אור ברסלב

חידושי מהריא על כתובות· רבי יהודה אסאד

דף יא.

דף י.

ג' א' בדברי המתחיל יבא וכו' על שינוי הסדר ועי' תוי"ט הכא, ונ"ל דגם סידורא דרישא קשיא דשבוי' הרי ישראלית גמורה היא ויש לומר חזקת כשרות גם יתירה מבת ג' ויום א' ודאי לא נבעלה וכתובתה מאתים הל"ל אלא דרוב נכרים פרוצים בעריות ורובא עדיף מחזקה אע"ג דרובא תלי' במעשה הוא צ"ל כמאן דאמר דמהני רוב כזה נמי כמ"ש תוס' יבמות קי"ט אי נמי שבוי' שאני כיון דמסורה בידם ועל כל פנים גיורת ושפחה מוחזקים יותר בבעולות גם מצד הבועל וגם מצד הנשים שפרוצים בעריות ברצון בגיותן מה שאין כן שבויה מצדה הרי חזקת כשרה ואי מצדו באונס קלא אית ליה ואם כן הוא ליה למימר גיורת ושפחה בהדדי שלא היו ישראלית מקודם ואח"כ הוא ליה למימר שבוי' ונ"ל דמתני' תרתי קמשמע לן דפחותות מבנות ג' כבתולות הן ודיוקא נמי דיותר מבנות ג' בעולות הנה ודרך התנא למנקט הפשוט קודם ואח"כ הרבותא בדרך לא זו אף זו ולכן נקט סידורא שבויה באמצען הגיורת והשבויה לרבותא על הדיוקא דיותר מבנות ג' אפילו שבויה בחזקת בעולה היא ושבויה ושפחה לרבותא על המפורש דפחותות מבנות ג' אפי' שפחה נמי בתולה היא ולכן תו נקט שלשתן על סדר זה לרבותא לא זו אף זו שנפדו אפי' נתגיירו ואפילו נשתחררו דבהפקירא ניחא לה טפי בעבדות יותר מנכרית כדמשמע בגמ' לקמן מכל מקום פחותות מבת ג' שנים וכו' כנ"ל, ובעיטור אות ק' כתובה הגירסא הגיורת והשפחה והשבויה שנפדו ושנשתחררו וכו' ובמשנה דלקמן גרס גיורת השבויה ושפחה שנתגיירו ושנפדו וכו' ע"ש:

גמרא אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד ופי' רש"י וז"ל אם אין לו אב ואמו הביאתו להתגייר. משמע דסבירא ליה אם יש לו אב אינו צריך דעת בית דין, ותמוה איפכא מסתברא דהא רחמנא אפקריה לזרעיה ונתגיירו לית להו חייס לריש לקיש, ונהי דקיי"ל כר' יוחנן התם דנכרי אית ליה חייס גם בגירותו מכל מקום אביו רק חזקה הוא דלמא לאו אביו הוא אבל אמו ודאית ואם באביו אינו צריך דעת בית דין קל וחומר באמו הביאתו, לכן נ"ל איפכא לרבותא נקט רש"י אמו הביאתו אע"ג דאמו ודאית היא בעינן דל דעת בית דין ולא מבעיא אביו הביאו שאינו רק חזקה ולא ודאי:

ויש לומר נמי איפכא דוקא באמו הביאתו מהני על דעת בית דין והן נעשין לו אב כמ"ש רש"י בסמוך כיון דאביו נמי אינו ודאי, אבל באביו הביאו ואין לו אם למה לי בית דין נעשין לו במקום אמו ולא מהני כלל על דעת בית דין דמסתבר דבעינן דעת אביו ואמו גם שניהם כיון דשניהם שותפים בו בגופו וקטן בכלל קניינו של אביו ואמו הוא כמ"ש הרמב"ם בהל' תשובה פ"ד כשורו וחמורו, וגירות משפט כתיב ביה ובעינן שלשה ואין טובלין אותו בשבת משום אין דנין בשבת ויו"ט להרמב"ם ובעלמא אמרינן יבא בעל השור ויעמוד על שורו שאין דנין שלא בפני בעל דין, ובד"מ שמה שקנתה אשה קנה בעלה סגי בבעל השור לבד לדון בפניו אבל בניהם הקטנים אביו ואמו שותפים בו וקניינם הן, נ"ל היינו טעמא דקפדה תורה בבן סורר ומורה ותפשו בו אביו ואמו להביאו לבית דין גם שניהם לדונו בפניהם דוקא ואמרו בני"נו זה וכו' דייקא, הכי נמי לגיירו בעינן דעת אביו ואמו דקניינם הוא וגירות דין הוא ואין דנין שלא בפניהם ואין לו אב בית דין נעשים לו אב, אבל אין לו אם אין בית דין נעשין לו אם דאמו ודאית כנ"ל:

אלא דהטור וכל הפוסקים לא כתבו כן אלא פשיטא להו דאם יש לו אב אין צריך לדעת בית דין ועי' ב"ח רס"ח וצ"ל משום דמתייחס אחריו לר' יוחנן ביבמות דף ס"ב ע"א הרי ודאי אביו הוא וקיים בו מצות פריה ורביה עדיף האב בזה מהאם וגם האם על כרחך דעתה מסכמת לדעת אביו בעלה כנ"ל, אבל הב"ח דייק משמעות הטור וכל הפוסקים דאפילו בא מעצמו בלא אמו נמי מטבילין אותו על דעת בית דין והביאתו אמו לאו דוקא נקט רש"י ע"ש, ותמוה אם כן למה נקט רש"י כן, ונ"ל ודאי ביתום קטן שאין לו אב ואם ובא בעצמו מודה רש"י, ואם יש לו אב ואם ואביו הביאו אין צריך לדעת בית דין ולא לדעת אמו כמו שנתנה תורה רשות לאב למכור ולקדש את בתו קטנה בלא דעת אמו, אבל ביש לו אם ולא אב צריך שאמו הביאתו ולא מהני אם בא מעצמו בלא דעת אמו, ולדעת הב"ח דלא סבירא ליה כן נ"ל כונת רש"י דקשיא ליה כי משני ש"ס דר"ה קמשמע לן דהוה אמינא חוב הוא לו דבהפקירא ניחא ליה, והא כיון שהוא בא בעצמו עומד וצוח הוא לא ניחא ליה בהפקירא ומהי תיתי לומר דחוב הוא לו אלא על כרחך רב הונא מיירי באמו הביאתו ולא מעצמו בא לכן שפיר הוה אמינא בהפקירא ניחא לי' קמשמע לן, אם כן לרבותא נקט רש"י כן דאלו בא מעצמו לא צריך רב הונא לאשמעינן כלל, ואין להקשות אם כן מאי לימא מסייע ליה ממתני' דלמא מתני' בבא מעצמו מיירי ורב הונא הא קמשמע לן אפילו הביאתו אמו, זה אינו דהא מתני' נתגיירו פתותה מבת ג' שנים ויום הוא מן הנמנע הוא שתבא מעצמה להתגייר בעת ההוא ואתי שפיר כנ"ל:

והנה הב"ח מייתי מהמרדכי והטור דוקא בלא הביאתו אמו דוקא אמר הוא גיירוני אבל אם אין דעתו ורצונו להתגייר וגיירוהו בעל כרחך אינו גר, וסיים הב"ח וז"ל ותימה על מ"ש הר"ן בפרק קמא דכתובות דאפילו עשו כן בית דין מעצמם מהני דמנא ליה הא וצ"ע עכ"ל, והנני מוסיף להפליא עליו דמוכח בשמעתין דלא כוותיה, דאם כן מאי לימא מסייע ליה ממתני' הא ודאי מתני' בהביאתה אמה מיירי ואי נמי באה מעצמה מתוקם אבל בגיירוה בית דין בעל כרחך ודאי לא מיירי, ויותר קשה מאי פריך מעיקרא על רב הונא מאי קמשמע לן תנינא זכין שלא בפניו והא התם שלא בפניו ממש הוא אבל הכא הא קמשמע לן רב הונא טובא דאפילו עומד וצווח אינו רוצה ואין זכות לו נמי בעל כרחך מטבילין אותו דהא לא שמעינן מהתם וצע"ג על הב"ח שלא נתעורר לתמוה על הר"ן בזה לדעתו, ועל הר"ן התמיה קיימת ביותר וצ"ע:

ונ"ל לתרץ בשני אנפין גם קושייתינו גם תמיהת הב"ח דשפיר הוכיח הר"ן שיטתו משמעתין והוא דקשי' ליה לתירוץ הש"ס דהוה אמינא בהפקירא ניחא ליה ולאו זכות הוא והא כיון שבא מעצמו וביקש לגיירו מהיכי תיתי לומר סלקא דעתך כלל דחוב הוא לו והא עומד וצווח דלא ניחא ליה בהפקירא אלא על כרחך דרב הונא מיירי בעל כרחך מטבילין אותו אם לא בא מעצמו, ואם כן לא קשה מידי קושייתינו הנ"ל על הר"ן מאי פריך הש"ס הא טובא קמשמע לן כנ"ל, דלפמ"ש הר"ן הוכיח דבריו מתירוץ הש"ס, אבל המקשה לא סבירא ליה כן דאיירי רב הונא בכהאי גוונא, ופריך שפיר, ואם כן עדיפא טפי נראה לי באמת היינו תירוץ הש"ס בבא מעצמו באמת פשיטא אפילו אם תמצא לומר בקטן נמי חוב לו הרי עומד וצווח גיירוני אבל רב הונא הא קמשמע לן מטבילין אותו שלא ברצונו ושפיר הוה אמינא חוב הוא לו קמשמע לן כי קושיין לאמת, אמנם רש"י דפירוש אמו הביאתו וכתבתי פירושו שהוכיח כן מהסלקא דעתך דמשני הש"ס על כרחך פליג אר"ן שהוא הוכיח מזה דבעל כרחך מיירי כמובן ודוק, ועוד נראה לי גם מהמקשה הוכיח הר"ן שיטתו דאי מיירי בכהאי גוונא שבא מעצמו ואמר גיירוני עדיפא הוי ליה להקשות מאי קמשמע לן והא קל וחומר נמי הוא מהא דתנן זכין שלא בפניו ממש קל וחומר הכא בפניו ומדעתו הוא שרוצה בכך ומבקש כן אלא דלאו בר דעה הוא, ועל כרחך משום דיש לומר רב הונא מיירי בעל כרחך שלא ברצונו וליכא קל וחומר מהתם ומוכח כהר"ן, ומשני נמי לפי זה דהוה אמינא כהאי גוונא חוב הוא לו והא גופא קמשמע לן רב הונא דאפילו כהי גוונא דבעל כרחך נמי זכות הוא לו וזכין לו וכנ"ל:

באופן שני נ"ל איפכא דרב הונא דנקט ג"ר קטן על כרחך מיירי בבא מעצמו על מנת לגיירו וקרי ליה בשם גר על שם סופו וע"ש מחשבתו ורצונו ואי בעל כרחך שלא ברצונו מיירי הוי ליה למימר נכ"רי קטן, וכן מדנקט על דעת בסוף ואי בעל כרחך שלא ברצונו מיירי איפכא הוי ליה למימר בית דין מטבילין אותו על דעתם, אלא על כרחך בבא מעצמו מיירי ואיכא דעתו שאומר גיירוני אלא שאין דעתו חשובה לכן נקט איפכא מטבילין אותו על דעת בית דין ופריך שפיר על רב הונא מאי קמשמע לן דהר"ן מודה ע"כ בתרי לישניה דרב הונא דלא מיירי אלא בבא מעצמו ולא בעל כרחך כנ"ל, אבל הר"ן הוכיח דעתו לתירוץ הש"ס דהוה אמינא חוב הוא לו אע"ג דעומד וצווח רוצה הוא בכך לא משגחינן ביה כיון דחוב הוא לו, מינה נשמע נמי להאמת דקמ"ל רב הונא זכות הוא לו בקטן זכות גמור נמי אפילו עומד וצווח אינו רוצה לא משגחינן ביה כיון דזכות גמור הוא וכדברי הר"ן, וגם לתי' זה רש"י דפירוש אמו הביאתו על כרחך פליג אר"ן כנ"ל: גר קטן מטבילין אותו וכו' ופירוש רש"י וז"ל דאין לך גר בלא מילה וטבילה. ותמוה אמאי לא נקט רב הונא במילתיה טפי מלין אותו על דעת בית דין והוה ארווח לן קושית הש"ס עליו חנינא זכין שלא בפניו דהכא מלין איכא צערא לינוקא החבורה הוי ליה לאלתר חוב ודאי וקמ"ל רב הונא דלחוב על מנת לזכות נמי זכין לו, ונראה לי אדרבה מלין פשיטא ליה טפי דזיל קרי ביה רב נמי הוא עדיפא מתנינא במתני' והוא עפ"י דלקמן דף ל"ב. אמרינן דחובל בחבירו הותר מכללו בבית דין ופי' רש"י במלקות, והקשתי עדיפא הוי ליה למימר הותר מכללו אצל כל אדם במצות מילה להרמב"ם רפ"ה מחובל דגם בקטן אסור חבורה מלא יוסיף וכו':

ונ"ל מכל מקום בבית דין למלקות הותר מכללו טפי דבמילה הותר חבורה א' אבל במלקות ל"ט אפילו בכל הכאה והכאה עושה חבורה אחת בפני עצמה נמי ואם כן על מצות מילה בשמיני גופא יש לתמוה האיכא צערא לינוקא ולמה כן צותה תורה מצוה זו לאב או לבית דין למול את הקטן אין זה דרכי נועם לזכות לזה לעשות מצוה ולחוב בדמו של זה התינוק ועל כרחך דתיקון גברא הוא למולו בזמנו כמ"ש דבית דין שאיסור חבורה הותר מכללו בבית דין טפי יותר מן האב כנ"ל קל וחומר דגר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין כיון דאביו מביאו למול מלין אותו מכל שכן דבית דין מלין אותו לשם גירות על דעתם וקמ"ל דמטבילין אותו ועיין בפני יהושע:

על דעת בית דין ופירוש רש"י דנפקא מיניה ומגעו ביין כשר. משמע אבל לא להתירו בבת ישראל ופליג רש"י על תוס' בזה וכתב הב"ח טעמו דרש"י או משום קושית תוס' דזכיה לקטן דרבנן הוא ואין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, או משום שמא ימחה כשיגדל והוי ליה נכרי גמור למפרע ור"ל אבל מגעו ביין ספק דרבנן הוא ע"ש, ולכאורה תליא פלוגתת רש"י ותוס' בפלוגתת הרשב"א והרא"ש בטוש"ע יו"ד רסי' קכ"ד בגר שמל ולא טבל הרשב"א סבירא ליה שאוסר יין במגעו בשתיה, ותוס' והרא"ש סבירא ליה אף בשתיה מותר אם כן תוס' לטעמם לית ליה דנפקא מיניה מגעו ביין כשר דגם קודם שמטבילין אותו אינו אוסר כל שהוא מהול ורב הונא מטבילין נקט על כרחך מיירי שכבר נימול על פי אביו לכן פירוש דנפקא מיניה להתירו בבת ישראל, ורש"י כרשב"א סבירא ליה מל ולא טבל אוסר יין במגעו ועיין ש"ך שם סימן קכ"ד ס"ק ט' סיים מיהו תינוק עכו"ם דלא בן שפחה אפילו מל עושה יין נסך כל זמן שלא טבל כדכתב הרשב"א וכו' וגם המחבר מודה לזה כדמוכח מדבריו בכ"מ שם וכ"ה בתוס' פר"י וכו' עכ"ל עש"ה והיה לו להביא גם מדברי רש"י הכא דפירוש דאין לך גר בלא מילה וטבילה וכו' ומגעו ביין כשר, ויותר תמוה עליו דהא בהדיא פסק המחבר ריש הסי' סעיף ב' כרשב"א ולא כרא"ש, ועוד בב"י במקומו שם בהדיא כתב כן אצל דין בני השפחות קודם דמייתי דברי הרשב"א בתהבה"א דייק הב"י מרמב"ם ורמ"ה דלכ"ע לא מלו ולא טבלו גם בני שפחות קטנים עושים יין נסך בשתיה כדין שאר גוי קטן דאין הפרש ביניהם וכו' אלא קטנים שמלו ולא טבלו דאף על גב דבשאר גוים עושים יין נסך וכו' אם כן למה לו להביא ממרחק מהכ"מ דמודה המחבר מפורש הוא בב"י וגם במחבר כנ"ל וצ"ע:

ועוד עדיפא נראה לי דלשון הרשב"א בתהבה"א שהביא הב"י ריש הסימן הוא גוי גדול שמל ולא טבל לכאורה משמע דוקא גדול ולא קטן כדמחלקינן כן בבני השפחות ובאמת זה אינו דהטור והמחבר השמיטו תיבת גדול מדבריו וגם בהדי' מבואר בב"י ובש"ך הנ"ל דגם בתינוק עכו"ם קטן עושה יין נסך במל ולא טבל לכן נראה לי איפכא לרבותא נקט הרשב"א גוי גדול שמל וכו' וכל שכן קטן דהא גדול שמל ולא טבל איכא למאן דאמר הוא ר' אלעזר דסבירא ליה ביבמות מ"ו דגר גמור הוא אלא דלא קיי"ל כוותיה, וכל שכן גר קטן דאפילו מל וטבל על דעת בית דין רק זכיה מדרבנן הוי גר וכמ"ש תוס', ובה"ג הרי דחאו מהלכה לגמרי מכל שכן דמל ולא טבל עושה יין נסך בשתיה, ואם כן נראה ליה דאתי שפיר פירוש רש"י דהכא לכ"ע דגם הרא"ש דמתיר בשתיה מגע גר שמל ולא טבל דוקא בגר גדול שמל בגדלותו אבל קטן שמלוהו על דעת בית דין ולא טבל מודה הרא"ש דעושה יין נסך בשתיה כנ"ל, ודברי הש"ך הנ"ל בראיותיו תמוהים וצ"ע כנ"ל:

והנה בה"ג דחה מהלכה לדרב הונא והר"ן והטור הניחוהו בתימה מאי טעמא ע"ש, ולענ"ד נראה פשוט דלתוס' דנפקא מיניה נמי להתירו בישראלית וקדושין על כרחך צריך לומר סבירא ליה יש כח ביד חכמים לעקור דאורייתא גם בקום עשה כמ"ש תוס' והא לא קיי"ל הכי כהאי מאן דאמר ביבמות, וצ"ל כרש"י דנפקא מיניה מגעו ביין כשר והא תינח רב הונא לטעמיה תלמידיה דרב דסבירא ליה אפילו תינוק בן יומו עושה יין נסך, אבל בה"ג לטעמיה דפסק כשמואל דקטן אינו עושה יין נסך ועיין ש"ך קכ"ד הנ"ל סק"ט שפיר דחה לדרב הונא דממה נפשך להתירו בישראלית לא מהני טבילתו על דעת בית דין ולהתיר מגעו ביין אין צריך לטבילתו כנ"ל: רש"י בד"ה גדול, שגדל במדת הפקירות וטעים ליה טעמא דאיסור'. נ"ל כוונתו דאין תלוי בשיעור גדלות וקטנות לבר מצוה ובר עונשין אלא גדול פירוש שגדל במדת הפקרות וטעים טעמא דאיסור' דוקא הוי ליה חוב לגביה אפילו הוא קטן בשנים ולא הגיע לי"ג שנים עדיין, וכן איפכא אם לא טעם טעמא דאיסורא דחזינן שאינו גדל במדת הפקרות אפילו הוא גדול בשנים זכות הוא לו ורב הונא קטן דנקט אורחא דמלתא נקט והוא הדין גדול אם מכירים אותו שהוא כשר עיין ש"ך יו"ד רסי' א' סק"ב, אלא דהכא בלאו הכי ניחא דקטן דוקא מטבילין על דעת בית דין אבל גדול בשנים בר דיעה הוא ועל דעת עצמו מטבילין אותו, אבל נפקא מיניה התם בגיטין י"א לתירוץ א' דתוס' הכא בד"ה אבל וכו' מודה ר"מ בעבד קטן ולפמ"ש גם בעבד גדול שמכירים בו שהוא כשר מודה הוא ובסתם עבדים מיירי שאינם כשרים כנ"ל:

גמרא לימא מסייע ליה מאי לאו דאטבלינהו על דעת בית דין וכו'. עיין תוס' ומהרש"א לעיל ט': בכונת מאי לאו דטען פתח פתוח תרי זימני. והכא נ"ל כונת הש"ס משום סתמא קתני, ועוד נ"ל משום דומיא דשבויה שנשבית ונפדית ישראלית לבדה והכי נמי גיורת מעצמה משמע ודומיא דשפחה שנשתחררה, ומשני הכא במאי עסקינן בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו, וקשה הוי ליה למימר רק הכא במאי עסקינן על ידי אבותיה נתגיירה ר"ל הם אביה ואמה הביאוה להתגייר אבל אבותיה לא נתגיירו עמה דביש לה אב אין צריך לדעת בית דין, ונ"ל כיון דמסיק מעיקרא רבותא דרב הונא הוא דקמ"ל בקטן זכות הוא לו דלא ניחא ליה בהפקירא קאי השתא לדחות הסייעתא ממתני' דלא שמעינן הא ממתני' דשפיר יש לומר גם בקטן הוי ליה חוב, וממילא גם אם הביאו אביו לא מטבילין אותו לא על דעת אביו ולא על דעת בית דין דאין חבים לו שלא בפניו אלא מתני' מתוקם שאביו נתגייר עמו דאז ודאי תו לא ניחא ליה בהפקרא דניחא ליה במאי דעביד אבוה דייקא לא במאי דעביד ליה קאמר אלא גם הוא בוחר לאחוז מעשה אבותיו בידו וזכות גמור הוא לו כנ"ל:

אמר רב יוסף הגדילו יכולים למחות. ופירוש רש"י קטנים שנתגיירו ואפילו עם אבות, והוכיח כן דאי דוקא בעל דעת בית דין בלבד קאי רב יוסף אמימרא דרב הונא אם כן מאי פריך אביי עליו ממתני' הגיורת וכו' פחותות וכו' דלמא מתני' מוקים לה בנתגיירו אבותיה עמה וכדדחי לעיל מינה הסייעתא לרב הונא באמת בהכי ובכהאי גוונא שפיר יהביה לה כתובה וגם קנס לפי שאינה יכולה למחות, אלא על כרחך הוכיחו אביי ורבא מלישניה דרב יוסף דנקט לשון רבים הגדילו יכולים למחות ולא נקט כלישניה דרב הונא ביחיד גר קטן וכו' הגדיל יכול למחות ועל כרחך לכלול גם בכהאי גוונא דסמיך ליה מעיקרא לדחות הסייעתא דמוקמינן למתניתן בנתגיירו אבותיה עמה עלה קאי נמי בניו ובנותיו עמו נתגיירו הגדילו יכולים למחות כנ"ל:

אבל איפכא קשי' דלמא רב יוסף עלה קאי בדוקא בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו כלשון רבים דנקט כיון דבלא דעת בית דין נתגיירו יכולים למחות אבל מתני' מוקים לה בעל דעת בית דין בלבד ומשום מה כח בית דין יפה אין יכולים למחות ובכהאי גוונא, מתוקם מתני' ועיין בר"ן בשם רמב"ן שכתב חילוק זה להאמת אליביה דהרי"ף שהשמיט לדרב יוסף מהאי טאעא אם כן על הגמרא קשה ונראה ליה דקשה ליה להסלקא דעתך דמתני' לא מיירי לכי גדלה אלא בקטנותה תקשי ליה בלא רב יוסף נמי הא תנן לקמן דף ק' ממאנת אין לה כתובה ואפילו קטנה יוצאה בגט נמי לא לרב התם ומתני' הכא כתובתה מאתים קתני וצ"ל דמיירי מתני' להסלקא דעתך שנתקדשה קדושי דאורייתא על ידי אביה ועל כרחך היינו שנתגיירו אבותיה עמה שאינה ממאנת ופריך שפיר לרב יוסף כנ"ל ודוק, והנה גם הטור יו"ד סי' רס"ח כתב כן בפשיטות ולא שנא קטן שגיירו אביו או גיירוהו בית דין יכול למחות וכו' וכתב הב"ח עליו וז"ל שם מימרא דרב יוסף הגדילו יכולים למחות ומוכח בגמ' דלא שנא גיירו אביו וכו' עכ"ל ור"ל על כרחך על פיי קושית הש"ס, והוא הדין נתגיירו עם אבותיהם נמי מהאי הוכחה גופא כנ"ל וצל"ע על הגאון בשו"ת חתם סופר סי' רנ"ג שהעלה להלכה דבכהאי גוונא שנתגיירו אבותיו עמו אינו יכול למחות ע"ש, ולא הביא כלל פירוש רש"י והטור והב"ח והר"ן בשם הרמב"ן נ"ל דלא כוותיה ומוכרח כן בש"ס כנ"ל וצ"ע:

והנה הרי"ף השמיט בפרק החולץ להא דרב יוסף ותמהו עליו הראשונים, ונראה לי דקשלה ליה לפמ"ש הב"ח סי' רס"ח ביו"ד בפשיטות דאם מוחה הוא גוי למפרע, ועיין תשובת נודע ביהודה קמא חלק אעה"ז סימן ס"ב כן כתב מסברת עצמו וכן בתשובת חתם סופר סי' רנ"ג מחיו"ד העלה כן, ולא ראו גם שניהם שכתב כן הבח"ח, ונהי דלא קשיא לפי זה על רב הונא דניחוש בכל מילי שמא ימחה ולמאי נפקא מיניה מטבילין אותו על דעת בית דין כלל, דלא מבעיא לפירוש רש"י דנפקא מיניה למגעו ביין דכשר לבד אתי שפיר דספק דרבנן להקל, ואפילו לתוס' דגם לנשואין גר הוא לא חיישינן שמא תמחה והוי גוי למפרע, והב"ח כתב דהיינו טעמא דרש"י דפליג על התוס' בזה, ולתוס' צ"ל דמוקמינן אחזקה שלא ימחה כסברת התוס' בגיטין ל"ג ע"א ד"ה ואפקעינהו וכמ"ש כן גם הנוב"י סי' ס"ב הנ"ל וחתם סופר סי' רנ"ג הנ"ל, אבל הא קשיא לי מאי פריך הש"ס לעיל על רב הונא מאי קמ"ל תנינא זכין שלא בפניו וכו' והא קיי"ל תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה ואם כן התם זכין אדם שלא בפניו היינו דוקא בליכא שום חובה לאחריני על ידי זה אבל הכא אם ימחה כשיגדיל נמצא מגעו למפרע ביין אסור ובת ישראל שבא עליה נפסלה מכהונה הוה אמינא דלא זכין לו משום ספק חובה לאחריני קמ"ל רב הונא דלא חיישינן להכי אי משום ספק דרבנן להקל אי משום חזקה, ונ"ל עדיין לא אסיק הש"ס מהא דרב יוסף דיכול למחות ופריך שפיר, וכי מסיק להא דרב יוסף באמת תו אין צריך לשנויה קמא לקושיא מאי קמ"ל וכו' ואפשר דרב יוסף גופיה נמי לתרוצי קושיא מאי קמ"ל וכו' אתי, ולשיטת רמב"ן ניחא טפי דרב יוסף קאי רק אגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו אבל בדרב הונא על דעת בית דין אינו יכול למחות משום מה כח בית דין יפה ודאי פריך שפיר מאי קמ"ל, ואפשר נמי לומר דסבירא ליה לש"ס דרב הונא פליג אדרב יוסף וסבירא ליה אינו יכול למחות כלל ופריך שפיר מאי קמ"ל וכו' והיינו טעמא דהרי"ף שהשמיטו:

והן אמת בחי' בסוגיא זו הוכחתי בראיות הרבה מש"ס ופוסקים כדברי הב"ח והגאונים הנ"ל דמהני מחאתו למפרע, אמנם לכאורה מפירוש רש"י בד"ה יכולין למחות וכו' ואם קידש אשה משמיחה אין צריך גט וכו' משמע דמיגז גייז במחאתו מכאן ולהבא דאי למפרע אין צריך גט והא אפילו קידש אשה קודם שמיחה ואח"כ מיחה נמי אין צריך גט, ולית ליה כיון רק משיגדיל יכול למחות וקודם זמן המחאתו הרי קטן הוא ואין קדושיו כלום ובלא מחאה נמי אין צריך גט דהא מסקינן בהגדילה שעה אחת ונהגה מנהג יהדות ולא מיחה שוב אינו יכול למחות אבל בלאו הכי בגדול נמי יכול למחות ואם כן הוי מצי למימר שפיר נפקא מיניה בקידש אשה קודם שמיחה אחר שנעשה גדול אלא שלא נהג עדיין מנהג יהדות ושוב מחה אין צריך גט, ודוחק לומר כונת רש"י באמת הכי והכי פירושו קידש אשה, ר"ל קודם שמיחה, משמיחה אח"כ אין צריך גט למפרע, וצ"ע, וצ"ל כיון דקידש אשה בגדלותו כדת משה וישראל בזה גופא נהג כבר מנהג יהדות ושוב אינו יכול למחות, ואם קידש בקטנותו, גם בלא מחאתו אין צריך גט כנ"ל כלן מוכרח רש"י לפרש קידש אשה משמיחה אין צריך גט, ולעולם מחאתו אלמפרע: ולקושטא דמלתא נראה לי דהא תליא בשני תירוצי התוס' ובשני הגירסות אי קטן אית ליה זכיה מדאורייתא או מדרבנן לתי' א' דתוס' דמדרבנן אית ליה זכיה וכדסבירא ליה לרש"י מהאי טעמא רק למגע יין דרבנן מהני ולא על דאורייתא כמ"ש הב"ח שפיר יש לומר מחאתו אלמפרע נמי דהם אמרו והם אמרו במוחה איקמוהו אדאורייתא ולא אהני זכיה למפרע אבל לתי' ב' דתוס' דזכות גמור גם לקטן יש זכיה ושליחות מדאורייתא צריך להבין אמאי יכול למחות כל עיקר כיון דזכות גמור הוא וליכא שום צד חובה אפי' עומד וצוח לא משגחינן בי' כדמוכח סברא זו בפסחים ד' ע"ב בחזקת בדוק ומייתי לי' הגאון בתשו' חתם סופר הנ"ל, ובר"ן בקדושין פ' האיש מקדש גבי נתקדשה קטנה שלא לדעת אביה ומייתי ליה הגאון במחנה אפרים הלכות זכיה ומתנה סי' וי"ו ועוד ראי' ע"ש, וצ"ע על הגאונים אלו שלא הביאו דברי הרשב"א בחי' קדושין דף כ"ג ע"א דבהדיא מביא בזה פלוגתא ראשונים דרי"ף ורמב"ן לא סבירא להו כן ורשב"א פליג עליו חידש סברא זו דבטלה דעתו אצל כל אדם ומחלק שם כסברת בעל מחני אפרים בין ממון דשונא מתנות יחיה לא זכות גמור הוא, ואם כן קשיא הכא כנ"ל: אמנם הדבר פשוט דהא רב הונא קמ"ל בקטן דלא טעים טעמא דאיסורא זכות הוא לו, אם כן הגדילו אז אינו זכות גמור כיון שיודע טעם ביאה בהפקירא ניחא לי' שפיר יכול למחות, והיינו טעמא דהר"ן לטעמיה בשמעתין כחב דמחאתו בקטנות לא מהני גם כשיגדיל אח"כ משום דזכות גמור הוא לו בקטנותו עומד וצוח נמי לא מהני להר"ן בקדושין הנ"ל והיינו טעמא דהר"ן ריש שמעתין הנ"ל דגם בעל כרחך של קטן מטבילין אותו וב"ח הניחו בצ"ע, וטעמו נראה לי על פי סברא זו ולטעמיה אזיל כנ"ל, וכן נראה לי הרשב"א בתשו' סי' צ"ט ז"ל ומכל מקום לענין מה ששאלת אם גיירוהו בעל כרחך אינו גר כלל אם הוא גדול וכו' ואפילו גר קטן דכתובות שאם הגדילו יכולים למחות כל שכן שאין מטבילין את הגדול בעל כרחך ואפילו הטבילוהו יכול למחות וכו' עש"ה, דייק בהדיא דגדול דוקא בעל כרחך לא ומשום דחוב הוא לו בהפקירא ניחא ליה אבל קטן אפילו בעל כרחך נמי ומשום דזכות גמור הוא לו ולטעמיה אזיל בקדושין כ"ג הנ"ל וכן הר"ן, ונעלם מהב"ח תשו' הרשב"א בזה ודבריו בחי' קדושין כ"ג הנ"ל דלא יחידאי הוא הר"ן בזה וטעמו נכון, ודעת המרדכי בשם ראבי"ה דפליג סבירא ליה כרי"ף ורמב"ן דפליגו התם נמי כנ"ל, שוב ראיתי במחנה אפרים שם הקשה לנפשיה על סברתו מהכא יכול למחות אפילו שהוא זכות גמור ותי' וז"ל ואפשר לומר דשאני התם דאף דהוי זכות גמור השתא לא חשיב זכות גמור לאחר זמן עכ"ל והיינו כמ"ש דבגדלותו יש לומר בהפקירא ניחא ליה כנ"ל אם כן פשיטא לי לפי זה לא מהני מחאתו על למפרע כיון דלמפרע זכות גמור היא ומדאורייתא מהני ועמ"ש עוד לקמן אי"ה:

שוב מצאתי דרשב"א עצמו בחי' קדושין כ"ג שם הקשה לנפשי' וז"ל ואעפ"י שבמציאה וכו' דזכות גמור הוא וגר קטן שהטבילוהו על דעת בית דין שאין זכין בעל כרחך כדאמרינן בפרק קמא דכתובות הגדילו יכולין למחות הכא שאני דאלו איתא לעבד כאן כייפי' ליה לקבולי בעל כרחך וכו', אבל הכא דזכות הוא לו ועוד דיוצא בעל כרחך זכה לו בעל כרחך וכו' עכ"ל, הנה הקשה קושי' מחנה אפרים ותי' באופן אחר, ותוכן תירוצו הוא דגר קטן ליתא בעל כרחך ר"ל גר גדול ליתא בעל כרחך וכמ"ש הרשב"א עצמו בתשו' סי' צ"ט הנ"ל לכן בקטנותו נמי אין זכין לו בעל כרחך אע"ג דזכות גמור הוא לו, והיינו דלא כהר"ן הנ"ל דשמעתין אלא כהמרדכי בשם ראב"י והב"ח הנ"ל דגם גר קטן בעל כרחך לא, ומשמעות לשון הרשב"א וגר קטן וכו' שאין זכין בעל כרחך וכו' יכולין למחות משמע נמי דאין זכין לו כלל גם למפרע כשמוחה אח"כ אע"ג דזכות גמור הוא ומדאורייתא מהני, והיינו דלא כמ"ש לעיל, דל"ל הרשב"א אזיל בתי' א' דתוס' הכא זכיה מדרבנן הוא דאין שליחות לקטן דא"כ מאי מקשה כלל מגר קטן שאני הכא זכיה מדרבנן הוא הם אמרו והם אמרו מה שאין כן בעבד דיש לו שליחות, אלא על כרחך כיון דאפילו עומד וצווח מהני זכיה גמורה בעל כרחך לא בתורת שליחות הוא דהא בטלה דעתו וכו' והוא אינו רוצה בשליחותו, ואם כן בקטן נמי מ"ש אם כן מוכח דעתו של רשב"א אפילו זכיה דאורייתא נמי מוחה בו למפרע כנ"ל, וכן נראה לי דעת התוס' שסיימו בזכות גמור יש לו שליחות, ולסברת הרשב"א ומחנה אפרים הנ"ל שליחות למה לי והא אפילו עומד וצוח אינו רוצה בשליחות נמי זכין לו, וכן דעת תה"ד סוף סי' קפ"ח שהקשה אמאי זכין שלא בפניו מאי שנא מיאוש שלא מדעת דשלוחכם לדעתיכם בעינן ותי' כיון דאנן סהדי אלו איתא קמן הוה ניחא לי' השתא דזכות גמור הוא הוי ליה דומיא דאתם וזכין לו מה שאין כן אי צריך לומר איגלי מלתא למפרע דניחא ליה עש"ה, מבואר דאי איתא קמן וצווח דלא ניחא ליה אין זכין לו בעל כרחך, ועל כרחך כחילוק הרשב"א הנ"ל בעבד שאני דישנו בעל כרחך ולא כהר"ן ומכל מקום הר"ן לטעמיה דגם בעלמא סבירא ליה הכי בזכות גמור לא משגחי' בניחות' דידי' כהוכחת המחנה אפרים הנ"ל, אתי שפיר וגם הרשב"א בתשו' סי' צ"ט הנ"ל אחי שפיר טעמי' והכי פירושו כיון דגדול אינו גר בעל כרחך ממילא דקטן נמי בעל כרחך לא וכסברתו לחלק בין עבד לגר בחי' קדושין הנ"ל:

אלא דצריך לעיין כיון דבתשו' סי' צ"ט מייתי לי' רשב"א להא דגוי גדול אין מטבילין אותו בעל כרחך מהא דגר קטן יכול למחות וזולת זה לא שמעינן ליה הדרא קושיא לדוכתיה קושית רשב"א בקדושין כ"ג הא גופא אמאי יכול למחות הא זכות גמור הוא ול"ל תירוצו דעבד שאני דישנו בעל כרחך אי איתא קמן דגם בגר נימא אין יכול למחות ואפילו בגדול מטבילין אותו בעל כרחך וצע"ג, ובאמת אין צריך לתי' הרשב"א על גר קטן דשפיר יש לומר כתירוצינו הנ"ל בהגדילו שוב אינו זכות גמור כנ"ל אלא הוצרך רשב"א לסברתו לחלק כן משום שאר קושי' שהקשה ממציאה וכו' ע"ש, אבל קשה עדיפא לסברת רשב"א הנ"ל בקדושין כ"ג אם כן מאי פריך הכא מאי קמ"ל תנינא זכין וכו' התם בעבד דוקא דאיכא תרתי דישנו בעל כרחך אי איתא קמן כפינן ליה לקבוליה שחרוריה מה שאין כן גר דאי גדול הוא לא כפינן ליה הוה אמינא גם קטן כשלא בפניו דמי אין זכין לו קמ"ל ר"ה, אמנם לפמ"ש הרשב"א בתשו' סי' צ"ט דהא גופא דגדול בעל כרחך אל גיירינן ליה הוא נלמוד מדין קטן דיכול למחות והשתא לא ידע הש"ס עדיין משמעתא דרב יוסף הוה סבירא ליה בס"ד הגדילו אין יכול למחות סבירא ליה באמת לגדול נמי מטבילין אותו בעל כרחך ופריך שפיר תנינא כנ"ל ועדיין צ"ע:

וראיה נראה לי לשיטת הר"ן דגם בעל כרחך של קטן איתא לדרב הונא והוא עפ"י דיש לתמוה לפמ"ש מהרש"א דקושי' מאי קמשמע לן סמך הש"ס אמתני' דבבא בתרא דקתני זכין לקטן וכו' אם כן אמאי לא מייתי הש"ס טפי האי מתני' דזכין לקטן וכו' אמנם להר"ן ניחא דאי מהתם שמעי' רק זכיה לבד באינו מוחה אבל רב הונא יש לומר קמשמע לן אפילו בעל כרחך דקטן ושלא ברצונו נמי לכן מייתי ש"ס מתני' דגיטין י"א זכין לאדם שלא בפניו וכו' בשחרור עבד דהתם נמי אפילו עומד וצווח זכין ליה בעל כרחך וכמ"ש הרשב"א בקדושין כ"ג והיא היא סברת הר"ן בכל מקום, ואי משום דהתם בפנינו נמי בעל כרחך משתחרר הא בס"ד השתא גם בגר הדין כן בגדול נמי וכנ"ל באופן שדברי הר"ן מחוורים ודו"ק:

ואם כדברינו כן הוא דהא מלתא אי מוחה למפרע או לא תליה בשני תירוצי התוס' ובשני הגירסאות אם זכין לו מדאורייתא או מדרבנן מובן היטיב פלוגתא דאו"ר בסמוך דרבא פריך מקנס וצריך לומר התם היינו טעמא שלא יהיה חוטא נשכר והקשו תוס' הא על כרחך רבא מודה לזה אליביה דרבי מאיר ותירוץ הכא היינו טעמא דסבירא ליה משום שלא יהיה חוטא נשכר אין לה ליתן כיון דמן הדין לית לה שהרי נכרית גמורה אם תמחה היא, ותמוה מאי טעמא דאביי ונראה לי דסברת תוס' היא אם מהני מחאתו למפרע נכרית גמורה היא אם תמחה ומן הדין לית לה ורבא סבירא ליה זכיה דרבנן הוא לקטן, אבל אביי סבירא ליה זכיה דאורייתא הוא ומחאתו לא מהני אלמפרע אם כן מן הדין אית לה השתא כל זמן שלא מחתה אפילו תמחה אחרי זה ויהיב לה משום שלא יהיה חוטא נשכר כנ"ל:

ועפי"ז מובן גם כן דברי תוס' לקמן ריש פרק אלו נערות דרש"י פירוש על הכותית דסבירא ליה למתני' גירי אריות הם ותוס' דחו דאטו יהבו לה קנס ואזלה ואכלה בנכרותה ור"ל דבהא ליתא לתירוץ הש"ס דהכא לכי גדלה דהא נכרית היא, והוא הדין דקשה נמי על רבא דמותיב הכא לרב יוסף מקנס דגיורת ולטעמך כותית מא"ל נכרית היא, ולכאורה לא קשה מידי דהאיכא שינויא דאביי הכא קנס היינו טעמט שלא יהיה חוטא נשכר, ולרבא דלית ליה הכי הא תליא פירוש רש"י הנ"ל בכותית בב' לישני דרבא ביבמות ע"ו ללישנא קמא דרבא בגיותן אית להו חתנות על כרחך סבירא ליה למתני' גירי אריות הן דאי גירי אמת הן פשיטא דיש לומר קנס כדהקשו תוס' באמת לנפשייהו אם כן לא קשה מידי תמיהת התוס' אכלה בנכריותה דלא קשה דרבא כאביי הכא סבירא ליה דלא קשיא ליה קנס משום שלא יהיה חוטא נשכר ולרבא הכא דלא סבירא ליה קאי כלישנא ב' דרבא התם בגירותן אית להו חתנות וכדקיי"ל הכי מודה על כרחך אליביה דסבירא ליה למתני' גירי אמת הן, אמנם לפמ"ש זה אינו דאביי היינו טעמא דפליג הכא ולית ליה סברת רבא משום דסבירא ליה זכיה מדאורייתא אית ליה לקטן אם כן מחאתו אינו על למפרע דכשיגדיל היינו טעמא דמוחה לפי שאז חוב הוא דניחא ליה בהפקירא מה שאין כן למפרע כל זמן קטנותו אם כן מן הדין ליתן לה עכשיו אפילו אם תמחה לבסוף אבל אי כותית גירי אריות הן עכשיו נכרית היא גם לאביי קשיא אכלה בנכרותה והקשו תוס' שפיר:

מתני' הגדול שבא על הקטנה וכו' כתובתן מאתים וכו' וקשה לי הא תני ליה רישא לעיל הגיורת וכו' פחותות מבת ג' שנים וכו' כתובתן מאתים ונראה לי לעיל הוה אמינא נהי דבחזקת בעולות מחזקינן להו היינו על פי רוב נכרים פרוצים בעריות, אבל מיעוט איכא שאינן בעולות וכיון דבתולה נולדה יש לומר רישא היינו טעמא דכתובתן מאתים מנה דסמוך מיעוט שלא נבעלו לחזקת בתולה ואתרע רוב פרוצים קמ"ל מתני' הכא הגדול שבא בודאי על קטנה נמי כתובתה מאתים כנ"ל, ואע"ג דמתני' בחדא מחתא כללינהו להני שלשה נראה לי דמכל מקום אינם שווים בדינם אלא לצדדין קתני להו דרבי מאיר דסבירא ליה כתובה דאורייתא נ"ל בעינן דוקא כמוהר הבתולות שאין מוכת עץ ולא בעולות קטן אבל אלו קטן שבא על הגדולה ומוכת עץ כתובתן מאתים דר"מ נ"ל רק מדרבנן הוא אבל גדול שבא על הקטנה כיון דבתוליה חוזרין כתובה דאורייתא לר"מ וכן מה שכתב רש"י בד"ה כתובתן מאתים וכו' לא איבדו בכך כתובתן אם נשאה סתם ולא פירש לה כלום, משמע דאילו התנה בפירוש שתהא בתולה ממש איבדה כתובתה נ"ל נמי דקאי רק על הכי תרתי גווני קטן שבא על הגדולה ומוכת עץ אבל גדול שבא על קטנה כיון דבתוליה חוזרים אפילו פירש לה שתהא בתולה נתקיים תנאו קרינן ביה כנ"ל:

שם:

שבויה אמאי כתובתה מנה הא יש לומר חזקות כשרות שלא נבעלה ולמה נחזקינה בבעולה ואי משום דרוב נכרים פרוצים עדיף מחזקה הא רובא דתליא במעשה הוא ביאת זנות שאינו בא ממילא כמו אדם שבא על אשתו שכתבו תוס' ביבמות קי"ט ע"א, ונראה לי דוקא ביאת איסור מקרי תלי' במעשה לפי לשנא דתוס' הנ"ל אבל נכרים דפרוצים בעריות הרי נעשה הם כהיתר וממילא הוא בא ולא תליא במעשה מקרי ורובא עדיף, ועדיין הא קיי"ל עד אחד נאמן באיסורין ואם השבויה אומרת ברי לא נבעלתי וחזקת כשרות וחזקת הגוף מסייע לה הול"ל דמהימנא וכתובתה מאתים, ונראה לי דקטן הא אין נאמן באיסורין עיין רמ"א יו"ד סוף סי' קכ"ז וברי שלה אינו ברי כיון דלאו בת דעת היא ואם כן הא קמ"ל מתני' דתני לשבויה באמצע שדינה שוה עם נכרית ושפחה דאפילו אומרת ברי לא נבעלתי כתובתה מנה, ומטעם הנ"ל, וממילא אם נשבית בגדלות באמת נאמנת בטענת ברי שלה לא נבעלתי וכתובתה מאתים מה שאין כן בנכרית ושפחה:

פי' רש"י בד"ה כתובתה מנה אם ניסת לאחר סתם וכו'. ולעיל תלי רש"י הסתם בדידי' אם נשאה סתם ולא פירש לה כלום נראה לי פשוט לדיוקא דאלו פירש כנ"ל, אבל הכא ל"ל אלו פירש הוא דהא טפי פשיטא דכתובתה מנה אם פירש על מנת שתהא בתולה אלא לדיוקא אתי אם פירשה היא וטוענת ברי בתולה היא ורוצה בכתובה מאתים מנה באמת כתובת' מאתים מנה ומתני' בניסת סתם מיירי מחזקי' לה בבעולה, אמנם לקמן בברייתא אפילו יש לומר עדים שלא נסתרה כתובתה ק' קתני:

גמרא מתיב רב נחמן היא אומרת וכו' אלא אמר רבא וכו'. קשה לי הוי ליה למימר תיובתא דרמי בר חמא ונראה לי דרש"י פירש בד"ה עשאה וכו' כתובתה מנה וכן לענין כהן גדול דתנן לא ישא את מוכת עץ הא נמי אסורה ליה עכ"ל, ולכאורה לתוס' בד"ה ושמואל דבלא השיר בתולים איירי קשה נהי דלענין כתובה סבירא ליה לרב עשאה מוכת עץ דדעת הנושא שלא תהיה בעולה כלל אפילו מביאת קטן אבל לענין נשואי כהן גדול דמוכת עץ שפיר ממעטינן מבבתוליה שיהיה כל בתוליה קיימים אבל בעילת קטן כיון דלא השיר בתוליה מנא לן שאסורה לו, ונראה לי משום דודאי רוב פעמים ביאת קטן משיר בתולים ומהאי טעמא אסורה לכהן גדול דסתמא אינה בתולה אלא דהכא מיירי בלא השיר ומכל מקום רב לטעמיה סבירא ליה אפילו להוציא ממון הולכין אחר הרוב וכמ"ש להחזיק לכן כתובתה מנה סבירא ליה: ולענין הלכה באיסורי קיי"ל כרב ובדיני כשמואל נראה הכא לענין דינא איתשל ואתמר פלוגתייהו גבי כתובה הלכה כשמואל גם לענין איסור להנשא לכהן גדול, ואם כן לרב לא קשה מידי קושית רב נחמן על רמי בר חמא ממתני' דרמי בר חמא במוכת עץ ממש קאמר דלכ"ע בלא הכיר בה ולא כלום אבל מתני' אומרת מוכת עץ אני היינו אומרת בעילת קטן היא דהוי ליה כמוכת עץ לרב ואתי שפיר טענתו דבעל דנקטה משנה בלשון זה אלא דרוסת איש והל"ל אלא בעולה את וצ"ע בלשון נקיה נקט אבל לרב את שפיר היא אומרת מוכת עץ היינו בעילת קטן שאין אוסרה על בעלה שאין ביאתו ביאה ומתני' ר' מאיר היא דכתובתה מאתים והוא אומר לא כי אלא דריסת איש את דייקא איש ולא קטן ובהא מודה רמי בר חמא כיון דלא השיר בתוליה בביאת קטן מה שאין כן במוכת עץ וצריך לומר כיון דקיי"ל הלכה כשמואל בדיני לא רצה לאוקמי לרמי בר חמא דסבירא ליה כרב שלא כהלכה ולכן לא סלקא בתיובתא כיון דאי כרב סבירא ליה מיהת לא קשה מידי כנ"ל:

ודע דהמשנה למלך פח"י מאיסורי ביאה הקשה לר"א דביאת פנוי אפנויה עשאה זונה אם כן למאי נפקא מיניה צריך קרא בכהן גדול בתולה ולא בעולה ותיפוק ליה ממה נפשך על ידי נשואין היא אלמנה או גרושה ואי בלא קדושין היא זונה וסיים ודוחק לומר למעט מוכת עץ לבד אתי ר"ל דבתולה ולא בעולה משמע, אמנם נראה דר"א כרב סבירא ליה ואתי למעט בעילת קטן פחות מבן תשע דאסורה לכהן גדול, והעיטור באות ק' כתובה פסק הלכה כרב דביאת קטן עשאה מוכת עץ וכתובתה מנה דקיי"ל כרבנן דר"מ ע"ש, ותמי' על הב"י באהע"ז סי' ס"ז שלא הביא דעת העיטור בזה, וגם הב"ש סק"ג שם דייק משמעות הש"ע אפילו לא הכיר בה יש לומר מנה ובעיטור שם בהדיא כתב כן עש"ה וצל"ע, והעיטור שם מביא ירושלמי אמתני' וז"ל איזו קטן ואיזו קטנה קטן פחות מבן ט' שנים קטנה פחותה מבת ג' שנים ויום אחד ניחא קטן הבא על הקטנה בתוליה חוזרין קטן הבא על הגדולה אין בתוליה חוזרין תפתר שבא עליה שלא כדרכה אמר רבי אסי ברבי בון ואפילו תימא בכדרכה קטן ביאתו ביאה, אבל אין בו כח ליגע בסימנין, ותני כן מעשה ועיברה ועדיין בתוליה קיימין עכ"ל:

והנה תי' רבי אסי לענ"ד מוכח כן בברייתא בנדה דף ח' ע"ב תנו רבנן נשאת וראתה דם מחמת נשואין ילדה וראתה דם מחמת לידה עדיין קורא אני לה בתולה שהרי בתולה שאמ' בתולת דמים ולא בתולת בתולים משמע דבלידה היה השרת בתולים הרי דעיברה ועדיין בתוליה קיימין ועל כרחך היינו על ידי ביאת קטן בן ט' דביאתו ביאה ונתעברה קאמר שאין בו כח ליגע בסימנין ומייתי לה ר' אסי בקל וחומר לפחות מבן ט' שאין משיר בתוליה כלל, וזה שאמר אפילו תימא בכדרכה קטן ביאתו ביאה וכו' ר"ל אפילו לקטן שביאתו ביאה שהוא בן ט' מכל מקום אין בו כח להשיר בתולים ותני כן מעשה וכו' אם כן קל וחומר לקטן דמתני' שהוא פחות מבן ט' שאין ביאתו ביאה ואין בו כח וכו' אבל אילו השיר בתוליה ודאי אפילו ביאת קטן פחות מבן ט' כתובתה מנה לרבנן דרבי מאיר כמו מוכת עץ ואפילו שמואל מודה כמ"ש תוספות, וביאת גדול משמע דלא סגי דלא משיר בתוליה כנ"ל פירוש הירושלמי, אבל תירוץ ראשון תפתר שבא עליה שלא כדרכה תמוה להבין דאם כן אפילו גדול ממש שבא על הגדולה שלא כדרכה נמי כתובתה מאתים וצ"ע:

ונ"ל דבמסכת נדה ח': שם בתולת אדם כל זמן שלא נבעלה נפקא מיניה לכהן גדול אי נמי לכתובת אשה מאתים ועיין פי' רש"י, והנה הנפקא מיניה לכהן גדול על כרחך היינו כל זמן שלא נבעלה כלל אף שלא כדרכה דבעולה שלא כדרכה נמי פסולה לכהן גדול לר"א ביבמות נ"ט ומשמע דשני הנפקא מיניה שוים אי נמי לכתובת אשה נמי כל זמן שלא נבעלה כלל קאמר דומיא דנפקא מיניה לכהן גדול ובעולה שלא כדרכה נמי כתובתה מנה, ועל כרחך צריך לומר כן דק"ל אמאי לא קאמר עוד נפקא מיניה שלישי אי נמי לקנס דאונס ומפתה דבעינן בתולה והא עדיפא למנקט דהא כתובה נמי מהתם ילפינן מאתים מכמוהר הבתולות לעיל דף יו"ד בקנס דמפתה אבל להנ"ל אתי שפיר דהא מודה רבי בקדושין ריש דף יו"ד בנבעלה שלא כדרכה עדיין משלם קנס אם כן כל זמן שלא נבעלה היא בתולת אדם נפקא מיניה לכהן גדול אי נמי לכתובה דוקא דכיון שנבעלה אפילו שלא כדרכה אסורה לכהן גדול ואין לה רק מנה, אבל לענין קנס אין זה נפקא מיניה דגם נבעלה שלא כדרכה היא בתולה לענין לשלם קנס אם כן אתי שפיר תי' א' דירושלמי דביאת גדול שלא כדרכה עשאה בעולה וכתובתה מנה אבל ביאת קטן פחות מבן ט' שאין ביאתו ביאה כלל וגם שלא כדרכה שלא השיר בתוליה כלל כתובתה מאתים כנ"ל דהא אין לך אשה שלא נעשית מוכת עץ שלא כדרכה על ידי צרור וכדאמרינן הכי ביבמות נ"ט: דכשירה מוכת עץ שלא כדרכה לכהן גדול מהאי טעמא עש"ה, ואם כן תירוץ א' דירושלמי הנ"ל על כרחך רק לשמואל קאי אבל רב דסבירא ליה עשאה מוכת עץ על כרחך אפילו לא השיר בתולים לא מיירי שלא כדרכה דמוכת עץ נמי כשירה לכהן גדול וכתובה מאתים אלא כתירוץ ב' דירושלמי מיירי רב כנ"ל:

ואגב קשיא ליה אחריתי בסוגיא דנדה דף ח' הנ"ל דהוי ליה למימר עוד נפקא מיניה שלישי לואחותו הבתולה וכו' לה יטמא פרט לאנוסה ומפותה ביבמות דף נ"ט, ויש לומר נמי בנבעלה שלא כדרכה מטמא לה כמו בתולה דגבי קנס דהא הש"ס ביבמות שם מדמי להו אהדדי וצ"ע, ועיין תשו' שער אפרים סי' קט"ו מייתי לפסק רמ"א בא"ה סי' מ"ג כהג"ה אלפסי דביאת בן ט' עושה אותה בעולה כאלמנה וכתובתה מנה ואין לה חופה ע"ש, ותמוה הא אפילו ביאת קטן פחות מבן ט' נמי עשאה מוכת עץ וכתובתה מנה דקיי"ל כרב כנ"ל, וצריך לומר מכל מקום אינה כאלמנה ממש ויש לה חופה ואפשר דניסת גם כן ברביעי אבל מביאת בן ט' דינה כאלמנה ואין לה חופה וניסת בה' וצ"ע:

תוכן העניינים

חידושי מהריא על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה