חידושי מהריא על כתובות· רבי יהודה אסאד
דף ט:
כתיבתו וקשה לר"ת מדתנן במי שאחזו הרי היא כאשת איש לכל דבריה. ונ"ל דהא כאשת איש קתני בכ"ף הדמיון ולא אשת איש ממש והיינו משום שכבר איתרא חזקת אשת איש על ידי כתיבת הגט וכיון דבהאי אבעית אימא סבירא ליה גם אונס אסורה לבועל מדרבנן כנ"ל אם כן סגי לי בגט כריתות על תנאי דתו הוי ליה ספק דרבנן דבספק אשת איש לא גזרו ואוקמוה אדאורייתא דאונס שרי לבעל ולבועל, אלא דתוס' ביבמות דף ל"ה סד"ה אעפ"י משמע דלא סבירה ליה כהב"ש וח"מ בשם ירושלמי דאי בעית אימא פליג עם שינוי' קמייתא בדין זה הקשו שפיר אבל לפמ"ש לעיל בסמוך כונת תוס' לעיל על כרחך הכי סבירא ליה ועי' בית מאיר סי' י"א מזה ומ"ש לעיל בפתיחה בר"פ:
תוס' בד"ה מאי לאו וכו' כדפי' בקונטרס אי נמי וכו' ודאי בא עליה דלא מוקי אנפשיה וכו'. וטעם רש"י שמיאן בזה נראה לי משום דקשה מאי פריך הש"ס אי לאסרה ביהודה אמאי לא, והא לאסרה עליו על כרחך ר"ל אם אח"כ אינו רוצה לגרשה וחוזר בו והיינו שטוען הוא בא עליה באירוסין ואם כן הא ודאי אמתלא הוא ביהודה לכן לא שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא אלא בגליל דוקא, ולפי' רש"י ניחא כיון דאסור מדרבנן לבא על ארוסתו בבית חמיו וכלה בלא ברכה אסורה וכו' וגם לומר שבא עליה ושכח ואח"כ נזכר לא הוי אמתלא טובה כיון דכל אלו לא שכיח ופריך שפיר, אבל לפי' תוס' דרוב לא מוקמי אנפשיה אמתלא טובה הוא קשה מאי פריך ביהודה אמאי לא, וצ"ל לתוס' קושי' ש"ס קאי אלישנא דמתני' אינו יכול לטעון טענת בתולים משמע מיד שטוען טענת בתולים מיד קודם שחוזר בו ונותן אמתלא נמי מותרת ואמאי כנ"ל:
ודע דמכאן הוכיח רש"י נמי פירושו בריש שמעתין לרבי אלעזר נאמן לאסרה ולא להפסידה וכירושלמי ולא כתוס' והוא מדפריך רב יוסף מאי קמ"ל תנינא וכו' אי לאסרה ביהודה אמאי לא ולתוס' עדיפא הוי ליה למיפרך אי לאסרה אם כן כל שכן דלהפסידה נאמן כמו לרבי אלעזר ומאי קמ"ל תנינא אפי אם תמצא לומר ביהודה אתי שפיר דלא נאמן לאסרה, אלא על כרחך דיש לומר לאסרה ולא להפסידה כתובה וכפי' רש"י וירושלמי לרבי אלעזר באמת וזהו ממש כמו הוכחת תוס' בהיפוך מהוכחת אביי אף אנן תנינא דלעיל אי למיתב כתובה וכו':
ועוד בהדי' ר' יוסף בקושייתו דלהפסידה מיירי מתני' וניחא ליה ביהודה שאינו מפסידה אע"ג דנאסרה עליו גם ביהודה והכי נמי לרבי אלעזר, וכן כי דחי ומסיק לא בטענת דמים ר"ל אבל בטענת פתח פתוח אין מפסידה אע"ג דיכול לאוסרה כדפריך בפשיטות ביהודה אמאי לא הכי נמי במסקנא גם בגליל והיינו כפירוש רש"י אליבא דרבי אלעזר, ואין להקשות לפירוש רש"י אם כן אדמותיב ר' יוסף על שמואל מאי קמ"ל תנינא עדיפא הוי ליה לאתובי על רבי אלעזר דסבירא ליה להפסיד לא נאמן והא מתני' קשיא עליו דעל כרחך בגליל מצי טען להפסידה קאמר, זה אינו דהא לא קאמר רבי אלעזר בהדיא דלהפסידה לא נאמן וליכא לאתובי עליו דיש לומר אין הכי נמי דמפסידה סבירא ליה והא דנקט לאסרה ולא נקט להפסידה יש לומר משום דהא תנינא דנאמן להפסידה וכקושית ר' יוסף אשמואל באמת מאי קמ"ל תנינא כנ"ל, ותוס' שפירשו לרבי אלעזר כל שכן להפסידה הוי מצי למיפרך בלאו הכי משום קושית רב יוסף תנינא:
תוס' בד"ה לא דקטען וכו' וא"ת ונהימנה לדידה במיגו וכו'. וקשה לי הא נאנסת נמי דנאמנת היינו טעמא משום מיגו דאי בעי אמרה מוכת עץ דלא פסלה נפשה מכהונה והוי ליה כתרי מיגו ולא מהני מיגו אלא אם כן טענת המיגו מצד עצמה מהני להאמין, וכהאי גוונא כתב הש"ך בכללי מיגו שלו אות יו"ד, ונ"ל הא דמסקינן לקמן דף י"ב נאנסתי דוקא במיגו נאמנת משום דבלאו הכי המוציא מחבירו עליו הראיה אבל הכא לר' יודא אמר שמואל לטעמיה קאי דסבירא ליה לקמן י"ב ברי ושמא ברי עדיף גם בלא מיגו נאמנת נאנסתי והקשו תוס' שפיר לדידיה דוקא ותירצו לכן נראה דהוי מיגו במקום חזקה וכו' שמא חזקה דהכא עדיפא ואי לא אמרינן מיגו להוציא אתי נמי שפיר עכ"ל, ותמוה דהא במקום שטר אמרינן מיגו להוציא, ועוד הניח מהרש"א בצ"ע אתוס' לעיל בד"ה אבל וכו' שתי' נאמנת במיגו וכו' הא הוי ליה מיגו להוציא, ועוד קשה לי לשון התוס' ואי לא אמרינן וכו' הל"ל ועוד יש לומר דסבירא ליה לא אמרינן מיגו להוציא, ועוד תירוץ א' חזקה דהכא עדיפא תמוה דהרי חזקה דהתם אין אדם פורע תוך זמנו כאנן סהדי הוא דמוציאין ממון על ידו ואילו חזקה דהכא רק לפטור הוא ול"ל עדיפא, ועוד אם כן למה הניתו תוס' לקמן ריש דף י"ט דפליגי רבי מאיר ורבנן במיגו במקום חזקה הל"ל נמי אין לדמות החזקות וכמ"ש הש"ך באמת לתרץ כן בכללי מיגו שלו אות יו"ד:
לכן נראה לי שאין כונת התוס' לתרץ שנית גוף הקושי' דלהימנה במיגו וכו' דהא במקום שטר אמרינן מיגו להוציא ומה"ט לא כתבו ועוד יש לומר וכו' אלא דקושי' שניה על התירוץ מיגו במקום חזקה דאבעיא הוא התם דחיקא להו התירוץ דחזקה דהכא עדיפא כנ"ל לכן סיימו ואי לא אמרינן מיגו להוציא אתי נמי שפיר ור"ל התם דמיגו להחזיק הוא מספקא לן אבל הכא להוציא הוא נהי דכיון דאיכא שטר אמרינן גם מיגו להוציא אבל הכא דמיגו במקום חזקה נמי הוא אע"ג דאמרינן מיגו במקום חזקה כיון דאיכא תרתי חזקת ממון וחזקה דאין טורח וכו' מיגו במקום תרי חזקות לא אמרינן אפילו במקום שטר ואם כן אין מקום לתמיהת מהרש"א כנ"ל, מה שאין כן לקמן י"ט להחזיק הוא טענת המיגו לכן הניחו תוס' בצ"ע מב"ב ה' דלא איפשט אבעיא:
ובהכי ניחא לי מאי דקשיא לי אמאי לא פשיט הש"ס האבעי' בבבא בתרא ה' מהא דרבה דהקשה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת ישבע הא יש לו מיגו דכופר הכל ונילוף מזה דלא אמרינן מיגו ומשני חזקה אין אדם מעיז וכו' והוי ליה מיגו במקום חזקה, ולפמ"ש אתי שפיר דאי אמרינן מיגו להוציא הדרא קושיא לדוכתיה קושית תוס' הכא דמוכח מדשמואל הכא מיגו במקום חזקה לא אמרינן אם כן רבה לטעמיה דסבירא ליה מיגו להוציא סבירא ליה נמי מיגו במקום חזקה לא אמרינן אבל אבעיא הוא לדידן דקיי"ל מיגו להוציא לא אמרינן יש לומר מיגו במקום חזקה אמרינן דלא נפשט מדשמואל הכא כתירוץ תוס' הנ"ל, ועמ"ש לקמן לתרץ קושי' תוס' הכא, ובפשוט נראה לי הא דלקמן י"ט הניחו תוס' בצ"ע לכ"ע והכא תי' חזקה דהכא עדיפא משום חזקה אין עדים חותמים הוא אתיא מכח רובא אבל מיעוט עדים פסולים יש חותמים וכן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו על פי רוב הוא דמיעוט אנשים איכא דפרעו תוך זמנו כי היכי דלא לטרדן כדסבירא ליה לר"פ שם דליתא לחזקה זו כלל מהאי טעמא אבל חזקה זו אין אדם טורח וכו' אתיא מכח סברא ואפילו מיעוט אנשים ליכא דעבדי הכי וכסברת ש"ס בגיטין נ"ד הנ"ל מתוך שנאמן להפסיד עצמו וכו':