אור ברסלב

חידושי מהריא על כתובות· רבי יהודה אסאד

דף לה:

דף לד:

יצחק קשיא ממזרת. מכאן השיגו על הרמב"ם ריש פרק ט"ו מהל' איסורי ביאה שפסק בממזרת וכל חייבי לאוין בעל ולא קידש אינו לוקה אם כן מאי פריך הכא, ועיין בה"ה בשם הרמב"ן וסייעתיה הראב"ד דתפסו עליה וחלקו עליה, וחכמי לוניל שאלו להרמב"ם על זה ולא מצא מענה כי אם שדחה סוגי' זו מהלכה עפ"י סוגי' דקדושין דף ע"ח דקיי"ל כרבא לגבי אביי ויש לומר ר' יצחק כאביי סבירא ליה ע"ש. ועדיפא הוי מצי למיפרך דהא רב פפא הקשה כן לאביי ויש לומר בדוקא לאביי לטעמיה הקשה כן אי רבי יצחק קשיא ממזרת, אמנם לדידי חזי לי לתרץ שיטת הרמב"ם ואדרבה ראיות ברורות משמעתין לדעתו הנ"ל, הנה לכאורה ממתני' דמכות אלו הן הלוקין הבא על אחותו וכו' על הממזרת וכו' והא בחייבי כריתות מודה רמב"ם דבעל חייב דהא אין קדושין תופסים כלל בחייבי כריתות, ואיך תני להו תנא בהדדי למלקות חייבי לאוין וחייבי כריתות:

אמנם אדרבה נהפוך הוא דקשה טובא מאי שנא שהקדים תנא למתני' חייבי כריתות למלקות דתנאי פליגי ביה טפי הוי ליה להקדים חייבי לאוין תחילה, ומכל שכן כיון דהכא בכתובות באמת הקדים תחילה למתני אלו נערות שיש להם קנס הבא על הממזרת וכו' על אחותו וכו' ולמה שינה תנא משנתו התם, וגם ביאה בעבירה חייבי לאוין שכיח טפי מחייבי כריתות משום חומר העונש פרשי טפי ראוי להקדים חייבי לאוין לחייבי כריתות, ועוד מאי שנא דשנאם וחלקם לשני בבות הבא על אחותו וכו' הבא על הממזרת וכו' שהרגישו תוס' בזה לעיל בריש פרקין, מזה מוכח כרמב"ם דחייבי לאוין אין לוקה אלא אם כן בעל וקידש להכי חלקם לשני בבות הבא על אחותו וכו' הבא על הממזרת וכו' והקדים חייבי כריתות שהוא מלתא דפסיקא בביאה לבד מה שאין כן חיבי לאוין, אבל הכא בקנס דאונס ומפתה שהוא דוקא על הביאה בלא קדושין עדיפא ליה להקדים חייבי לאוין כנ"ל: ויותר נראה לי דתוס' הכא בד"ה אמר ליה רב פפא לאביי לרבה וכו' תמהו תקשי נמי רב פפא לנפשיה דאיהו נמי כרבה סבירא ליה לעיל ועוד תמהו בד"ה אי כרבי נחוניא בן הקנה וכו' הוי ליה למימר קשיא ממזרת ואחותו וכו' ועוד תמהו תוס' לעיל ל"א סוף עמוד ב' בד"ה ורמינהו וכו' אדמקשה מבא על אחותו וכו' טפי הוי ליה להקשות מבא על הממזרת המוקדם במתניתן, ונראה לי מכל אלו מוכח כרמב"ם דיש לומר הרמב"ם וראב"ד אזלי לטעמייהו לפי מ"ש ה"ה בדקדוק לשון רמב"ם פט"ו מאיסורי ביאה הנ"ל בעל ולא קידש אינו לוקה משום ממזרת דייקא דרצה לומר אבל לוקה משום לאו דאי' קדישה לרמב"ם לטעמיה בהל' אישות ע"ש, אם כן נ"ל פשוט כיון דקיי"ל אין איסור חל על איסור ועל כל פנים בקל על חמור לכ"ע לא חל ואיסור קדישה שנוהג אפילו בכשרות הוי ליה חמור נגד ממזרת, ולולי דברי ה"ה היה מקום לומר דאי' קדישה רק בכשרות הוא ולא בפסולות דהוי ליה קדוש ועומד כמו בשפחה ועבד בממזרת לר"ת עיין ב"ש בא"ה סימן ד' ס"ק ל"א, הכי נמי להרמב"ם באי' קדישה לדידיה ולא שייך בפסולות אין איסור חל על איסור אבל ה"ה הנ"ל בהדיא כתב דגם בפסולות לוקה משום קדישה אם כן פשוט דרמב"ם לטעמיה דלוקה משום קדישה אביאה בלא קדושין על כרחך אין לוקה משום קדישה אביאה בלא קדושין על כרחך אין לוקה משום ממזרת דאין איסור חל על איסור על כל פנים קל על חמור אלא אם כן קידש ובעל דלא לקי משום קדישה כיון דקדשה בביאתו לוקה משום ממזרת, וראב"ד לטעמיה ריש הל' אישות שהשיג וסבירא ליה לא לקי משום קדישה אלא אם כן מופקרת לית לן אין איסור חל על איסור לכן השיג נמי פט"ו מא"ב דלוקה אממזרת בבעל לחוד כנ"ל:

אמנם כן נראה לי דאיסור קדישה גם לרמב"ם דגם בלא מופקרת לוקה עליה מיהת ביאת זנות דוקא בעינן דהיינו מדעתה אבל באונס לא מקרי' זונה ביבמות ל"ו ע"ב הרמב"ם מודה דלא לקי עליה משום קדישה דאין שם קדישה עליה, וכן מוכח מקושי' ה"ה ריש הל' אישות מפתה למה משלם קנס לרמב"ם וכו' ולא תמה גם כן מאונס ועל כרחך דמודה רמב"ם באונס ליכא קדישה, וכן ממ"ש עוד ה"ה ראי' לרמב"ם מר"א דסבירא ליה ביאת פנויה עשאה זונה לכהן ובאונס הרי לא נעשה זונה ביבמות נ"ו ע"ב הנ"ל ועיין במ"ל פי"ז מאיסורי ביאה פלוגתא בזה וכ"ה בהדיא לשון הרמב"ם אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה וכו' היא נקראת קדישה וכו', וכ"ה לשון ראב"ד בהשגתו אבל המייחדת עצמה לאיש אחד וכו' והיא הפלגש וכו', ואם כן הרי בסנהדרין ריש דף ע"ד משני רב פפא מתני' דבא על אחותו יש לומר קנס במפותה דוקא אבל באונס לא משום דניתן להצילו בנפשו, ואביי משני לעולם באנוסה וכגון שיכול להצילו באחד מאיבריו וכו' עש"ה ומבואר אם כן דרב פפא לנפשיה לא קשיא ליה משום דלטעמיה אזיל דמוקים למתניתן במפותה משום חייבי כריתות שפיר מוקי חייבי לאוין נמי במפותה רישא דומיא דסיפא, ובמפותה דאיכא מלקות משום קדישה ובהא על כרחך גלוי קרא לוקה ומשלם כתמיה' ה"ה הנ"ל ריש הל' אישות ומוקים לה כרבי יצחק ולא קשיא לדידיה ממזרת דסבירא ליה כהרמב"ם בעל ולא קידש אינו לוקה משום אין איסור חל על איסור, אבל לאביי לטעמיה דמוקי לה אף באנוסה ומודה רמב"ם בהא ליכא קדישה וממילא לוקה אבעל לחוד והכי משמע דדומיא דקידש ולא בעל קאמר הרמב"ם פט"ו מאיסורי ביאה דהוא הדין איפכא בעל ולא קידש אינו לוקה והיינו מדעתה ולא באנוסה, וגם ממ"ש בדקדוק לשונו דמשום ממזרת אינו לוקה אבל משום קדישה לוקה והיינו במפותה דוקא כנ"ל אבל באנוסה לוקה משום ממזרת פריך שפיר רב פפא לאביי לדידך אי רבי יצחק קשיא ממזרת, ואם כן מהאי טעמא נמי לא כללינהו ש"ס אי רבי נחוניא בן הקנה קשיא ממזרת ואחותו משום דממזרת רק מאנוסה קשיא ולא ממפותה אבל אחותו גם במפותה קשיא דאיסור חמור דכרת ואי' מוסיף דלא תפסי קדושין כלל חל על איסור לאו דקדישה דמודה רמב"ם כנ"ל ומהאי טעמא נמי לא רמי ש"ס מעיקרא אממזרת דלא תקשי' אלא מאנוסה ולא ממפותה אבל מאחותו פריך גם ממפותה ומתורץ תמי' הראשונים על הרמב"ם וג' תמיהות תוס' הנ"ל הם ראיות מכריחות לרמב"ם דלדידי' לא קשה מידי כנ"ל ודו"ק:

ועפי"ז נ"ל עוד עדיפא לתרץ השגתם מקוש' גמרא הכא על הרמב"ם באופן דבאמת זהו תי' הגמ' דהא באמת תמיהת ה"ה ריש הל' אישות גדולה ועצומה מאד להרמב"ם איך מפתה משלם קנס והא אין לוקה ומשלם וצ"ע, ונראה לי בלא אתרו ביה מיירי קרא דמפתה משלם קנס דהא קיימא לן כר' יוחנן חייבי מלקיות שוגגים לא אתקוש וחייבים לשלם, אמנם לריש לקיש דסבירא ליה חייבי מלקות שוגגים נמי פטורים אין מקום לדינו של הרמב"ם באיסור קדישה שילקה על ביאת זנות דפנויה משום תמי' ה"ה דהא מפתה משלם קנס ואין לוקה ומשלם, ונ"ל באמת מודה הרמב"ם אליבא דריש לקיש דאין לוקה משום קדישה, ולפמ"ש הרמב"ם וראב"ד אזלי לטעמייהו בשני הפלוגתות משום דאין איסור חל על איסור אם כן הרמב"ם לטעמיה דפסק כרבי יוחנן פסק נמי דחייבי לאוין אין לוקין בבעל ולא קידש משום דאין איסור חל על איסור אבל לריש לקיש דעל כרחך ליכא איסור משום קדישה מודה רמב"ם דלוקה בחייבי לאוין אביאה לתוד ואם כן מפתה נמי קאי ש"ס הכא והכי פירושו קשיא ממזרת הניחא אי סבירא ליה כרבי יוחנן הוא נמי מתרץ לה כרבי יוחנן וכו' ובפשוט כונתו דמוקי מתני' דכתובות בלא אתרו ביה אבל לפמ"ש שפיר יש לומר אפילו באתרו ביה מוקים לה אבל ריש לקיש אי סבירא ליה כרבי יוחנן דחייבי מיתות שוגגים פטורים יש מקום לדינו של הרמב"ם דביאת זנות לוקה משום קדישה ושפיר יש לומר דלא לקי אממזרת אביאה לחוד אפילו התרו בו משום ממזרת אלא דלא התרו בו משום קדישה אין איסור חל על איסור אבל אי סבר כריש לקיש על כרחך ליתא לדין הרמב"ם ריש הל' אישות משום תמי' ה"ה עליה וממילא ליתא לדינו פט"ו מאיסורי ביאה מתני' היכי מתרץ לה כנ"ל ודו"ק:

אמנם למהרי"ט בהתרו בו משום אחרונה ולא התרו בו על איסור הראשון שפיר איסור חל על איסור לכ"ע ליתא להנ"ל ועל כרחך צריך לומר לרבי יוחנן דלא אתרו ביה כלל מתוקם מתני' לרבי יוחנן דאם לא כן כיון דלא התרו בו משום קדישה, שוב שפיר איסור ממזרת חל אם התרו בו, אבל בשעה"מ הל' איסורי ביאה פליג עליה, ומכל מקום גם למהרי"ט מיהת אתי שפיר כיון דגם להרמב"ם על כרחך צריך לומר דאתי וסבירא ליה כרבי יוחנן אם כן היינו תי' הגמ' וכנ"ל:

תוכן העניינים

חידושי מהריא על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה