אור ברסלב

חידושי מהריא על כתובות· רבי יהודה אסאד

דף מא:

דף לה:

בתפוסה. ופליגי הרמב"ם והראב"ד פ"ב מהל' נערה בתולה הלכה י"ג בתרתי הרמב"ם סבירא ליה והצער בתפוסה הפגם נמי לאביה כפירש"י והיא הבת התובעת ולא אביה, והראב"ד סבירא ליה הצער לעצמה והאב תובע בבית דין ולא היא ועיין בכ"מ שהביא ראי' לרמב"ם מלישנא דמתני' הכא דוקא בדידה עמדה בדין, ולענ"ד הא לא קשיא להראב"ד דהרי בהלכה י"ב הקודמת שכתב הרמב"ם דין כופר הכל וכן בת שתבעה איש בדין ואמרה לו אנסת וכו' והוא אומר לא היה דבר מעולם הרי זה נשבע שבועת היסת וכו' לא השיג עליה הראב"ד וצ"ל משום כיון דמכל מקום איהי שייכא בהני תשלומים ומינה דידה זכה בהם אביה גם במנה לאבי בידך שפיר מתחייב הנתבע לשבועת היסת בכהאי גוונא, אבל לענין שבועה דאורייתא במודה במקצת מן התורה בעינן טענת מלוה והודאת לוה דוקא סבירא ליה להראב"ד ובמנה לאבא בידך ליכא שבועת התורה זולת תביעת האב, ואם כן ממתני' אין הכרע דשפיר מודה הראב"ד שגם היא יכולה לתובעו בדין ומתחייב היסת בכפירתו ואין יכול לומר לה לאו בעל דברים דידי את כנ"ל:

אמנם לענ"ד נראה מוכח מלישנא דמתני' בחדא כהראב"ד דהצער דידה, ובחדא כהרמב"ם דהיא תובעת דוקא ולא אביה. דיש לדקדק מאי שנא דפלגינהו מתני' בתרי בבי הוי ליה למימר טפי בחדא מחתא נערה שנתפתתה או שנתפסה בושתה ופגמה וקנסה וצערה של אביה, אי נמי הוי ליה למימר של אביה לבסוף נערה שנתפתתה בושתה ופגמה וקנסה והצער בתפוסה של אביה, אלא על כרחך כהראב"ד דהצער אינו לאביה על כרחך פלגינהו בתרתי ותני הצער בתפוסה אחר דתני של אביה והפגם והצער נשאר בתפוסה אצלה, ועוד עדיפא נראה לי לדקדק מאי שנא דמתני' נקט בושתה ופגמה וקנסה באות ה' היחס דפירוש בושת ופגם וקנס שלה, הוא של אביה הוי ליה למימר רק בושת ופגם וקנס של אביה, ועוד מאי שנא דשינה תנא ונקט והצער בתפוסה הוי ליה למימר נמי וצער"ה בתפוסה בה"א היחס צער שלה דומיא דרישא אלא על כרחך כהראב"ד ואלו הוי תני והצערה בתפוסה ודאי הוה אמינא כפירש"י וצער"ה בתפוסה נמי לאביה קאמר להכי פלגינהו בלישנא כנ"ל:

אמנם לכאורה אדרבה יקשה אם כן איפכא מבעיא ליה דטפי הוי ליה ה"א היחס בצער דדידה הוא באמת ולא בהני דרישא בושתה ופגמה וקנס שהן של אביה, ונראה לי דהוה אמינא כהראב"ד דהאב דוקא תובע ולא היא וקמ"ל מתני' דהיא תובעת ומינה דידה זכה האב אחר שזכתה בדין לכן תלינהו בדידה בושתה ופגמה וקנסה בה"א היחס ולכן דוקא בושתה ופגמה וקנס דבאמת התשלומין של אביה הוצרך מתני' לאשמעינן דהיא תובעת וכדתני סיפא באמת עמדה בדין וכו' ולאפוקי מדעת הראב"ד, אבל הצער בתפוסה דבאמת דידה הוא ולא דאב פשיטא שהיא תובעתו לא צריך למתני וצערה בה"א היחס כנ"ל ודו"ק:

עמדה בדין עד שלא מת האב וכו' הרי הן של אחין. וקשה לי במפותה אפילו אחר שעמדה בדין הרי אינו נותן הקנס אלא כשלא יכנוס אם כן הוי ליה הקנס דבר שלא בא לעולם אמאי מורישו לבניו, והיה נראה לי לכאורה באמת לא קאי בבא זו אמפותה דרישא אלא אתפוסה דסמיך ליה בלבד, ובזה מובן הא דאביי ורבה מבעיא להו לקמן אליבא דרבי שמעון בעמד בדין לענין קרבן שבועה מאי ותמוה הרי לא קיי"ל כרבי שמעון אם כן למאי נפקא מיניה מבעיא ליה שלא אליבא דהלכתא ונראה לי לשיטת התוס' לקמן דגם אי מתחייב בהודאתו מספקא ליה אליבא דרבי שמעון במתני' הכא כיון דסבירא ליה אין מורישו לבניו, אם כן לפימ"ש במפתה גם תנא קמא מודה לרבי שמעון שאין מורישו לבניו אם כן גם לרבנן דרבי שמעון קאי אבעיא בעמד בדין במפתה מאי לענין הודאה וקרבן שבועה ודנקט אבעיא לרבי שמעון דוקא משום דלדידיה קאי אבעייתו על אנסת ופיתת וכו' תרווייהו דתנן התם אבל לרבנן רק פיתת לבד אבעיא לי:

ועוד נראה לי דהא מתני' דשבועות בהדיא תנן אנסת ופיתת וכו' אפילו בלא עמד בדין חייב קרבן שבועה גם במפתה היינו משום דבושת ופגם קתבע אבל פירש דקנס קתבע מודו לרבי שמעון דפטור ובעמד בדין איכא למבעיא ותוס' באמת הקשה כן לקמן אמאי לא נקט אבעיא גם לרבנן בכהאי גוונא ולפמ"ש לשיטת תוס' עצמם לא קשה מידי משום דלרבנן לא קאי לרבנן האבעיא אלא ממפתה אבל באנוסה אפילו קנס תבע פשיטא דממון הוא להורישו לבניו הוא הדין נמי לחייב בהודאתו ולחייב קרבן:

אמנם נראה לי דזה אינו דיש לדקדק כי משני לקמן אמתני' עמדה בדין איצטריך ליה פלוגתא דרבי שמעון ורבנן על כרחך דה"פ דקמ"ל לאפוקי מרבי שמעון קמשמע לן דעמדה בדין לאביה דזה לאו פשיטא הוא דהא רבי שמעון פליג ביה, ותמוה עדיפא הוי ליה למימר לא עמדה בדין איצטרך ליה דלעצמה הן לכ"ע, ולא לאביה והא ודאי לאו פשיטא הוא לא בקנס ולא בבושת ופגם, אמנם נראה לי פשוט דעדיין תקשי רישא מאי קמ"ל ולמה ליה למתני' כלל כיון דפשיטא דלאביה הן לכן משני עמדה בדין איצטרך לי דלאביה ולאפוקי מרבי שמעון והא קמ"ל רישא דלאביה ומפרש מתניתן כיצד עמדה בדין וכו' כנ"ל, ואם כן אם איתא דלא קאי עמדה בדין אמפותה נמי אלא מודו רבנן דאין מורישו לבניו הדרא קושיא לדוכתיה רישא נערה שנתפתתה וכו' של אביה למה ליה למתני כלל אחר הגוביינא פשיטא הוא מדקא יהיב מפתה, לכן נראה לי כיון דהאב מעכב הנשואין בין באונס בין במפתה לכן עמדה בדין ופסקו בית דין לשלם בושת ופגם מיד וקנס אם לא יכנוס והאב מיחה פעם אחת בנשואין בחייו ולא חזר בו הוי ליה שפיר הקנס בא לעולם ומורישו לבניו כיון דעל כרחך יתן הקנס אפילו כשיכנוס אחר מיתת האב הרי מיחה בחייו, ואם לא מיחה האב בחייו בנשואין אין הכי נמי דמודו רבנן במפתה שאין מורישו על ידי עמדה בדין:

לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב וכו' ופירש"י וז"ל כיון דלא עמדה בדין לאו ממון הוא להורישו לבניו ואמרינן לקמן מ"ג אין אדם מוריש זכות בתו לבנו ויליף לה מקרא. ותמהו דבסיפא דמתניתן פירוש רש"י במעשי ידיה ולא דמי לקנס, דלא הוי ממון עד שעמד בדין ויעידוהו דהא אי מודה מיפטר, וכן משמע תחילת פירש"י הכא לאו ממון הוא להורישו וכו' ואם כן קרא למה לי, ועוד מקרא ילפינן אפילו ממון ממש כגון מעשי ידיה, ועיין בפני יהושע והפלאה, ונ"ל בשיטה מקובצת תמה איפכא על רש"י מקרא לקמן ילפינן מעשי ידיה שלאחר מיתת האב אין מורישו, אבל כאן אונס ופתוי בחיי האב הוא יש לומר מורישו, ותירץ דקנס כל שלא עמדה בדין עד אחר שמת האב לא חל חיובא הוי ליה שפיר כמעשה ידיה שלאחר מיתת האב עש"ה:

ולכאורה יש לומר עפמ"ש תוס' והר"ן דלישנא הרי הן לשון רבים גם אבושת ופגם קאי דליתא להאי טעמא אי מודה מיפטר לכן הוצרך רש"י לפרש טעמא מקרא הנ"ל על בושתה ופגמה, אמנם לדברי האסיפת זקנים הנ"ל גם מקרא לא שמעינן אלא קנס דהוי ליה כמעשה ידיה שלאחר מיתת אביה אבל בושת ופגם לא שמעינן מיניה ועל כרחך צריך לומר כתירוץ התוס' משום דהוקשו בושת ופגם לקנס למי שזה ניתן וכו', אמנם רש"י לטעמיה כתב הרא"ש בשמו לעיל דף ל"ח בנתארסה ונתגרשה דסבירא ליה כהרמב"ם דלא סבירא ליה היקש זה אם כן הדרא קדשה לדוכתיה דעל קנס לא הוצרך רש"י לילפותא דלקמן וצ"ע, ונראה לי דקשה כיון דמעשי ידיה שלאחר מיתת האב דבר שלא בא לעולם הוא קרא למה לי דאין מורישו לבניו ותיפוק ליה אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, וצריך לומר כיון דמשעובדת הבת לאביה למעשי ידיה, הוי ליה כמו דקל לפירותיו דאדם מקנה ומוריש דבר שלא בא לעולם כהאי גוונא ועיין לקמן דף נ"ט, אמנם לקנס דאונס ופתוי שאין הבת עומדת לכך ואינה משועבדת לאביה לזה אדרבה אל תחלל בתך להזנותה כתיב ודאי הוי ליה דבר שלא בא לעולם ובלא קרא אין מוריש זכות קנס לבניו הוי דקל לפירותיו, ונהי דאחר שנאנסה ונתפתתה כבר בחיי אביה עומדת היא לקנס אבל כיון דלא עמדה בדין ואילו מודה מיפטר הוי ליה דבר שלא בא לעולם מהאי טעמא כדאיתא בבבא מציעא ריש פרק המפקיד, ואם כן לרבי מאיר וסייעתי' דסבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם שפיר יש לומר דמוריש קנס לבניו לכן פירש רש"י דמכל מקום גם לרבי מאיר דסתם מתניתן כוותיה אין מוריש קנס לבניו דהא ילפינן מקר' והתנחלתם אותם וכו' למעשי ידיה שלאחר מיתת אביה אין מוריש זכות בתו לבנו אע"ג דהוי כדקל לפירותיו דלכ"ע אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כהאי גוונא הכי נמי לרבי מאיר בדבר שלא בא לעולם ממש, וראיתי במגדול עוז פרק ב' מהלכות נערה דמייתי ליה בהדיא הני תרי טעמי דרש"י בפלוגתא דרש"י פירש טעמא דילפינן מקרא אין מוריש זכות בתו לבנו ותוס' משום מודה מיפטר סבירא ליה ובושת ופגם אתקש לקנס, ומשמע דלרש"י ילפינן גם בושת ופגם מקרא הנ"ל ולא מהיקש לקנס ע"ש, והנ"ל כתבתי:

עמדה בדין עד שלא בגרה וכו' מת האב וכו'. ופירש"י משעמדה בדין בנערותיה בין בגרה קודם מיתה בין לא בגרה הרי הן של אחין וכו' וז"ל הרמב"ם פרק ב' מנערה בתולה הלכה ט"ו מפותה או אנוסה שלא תבעה עד שבגרה או עד שנשאת או עד שמת האב הארבעה דברים או השלשה שלה, עמדה בדין ותבעה אותו ואחר כך בגרה או שנשאת הרי הן של אב, ואם מת האב אחר עמידתה בדין הרי הן של אחין וכו' ותמוה דבמשנה שנה תחילה עד שמת האב וכו' ואחר כך עד שבגרה, ורמב"ם מהפך לסידורא דמתני' והקדים עד שבגרה או עד שמת הא וכו', ועוד במשנה שנה תחילה עמדה בדין וכו' ואחר כך לא הספיקה וכו' ורמב"ם מהפך להו והקדים דין לא תבעו וכו' ואחר כך עמדה בדין כו' וצ"ע:

אמנם פשוט חדא מתורץ באידך דבעמדה בדין וכו' הרי הן של אחין הוי ליה בגרה רבותא דאפילו בגרה קודם מיתת האב ירשי לה אחין אחר שעמדה בדין ובלא עמדה בדין דהרי הן של עצמה הוי ליה רבותא אפילו קודם שבגרה ועודה נערה מכל מקום אין מורישו לבניו ואם כן במשנה שהקדים עמדה בדין וכו' שנה תחילה עד שלא מת וכו' ואחר כך עד שבגרה דרך לא זו אף זו, ורמב"ם דנקט תחילה הדין לא תבע' וכו' הקדים עד שבגרה או עד שמת האב דרך לא זו אף זו אפילו עודה נערה הרי הן של עצמה, אמנם הא גופא קשיא מאי שנא דלא נקט רמב"ם כסידורא דמתני' תחילה עמדה בדין וכו' ואחר כך לא עמדה בדין וכו':

ונ"ל במשנה דוקא דפריך ש"ס עלה מאי קמ"ל תנינא וכו' ומשני עמדה בדין איצטריך ליה פלוגתא דרבי שמעון ורבנן ור"ל דקמ"ל דלאביה לאפוקי מרבי שמעון וע"כ למתני' נמי רישא לאביה כמ"ש לעיל, לכן הקדים תנא למתני הא עמדה בדין סמוך לרישא דרישא נמי הא קמ"ל לאביה הן מיד בעמדה בדין ולאפוקי מרבי שמעון, ואחר כך תני לא עמדה בדין מודו חכמים לרבי שמעון והוא רבותא דהא בעי' למילף טעמא מקרא לפירש רש"י הנ"ל, ובהכי ניחא לי טפי קושייתי הנ"ל אמאי לא משני ש"ס עדיפא לא עמדה בדין וכו' איצטרך לי' דלכ"ע של עצמה הן ולא לאביה היפוך סברת המקשה פשיטא דלאביה ועיין מה שכתבתי לעיל, ונראה לי דאם כן הוי ליה למתני תחלה הא דלא עמדה בדין כיון דרישא כולה דלאביה לא תני לה אלא איידי הא סיפא דלא עמדה בדין הן לעצמה, אלא על כרחך מתני' עמדה בדין קמ"ל לאפוקי מרבי שמעון וממילא גם רישא גופא קמ"ל דלאביה ומפרש סיפא לרישא כיצד לאביה עמדה בדין ואין צריך לומר רישא איידי קתני וכנ"ל, אבל רמב"ם דלא קשיא עליו תנינא והקדים בהלכה י"ד שם תשלומי אונס ומפתה של אב אין לה אב הן של עצמה, סמך ליה מיד דאף שלא נתיתמה קודם מעשה הבעילה אלא קודם העמדה בדין וכן נתבגרה קודם נמי של עצמה הן, ואחר כך כתב דאם אחר העמדה בדין נתיתמה או נתבגרה כבר זכה בהן אב ולא קשה מידי:

תוכן העניינים

חידושי מהריא על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה