בכונת תוס' ובדברי הפלא"ה, ויש לתמוה על בעל תורה אור שציין בחולין קל"ט: הנ"ל על פסוק ואדמה על ראשו [שמואל ב' ט"ו] והוי ליה להקדים ציונו [שמואל ב' א' פסוק ב'] ויש לומר התם איש עמלקי היה יש לומר דוקא אדם גוי או גר מאומות העולם אתקש לקרקע ודינו כמחובר שמצינו בלאו הכי דאתקשו לבהמה וזרמת סוסים ובשר חמורים, לכן ציין על קרא המאוחר בחושי הארכי ישראל הי' ומכל מקום כתיב הכי, אבל קשה עדיפא הוי ליה להקדים ציונו [שמואל א' ד'] גבי איש בנימין כתיב ואדמה על ראשו וצ"ע:

רש"י בד"ה אבל משלם וכו' ולקמן מפרש טעמא דרבנן וכו' לא תבעו אלא בושת ופגם. והקשה מהרש"א שזהו נגד סוגיא דשבועות דאיתא בהדיא אף בושת ופגם קתבע, ונ"ל לתרץ דתוס' ד"ה ונשבע הקשה דהוי ליה למבעי נמי לרבנן במפרש דקנס קתבע ונראה לי דקשה ליה מאי טעמא שבק אביי בלשניה דאבעיא אנסת וכו' וגם ייחדת לי כלי דהא לא סגי בלאו הכי וכמו שנקט טענה העמדתיך בדין ונתחייבת לי ממון הוי ליה למימר נמי וייחדת לי כלי ונראה לומר דהרי בלא עמד בדין נמי מיירי ביחוד כלי מספק כמ"ש תוס' ד"ה רש"א אם כן אביי הוסיף באבעיא רק שעמד בדין ור"ל אחר שכבר תבעו וייחד לו כלי על הספק עד שיעמידנו בדין העמידו בדין ונתחייב לו ואם כן אין צריך להזכיר בפירוש יחוד הכלי וכמובן ואף דמתחילה לא היה מהני היחוד על הספק משום דבר שלא בא לעולם כמ"ש תוס' אבל כשעמד בדין אזי מהני היחוד דמעיקרא מכאן ואילך ואם כן לפירוש רש"י לרבנן רק בושת ופגם תבע, לא מצי מבעיא ליה בכהאי גוונא אף דמפרש עכשיו דקנס תבע אבל כיון דמעיקרא כשתבעו בדין בושת ופגם לבד תבע ועל זה היה חל יחוד הכלי דמעיקרא ולא על הקנס שלא תבעו אז ועכשיו שתבעו בפירוש רק הקנס פשיטא דפטור דליכא יחוד כלי ואתי שפיר דברי רש"י שהוכיח כן משום קושית תוס' אבל בשבועות שם דליכא התם הך אבעיא שפיר יש לומר לרבנן תרתי תבע:

ועוד נ"ל דתוס' הקשה בב"מ מ"ח. לסוגיא דהכא דעמד בדין נמי פוטר רבי שמעון ולריש לקיש דבעינן משיכה קשה אמאי פטור ותירץ דהא מודה ריש לקיש אליביה דרבי שמעון דמעות קונות ע"ש ואם כן לרבנן דרבי שמעון אליביה דריש לקיש משיכה קונה וליכא למבעיא כלל אליבייהו בעמד בדין דממה נפשך אי נטל ממנו הכלי פשיטא דחייב ואי לא פשיטא דפטור, וזהו אי פשיטא ליה לאביי דממון הוי לענין דחייב בהודאתו ולהורישו לבניו ורק לענין שבועה מבעיא ליה אבל לשיטת תוס' דגם לענין הודאה ולענין להוריש מבעיא ליה, הדרא קושיא לדוכתיה הוי ליה למבעי נמי לרבנן והוכיח רש"י כשיטתו מקושית תוס', אבל קשה לי מאי שנא שהקשה תוס' לריש לקיש מעמד בדין ומסוגיא דהכא ולא הקשה כן בבבא מציעא שם אמתני' דשבועות בלא עמד בדין נמי דהרי הקשה הכא לרבי שמעון תיפוק ליה דפטור משום יחוד כלי ותירץ שייחדו לו על הספק ואף דהוי ליה דבר שלא בא לעולם חדא ועוד קאמר אבל לריש לקיש לא מהני יחוד כלל אלא אם כן נתנו לידו וממה נפשך אם נתנו לידו מאי טעמא דפטור לרבי שמעון ואם לא נתנו לידו תיפוק ליה בלא טעמא דמודה מיפטר אף בממון ומאי טעמא דרבנן דחייב, ונראה לי בלא עמד בדין יש לומר שהאב התובע אומר שנתנו לידו אף דקנס תבע ומודה בקנס פטור מכל מקום יש לומר שטען שתפס בלא עדים והיה מהני תפיסתו במיגו דלהד"ם וחזר והפקידו אצלו דלרבי שמעון פטור משום דהשתא קנס תבע ואילו מודה השתא מיפטר ולא מהני תפיסתו למפרע כיון שעתה אינו בידו [ולא מבעיא להראב"ד אלא אף להרמב"ן והרי"ף דסבירא ליה מכל מקום מהני תפיסתו אבל כהאי גוונא שאינו בידו לא] וגם הוי ליה השתא מיגו למפרע ורבנן סבירא ליה בושת ופגם תבע ואם כן הוי ליה שפיר יחוד כלי בתפיסתו שתפס מעיקרא אבל בעמד בדין לית ליה בכהאי גוונא דודאי אף אי קנס תבע ממון גמור כיון שכבר תפס כמובן: תוס' ד"ה רבי שמעון פוטר תימא לר"י ותיפוק ליה וכו' וכאן בקנס מה יחוד שייך. ונ"ל דלא קשה מידי לפימ"ש הפלאה בטעם דבעינן יחוד כלי דלא להוי שעבוד קרקעות ותקשה קושית תוס' שבועות ל"ז למאן דאמר שעבודא דאורייתא אבל על ידי שיחד כלי הוי ליה מחל השעבוד ע"ש, ואם כן מהאי טעמא דוקא משבועה פטור ר"ל מקרבן דממעטינן מיניה אין נשבעין על שעבוד קרקעות כמו כופר בממון שיש עליו שטר וכן הוא בהדיא לשון התוס' לא מחייב קרבן אלא כשייחד לו כלי אבל בחומש למה לי האי טעמא ל"צ יחוד כלי ואם כן הוצרך רבי שמעון לטעמא דאין משלם קנס על פי עצמו לפוטרו אף מחומש, ועוד נ"ל לפימ"ש רשב"ם בבא בתרא קע"ה דילפינן שעבודא דאורייתא מוהאיש אשר אתה נושה בו וכו' אם כן זהו בממון דוקא אבל בקנס ליכא למילף מהתם דקנסא מממונא לא ילפינן ועדיפא מיניה דעת הש"ך סי' קי"ו סק"ה דבמלוה מחמת מכר נמי שעבודא לאו דאורייתא ע"ש, ולפי דברי רשב"ם מובן היטב דקרא אשר אתה נושה בו הלואה ממש משמע ולא מחמת מכר ואף להגידולי תרומות בש"ק שם דסבירא ליה במחמת מכר נמי שעבודא דאורייתא וגם הש"ך עצמו בסי' ל"ט סס"ק מ"ט מכל מקום דוקא במחויב מן הדין אבל בקנס ודאי לית ליה שעבודא דאורייתא ואם כן ממילא אינו צריך יחוד כלי והוצרך רבי שמעון לטעמא דאין משלם קנס על פי עצמו, ועוד נראה לי לפימ"ש התומים סי' ל"ט דבבכורות מ"ט מוכח דפליגי תנאי בהכי רבי מאיר ורבנן אי שעבודא דאורייתא או לאו ואם כן רבי שמעון מצי סבירא ליה דלא צריך יחוד כלי דסבירא ליה שעבודא לאו דאורייתא:

ועוד נראה לי ליישב קושי' דוקא בממון שיש עליו עדים למ"ד שעבודא דאורייתא הוי ליה נמי שעבוד קרקע ואם כן הכא דבהדיא תני ואחר כך הודה וליכא עדים לא הוי שעבוד קרקע ואין צריך יחוד כלי ולא קשה מידי קושי' תוס' ונראה לומר מהאי טעמא גופא נקט מתני' ואחר כך הודה ולא נקט שבאו עדים לרבותא לאפוקי מרבה בשבועות ל"ז שם ועיין מהרש"א ע"ד רש"י ריש פרק הפקדון שם ותקשה לרבי יוחנן ממתני' וגם לרש"י דפירש כאן אמתני' וז"ל חייב אם הודה אחר כך ועל כרחך לא היה גורס כן במתני' בהדיא וכן בשבועות ליתא במשנה ואם כן קשה על רש"י קושי' מהרש"א והכא דאגב גררא מייתי הש"ס מתני' ולא מייתי כלל הא דרבה שם לית ליה כלל כתי' מהרש"א שם וק', אבל לפימ"ש אתי שפיר דלרבותא דרבי שמעון נקטו כן על ידי עדים הרי בעי' יחוד כלי ולא משכחת בקנס פשיטא דפטור אלא אפילו הודה דאינו צריך יחוד כלי משום דליכא שעבוד קרקע נמי פטור מהאי טעמא שאין משלם קנס על פי עצמו, אבל דברי הפלאה הנ"ל תמוהים בעיני דאם כן מאי פריך הש"ס בבא מציעא מ"ח שם מברייתא דרבי שמעון דמרבה מקרא תשומת יד אלמא מעות קונה דמהני יחוד כלי לחוד ודלמא רבי שמעון סבירא ליה שעבודא לאו דאורייתא דאפיגי תנאי בבכורות ואינו צריך כלל יחוד כלי, איברא דבלא זה קשה מאי פריך מברייתא דרבי שמעון הרי מודה ריש לקיש אליבא דרבי שמעון דמעות קונות וצריך לומר דהכי מק' למאן דאמר משיכה קונה קרא דרבי שמעון דמרבה תשומת יד מאי עביד ליה ואם כן הא נמי לא קשה אף דרבי שמעון סבירא ליה שעבודא לאו דאורייתא א"נ מרבה תשומת יד בליכא עדים אלא הודה דאין צריך יחוד כלי א"נ מרבה רק לחומש כדמשמע לשני' לרבות תשומת יד להשבון ואין צריך יחוד כלי רק לקרבן ולא קשה מידי לכאורה קושי' הש"ס מרבי שמעון על ד' אנפין מכל מקום קשה מאן דאמר שעבודא דאורייתא וכן מאן דאמר משיכה קונה קרא דרבי שמעון למאי אתי, אמנם מכל מקום קשה לטעם הפלאה דלמא קרא אתי להשבון ר"ל לחומש דאין צריך יחוד כלי כלל ועוד דלמא קרא אתי להודה בלא עדים דאין צריך יחוד כלי כלל כיון דליכא שעבודא דאורייתא, ועוד אינו משלם דלהוי על ידי יחוד כלי כמחל לו שעבוד קרקע אם כן למה לי דוקא שיהיה קנוי' לו לגמרי במשיכה או במעות בלאו הכי נמי מוחל לו וצ"ע:

והנה מהרש"א הקשה מאי שנא דרבנן ניחא להו ותי' דיש לומר שכבר הודה לו בושת ופגם ויחד לו כלי אבל לרבי שמעון לית ליה הכי דהרי אי מודה מיפטר דקנס קתבע ע"ש, ודבריו תמוהים טובא דאם כן הרי מכל מקום צריך רבי שמעון לטעמא דאין משלם קנס על פי עצמו ומאי מקשה אם כן תוס' לרבי שמעון נמי דלמא באמת הכי קאמר רבי שמעון דאין משלם קנס על פי עצמו וממילא לא משכחת יחוד כלי דל"ל שכבר הודה לו ויחד לו כלי דהא אי מודה מיפטר ועוד דזה אינו דהרי דין דמודה בקנס פטור הוא דוקא במודה לפני ב"ד סמוכים אשר ירשיעון אלקים דילפינן מיניה וכמ"ש הטור חו"מ סי' א' בשם רמב"ן על הודאה בזמן הזה ע"ש ואם כן כיון דלא עמד בדין שפיר יש לומר לרבי שמעון נמי כמו לרבנן דכבר הודה לו ויחד לו כלי ועכשיו תובעו דלא נפטר בהודאתו וזה גם על התוס' קשה באמת אמאי לא תירצו הכי וצריך לומר דלא סבירא ליה כרמב"ן הנ"ל ומכל מקום קדמייתא קשה על מהרש"א וצל"ע ולענ"ד לתרץ קושי' רש"א דהנה במשנה א"ל משלם בושת ופגם על פי עצמו, וקשה מאי טעמא שבקו נמי צער כיון דבאונס נמי מיירי כמ"ש אנסת וכו' וכן הרגיש בכ"מ הל' נערה פ"ב בשם נכד הר"מ ז"ל ותי' דנקט מה דשייך בתרווייהו גם במפתה, ודבריו תמוהין דא"כ לא מייתי נמי ראי' מרישא דלא נקט אף על פי שאין משלם קנס וצער עכ"ל דצער אינו קנס דהא יש לומר נמי דנקט רק דשייך דתרווייהו ונראה לומר על פי מה שכתבו תוס' לעיל ל"ה גבי לא קנס ולא פתוי דשם קנס באונס שייך טפי אם כן הוי ליה למימר שאין משלם קנס וצער ואתי שפיר ראייתו כצ"ל לדעתו, אבל לענ"ד נראה לי מזה ראיה להראב"ד דסבירא ליה צער דידה הוי וכיון שהיא לא תבעה אותו אלא אביה אנסת וכו' בתי וכו' והלח"מ פ"ז מהלכות שבועות הוכיח בדעת הרמב"ם דאף על גב וכחש בעמיתו כל דהוא משמע אפילו לא תבעו כלל כמ"ש בשבועות ל"א מכל מקום בעינן שהשבועה יהיה בפני בעל הדבר דוכחש בעמיתו משמע שהוא עומד שם ע"ש, אם כן מהאי טעמא לא נקט משלם בושת ופגם וצער כיון שאינה עומדת שם וצער דידה, ועוד כיון דבעינן יחוד כלי ומשכחת לה שייחד לו על הספק כמ"ש תוס' ואם כן להראב"ד דצער דידה הוא ולדידה עדיין לא יחד כלי על הצער שלא תבעה אותו ולכן לא נקט בושת ופגם וצער וראי' לראב"ד, אמנם נראה לי לפי מה שכתבו תוס' בסמוך גבי עבד הוי ליה יחוד כלי מה שתובע גופו אם כן במפתה שאם כונסה אינו נותן קנס ולשיטת רש"י שפיר, דסבירא ליה לרבנן רק בושת ופגם תבע ולא קנס אם כן אף דתניא לעיל דף ל"ט בושת ופגם נותן מיד מכל מקום יש לומר כיון שלא תבע קנס רק בושת ופגם לרבנן משכחת דמשלם בושת ופגם דהוי ליה יחוד כלי שהבטיחה שישא אותה לאשה או שקדשה מיד והוי ליה הקדושין וגופה יחוד כלי ומהאי טעמא נקטו בדוקא בושת ופגם ולא צער דבאנוסה מכל מקום נותן קנס ובושת ופגם אף ולו תהיה לאשה ולא הוי יחוד כלי ולכן לא הקשה תוס' לרבנן אבל לרבי שמעון הקשה שפיר למה ליה האי טעמא ותיפוק ליה וכו' ומתורץ קושי' מהרש"א:

ועוד תמהו הפ"י והפלאה מאי הקשה תוס' כלל הרי טעמא עדיפא נקט רבי שמעון ע"ש, ונראה לומר לפי קושי' אביי לקמן טעמא דלא עמד בדין הא עמד בדין דמשלם על פי עצמו מחייב אבל אי הוה קאמר טעמא משום יחוד כלי גם בעמד בדין שייך כי קושי' תוס' באמת לריש לקיש אם כן הקשה שפיר דהוי ליה למנקט טפי היינו טעמא דכולל אף לעמד בדין, ועוד יותר נראה לומר לפימ"ש תוס' לעיל מ"א ע"א דאי קאי רבי שמעון דלעיל אמתני' דשבועות עכ"ל תרי תנאי אליבא דרבי שמעון ואם כן להאי תנא דאינו משלם בושת ופגם משום דלא כל כמיני' ממילא ליכא יחוד כלי בין בעמד בדין בין לא עמד בדין דהא לא שקלינן מיני' כלל כנראה כל מלשון רש"י לעיל ד"ה דלא פגים לה ואיך תבעו כלל ואם כן אתי שפיר טובא תמיהת תוס' למה לי טעמא דאין משלם קנס ותיפוק ליה משום יחוד כלי כמו דלא שייך יחוד כלי בקנס לכ"ע הכי נמי להאי תנא דרבי שמעון אף בבושת ופגם לא שייך יחוד כלי מהאי טעמא דלא שקלי' מיניה וארווח לן בזה טובא אילו אמר היינו טעמא דהשתא במציאות פליגי מאי קתבע בסתם אבל להאי טעמא כ"ע מודו דתרתי תבע ופליגי דאזלי לטעמייהו רבי שמעון לטעמיה ליכא יחוד כלי גם על בושת ופגם כמ"ש מהרש"א על קנס לרבי שמעון כנ"ל ורבנן לטעמייהו סבירא להו יחוד כלי על בושת ופגם כמ"ש מהרש"א, אמנם זה אינו דאם כן כי תירצו תוס' שייחדו על הספק מאי מקשו תו תוס' דהוי ליה דבר שלא בא לעולם זהו קנס אבל בושת ופגם הוי לי' דבר שבא לעולם ואם כן מכל מקום לא הוי שייך הך טעמא רק על קנס וממילא לא קשה מידי דטעמא עדיפא נקט כי קושי' הנ"ל כמובן:

ודע דתמיה לי על דרך תוס' דף מ"א שהכריחו תרי תנאי אליבא דרבי שמעון מנא ליה כן הרי סברא זו דלא כל כמיני' לפגום וכו' ודאי רק מדרבנן הוא דליכא קרא על זה לפוטרו בהודאתו מן התורה ואם כן אילו היה תבע בושת ופגם מן התורה היה חייב קרבן ורבנן לא מצי לאפקועי מקרבן תורה דחייב וצריך לומר תוס' סבירא ליה כיון דרבנן פטרוהו משום לא כל כמיניה תו הוי ליה הפקר בית דין הפקר ופטור מקרבן מן התורה דליכא כפירת ממון מן התורה נמי וכמ"ש סברא זו בבית יוסף אבן העזר סי' כ"ח לענין אי מקדש בממון שקנה רק במעשה גזילה ע"ש, וכן מוכח נמי מתוס' הכא דהקשה הרי דבר שלא בא לעולם הוא ומאי הקשה הרי הא דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם רק דרבנן הוא דליכא קרא על זה וגם כדי שלא יהיה פלוגתא רחוקה דלרבי מאיר אף מדרבנן קנה ואם כן מן התורה הוי ליה שפיר יחוד כלי ומשום דרבנן ליכא לפוטרו מקרבן דאורייתא ולא מצי אמר רבי שמעון היינו טעמא וצריך לומר נמי כנ"ל כיון דהפקר בית דין הפקר תו מן התורה לא הוי יחוד כלי אמנם כן ק"ל על הברייתא דמייתי אביי יכול יהיה חייב תיפוק ליה וכחש וכו' למה לי קרא ומן התורה לחייב כי רצה לאוקמי בלא עמד בדין מיירי אם כן הרי לא משכחת יחוד כלי דהא הוי ליה דבר שלא בא לעולם כי קושי' תוס' דרבי שמעון על כרחך סבירא ליה הכי, בלא זה לא קשה מידי דהוה אמינא הא דדבר שלא בא לעולם לא קנה רק דרבנן הוא ומן התורה הוי ליה יחוד כלי ושפיר הוה אמינא חייב אי לאו קרא אבל לסברת תוספות הנ"ל קשה, ונראה לי דהוה אמינא בושת ופגם תבע ושייך יחוד כלי כמ"ש מאי הקשה תוס' ד"ה לא בשלא וכו' למה לי קרא הרי מודה מיפטר וכו' הרי עכ"ל בלאו הכי דהוה אמינא בושת ופגם תבע ולמה לי כונת תוס' הוא דבשלמא משום יחוד כלי שפיר יש לומר דהוה אמינא בושת ופגם תבע ואיכא יחוד כלי וגבי עבד דנקט נמי איכא יחוד כלי אף בלא עמד בדין שהוא תפוס בעצמו וכמ"ש תוס' אבל לענין דמודה מיפטר ל"ל דהוה אמינא בושת ופגם תבע דאם כן עבד דליכא רק קנס לבד למה לי דנקטי' למעטו מקרא פשיטא כיון דמודה מיפטר זה אינו דהא לא מתרצו התוס' כלל דיש לומר אסמכתא מה שאין כן לקמן דהוי דרשה גמורה לדבר אחר וכו' ואם איתא הרי הכי נמי דרשה גמורה הוא לענין א' באונס ומפתה כנ"ל, ועוד גם בעבד לא הוי פשיטא דהוה אמינא כיון דתפוס הוא בעצמו לא מהני הודאתו לפוטרו דתפס לא מפקינן מיניה אף שהודה אחר כך דהרי הראב"ד הוצרך לראיה על זה דלא אמרינן כן דתפיסה הוי כעדים מעבדו של רבן גמליאל אם כן יש לומר דקמ"ל קרא סברת הראב"ד דמהני הודאתו לפוטרו אף שעבד תפוס מקמי הודאה, איברא תוס' לטעמם שלהי פרקין דלעיל שכ' דתפיסה דמהני בקנס תקנת חכמים הוא ולא מן התורה למה לי קרא קמ"ל הא אבל קמייתא מיהת אתי שפיר דעל כרחך מתירוץ התוס' מוכח דק"ל אתרווייהו ומאי קושיא הרי על כרחך מוכח בלאו הכי דהוה אמינא בושת ופגם תבע אי לאו קרא קמ"ל קרא וכחש וכו' יצאו אלו שהן קנס וקנס קתבע, ונ"ל תוס' סבירא ליה אי משום יחוד כלי אין מוכרח לתרץ כן דבלאו הכי אתי שפיר דיש לומר דהוה אמינא אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואיכא יחוד כלי קמ"ל מה אלו מיוחדין שהן ממון ושייך יחוד כלי יצאו אלו שהן קנס ואילו מודה מיפטר לא משכחת יחוד כלי אלא מספק והוי דבר שלא בא לעולם ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולפי זה מן התורה הוא דאין אדם מקנה וכו' אבל לומר דהוה אמינא בושת ופגם תבע וקמ"ל קרא קנס תבע לא ניחא להו לתוס' לומר כן דהא בסברא תליא, ולתי' התוס' דיש לומר אסמכתא הוא גם הא מתרצא דאף דהוי ליה דבר שלא בא לעולם וליכא יחוד כלי נקט קרא לאסמכתא:

שוב ראיתי שהרא"ה תירץ באמת קושית תוס' הנ"ל אי בלא עמד קרא למה לי הא אי מודה מיפטר ותירץ כנ"ל דקרא לקנס, דאונס לחוד אתי דהוה אמינא בושת ופגם תבע קמ"ל קרא, ונ"ל דתוס' מיאנו בזה דאם כן תקשה על אביי ורבא דילפי מקראי לעיל דף מ"ם דלא הוי בושת ופגם בכלל חמשים מתחת אשר ענה או מהאיש השוכב עמה ואם איתא מהכא נפקא לן מדאיצטריך קרא בלא עמד לפוטרו על כרחך דהוה אמינא בושת ופגם תבע ואי בכלל חמשים הוי נמי הוי קנס ואם כן קראי למה לי כמובן, ועל הרא"ה קשה לי טובא בזה ויש לומר קצת דהוה אמינא רבי שמעון לטעמיה דרש טעמיה דקרא ולמה גלי קרא דקנס תבע הרי סברא הוא להיפוך דלא שבק אינש מידי דאי מודה ביה מיפטר וכו' אלא על כרחך הוה אמינא הא גופיה הוא טעמיה דקרא משום דחמשים כסף מכל מילי והכל קנס הוא וצריך קראי הנ"ל וכמובן כנ"ל ליישב להרא"ה לטעמיה ועמ"ש לקמן בסמוך מזה בס"ד:

תוס' ד"ה או דלמא וכו'. הקשה לשיטת רש"י ג' קושיות חדא דאין למחוק גירסת הספרים, ועוד תקשה אביי לנפשיה ממתני' דאין מוריש וכו' לרבי שמעון דהא לחייב בהודאתו ולהורישו שוים הם מסברא דמאי שנא ועיין מהרש"א, ועוד למה לו לתרץ רבה בשאר קנסות קאמר ות"ל באונס ומפתה נמי ולחייב בהודאתו, ונ"ל לתרץ תוס' לטעמם הקשו שפיר ורש"י לטעמיה לא קשה מידי דהנה ז"ל רש"י ד"ה אלא פשיטא בשעמד בדין והא דקתני יצאו אלו שהן קנס לקמן מפרש לה שעיקרן קנס עכ"ל, וז"ל מהר"ם א"ש בחי' כתובות שלו ע"ד רש"י הללו ולעיל בקושיית אביי שקאמר מאי לאו כשעמוד בדין לא פירש כלל מה דפריך לקמן ולפי הנראה ששם היה מקומו יותר לפרש לקמן מפרש בדברי רבי שמעון ולמה נטר רש"י עד כאן לפרש בדברי רבנן וצ"ע רב ליישב דבר זה עכ"ל, ונראה לי ליישב דהנה זה פשוט ומבואר הוא דרש"י לטעמיה דוקא פירוש קושית הגמרא אדהכא בעמד בדין גרידא נמי כיון דפשיטא דחייב בהודאתו איך קרי ליה קנס אבל לתוס' כי פשיט דעמד בדין פטור מקרבן הוא הדין דפטור בהודאתו לא קשה קושי' זו על לשון הברייתא אלא לקמן כי מוקי לברייתא בעמדה בדין ובגרה ומתה, והנה תוס' ד"ה לא בשלא הקשו למה לי קרא בלא עמד בדין ותי' הרא"ה דהוה אמינא כרבנן דבושת ופגם תבע קמ"ל קרא דקנס תבע וקאי וכו' אם כן קרא רק אקנס דאונס ומפתה כנ"ל, וצריך לומר דעבד נקט ברייתא אגב אבל לא דצריך קרא, אי נמי כמ"ש לעיל דהוה אמינא עבד הוי ליה תפוס בעצמו כעדים קודם הודאה כצ"ל לתי' הרא"ה, אבל קשה לי טובא אם כן גם למסקנא דמוכיח אביי מברייתא דעמד בדין מיירי עדיין מנא ליה לרבי שמעון הא מקרא דלמא קרא אתי בלא עמד בדין לאשמעינן דקנס תבע ולא בושת ופגם אבל עמד בדין לא וצע"ג, אמנם לשיטת רש"י ניחא דאי אתי קרא על לא עמד בדין מאי שנא דשמעינן קרא קנס תבע לענין דפטור מקרבן שבועה הוי ליה לאשמעינן קרא כן גבי ירשיעון וכו' דפטור מודה בקנס אפילו באונס ומפתה דקנס קתבע אלא על כרחך קרא לעמד בדין אתי דפטור מקרבן אבל בהודאה באמת חייב ואם כן מעיקרא כי אמר אביי מאי לאו כשעמד בדין בלא הכרח קאמר רק מאי לאו אם כן אף דמסבר' יש לומר בהודאה חייב אבל אי קשה מלשון ברייתא דנקט שהן קנס אמרינן תדע מכח קושי' דכמו שפטור מקרבן כך פטור בהודאתו ולא מצי רש"י לפרש לעיל קושי' זו ופרוקה מה שאין כן במסקנא דמוכרח בעמד בדין מיירי וגם מוכח דקרא יש לומר קמ"ל אף בלא עמד בדין דקנס תבע משום קושי' תוס' וקשה למסקנא מנא ליה לרבי שמעון דאתי קרא לעמד בדין ועל כרחך צריך לומר כשיטת רש"י דבהודאה פשיטא ליה לרבי שמעון דחייב כנ"ל הקשה רש"י שפיר ותירץ כנ"ל:

אמנם תוס' לטעמם שתירצו קרא אסמכתא הוא ול"ל תירוץ הרא"ה אין מוכח כרש"י איברא עדיין צל"ע על שיטת הרא"ה שתי' כנ"ל ומכל מקום סבירא ליה כשיטת התוס' וקשה לדידיה מנא ליה לרבי שמעון הא וכנ"ל וצ"ל שסמך הרא"ה על תירוץ אחר שתירץ עוד לקושית תוס' הנ"ל ע"ש ועמ"ש לעיל להקשות על הרא"ה ואם כן אין צריך למחוק גירסת הספרים דדוקא כי מייתי אביי ברייתא דרבי שמעון יליף מקרא דפטור עמד בדין מקרבן מוכח על כרחך דפשיטא ליה דחייב בהודאתו ולא קשה מידי תקשה לנפשיה ממתני' דאין מוריש דודאי מסברא אמרינן שוים הם להוריש ולחייב בהודאתו אבל אי קשה לזה מתניתן אמרינן תדע מכח קושי' דעל כרחך אין שוים אבל לרבה דא"ל בהדיא ממון הוי גם כן להורישו מקשה שפיר ממתני' אבל מעיקרא מקמיה דמייתי אביי מברייתא ואין מוכרח דממון הוא לחיוב הודאה נקטי' כאידך קושית תוס' כיון דמסברא שוים הם להורישו ותקשה לנפשיה ממתניתן דעל כרחך אינו ודאי ממון לחיוב הודאה ואתי שפיר גירסת הספרים דגם הא מספקא ליה ואם כן לא מצי לשנויא דרבה לחיוב הודאה קאמר דאם כן הוי ליה למימר רק קנסא הוא לפטור מקרבן וממילא ידעינן נמי דעל כרחך לחיוב הודאה ממון כנ"ל אבל אי להוריש קאמר דעל זה ליכא קרא דקנס אין מוריש לא מוכח הא מהא א"ש דהוצרך לומר לו בהדיא ופריך שפיר וצ"ל בשאר קנסות, אב תוס' לטעמם שתירצו דקרא אסמכתא הוא ולא כתירוץ הרא"ה הק' שפיר ורש"י לטעמיה לא קשה מידי:

ועוד נ"ל דהנה הראב"ד פסק בקנס דאי תפס לא מפקינן מיניה בזמן הזה אם הודה אחר כך מפקינן מיניה ולא אמרינן דתפיסה הוי כעדים מקמי הודאה והר"ן פרק מרובה הקשה עלי' דכהאי גוונא מחמת ביעתותא של זה שתפס הודה ואל הוי הודאה ביעתותא של זה שתפס הודה ולא הוי הודאה אלא בהודה מחמת עצמו כדסבירא ליה לר' אלעזר ב"ר שמעון גבי ראה עדים ממשמשים ובאים והקדים והודה חייב מהאי טעמא ע"ש, וראיתי בים של שלמה פרק קמא דבבא קמא סי' מ"ד הניח בתימה גדולה דהרי לא קיי"ל כר' אלעזר ב"ר שמעון אלא כתנא קמא דאפילו בראה עדים באים וכו' פטור ולא חיישינן לביעתותא ע"ש והשעה"מ בהלכות עבדים פרק ה' דין י"ז יישבו על נכון ע"ש ואם כן נראה לומר דעת רש"י בהא תליא כיון שזה התובע אומר העמדתיך בדין וגם נתחייבת לי ממון על פי עדים וצריך לומר שהלכו העדים והבית דין למדינת הים ועיין בהפלאה ושייך מירתת מחמת ביעתותא דשמא יבא אחד מהם או העדים או הבית דין ויכחישנו ואם כן לקושטא דמלתא סבירא ליה לרש"י כמו דאמרינן בכל דוכתא ר' אלעזר ב"ר שמעון ודאי כאבוה סבירא ליה והכי נמי רבי שמעון ודאי כבריה ר' אלעזר ב"ר שמעון ס"ל דחייש לביעתות' לכן אף אי פוטר מק"ש בהודאתו ודאי חייב אבל כיון דאינו מפורש דסבירא ליה לרבי שמעון כבריה ר' אלעזר ב"ר שמעון בהא אין צריך למחוק גירסת הספרים דלתנא קמא דר' אלעזר ב"ר שמעון דקיי"ל כוותיה אבעי' ליה גם כן אי מיפטר בהודאה ואם כן אביי לנפשיה לא קשה מידי ממתניתן להורישו דאי קשיא לן אמרינן רבי שמעון ל"ל כר' אלעזר ב"ר שמעון בריה ופטור בהודאתו, אי נמי סבירא ליה כר' אלעזר ב"ר שמעון מכל מקום ניהו דנתבע לא מיפטר בהודאתו היינו טעמא משום דמרתת ובעי' הודה מחמת עצמו אבל מכל מקום קנס הוי ולא ממון להורישו לבניו אבל רבה דאית ליה ממון הוי להורישו פריך שפיר ממתניתן:

ועוד נ"ל לפמ"ש שער המלך הנ"ל לחלק בין היכא שפוטר את עצמו מכלום בהודאתו גם התנא קמא מודה דחייש לביעתות' כיון שאינו נפסד בהודאתו אם כן לרבי שמעון לעיל סוף פרק אלו נערות דסבירא ליה אף בושת ופגם אין משלם על פי עצמו לכ"ע חייש לביעתותא כהאי גוונא ואם כן תוס' הרי מסקו לעיל דתרי תנאי אליביה דרבי שמעון וכונת רש"י הוא דחייב בהודאה היינו להך רבי שמעון דלעיל וגירסת הספרים אתי שפיר להך רבי שמעון דמתניתן דשבועות מבעיא ליה אף להודאה ואם כן לאביי מתניתן לא קשה דמתני' דהכא רבי שמעון דמתניתן דשבועות הוא אבל רבה דמשני אף להאי רבי שמעון ממון הוא להורישו אקשי ליה שפיר, וממילא מתורץ קושית תוס' מאי טעמא לא מבעיא ליה גם לרבנן בפירוש בהדיא דקנס תובע ולא קשה מידי דלרבי שמעון דמתניתן דשבועות גם הא אבעיא ליה לענין הודאה כגירסת הספרים והיינו אי סבירא ליה כבריה ר' אלעזר ב"ר שמעון דחייש למירתת או כתנא קמא דידיה אבל לרבנן דרבי שמעון כרבנן דר' אלעזר ב"ר שמעון סבירא ליה דקיי"ל התם כן כמ"ש היש"ש הנ"ל ומל"מ הלכות גניבה ושעה"מ הנ"ל שם דפטרי אפילו ראה עדים ממשמשים ובאים הכי נמי פשיטא דפטרי בהודאה כיון דמשלם בושת ופגם על פי עצמו אף שפירש בהדיא דקנס לחוד תובע כמובן וממילא נמי פשיטא דליכא קרבן כיון דהוי כפירת דברים ואם כן הוי כפירת ממון משום דמכל מקום משלם בושת ופגם והרי לענין שבועת הפקדון לא צריך תביעה כלל כמ"ש שבועות ל"א מכל מקום הוי מבעיא ליה רק ענין קרבן אבל בהודאה ליכא למבעי' לרבנן מה שאין כן לרבי שמעון בהא נמי מבעיא ליה לכן נקט טפי רבי שמעון:

ולענין קושי' ג' דתוס' דלמה לי לאוקמי לדרבה בשאר קנסות הוי לי' למימר באונס נמי ולענין הודאה נראה לומר דלשון רש"י ד"ה וכי אמר רבה וכו' בשאר קנסות ולא מיפטר תו בהודאה עכ"ל משמע בהדיא דבאונס ומפתה דגלי קרא ונתן דלא הוי ממון ומיפטר בהודאה נמי הרי בהדיא דהשתא גם רש"י מודה ומכח קושי' תוס' גופי' מדלא משני אף באונס ולענין הודאה וממילא מתרצא קושי' התלמידים שהביא מור"ם א"ש על קושי' הש"ס וכחש ונתן מבעי' לי' ומקשים לשיטת רש"י דהודאה פשיטא לי' דחייב אם כן הוי כפירת ממון והוה אמינא חייב קרבן שבועה וצריך קרא וכחש אף דכתיב ונתן דאינו יכול להורישו ע"ש, ולא קשה מידי דגם רש"י מודה השתא מדהוצרך לאוקמה לדרבה דוקא בשאר קנסות וזהו לשנא דאי הכי דמקשה הש"ס וריש לקיש דאוקמה דוקא בשאר קנסות עכ"ל דמיפטר בהודאה אם כן וכחש ונתן מבעי' לי' וזהו כונת רש"י בקושי' ת"ל ונתן מבעי' לי' וז"ל מאי ארי' וכו' מוכחש כי היכי דיליף שאר קנסות כלומר מדלא דמי לתשומת יד למהוי עיקר תחילתו ממון תיפוק ליה דהשתא נמי לאו ממונא הוא והיינו כמ"ש דעל שאר קנסות צריך לומר שעיקרן קנס אבל אונס ומפתה שהן קנס דוקא דפטור נמי בהודאתו ואף דהשתא נמי אסיק כבר דברייתא ר"ל שעיקרן קנס לפי מה שכתב רש"י אם כן מאי פריך תו לקמן בתר הכי מאי שהן קנס וכו' נראה לומר אדרבה השתא סבירא ליה שהן קנס דמוקים ברייתא בדוקא הוא וקאי על אונס ומפתה ולשון שהן משום דאינך נמי מיהת עיקרו קנס כמובן ועל זה פריך אם כן דנקט שהן קנס משום אונס הוי ליה למימר נמי ונתן וכי משני דקרא וכחש אתי לבגרה ומתה וכהאי גוונא הרי לא מפטר בהודאה פריך שפיר אי הכי דייקא מאי שהן קנס ממון הוא ועי' תוס' ד"ה כי איצטריך וכו', ולענ"ד נראה ראי' לרש"י דז"ל תוספות ישנים תשלומי כפל תשלומי ארבעה וחמשה רבי שמעון לא פליג אהא דלא שבק אינש מידי דכי מודה בי' מחייב ותבע מידי דכי מוד מיפטר דהכא הכל קייץ עכ"ל וקשה לי אם כן גם לרבנן למה להו לאתוי' גם זה מקרא ומעלה מעל וכן כי אמר יכילנא לשנוי לך כולה רבי שמעון קשה למה לי למנקט כפל ארבעה וחמשה לאתויי מקרא תיפוק ליה דהרי ודאי קרן קתבע וחייב בלא קרא נמי, וגם תקשה טפי כי אמר כולה רבי שמעון היא וסיפא בשלא עמד בדין מכל מקום בכפל ארבעה וחמשה הרי קרן קתבע ובלא עמד בדין נמי אמאי פטור, מיהו לזה נראה לי אדרבה להכי שבק רבי שמעון בסיפא הני ונקט רק אונס ומפתה ועבד משום דבכפל וד' וה' אפילו לא עמד בדין חייב אבל קמייתא קשה בין אי רבי שמעון היא רישא בין אי רבנן מכל מקום למה תני כלל לכפל ד' וה' לאתויינהו מקרא ומזה הוכיח רש"י דבהודאה פשיטא דחייב ול"ל לא שבק וכו' ושפיר קנס קתבע וצריך קרא לרבויינהו ופליג רבי שמעון גם בהני ותוספות ישנים לטעמם דפליגי על רש"י אזלי, ואם כן עדיפא נ"ל ג' קושי' תוס' על רש"י, דמעיקרא דלא אסיק אביי לומר דברייתא כולה רבי שמעון היא וכדמוקמינן בהדיא מדרישא בשעמד וכו' ועי' רש"י אם כן לא קשה מידי מאי שנא דרבי שמעון לא נקט הני גווני דרבנן ורבנן לא נקטו כל גווני דרבי שמעון דיש לומר אטו כי רוכלא לחשב וליזל נקטי כל אחד מהם מקצת מידי דקנס והוא הדין לאינך וממילא מוכח מדפליג רבי שמעון נמי על כפל וד' וה' כרש"י דחייב בהודאה פשיטא לי' כנ"ל אבל כי אמר ליה רבה יכילנא לשנוי' לך כולה רבי שמעון וכיון דחד תנא הוא ודאי ק' טובא מאי שנא דשבק בסיפא הני גווני דרישא כפל ד' וה' נמי ונקט עבד מאי דברישא לא נקטי', ועכ"ל משום דבהני בלא עמד בדין נמי חייב משום דודאי קרן תבע דלא שבק וכו' כתוספות ישנים הנ"ל ומוכח כתוס' בעמד בדין נמי מיפטר בהודאה והא דנקטה ברישא מקרא דחייב דהוה אמינא דמיפטר בהודאתו ל"ל צריך לומר אגב גררא דאינך נקטי' כמובן ודו"ק:

עוד נ"ל קושי' תוס' הא דלא מבעי' נמי לרבנן דמהרש"א תמה כיון דידע אביי ברייתא מאי קמבעיא ליה ונראה לומר חדא מתורץ באידך דקשה ליה כיון דרבנן בלא עמד בדין נמי מחייבי משום דבושת ופגם קתבע אם כן למה לי קרא דתמעול מעל ריבה אף דקרא צריך לכל אינך דתני מכל מקום אונס ומפתה לא הוי לי' למתני כלל ומכל שכן לתוספות ישנים הנ"ל תקשה נמי הכי על כפל ד' וה' וכנ"ל וצריך לומר דקרא אתי אם פירש בהדיא דקנס קתבע דומיא דמוציא שם רע דליכא רק קנסא לחוד ואם כן מוכח ממילא דלרבנן אפילו פירש בהדיא דקנס תובע נמי חייב מגזרת הכתוב וצ"ל הא דאמרו לי' לרבי שמעון משלם בושת ופגם על פי עצמו חדא ועוד קאמרי כמובן ואם כן לרבנן לא מבעי' לי' כלל כיון דידע ברייתא ומוכח ע"כ דרבנן מכל מקום מחייבי מגזרת הכתוב ואם כן מסברא הוי ליה למימר לרבי שמעון נמי בעמד בדין חייב כמו לרבנן אם פי' דקנס תובע וברייתא מוכח דפטור לר"ש והא לא אסיק אביי דהא דרבי שמעון נמי גזירת הכתוב הוא דהרי לא רצה להוכיח דעל כרחך מיירי בעמד בדין מדאיצטריך קרא כמ"ש תוס' ד"ה לא וכו' לכן מבעיא ליה לרבי שמעון מאי דכיון דברייתא מוכח לרבי שמעון פטור הוי ליה למימר לרבנן נמי פטור בפי' דקנס תבע וברייתא מוכח דחייב ורבה תי' לו מודינא וכו' דרחמנא פטרי' מוכחש ר"ל וגזרת הכתוב הוי לרבי שמעון איפכא לפטור כמו לרבנן לחיוב ודוק, אבל קשה אם כן למה להו לרבנן לומר אף על פי שאינו משלם קנס משלם בושת ופגם הרי בפירוש דקנס לבד תובע נמי ריבה קרא זה אינו דבעמד בדין דוקא ריבה קרא ומתני' בלא עמד בדין מיירי כמובן:

ע"ד קושי' מהרש"א על רש"י שפירש לרבנן רק בושת ופגם תבע ובגמ' שבועות אי' אף בושת ופגם ועמ"ש לעיל:

ונראה לי דהנה הפני יהושע והפלאה סבירא להו בכונת התוס' ד"ה רבי שמעון דקנס הוי דבר שלא בא לעולם משום דאלו מודה מיפטר וראיתי בספר דברי ר"ש השיג עליהם וכ' דהיינו טעמא דהחיוב קנס עדיין אינו מתחיל אז כשנעשה המעשה שעליו חייב הקנס אלא משעת העמדה בדין ואילך ע"ש, ולענ"ד הא אתי שפיר לרבא דסבירא ליה גבי בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה על שעבוד נכסים הכי נמי יש לומר בקנס על שעבוד הגוף אבל לאביי דסבירא ליה בשעבוד נכסים גם בעל חוב למפרע גובה הכי נמי הוי לי למימר בקנס על שעבוד הגוף מיהת דמחויב מיד משעה שנעשה המעשה שעליו חייב הקנס ועכ"ל לומר כיון דאילו מודה מיפטר קודם שעמד בדין ל"ל בי' דמשועבד למפרע משעה שנעשה המעשה והוי ליה שפיר דבר שלא בא לעולם ובזה נ"ל לתרץ קושי' תוס' ד"ה ר"ש וכו' שהקשה הרי הוי ליה דבר שלא בא לעולם ואם כן תיפוק ליה דליכא יחוד כלי, ונראה לי לאביי לא קשה מידי דהיא היא גופא טעמא דרבי שמעון באמת רק דלא מצי אמר ה"ט דליכא יחוד דיש לומר כתי' תוס' יחדו על הספק ולא הוי דבר שלא בא לעולם דלמפרע הוא גובה והוי ליה ממש כמו כלי זה יהיה שלך אם ירדו גשמים היום שכתבו תוס' לזה אמר רבי שמעון שאינו משלם קנס על פי עצמו וממילא ליכא למימר בקנס למפרע גובה והוי ליה דבר שלא בא לעולם וליכא יחוד כלי והרמ"א בחו"מ סי' ר"ט כתב דמקנה דבר שלא בא לעולם עם דבר שבא לעולם קנה הכל מיגו וכו' ועיין בסמ"ע ססי' ר"ג דג' דיעות במרדכי תליא בפלוגתא דג' אמוראי בקני את וחמור, ואם כן יש לומר דרבנן הכי קאמרי לרבי שמעון הרי משלם בושת ופגם על פי עצמו ועל זה שייך שפיר יחוד כלי על הספק דלמפרע הוא גובה וממילא גם על הקנס הוי ליה יחוד כלי דמקנה דבר שלא בא לעולם עם דבר שבא לעולם ומהאי טעמא אמרו בשבועות סוף פרק הפקדון אף בושת ופגם וקנס נמי והיינו למאן דאמר בבבא בתרא קמ"ג קנה כולו קני את וחמור אבל לדידן דקיי"ל קנה מחצה כרב נחמן ע"כ פירש רש"י דרק משום בושת ופגם לחוד מחייבי רבנן, וזה נ"ל פי' בתוספות ישנים שתי' דרבנן סברי על כרחך אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ורבי שמעון לדבריהם דרבנן קאמר ותמוה דרבנן הרי סברי בושת ופגם קתבע והוי ליה דבר שבא לעולם וכן הקשה בספר דברי ר"ש ולפמ"ש הכי פירושו דגם על הקנס מחייבי משום מיגו וכו' וכמאן דאמר קנה הכל, אמנם זה אינו דאם כן לא מקשה תו תוספות ישנים דהוי ליה למחשביה לרבנן בהדי אינך תנאי, לכן נ"ל פשוט תוספות ישנים סבירא ליה בושת ופגם נמי הוי ליה דבר שלא בא לעולם משום דקי"ל כרבא בעל חוב נמי מכאן ולהבא גובה כמובן ואין לומר אם כן מאי הקשה תו תוספות ישנים דהוי ליה למחשבא גם כן רבנן בהדי הני תנאי דסבירא ליה אדם מקנה וכו' ולפימ"ש לרבא דוקא צריך לומר לרבנן סבירא להו הכי אבל לאביי דסבירא ליה למפרע גובה הוי ליה בושת ופגם דבר שלא בא לעולם כנ"ל ולא חשיב שם רק תנאים דסבירא להו הכי לכ"ע ונ"ל דרמב"ן פי' כר"ש שם וכתב. דאביי רק בקרקע פליג מטלטלין מודה דמכאן ולהבא גובה ואם כן הכא יחד כלי מטלטלין קאמר ולכ"ע הוי ליה אם כן בושת ופגם דבר שלא בא לעולם ואתי שפיר תו קושייתם ודוק:

רש"י בד"ה חייב וכו' פי' אם הודה אח"כ. וקשה הוי ליה למימר באו עדים אחר כך דהוי רבותא לאפוקי מרבה דסבירא ליה כופר בממון שיש עליו עדים פטור ומהרש"א ריש פרק הפקדון עמד על דעת רש"י שם בריש מתני' שפירש נמי כן ותירץ שכן כתב לפי הסלקא דעתך שם אליבא דרבה אבל הכא דלא מייתי לדרבה כלל ועלה בתיובתא במקומו קשה על רש"י דהוי ליה למימר רבותא טפי וגם השתא דפירש הודה צריך לומר חייב רק קרן בושת ופגם ולא קנס וחייב סתם קתני אפילו קנס משמע והוי ליה למימר שבאו עדים, ועוד קשה לפי הגירסא שלפנינו כאן במתני' איתא בהדיא ואחר כך הודה [ומדברי רש"י מוכח דלא הי' גרס במתני' כן וגם בשבועות במקומו שם ליתא במתני' רק הכא] וקשה לרבי יוחנן כיון דאפילו עדים נמי הוי ליה למימר רבותא טפי ונ"ל דלקמן דף ע"ב מביא הר"ן דעת הראב"ד דסבירא ליה במשים עצמו רשע לא אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי אף לענין הממון שיש בו והר"ן משיג עלי' ע"ש, ונראה לי ברור דהראב"ד סבירא ליה כרש"י בקדושין ס"ה דילפינן הא דהודאת בעל דין וכו' מכי הוא זה ע"ש ואם כן התם אינו משים עצמו רשע דאי משים את עצמו רשע אין מניחין אותו לישבע על הודאה במקצת כמובן אם כן במקום שמשים את עצמו רשע ליכא קרא על זה, אמנם הר"ן וסייעתי' נראה לי דסבירא להו הודאת בעל דין ילפינן דמהני מקרבן שבועת הפקדון דכתיב והתוודו וכו' והיה כי יחטא ואשם וכו' משלם קרן וחומש ואשם הרי דחייב ממון בהודאתו אף במקום שמשים עצמו רשע שנשבע לשקר, אמנם כן קשה לי טובא על רש"י למה לו למילף מכי הוא זה הרי בהדיא כתיב גבי שבועת הפקדון וקל וחומר נמי הוא התם אפילו שמע"ר מהני הודאתו קל וחומר באין משים עצמו רשע, ועוד קל וחומר התם הרי אפילו אין תובעו כלל נמי מהני הודאתו כדאיתא בשבועות ל"א וכחש בעמיתו כל דהו וכן פירש הר"מ פרק ז' משבועות קל וחומר היכא דתובעו דאיכא נמי טענת ברי של תובע:

ונ"ל מהתם יש לומר דוקא באין עדים מכחישים אותו אבל אם הודה שנשבע לשקר ועדים מעידים לא זזה ידים וכו' ונשבע אמת ודאי אין מניחין אותו להביא קרבן חולין לעזרה לפי דברי העדים ונראה לי נמי הוא הדין קרן וחומש אין משלם ובאמת קיי"ל הודאת בעל דין יותר מעדים מהני כמ"ש ריש בבא מציעא מה לפיו שכן אינו בהכחשה ובהזמה ע"ש נמק"י ורש"י לכן יליף רש"י מכי הוא זה ושמעינן אפילו עדים מכחישין אותו ואומרים להד"מ כיון שהוא מודה במקצת ופוסל העדים חייב שבועה הרי דמהני הודאתו כהאי גוונא נמי, אמנם בריש בבא מציעא מייתי פלוגתא דרבי מאיר ורבנן אי עדים מחייבים קרבן חטאת ומסיק שם דבאשם נמי פליגי אבל תוס' הוכיחו שם דסוגיא דבבא קמא סבירא ליה באשם גם רבי מאיר מודה דכתיב והתודו ע"ש, והקשה באסיפת זקנים שם לסוגיא דבבא מציעא דבאשם גם רבי מאיר מודה דכתיב והתודו ע"ש, והקשה באסיפת זקנים שם לסוגיא דבבא מציעא דבאשם נמי סבירא ליה לרבי מאיר אפילו עדים מחייבים קרבן והתודו למה לי ותירץ וז"ל ויש לומר דאיצטריך לחייבו על פיו שאומרים שהוא פטור אפילו הכי מביא אשם וחומש וכל שכן קרן עכ"ל ע"ש, ואם כן דק"ל דמהתם הא נמי שמעינן דפיו אינו בהכחשה ודוחק לומר דרש"י לרבנן דרבי מאיר דוקא קאי אם לא נאמר דמהתם ליכא למילף דחידוש הוא דלא אשכחן לאו דמייתי עליה קרבן וכאן מייתי בשבועות הפקדון כמ"ש בשבועות כ"ו לענין שבועות ביטוי כהאי גוונא, אמנם כן הא גופא קשה מנא ליה הא דפיו אינו בהכחשה אם חוזר מהודאתו כיון דילפינן ליה מכי הוא זה ואילו באו עדים ואומרים לא הד"מ ואיהו מודה במקצת מנא ליה באמת דבעינן שבועה אף אי לאו משיב אבידה הוא כגון דליכא עדים קמן בשעה שהודה מנא ליה דבעינן שבועה מן התורה אף אם נשאר בהודאתו ומכל שכן אם חוזר בו וצ"ע: מיהת נשמע דסוגיות דבבא קמא ודבבא מציעא פליגי אי רבי מאיר באשם נמי פליג וסבירא ליה עדים מחייבין קרבן או דמודה באשם דהתודו כתיב ואם כן ממה נפשך אתי שפיר מתני' הכא אי באשם רבי מאיר מודה אם כן בעל כרחך בהודה מיירי קרבן שבועת הפקדון ואתי שפיר גירסא שלפנינו ופירש"י דבעדים ליכא קרבן לכ"ע ורבי יוחנן דאמר כופר בממון שיש עליו עדים חייב ר"ל נמי אם הודה בו ולאפוקי מרבה, ואי באשם נמי פליג רבי מאיר מלבד דיש לומר מתני' רבנן היא יש לומר נמי דקשה קושית אסיפת זקנים הנ"ל למה לי והתודו לרבי מאיר וצריך לומר דאפילו נגד עדים נמי כנ"ל ואם כן מתני' נמי נקט רבותא זו ואחר כך הודה אף שעדים מכחישים הודאתו חייב ואתיא אף שעדים מכחישים הודאתו חייב ואתיא אף כרבי מאיר ולא קשה מידי גם כן קושית מהרש"א אמנם כהאי גוונא נראה לומר לא פליגי רבנן דהא רבי שמעון פליג לעיל סוף פרק אלו נערות דאינו משלום בושת ופגם על פי עצמו דלא כל כמיניה לפגום וכו' וכהאי גוונא דאיכא עדים ודאי גם רבנן מודו דלא כל כמיניה לפגום ואם כן בושת ופגם נמי אינו משלם על פי עצמו מהאי טעמא ואמאי מחייבי רבנן משום דמשלם בושת ופגם על פי עצמו ודוק וצ"ע, ועיין בתוי"ט שבועות ריש פרק הפקדון מ"ש על זה ובתוס' חדשים שם צ"ע דבריו:

תוס' ד"ה מאי לאו וכו' בשלמא לרבי יוחנן וכו'. וקשה לרבי יוחנן הרי לרבי יוחנן נמי תקשה דהא מדרבנן לא קני רק משיכה ותו ממילא לא הוי יחוד כלי מן התורה דהפקר בית דין הפקר לשיטת הסוברים כן בבית יוסף חשן משפט סי' כ"ח ע"ש ונראה לומר הרי הקושיא הוא לריש לקיש דלמה לי קרא וכחש וכו' ולרבי יוחנן דמשיכה רק דרבנן למה לי דקרא לסמוך את עצמו דרבנן ומן התורה הרי שייך יחוד כלי אמנם לפמ"ש תוס' ד"ה לא בשלא וכו' דקרא אסמכתא הוא והכי נמי אי מיירי ברייתא בעמד בדין דמאי שנא השתא לסלקא דעתך וכן משמע לשון התוס' ד"ה לא הנ"ל אבל לקמן וכו' כי היכי דוכחש הוי דרשא גמורה וכו' משמע אבל עדיין השתא אסמכתא הוא אף אי מיירי בעמד בדין אם כן הדרא קושיא לדוכתיה לרבי יוחנן נמי תקשה ונ"ל לרמ"א בסי' קצ"ח בח"מ דס"ל מהני תנאי לרבי יוחנן דלקני מעות אתי שפיר דיש לומר לרבי יוחנן שהתנו ביחוד כלי שיקנה מעות אבל להש"ך שם קשה ונ"ל אונס ומפתה לא שכיח ובלא שכיח מודה רבי יוחנן דמעות קונות כמ"ש בבבא מציעא שם ובחושן משפט:

תוס' ד"ה דאחין וכו' תימה וכי לא ידע רבה מתני'. כגון שעמד בדין כבר וכפר ונשבע ואחר כך מת האב וחזר והודה ובכהאי גוונא דוקא סבירא ליה לרבי שמעון אין אדם מוריש וכו' כיון דעל כרחך אנן פסקינן ליה דפטור מקרבן מוכחש ל"ל דמורישו לבניו דהוי ליה תרתי דסתרן בהדדי ורבנן לטעמם דסבירא להו חייב קרבן שבועה שפיר מורישו דהוי להו ממון אבל אם אין באים בבת אחת סבירא ליה לרבי שמעון ממון הוי להורישו לבניו ואדרבה הוכיח רבה לפרש מתניתן הכי מדאמר רבי שמעון הרי הן של עצמה ואף בושת ופגם משמע שהן ממון גמור וכמ"ש תוס' דהרי הן לשון רבים עיין תוס' דף ל"ט לעיל ע"ב אבל אי מיירי מתני' כהאי גוונא אתי שפיר כיון דפטרינן ליה מקרבן משום דקנס תבע תו ל"ל מוריש לבניו כלל לא קנס ולא בושת ופגם דהוי ליה תרתי דסתרן, אבל מכל מקום אקשי ליה אביי דבספרי דברי ר"ש הקשה וז"ל לפי מה שמותיב אביי ממתני' להוכיח דרבי שמעון סבר אפילו עמד בדין אינו יורש אם כן למה קתני הכא פלוגתא דרבי שמעון ורבנן דוקא בקנס דנערה לפלגי בכל קנסות אי אדם מוריש לאחר שעמד בדין כמו שפליגי נמי לענין קרבן שבועה בכל קנסות וצ"ע לדעתי עכ"ל ע"ש ולכאורה ק"ל לתי' ר"י רחמנא גלי מונתן וכו' אם כן נילף מיניה לרבי שמעון ומנא ליה דלא ילפינן מיניה ונראה לומר רבה ור' יוחנן הוכיחו מהא גופא מדתני הכא דוקא פלוגתא זו כי קושי' הנ"ל על כרחך דוקא הכא פליג רבי שמעון אבל הא גופא קשה מאי טעמא באמת לא ילפינן מיניה ונראה לי משום דאיכא פרכא דכאן גלי קרא דכמו קנס אינו מוריש אף בושת ופגם כמ"ש תוס' במתני' ריש פירקין דהוקשו למי שזה ניתן זה ניתן אם כן אפילו ממון אינו מוריש ועל כרחך גזירת הכתוב הוא וחידוש ולא ילפינן מיניה והתינח למסקנא דילפינן מקרא ונתן אבל לאביי דבאמת יליף מיניה תקשה מאי טעמא תניא פלוגתא הכא דוקא, וכן לרבה בס"ד לפי מ"ש דמוקי למתני' בכהאי גוונא דאיכא תרי פסקי דסתרן לרבי שמעון כנ"ל תקשי נמי כן מאי שנא דתני פלוגתא בקנס דנערה הוי ליה למתני בכהאי גוונא בכל קנסות כי קושית דברי ר"ש הנ"ל ואם כן נראה לי דלא קשה מידי קושית דברי ר"ש על אביי דהיא היא גופא קושי' אביי דידע אביי ודאי דרבה רביה ידע מתניתן רק דמוקי לה בכהאי גוונא הנ"ל דהוי ליה תרתי דסתרן ולכן תו הקשה לו על זה שפיר ממתני' רבי שמעון אומר וכו' הרי הן של עצמה וכו' ור"ל ומ"ש אם כן דתני פלוגתא בקנס דנערה אינו מוריש דתקשה נילף מיניה דאי לא גלי קרא רק מסברא למה לי פרכא הנ"ל מבושת ופגם דהא גופא מנא ליה כמובן ולכן קשי' בה ובמסקנא אתי שפיר כנ"ל ולא קשה מידי ודוק:

תוכן העניינים

חידושי מהריא על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה