חידושי מהריא על כתובות· רבי יהודה אסאד
דף לד.
תחלה מי איכא מידי דאילו עביד איהו פטור ועביד שליח ומחייב ומשני איהו לא משום דלא מחייב אלא משום דקם ליה מדרבה מיניה, ויש לתמוה מאי סלקא דעתך דמקשה כלל וכי לא אסיק אדעתיה היינו טעמא דפטור, והיה נראה לי דפליגי המקשה והתרצין בקושית תוס' לעיל סוף דף ל"ג בד"ה לאו וכו' דהא אפילו מלצאת ידי שמים פטור הוא בקנס ותי' מכל מקום ניחא וכו', אבל בספר מר דרור בחי' בבא קמא ראיתי תי' נכון בזה דפליגי המקשה והתרצין בהא המקשה סבירא ליה חייבי מיתות שוגגים נמי פטורים אם כן למה ליה משום קם ליה בדרבה מיניה דהא לא דיינינן ליה בשום מיתה אפילו הכי פטור והמתרץ סבירא ליה חייבי מיתות שוגגים באמת חייבים ולא קשה מידי מי איכא מידי וכו' דאיהו משום דקם ליה בדרבה מיניה עש"ה, ולפי זה קשה לי מאי פריך ש"ס לעיל מיד אחרי זה וגם כאן מאי טעמא דרבנן דפטרי הרי כתבו תוס' לקמן דף ל"ה ע"א דפליגי תנאי על תנא דבי חזקיה אם כן דלמא רבי מאיר לית ליה דתנא דבי חזקיה ולא קשה מידי לדידיה מי איכא מידי וכו' כשינויא דש"ס הנ"ל ורבנן סבירא להו כתנא דבי חזקיה חייבי מיתות שוגגים נמי פטורים לכן על ידי שלוחו נמי פטור משום קושיא מי איכא מידי וכו', ול"ל אי סלקא דעתך דרבי מאיר לא סבירא ליה כתנא דבי חזקיה לא היה צריך לאוקמה לברייתא אליבי' בטובח על ידי אחר אלא דמיירי ששגג בשבת ובעבודה זרה, זה אינו דהא בלאו הכי קשיא וצריך לומר משום דומיא דשור הנסקל בין שוגג בין מזיד פריך, וכן צריך לומר על כרחך להגאון בעל מר דרור הנ"ל ואם כן קשיא מאי פריך מאי טעמא דרבנן הא יש לומר משום קושיא מי איכא מידי וכו' כנ"ל: ונ"ל דתוס' הקשו לעיל בד"ה לאו וכו' הא גם מלצאת ידי שמים פטור בקנס וכו' נראה אפילו לרשב"א בתשו' סי' ש"ב דאביי ורב פפא בב"מ צ"א פליגי אדרבא וסבירה להו קם ליה בדרבה מיניה פוטר בכל מקום אף לצאת ידי שמים מכל מקום קושית תוס' קאי משום דגם רבא איירי בשמעתין וכנ"ל ונראה לי לתרץ קושי' תוס' דהא תמוה איך פליג רבא בילפותא אתנא דבי ר' ישמעאל ודבי חזקיה דילפינן שליח מאו ותחת, ונראה לי דלכאורה תמוה מאי פריך הש"ס לעיל מי איכא מידי וכו' והא שאני הכא דגלי קרא לרבות שליח אף שהוא נגד הסברא וצריך לומר דקרא מתוקם שפיר האיך דאיהו נמי חייב אע"ג דבעלמא אין שליח לדבר עבירה גלי קרא בטביחה דגם על ידי שלוחו חייב אבל אם איסור אחר מעורב בו דאיהו פטור על ידו כגון בשבת או לעבודה זרה מהי תיתי ומי איכא מידי וכו', אמנם מכירה דקרא דמרבינן ביה נמי שלוחו מאי ותחת אפילו מכרו על ידי סרסור ושליח מיירי גם בשבת ולעבודה זרה ואם כן לרבא דסבירא ליה טביחה דומיא דמכירה על כרך רביי' קרא לשלוחו כמותו גם בשבת או לעבודה זרה לא קשה מידי לדידיה קושית ש"ס מי איכא מידי דשאני הכא דגלי קרא כנ"ל, ואם כן נראה לי רבא לא פליג אילפותא דהנהו תנאי לרבות שלוחו מאו ותחת ילפינן ליה אבל כדי לתרץ קושית ש"ס מי איכא מידי וכו' ולרבא לטעמיה ליכא למימר כתי' הש"ס לאו משום דלא מחייב וכו' כי קושית תוס' דהא גם לצאת ידי שמים פטור הכא לכן אתי רבא לטעמיה לתרצה טביחה דומיא דמכירה ובמכירה הא רביה קרא לשלוחו אפילו בשבת ולעבודה זרה דמאי שנא ולא קשה מידי מי איכא מידי וכו' ואם כן פריך תו שפיר מאי טעמייהו דרבנן דפטרי ולית ליה משום קושי' מי איכא מידי וכו' דאי חייבי מיתות שוגגים נמי פטורים ליתא לתי' הש"ס דמכל מקום לרבא מיהת הא בל"ה לא קשה מידי מי איכא מידי וכו' וקשיא לרבא מאי טעמייהו דרבנן דפטרי ודוק:
תוס' בד"ה מאי טעמא דרבנן דפטרי, לא בעי למימר דלא דרשי או ותחת לרבות את השליח דלא דלא ניחא ליה למימר דפליגי בשליח עכ"ל. ור"ל דהא קרא כתיב ומאי דרשי ביה, ויש לדקדק דהוי ליה לציין דבריהם לעיל סוף דף ל"ג כי פריך מעיקרא אי בטובת על ידי אחר מאי טעמא דרבנן דפטרי, ועוד קשה לי טובא איך אפשר כלל לומר דרבנן לא דרשי לרבות שליח אם כן מאי שנא שבת ולעבודה זרה ושור הנסקל דנקט גם בלאו הכי אין שליח לדבר עבירה ולית ליה לרבותא דרבי מאיר נקטינהו דאפילו בכהאי גוונא יש שליח לדבר עבירה דהא באמת דעת הרמב"ם דאם צוה לו לשלוחו לשחטו בשבת או לעבודה זרה אין שליח לדבר עבירה כמ"ש המ"ל פ"ג מגניבה הלכה ו' ולא הוי אם כן רבותא טפי בכהאי גוונא כמו בלאאו הכי וצריך לומר תוס' סבירא ליה כהטור חו"מ דמייתי המ"ל שם דפליג ארמב"ם בזה:
גמרא טובח לעבודה זרה כיון דשחט ביה פורתא איתסר לי' וכו' לאו דמריה קטבח. וירש"י דאמר מר חולין מ"ם היתה בהמת חברו רבוצה לפני עבודה זרה כיון ששחט בה סימן א' אסרה עכ"ל. ולכאורה לפימ"ש רש"י ותוס' שם לרבותא נקט רבוצה ולא מבעיא הרביצה דקני' בהגבהה והיא שלו או דהוי ליה מעשה רבא אם כן הכא דלא קתני רבוצה גם בלא מימרא דרב הונא התם אלא גם לרב נחמן דפליג התם ואמר אין אוסר דבר שאינו שלו במעשה כל דהוא כגון בהיתה רבוצה פריך נמי הכא שפיר בהרביצה ושחטה לעבודה זרה, אמנם מנא ליה להקשות דלמא הכי נמי מיירי בהיתה רבוצה, וגם אם איתא הוי ליה למימר כיון דהרביצה ושחט בי' פורתא איתסר ליה וכו' אלא על כרחך גם בהיתה רבוצה קשיא ליה ואתי שפיר פירש רש"י:
אבל קשיא הא מסיק ש"ס התם כתנאי אם כן מאי קושיא דלמא רבי מאיר כהאי תנא סבירא ליה אין אוסר אפילו במעשה רבה ועל כל פנים במעשה זוטא לא אפילו נכרי ומכל שכן ישראל, וצריך לומר דקושיא קאי לרבי מאיר לטעמיה במסכך גפנו וכו' במשנה פ"ז דכלאים הרי זה קידש דסבירא ליה אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה וכמ"ש ביבמות דף פ"ג ובתוס' בבא קמא דף ק' בד"ה מחיצת וכו', אבל הא קשי' הרי ר"ש הוא דסבירא ליה במסכך גפנו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו במעשה רבה וכמ"ש תוס' יבמות פ"ג. שם ומכל מקום אמרינן בשמעתין לעיל מאן חכמים ר"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמיה שחיטה התינח עבודה זרה וכו' והא ר"ש סבירא ליה אין אוסר דבר שאינו שלו ושחיטה ראוי היא ועל כרחך צריך לומר דמיירי באמר לו כשעשאו שליח לשוחטו כרצונו ואפילו לעבודה זרה וכמ"ש תוס' כן בהדיא בבבא קמא דף ע"א דל"ל לאו כל כמיניה וכו' ואם כן פשיטא דלכ"ע קאי קושית הש"ס השתא לרבי מאיר אמאי חייב הא איתסר ליה ול"צ להא דרב הונא בהיתה רבוצה וכו' דפירוש רש"י דת"ל הא רבי מאיר לטעמיה פריך וגם לכ"ע כנ"ל וצל"ע, מיהא הא לא קשה מאי שנא שחט פורתא דנקט התם הא סימן אחד קאמר דפירוש רש"י התם סימן אחד לאו דוקא דהוא הדין חצי סימן נמי כל שעושה בה מעשה טריפה או אפילו כל דהוא ממש נמי עיין ט"ז ונקה"כ יו"ד סימן ד' ועוד סימן אחד נמי פורתא קרי ליה בבהמה: עפי"ז יש לומר קושייתי הנ"ל דלא סגי ליה לרש"י לפרש לרבי מאיר לטעמיה פריך דיש לומר מסכך גפנו מעשה גמור הוא וש"ס קאמר בפורתא אתסר ליה על כרחך סמך אהאי דרב הוא בסימן אחד כנ"ל, אבל הא מדר"ש מוכח דמיירי שעשאו שליח לשחוט כרצונו ודאי לכ"ע פריך וקשה כנ"ל וצ"ע, ועיין תוס' חולין מ'. בד"ה לפני וכו' הוכיחו דשחיטה גם שלא לפני עבודה זרה מתסרא והוא מצי להביא גם משמעתין דאם לא כן מאי פריך הכא בפורתא איתסר ליה והא לא קתני לפני עבודה זרה, אלא דעל כרחך כיון דמסיק ר"ש דפוטר היינו טעמא משום שחיטה שאינה ראויה על כרחך באופן דמיתסר לעבודה זרה מיירי ופריך שפיר מאי טעמא דרבי מאיר ואין ראיה מהכא:
תוס' בד"ה כיון דשחט וכו' וא"ת כל טובח נמי וכו' לא חשיב שינוי לקנותה בכך. ור"ל לפי שעומדת לשחיטה אבל לא לעבודה זרה אם כן הוי ליה שינוי וקנאה בכך, ולענ"ד אפילו אם תמצא לומר דקני ליה בשינוי בתחילת שחיטה בהכי חייביה רחמנא בגמר שחיטה בארבעה וחמשה אם קנהו בתחילתה, אבל שחטה לעבודה זרה דאסרה בהנאה וכל איסורי הנאה אין לו בעלים ואין זכיה באיסורי הנאה הרי לא קנאה גם הוא בהאי גוונא לא חייביה רחמנא ארבעה וחמשה וזה בהיפוך ממש מתירוץ התוס' ועוד נראה לי הא לריש לקיש קיימינן השתא דבטובח על ידי אחר עסקינן לאוקמתיה דידיה וריש לקיש לטעמיה הא סבירא ליה בבבא קמא ס"ח: חיובא לפני יאוש אבל לאחר יאוש שלו הוא טובח ומוכח אם כן הכי פריך הא אתסר ליה בפורתא קמא בהנאה ואייאש מריה מיניה מיד כדאמרינן ב"ק ס"ו: ותו לאו דמריה קטבח כהאי גוונא בטובח שלא לעבודה זרה נמי אחר יאוש שלו הוא טובח וכו' כנ"ל ועיין לשון רש"י בד"ה לאו דאמרינן וכו':
ובזה ניחא לי דקשה על הטור סימן ש"ן בחו"מ שכתב שוחט לעבודה זרה פטור משום קם ליה מדרבה מיניה ותיפוק ליה משום דלאו דמריה קטבח כיון שלא העתיק תירוץ הש"ס באומר בגמר זביחה עובדה וראיתי בדרישה הרגיש עליו בזה ונדחק ע"ש, ולפמ"ש יש לומר דכל קושית ש"ס לריש לקיש קאי דסבירא ליה חיוביה לפני יאוש אם כן כיון דאתסר בפורתא קמא אייאש מריה מיניה כנ"ל, אבל הטור לטעמיה שפסק ריש סימן ש"ן שם דגם לאחר יאוש חיוביה דארבעה וחמשה מעיקרא לא קשה מידי דנקטינן כי קושית תוס' בהכי חייביה רחמנא ואין צריך לתירוץ הש"ס:
אבל קשה לי על הטור למה ליה לטעמיה דקם ליה מדרבה מיניה ואם כן טובח על ידי אחר לעבודה זרה חייב בארבעה וחמשה והא מכל מקום פטור משום שחיטה שאינה ראויה לאו שמיה שחיטה, והרמב"ם כתב פ"ג מגניבה דין טובח בשבת על ידי אחר דחייב משום דשחיטה ראוי היא דקיי"ל דלא כר' יוחנן הסנדלר וגם קיי"ל שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה בנמצאה טריפה, ולא העתיק כלל טובח לעבודה זרה כהאי גוונא ר"ל על ידי אחר או טבח שור הנסקל, ועל כרחך סבירא ליה דפטור משום דהוי ליה כנותר ונתנבלה בידו דלכ"ע לאו שמיה שחיטה וצ"ע:
עוד נ"ל ליישב הטור בהשמטתו לתירוץ הגמ' בגמר זביחה עובדה על פי הנ"ל הא דתוס' חולין דף מ' לא הוכיחו מכאן דלפני עבודה זרה לאו דוקא דאם כן מאי פריך בפורתא קמא איתסר לי וכו' דלמא שלא בפני עבודה זרה מיירי וצ"ל דממה נפשך פריך דאם כן מאי טעמא דר' שמעון דפוטר שחיטה ראוי היא וע"כ בפני עבודה זרה מיירי ומאי טעמא דרבי מאיר דמחייב כנ"ל אבל דעת רש"י בשמעתין נ"ל להוכיח דסבירא ליה על כרחך כתוס' דלפני עבודה זרה לאו דוקא ממ"ש רש"י בד"ה רבה גרסינן בכולהו ותדע וכו' ואם אית' עדיפא הוי ליה לרש"י להוכיח דאי רבא גרסינן אם כן רבא לטעמיה דלא מוקמינן לה בטובח על ידי אחר והיינו טעמא דרבנן דפטרי משום קם ליה מדרבה מיניה ולא משום שחיטה שאינה ראויה אם כן למה משני רבא באומר בגמר זביחה עובדה ותיפוק ליה שלא בפני עבודה זרה מיירי דלא מיתסר ועובדו בסייף וליתא לממה נפשך הנ"ל אל על כרחך מכל מקום מיתסר סבירא ליה, אבל הטור יש לומר דסבירא ליה שלא בפני עבודה זרה לא מיתסר אם כן לרבה באמת אין צריך לומר בגמר זביחה עובדה מיירי אלא שלא בפני עבודה זרה מיירי דלא מיתסר לכן דוקא משום קם ליה מדרבה מיניה פטור, ובטבחו על ידי אחר באמת חייב דהשתא הוי ליה שחיטה ראוי ולא קשה מידי על הטור כנ"ל:
והיה נראה לי לתרץ עוד על פי דיש להקשות מאי פריך לאו דמריה קטבח והיינו משום דאיסורי הנאה אין לו בעלים והא נהי דעבודה זרה אסור גם שלא כדרך הנאתו מכל מקום מיהת חזיא לצורך מצוה דלאו להנות נתנו כגון לפדיון שבוים וכיוצא ואם כן דמריה הוא, ונראה לי רבא בר"ה דף כ"ח ס"ל מעיקרא מצות להנות נתנו לכן קשיא ליה הכא ומשני רבא לטעמיה ובעירובין ל"א תנאי נמי פליגי ביה לחד אוקמתיה ע"ש, אם כן להלכה דקיי"ל הדר ביה רבא התם דמצות לאו להנות נתנו מעיקרא לא קשה מידי ואתי שפיר השמטת הטור לתירוץ הש"ס, אלא שזה אינו דלא מבעיא מצוה דבעי שיעור לית לן ביה מצות לאו להנות ניתנו דכתותי מיכתת שיעורייהו, ואפילו מצות דאין להם שיעור נמי על כל פנים איסורי הנאה שמצותן בשריפה לית להן מצות לאו ליהנות ניתנו דמכל מקום אסורים גם למצוה משום ביטול מצות שריפה והרי עבודה זרה דינו בשריפה ופריך שפיר לאו דמריה הוא, ועוד הא טעמא מאי מצות לאו להינות ניתנו משום דכל מצוה צורך גבוה מקרי כדאיתא במנחות ה': וכל איסורי הנאה להדיוט אינם אסורין בהנאה לגבוה כי לד' הארץ ומלואה ואם כן הא גופה דמצות לאו להינות ניתנו נמי היינו טעמא דלאו דמריה הוא ופריך שפיר אמאי חייב לרבי מאיר, ועוד לפמ"ש לעיל קושית גמ' הוא מכי איתסר אייאש מריה מיניה אם כן גם למצוה דלא להנות נתנו מכל מקום אינו שלו ולאו דמריה קטבח כנ"ל:
ובדקדוק לשון הש"ס בשור הנסקל פריך תו הא לאו דידיה הוא והכא בעבודה זרה נקט לאו דמריה הוא נראה לי דקשה מאי פריך בשור הנסקל לרבי מאיר הא רבי מאיר לטעמיה דחייש למיעוט ואם כן אם יזומו העדים של שור הנסקל שפיר הוי ליה דידיה וצריך לומר כיון דאין הולכין בממון אחר הרוב וגם בקנס כמ"ש תוס' לעיל בריש פרקין ולמאן דאמר הולכין נמי היינו טעמא משום רובא עדיף מחזקת ממון אבל בתר מיעוט גם רבי מאיר לא אזיל כיון דרוב מסייע לחזקת ממון כמ"ש ביבמות קי"ט עש"ה, ועוד נראה לי הא קיי"ל בכריתות דף כ"ד שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק זכה בו משום דאייאש מריה מיניה ע"ש, אם כן אפילו אם תמצא לומר שיוזמו עדיו מכל מקום פריך שפיר לאו דידיה הוא דהא כבר אייאש מיניה וכנ"ל, אמנם מכל מקום אם יוזמו על כל פנים גם הבעלים יכולים לחזור ולזכות בו כמו אחר ולכן כיון דצריך גבי שור הנסקל ליאוש בעליו ועדיין יכול להיות שלו על ידי הזמה עדיין שמו עליו שור הנסקל של פלוני לכן נקט לאו דידיה הוא אף על גב דמריה הוא אבל בעבודה זרה דלא על ידי עדים אתסר ולית ליה שמא יוזמו ואין צריך ליאשו ולא נקרא שם בעליו עליו נקט ש"ס לאו דמריה הוא כנ"ל, ובפשוט טפי נראה לי בעבודה זרה דמתוקם על כרחך לרבי מאיר בטובח על ידי אחר אם כן לאו דמריה קטבח ר"ל שני הבעלים לא של הגנב ולא של הבעלים ראשונים שנגנב ממנו הוא כיון דאתסר בפורתא קמא דמריה מי שהוא מריה לא מריה הוא, אבל בשור הנסקל הא לא מתוקם בטובח על ידי אחר לאו דידיה לחוד הוא רצה לומר לא דבעלים ראשונים: