אור ברסלב

חידושי מהריא על כתובות· רבי יהודה אסאד

דף ט.

דף ו:

נאמן וכו' ואע"פ שאין הדבר הזה יכול להתברר אלא על פיו וכו' ובמתני' פירש רש"י שעל ידי שיבא לבית דין יצא הקול ויתברר הדבר על ידי עדים נ"ל דר"ל אז תיאסר עליו בודאי אבל קודם שיבאו עדים מיד בביאתו לבית דין קאמר רבי אלעזר הוא נאמן לאסרה עליו פירש רש"י ואעפ"י שאין הדבר יכול להתברר עתה לאלתר אלא על פיו לגבי' נפשי' הוא מהימן לשויה עליה חתיכה דאיסורא תיכף ומיד עפ"י נאמנותו, וכונח רש"י בזה לתרץ קושי' הבלוס"ר אדפריך הש"ס ספק ספיקא הוא אדרבי אלעזר הכא טפי הוי ליה להקשות הכי אמתני' כיון דעל כרחך תקנו בתולה נשאת ליום ד' כדי לאסרה דאי להפסיד כתובה וניתב לה ובטענת דמים לא חיי' לאקרורי דעתיה אלא על כרחך בטענת פתח פתוח והא ספק ספיקא הוא וגם בטענת דמים הא ספק ספיקא הוא לכן פירש במתני' יש לומר היינו טעמא כדי שיתברר על ידי עדים על ידי שיצא קול לכן תקנו שיבא לבית דין ולא מיתסרא באמת עליו מיד משום דספק ספיקא הוא אלא כשיבאו עדים אבל על רבי אלעזר דאמר איהו נאמן לאסרה עליה מיד על פיו פריך שפיר ספק ספיקא היא, וממילא מתורץ תמיהת התוס' בריש פירקין על פירוש רש"י דאם כן מאי מייתי ש"ס אף אנן נמי תנינא וכו' ולא קשה מידי דדרכו של רש"י לפרש במתני' כהסלקא דעתך בגמ' וכן כיון דלא פריך הש"ס אמתנ' קושי' זו ספק ספיקא הוא ולשני נמי כתרי שינוי דש"ס על כרחך משום דיש לומר מתני' היינו טעמא דתקנה כדי שיתברר ולאסרה עלייו כשיבואו עדים דוקא אבל במסקנא דמשני הש"ס רבי אלעזר בחד ספיקא קאי דוקא אבל ספק ספיקא שרי מודה רש"י דלא תקנו תקנה כדי שיתברר על ידי עדים כיון דזנות לא שכיח לכ"ע לא צריכא לברורי בספק ספיקא ולא תקנו אלא משום חד ספיקא דאסורה לו מיד ומייתי שפיר אביי אף אנן נמי תנינא, ואין להקשות מכל מקום מנא ליה לאביי דלמא מכל מקום משום חד ספיקא נמי רק כדי לברורי על ידי עדים תקנו ולא קים ליה בפתח פתוח לאסרה עליו מיד דהא גם לתוס' קשה כנ"ל:

וכונת רש"י במ"ש ואעפ"י שאין וכו' משמע דר"ל מהאי טעמא ראוי שלא להאמינו, נ"ל משום דקשיא ליה הרי אבעיא דלא איפשטא בריש פרק האשה רבה אי עד אחד נאמן באיסורים נגד חזקה או לא אם כן אמאי נאמן הכא לאוסרה עליו נגד חזקת היתר שלה ובמלתא דעבידא לגלוי נאמן שפיר גם נגד חזקה ועיין תוי"ט יומא ריש פ"ג בשם ירושלמי לכן פירש רש"י ואעפ"י שאין הדבר יכול להתברר אלא על פיו ולא הוה ליה להאמינו נגד חזקה לגביה נפשיה הוי מהימן לשויה עליה חתיכה דאסורה, והטעם דהא הרשב"א סבירא ליה שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא אפילו נגד עדים מהני וכל שכן נגד חזקה ואפילו להמ"ל דפליג בעדים נגד חזקה לכ"ע מהני דטוען ברי נאמן נגד חזקה הבעל דבר על עצמו, ולכן סיים רש"י שפיר אבל להפסידה כתובתה לא מהימן משום דנגד חזקה לא מהימן במה שנוגע לאחר, אמנם גם באיסורא גופיה משכחת לה אם אחר טענתו פתח פתוח נתאלמנה אי היא אסורה לכהן משום זונה או לא וקשי' דיוקי רש"י אהדדי תחלה דייק רש"י לגבי נפשיה הוא מהימן והיינו כנ"ל דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא מהני נגד חזקה לכ"ע משמע אבל לגבי אחרים אם נתאלמנה לא מהני נאמנותו לאסרה לכהן שהוא נגד חזקה, ולבסוף סיים אבל להפסיד כתובתה לא מהימן משמע אבל לאיסורא מהימן אפילו לגבי אחריני כגון לכהן:

ונ"ל כיון דבאמת איבעיא לא איפשטא אי נאמן עד אחד באיסורין נגד חזקה או לא לכן נקט רש"י מלתא דספיקא לגבי נפשיה לאסור ודאי מהימן ולהפסיד כתובתה ודאי לא מהימן אבל לאסור לאחר ספיקא הוא כנ"ל, ועי' רמב"ם פרק ח"י מאיסורי ביאה הלכה ט' אשת איש שאמרה לבעלה נאנסתי אעפ"י שמותרת לבעלה כמ"ש הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה שהרי הודית שהיא זונה ואסרה עצמה ונעשה כחתיכה האסורה וכו' משמע דוקא על פי הודאתה אבל לא על ידי טענת הבעל פתח פתוח מצאתי והיא מכחשת ואומרת בתולה הייתי דוקא עליה אסורה ולא לאחרים כשתתאלמן והיינו טעמא שאין נאמן עד אחד נגד חזקה, והוא הדין ביאר שם דלמדו רמב"ם מש"ס לקמן י"ב דאמרינן אומרת משארסתני נאנסתי נאמנת משום דפסלה נפשה מכהונה ויש לה מיגו דמוכת עץ ע"ש, וראיתי להגאון החכם צבי בתשו' סימן ק"ן הניחו בצ"ע דאפילו אי מוקי למתני' באשת כהן שאסורה עליה התם ודאי כיון שלשעתה אסורה דהוא אומר פתח פתוח מצאתי נאמן לכן שויה חתיכה דאיסורא מה שאין כן באינה נאמנת באומרת טמאה אני משום עיניה נתנה באחר מנא ליה שאסורה לאחר זמן ע"ש, ולענ"ד הכי אזלה ראיה הוא הדין דהא משמע משום דאיהי פסלה נפשה מכהונה נאמנת, אבל אילו טענה בתולה הייתי או באת עלי באירוסין אינה נפסלה לכהונה ואינה נאמנת משום דלמה ליה מיגו דמוכת עץ לא שכיח אינה טוענת ברצון, אף דמכל מקום לשעתה נאסרה עליה על פי טענתו פתח פתוח מצאתי מכל מקום לא נפסלה לכהונה על פיו כשתתאלמן כל שהיא אינה מודה לשויה נפשה חתיכה דאיסורא, ומינה דהוא הדין נמי איפכא אם היא מודה שנאנסה אפילו שאינה נאמנת לשעתה שמא עיניה נתנה באחר פסלה נפשה מכהונה אחרי זה דשויה נפשה חתיכה דאורייתא, ולגבי בעלה נגד חזקה הוא ואינה נאמנת לחוב לו שמא עיניה נתנה באחר כנ"ל:

גם נ"ל הא דרש"י פשיטא ליה אבל להפסיד כתובתה לא מהימן, ותוס' לקמן מספקא להו דיש לומר לרבותא נקט לאוסרה, דלכאורה קשה לתי' הר"ן שלהי נדרים אין מאכילים לאדם דבר האסור לו ולמה תקנו בטמאה אני לך תביא ראיה ותי' דגם משנה ראשונה תקנה היא דמן הדין לא מהני שויה חתיכא דאיסורא כיון דמשעבדא ליה אלא משום דכסיפא לה תקנו דנאמנת ובקלקול הדור שוב אוקמוה אדינא עיין שם אם כן קשה הכא באומר פתח פתוח מצאתי אמאי נאמן דשויה נפשיה חתיכה דאיסורא והא משועבד לה ולאו כל כמיני' ולית ליה הכא משום כסופא קושטא קאמר דזנות שלה לאו כסופא דידיה הוא, ונראה לי הרי בידו לגרשה ויפקע שעבודיה מינה שפיר גם בטענה שאסורה לו נאמן להפקיע שעבודו מינה ולאסרה עלי' ועדיין קשה דלמא אי יגרשה חייב לשלם כתובתה לכן רוצה לאסרה עליה ולהפסיד כתובתה ולאו כל כמיניה והוכיח רש"י שפיר דגם השתא אינו מפסידה ושפיר נאמן משום בידו לגרשה, וכן נראה לי בסגנון זה על פי משנה אחרונה שלא האמינו לה באומרת טמאה אני לך שמא נתנה עיניה באחר וקשה לרבי אלעזר באומר פתח פתוח למה נאמן שמא עיניו נתן באחרת ונ"ל אם כן ישאנה דלמא אינו יכול למיקם בסיפוקן וצריך לומר נמי הרי בידו לגרשה לזו אם נתן עיניו באחרת והתינח אם אינו נאמן להפסידה כתובתה אבל אי מפסדת כתובתה על כרחך אינו לאסרה דשמא עיניו נתן באחרת למשנה אחרונה או דלאו כל כמיניה לאפקועיה שעבודא למשנה ראשונה כנ"ל, ועל כרחך דרבי אלעזר דנאמן לאסרה פליג אשמואל ושמואל דנאמן להפסיד כתובתה על כרחך פליג על רבי אלעזר כנ"ל:

ועוד נראה לי טעם פלוגתת רש"י ותוס' בזה על פי חקירת האחרונים בטעמ' דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא הובאו בשער המלך פרק ט' מאישות ובתשו' מור"ם מינץ ובתשו' מהרי"ט אי משום נדר הוא או משום דאדם נאמן על עצמו, והכא נראה לי דנפקא מינה לפי מה שנסתפק בספר שער המלך סוף פ"ג מאיסורי ביאה באוסר עליו הנאת תשמישי אשתו אי נימא דחייב ועבר אבל יחל בהעראה ככל שאר חייבי לאוין או נימא בנדרים שאני דהלך אחר לשון בני אדם ע"ש, אם כן אי היינו טעמא דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא משום נדר הוי ליה כאומר קונס הנאת תשמישך עלי אם כן עדיין מותרת לו בהעראה אבל אי טעמא משום דאדם נאמן על עצמו הרי סוטה היא וגם העראה אסור בה טומאה כתיב בה כעריות, ואם כן נראה לי תוס' שהקשו בד"ה לא צריכא וכו' ונוקמה בחזקת כשרות לכהונה ובד"ה ואי בעית אימא וכו' ונוקמה בחזקת היתר לבעלה על כרחך סבירא ליה היינו טעמא דאדם נאמן על עצמו דאי משום נדר הרי מותרת לו בהעראה ועדיין בחזקת היתר לבעלה וכשירה לכהונה היא, ואם כן נ"ל רש"י לתרץ קושי' תוס' באמת מהאי טעמא דלא פקעה חזקתה משום דשויה חתיכה דאיסורא משום נדר איסור נגעו בה ומותרת לו בהעראה, וממילא לא מפסדה כתובה דלית ליה חזקה אין טורח בסעודה ומפסידה דהא מותרת לו בהעראה, וגם אהעראה אי קנתה תוספת כתובה עיין תוס' שלהי נדרים, ולכן פירוש רש"י להפסיד כתובה לא מהימן, ושמואל דאמר נאמן להפסידה על כרחך גם בהעראה נאסרה עליו ותקשה ונוקמה בחזקת היתר על כרחך אינה נאסרה עליה, אבל תוס' שהקשו נימא אוקי אחזקת היתר על כרחך סבירא ליה גם בהעראה אסורה משום אדם נאמן על עצמו ולא משום נדר הוא לכן כתבו דגם להפסידה כתובה נאמן: ובהכי ניחא לי קושי' הבלוס"ר דהקשה רבי אלעזר אדרבי אלעזר לבסוף אחר קושי' מאי קמ"ל תנינא ואיפכא הוי ליה למימר רומי' דידי' אדידי' דעדיפא מקושי' תנינא הוי ליה להקדימו עי' תוס' חולין קט"ז ע"ב, ונ"ל דלפמ"ש קשה מאי פריך כלל דלמא התם קאמר רבי אלעזר אין אשה נאסרת על בעלה אפילו בהעראה אלא על ידי קינוי וסתירה והכא קאמר רבי אלעזר על ידי פתח פתוח שויה חתיכה דאיסורא מטעם נדר ושרי בהעראה אמנם נראה לי דתמוה לי נמי מ"ש דפריך הש"ס על רבי אלעזר תנינא ממתני' דקדושין טפי הוי ליה למיפרך תנינא במשנתנו הכא בריש פרק בתולה נשאת ביום ד' וכו' שאם הי' לו טענת בתולים הי' משכים לבית דין ולמותב כתובה וניתב לה וע"כ לאסרה עלי' תקנו הרי מוכח דשויה חתיכה דאיסורא ומאי קמ"ל רבי אלעזר, ועוד קשה אמתני' דקדושין גופי' מאי קמ"ל הוא אסור בקרובותיה דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא והא תנינא חדא זימנא עדיפא מיני' הכא במתני' שאם היה לו טענת בתולים ישכים לבית דין ועל כרחך לאסרה עליו אפילו להוציא אשה מבעלה שויה חתיכה דאיסורא וכל שכן לאסור עצמו בקרובותיה, ונראה לי כיון דבמתני' הכא לא קתני בהדיא דאסורה לו אלא ישכים לבית דין קתני אם כן יש לומר טעמא דשויה חתיכה דאיסורא משום נדר ומותרת לו בהעראה ותקנו שישכים לבית דין לאסור עלי' בגמר ביאה על כל פנים וקמ"ל מתני' דקדושין הוא אסור בקרובותיה על כרחך גם בהעראה קאמר דאם לא כן ל"ל אסור אם מותר בהעראה ואם כן גם על רבי אלעזר לא קשה מידי ממתני' דהכא דהא קמ"ל רבי אלעזר נאמן לאוסרה עליו על כרחך גם בהעראה ונאמן דייקא ר"ל משום אדם נאמן על עצמו ולא משום נדר לכן פריך תנינא ממשנה דקדושין, וממילא כיון דהשתא מוכח דרבי אלעזר נאמן לאוסרה אפילו בהעראה קמ"ל פריך תו שפיר דרבי אלעזר אדרבי אלעזר, אבל מעיקרא לא הוי מצי להקשות דיש לומר לחלק בין העראה לגמר ביאה כנ"ל, ואין להקשות לפי זה מאי מייתי אביי לקמן אף אנן נמי תנינא ממתני' הא לא שמעי' ממתני' רק לאסור גמר ביאה דשויה חתיכה דאיסורא משום נדר הוא אבל רבי אלעזר דאמר נאמן לאוסרה אף בהעראה הא מנא ליה, דיש לומר הא ממתני' דקדושין שמעינן לה ורבי אלעזר קמ"ל דקים לי' בפתח פתוח ומייתי שפיר ראיה ממתני' בהא כנ"ל:

שם:

לאסרה תקנו התקנה על זנות דלא שכיח כמ"ש תוס' במתני' בריש פירקין ועמ"ש לעיל ליישב, ונ"ל עוד דק"ל לפמ"ש הרשב"א בתשו' סי' ת"א דס"ס מטעם רוב הוא אם כן דלמא כרבי מאיר סבירא ליה לרבי אלעזר דחייש למיעוט ומאי פריך הש"ס אמנם תוס' חולין י"א כתבו דלא קיי"ל כרבי מאיר ולא ניחא לי' לש"ס לאוקמי' לדרבי אלעזר שלא כהלכה אם כן אמתני' לא קשיא לה דהא סתם מתני' רבי מאיר דחייש למיעוט כנ"ל, ועוד נראה לי הרי כתבו תוס' חולין דף י"ב ע"א דרבי מאיר רק מדרבנן חייש למיעוט, ותוס' לקמן ד' נ"א ע"ב כי פריך על אבוה דשמואל אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה כתבו דע"כ מדאורייתא קאמר דאי מדרבנן לא היה מוציאין אשה מבעלה על כך אם כן פריך שפיר והא ספק ספיקא הוא ועל כרחך גם לרבי מאיר דחייש למיעוט מדרבנן אין מוציאין אשה מבעלה על כך ואמאי קאמר רבי אלעזר נאמן לאוסרה עליו דהיינו שכופין אותו להוציאה כמו אסורה לבעלה דלקמן דף נ"א ע"ב אם כן אמתני' דלא קתני בהדיא לישנא דאיסורא שפיר יש לומר סתם מתני' רבי מאיר דחייש למיעוט ואע"ג דמדרבנן הוא מכל מקום תקנו כדי שישכים לבית דין ויאמרו דאסורה לו ולא יכופו אותו לגרשה אלא סתמא יגרשנה מדעתו ולא קשה מידי, אלא דהמרדכי פרק הזרוע כתב דרבי מאיר חייש למיעוט מדאורייתא וליתא לתירוץ זה:

ונ"ל למרדכי לטעמיה נמי אתי שפיר בסגנון זה דהמרדכי פ"ג דמס' ע"ז והסמ"ג עשין קמ"א סבירא ליה דר' יהודה אוסר ספק ספיקא בזבחים ע"ד לאו דוקא בדברים חשובים כרימוני בדן אלא בכל מילי, והקשה סמ"ג לנפשיה אם כן מאי פריך סוף ספיקא הכא על רבי אלעזר ספק ספיקא הוא דלמא כדר"י סבירא ליה דאוסר ספק ספיקא והוכיח מזה דאין הלכה כר' יהודה ע"ש אם כן אמתני' לא קשה מידי דיש לומר שפיר מתני' ר' יהודה היא אלא כיון דלא קיימא לן כן לא רצה לאוקמי לדרבי אלעזר כוותי', ולולי דברי הסמ"ג הי' נ"ל לתרץ קושייתו אליבא דאפילו ר' יהודה דאוסר ספק ספיקא פשיטא לי מלתא דרק מדרבנן הוא אבל מדאוריתא מותר ועל כל פנים בעלמא חוץ מאיסור עבודה זרה ואם כן הרי כתבו תוס' לקמן נ"א דאין מוציאין מבעלה על איסור דרבנן ועל כרחך רבי אלעזר נאמן לאסרה עליו מדאורייתא קאמר ופריך שפיר ספק ספיקא הוא, והיינו לרבי אלעזר דוקא אבל אמתני' לא קשי' לי' כקושי' התוס' במתני' בריש פירקין כיון דלא תני איסור' בהדי' יש לומר דתקנו כדי שיגרשנה מעצמו אבל בית דין באמת אין כופין להוציא ויש לומר שפיר מתני' ר' יהודה היא דאוסר ספק ספיקא:

עוד נ"ל ליישב קושי' הסמ"ג עפמ"ש הרא"ש בתשו' כלל ב' דר' יהודה אינו אוסר ספק ספיקא אלא באתחזק איסורא דוקא אם כן הכא הרי אדרבה אתחזק התירא ופריך שפיר ספק ספיקא הוא ובזה ניחא לי דקשה על תוס' שעמדו על שינוי' דש"ס באשת כהן או פחותה מבת ג' וכו' עדיין נקמינה בחזקת היתר וה"ל להקדים קושייתם על המקשה אדפריך ספק ספיקא הוא אמאי לא פריך בלאו הכי הא איכא חזקת היתר אמנם לפמ"ש אתי שפיר דהא גם השתא קושי' ש"ס ספק ספיקא הוא נמי על כרחך הקושי' הוא משום חזקת היתר כנ"ל לכן הקשו עדיין מאי משני חדא ספיקא הוא מכל מקום חזקת היתר להיכא אזלי כנ"ל:

ועוד נראה לי לתרץ קושי' סמ"ג על פי דקשה ליה מאי שנא דלא פריך הש"ס עדיפא ספק ספיקא הוא לפי שיטת הר"ת בתוס' לעיל דף ג': בד"ה ולדרוש וכו' דביאת נכרי אינה אוסרתה ולא פוסלתה לכהונה כמו ביאת בהמה אם כן ספק נבעלה מנכרי וספק אינו תחתיו אי נמי ספק אונס והא עדיפא כיון דרוב נכרים פרוצים בעריות ואין להם חזקות כשרות וגם רובא דעלמא נכרים מה שאין כן ישראלים בחזקת כשרים הם שלא בא אחד מהם על נערה מאורסה, לכן נראה לי באמת גם מהאי טעמא פריך הש"ס ס"ס הוא ואפילו ר' יהודה דאוסר ספק ספיקא בשלש ספיקות מודה דמותר בזבחים ע"ד שם והרי כאן ג' ספיקות הם והא דשבקיה ש"ס להאי ספק מנכרי משום דפשיטא הוא כיון דרובא דעלמ' נינהו נכרים ואין להם חזקות כשרות כנ"ל איברא נראה לי דר"ת ס"ל כשיטת הרא"ם דבתרי גופי לא מהני ספק ספיקא והכי נמי ספק הבועל היה נכרי וספק שני בגופה אימתי או איך נבעלה אפילו מישראל לכן לא פריך מספק ספיקא זה ספק נכרי, ומכל מקום מיהת הא איכא גם ספק זה ולר' יהודה מיהת מהני לצרף לשלשה ספיקות להתיר אפילו שהוא בתרי גופים ופריך שפיר:

ועוד נראה לי תירוץ חמישי לקושית הסמ"ג על פי קושי' תוס' והר"ן הרי גם לשינוי דש"ס איכא ספק ספיקא דלמא מוכת עץ היא ותי' הר"ן בשם הירושלמי דמוכת עץ לא שכיח, ואם כן נ"ל ודאי קושי' תוס' גם על המקשה הוא אמאי לא פריך מס"ס זה שמא מוכת עץ וצריך לומר נמי מוכת עץ לא שכיח אם כן פריך שפיר ספק ספיקא הוא אפילו לר' יהודה דאוסר ספק ספיקא הא בג' ספיקות מודה דמותר והרי כאן ג' ספיקות בהדי' ספק מוכת עץ אע"ג דלא שכיח ולא מצטרף לספק ספיקא מכל מקום לג' ספיקות מצטרף, אם כן כי משני באשת כהן או פחותה מג' שנים לא קשה נמי קושי' תוס' ור"ן הא איכא ספק ספיקא דמוכת עץ דיש לומר כר' יהודה סבירא ליה דאוסר ספק ספיקא, ולתוס' שכתבו דמוכת עץ שכיח דכולהו חבוטי מחבטן ודאי אתי שפיר בסגנון זה לתרץ קושי' סמ"ג וקושי' תוס' בהדדי דפריך שפיר ספק ספיקא הוא גם לר' יהודה דאוסר הכא שרי משום ג' ספיקות ולא נקט ספק מוכת עץ בקושי' כיון דכולהו מחבטן פשיטא ליה ונקט ספק ספיקא דשקולים ומשני באשת כהן ופחותה מג' שנים ור"ל דסבירא ליה כר' יהודה נמי ולא מהני ספק ספיקא דמ"ע כנ"ל, ודע דקושייתי הנ"ל לשיטת ר"ת הא איכא ספק ספיקא דלמא נבעלה מנכרי אפילו אם תמצא לומר דמדרבנן מודה ר"ת דאסורה מכל מקום מהני ספק ספיקא להתירה כהאי גוונא ממה נפשך כמ"ש בש"ך:

ואי בעית אימא באשת ישראל וכגון דקיבל בה אביה קדושין פחותה מבת ג' שנים ויום אחד ויש לדקדק דקיבל בה אביה קדושין שפת יתר הוא דהוה ליה למימר רק נתקדשה פחותה וכו' ולשיטת רש"י בתוס' יבמות נ"א: בד"ה אי ביאת וכו' בנשואין דרבנן לא נאסרה לבעלה בזנות אתי שפיר דנקט הכי דוקא שקיבל אביה קדושין דאורח הוא דנאסרה עליו, אבל לתוס' שם כל דתיקון כעין דאורייתא הוא קשה טפי הוה ליה למימר סתם נתקדשה פחותה וכו' דאפילו על ידי עצמה נמי נאסרה לבעלה בנשואין דרבנן, ונראה לי דקשה עוד בקדשה אביה אדרבה הוי ליה למימר מותרת משום ספק ספיקא דלמא לאו אביה היא ואינה אשת איש כלל ונהי דהלך אחר הרוב וגם לענין מילי אחרינא דרוב לא מהני בהו מכל מקום האי רוב בעילות וכו' כיון דעל כרחך אזלינן בתרה לענין מכה אביו וכדומה מהני לכל מילי כמ"ש הפלא"ה שלהי פרק קמא דמכלתין, מכל מקום קשה דלענין ספק ספיקא מיהא מצטרף כיון דאפילו מיעוט נמי מצטרף לספק ספיקא כמ"ש הפני יהושע, ונראה לי דהוי ליה ספק ספיקא בחרי גופי ולא אמרינן ליה להרא"ם כנ"ל, ואם כן יש לומר לרבותא נקט ש"ס הכי דאפילו קיבל בה אביה קדושין נמי אסורה ולא אמרינן ספק ספיקא הוא, ומכל שכן בקדשה עצמה, ויותר נראה בדוקא נקט קיבל אביה קדושין כיון דפחותה מבת ג' שנים ויום אחד היא אין לה דעת לשמור קדושין אינה צריכה למאן בקדושין על ידי עצמה אלא באגוז ונוטלו צרור וזורקו היא דמתקדשת למיאון עי' בגיטין ס"ה ואע"ג דמתני' היא ביבמות ק"ז כל תינוקות שאין יכול לשמור קדושיה וכו' מלתא אגב אורחא קמשמע לן נמי הכא:

והקשה תוס' בדברי המתחיל ואי בעית אימא אכתי ספק ספיקא הוא ספק כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא ות' שם אונס חד הוא אבל הרמב"ם פרק ב' מסוטה פסק פתוי קטנה לאו אונס הוא וביאר הרב המגיד טעמו שדחה סוגי' דיבמות משום קושי' תוס' דהכא ותי' תוס' לא ניחא ליה ע"ש, ולענ"ד נראה לי דלכאורה לאבוה דשמואל לקמן נ"א לא קשה מידי קושית תוס' דהא איכא נמי ספק ספיקא להחמיר תרי גווני רצון שמא ברצון ואם תמצא לומר באונס שמא סופה ברצון ואם כן סוגי' יבמות קאי אליביה דאבוה דשמואל שפיר נקטי' פתוי קטנה אונס הוא ומכל מקום שפיר איתא לדרבי אלעזר הכא אבל קושי' תוס' הכא הוא אליביה דרבא לקמן נ"א דהכי קיי"ל וקיי"ל נמי כרבי אלעזר וקשיין אהדדי הוכיח הרמב"ם על כרחך פיתוי קטנה לאו אונס הוא כנ"ל ולא סתרי סוגי' הש"ס אהדדי:

אבל עדיין קשה דאם כן על התוס' תמוה מאי מקשים על רבי אלעזר הכא ודלמא האי שינוי בפחותה מבת ג' שנים וכו' קאי אי רבי אלעזר סבירא ליה כאבוה דשמואל דאיכא נמי ספק ספיקא להחמיר כנ"ל, ולרבא באמת ליכא לשנוי' דברי רבי אלעזר אלא בשנוי קמא באשת כהן, לכן נראה לי דהא דרמב"ם לא סבירא ליה תי' התוס' לה"ה הנ"ל דשם אונס חד הוא אע"ג דסברא הוא נ"ל טעמו משום שאין באים שני הספיקות בבת אחת אלא בזמנים חלוקים אחד בימי קטנותה ואחד בימי גדלותה, והכי נמי סבירה להו לתוס' בקא סלקא דעתך דקושייתם ואם כן היינו דוקא בתרי גווני אונס שהן בחילוק זמנים אבל בתרי גווני רצון דבזמן אחד הן ספק ברצון מתחילה ועד סוף וספק תחילתה באונס וסופה ברצון גם בקא סלקא דעתך אסקו התוס' דשם רצון חד הוא ושפיר מקשים תוס' גם אליביה דאבוה דשמואל וליתא לדברינן הנ"ל, לכן נראה לי בהיפוך מהנ"ל דק"ל על תי' התוס' שם אונס חד הוא אמאי והא לאבוה דשמואל הנ"ל טובא איכא בינייהו דאי בקטנותה זינתה פיתוי קטנה אונס הוא ושריא גם מדרבנן מה שאין כן אי בגדלותה נאנסה אסורה מדרבנן מיהא שמא סופה ברצון ואם כן הס' שני מתיר יותר מן הראשון וספק ספיקא גמור הוא וצ"ע, וצריך לומר על כרחך כונתם דרבי אלעזר סתמא סבירא ליה כרבא לקמן נ"א דלא חיישינן לסופה ברצון דיצר אלבשה וליכא שום נפקא מינה בין הספיקות ושם אונס חד הוא, אם כן לאבוה דשמואל ליתא לתירוץ תוס' על כרחך צריך לומר אליבא דפתוי קטנה לאו אונס הוא דמשמע שינוי בתרא בפחותה מג' שנים וכו' אליביה דכ"ע הוא דומי' דשינויא קמא באשת כהן שהוא אליביה דכ"ע, ואם כן ביבמות ס"א שם רבא לטעמיה לקמן נ"א שפיר סבירא ליה פתוי קטנה אונס הוא אבל לאבוה דשמואל על כרחך פליג ולא סתרי הסוגי':

שם:

להקשות ממתני' ריש פרק דמכלתין בתולה ניסת ליום ד' וכו' ישכים לבית דין ועל כרחך לאסרה עליו או בטענת פתח פתוח או בטענת דמים דלהפסד כתובה קשה וניחב לה כדלקמן ועל כרחך דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ומאי קמ"ל, ועוד קשה אמתני' דקדושין גופא נמי מאי קמ"ל ותיפוק ליה ממתני' דהכא דשויה חתיכה דאיסורא בקל וחומר אפילו להוציא אשה מבעלה על ידי כך קל וחומר לאסור בקרובותיה וצ"ע, ונ"ל מזה הוכיח רש"י פירושו במתני' דדרכו לפרש מתני' לפי הסלקא דעתך דהאי מקשה על כרחך סבירא ליה ממתני' דהכא לא מוכח דשויה חתיכה דאיסורא לאסרה עליו מיד על פיו אלא דיש לומר ישכים לבית דין ויצא הקול ויתברר על פי עדים ואז תתסר עליה וקמ"ל ר"א טובא איהו מהימן לאסרה על פיו ופריך שפיר דהא על כרחך מתניתן דהתם בקדושין אתי לאשמעי' להא מלתא כנ"ל: ועוד נראה לי עפמ"ש החכם צבי בתשו' סי' קט"ו וז"ל דודאי הא דתנן האומר לאשה קדשתיך הוא אסור בקרובותיה אין צריך להיות בפני בית דין דוקא אלא אפילו בפני עדים אין יכול תו לומר לא היו דברים מעולם או משטה הייתי ע"ש שהוכיח כן מש"ס, ואם כן ממתני' דהכא לק"מ מאי קמ"ל דישכים לבית דין קתני ולא שמעינן עדיין בפני עדים קמשמע לן רבי אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי אפילו שלא בבית דין אלא בפני עדים נאמן לאסרה ושוב אינו חוזר וטוען משטה הייתי וכן מתני' דקדושין האומר לאשה וכו' הא גופא קמשמע לן דלא שמעינן ממתני' דישכים לבית דין בפני עדים מאי, ופריך שפיר על רבי אלעזר מאי קמשמע לן הא נמי שמעי' ממתני' דקדושין ואין להקשות אם כן מאי מייתי אביי לקמן אף אנן נמי תנינא וכו' הא ממתני' לא שמעינן עדים רק בבבית דין דוקא, זה אינו דהא בעדים נמי שמעינן ממתני' דקדושין ורבי אלעזר קמשמע לן דקים ליה בפתח פתוח ולזה מייתי שפיר ראיה ממתני' אמנם דברי החכם צבי הנ"ל לאו דכולי עלמא הוא עי' תשובת הר"ן סימן מ"ז ובשב שמעתתא ש"ו פי"ג ובמשובב נתיבוח סימן ל"ח ובחו"ד סימן צ"ט ובהפלאה לקמן דף כ"ב מזה: ועוד נראה לעיל על פי דקשה טובא מאי פריך מאי קמשמע לן תנינא וכו' לפמ"ש תוס' לקמן נ"א: דאי מדרבנן לא היו מוציאין אשה מבעלה על כך אם כן אי מהתם הוא אסור בקרובותיה יש לומר מדרבנן קמשמע לן רבי אלעזר לאסרה עליו ומוציאין אשה מבעלה על כך ועל כרחך סברא דאורייתא הוא שויה חתיכה דאיסורא, ואע"ג דעל כרחך רק מדרבנן אסורה הכא משום דספק דאורייתא מן התורה להקל באיתחזק התירא וצריך לומר על כרחך הא דמוציאין אשה מבעלה על כך משום דגם באי' דרבנן כעין דאורייתא תקנו כיון דמחמת ספק דאורייתא נצמח ודוקא לקמן נ"א דיש עדים שנאנסה הוא שכתבו תוס' אי חששא מדרבנן הוא שמא סופה ברצון לא היו מוציאין מבעלה דקיל טפי, ומכל מקום אי שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא גופיה רק סברא דרבנן וספק נאנסה נמי רק דרבנן הוא הוי ליה תרי דרבנן ואין עיקרו דאורייתא הוה אמינא אין מוציאין אשה מבעלה קמשמע לן רבי אלעזר הכא סברא דאורייתא הוא שויה חתיכה דאיסורא, ועוד מהתם שמעינן הוא אסור בקרובותיה לפי שלדבריו הוא איסור ודאי אבל הכא גם לדבריו ספק איסור הוא ולא ודאי קמשמע לן רבי אלעזר טובא והיינו כי קושי' ראשונה הנ"ל וצ"ע לכאורה, ונ"ל עפ"י שני קושי' הנ"ל ממתני' דהכא הוי ליה להקשות מאי קמשמע לן מתני' דקדושין ותיפוק ליה קל וחומר מהכא, ונ"ל על פי קושי' הט"ז יו"ד סימן קכ"ז אמתניתן דקדושין הוי ליה למימר מתוך שנאמן לאסור על עצמו בקרובותיה נאמן נמי לאסרה בקרוביו כמו בגיטין נ"ד גבי ספר תורה כהאי גוונא ותי' התם ליכא חזקת כשרות לספר תורה והכא חזקת היתר ואם כן נ"ל באמת איסורא דידיה לא איצטריך לאשמעינן התם כלל דקל וחומר הוא ממתני' דהכא אבל התירא קמשמע לן דלא נימא מתוך וכו' כי קושית הט"ז הנ"ל והיינו טעמא דהקדים המשנה לשנות התירא היא מותרת וכו' אע"ג דהתחיל התנא בו האומר לאשה קדשתיך וכו' והוי ליה למימר תחילה הוא אסור וכו' אלא התירא אשמעינן ואם כן ודאי מוכח מתם דסברא דאורייתא הוא שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא דאי סלקא דעתך דרבנן פשיטא דלא אמרינן מתוך שנאמן וכו' אלא בספר תורה דנאמן להפסיד שכרו מדאורייתא משום הודאת בעל דין וכו' ועל כרחך דגם שויה חתיכה דאיסורא הוא מטעם הודאת בעל דין וכו' ונאמן על עצמו מדאורייתא ולא רק מדרבנן משום נדר ומאי קמשמע לן רבי אלעזר, ובהכי ניחא נמי קושי' הקדימה דטפי הוי ליה להקדים רומיא דרבי אלעזר אדרבי אלעזר טפי מקושית מאי קמשמע לן רבי אלעזר, ונ"ל דתוס' בד"ה ומי אמר רבי אלעזר וכו' תמהו להאי סלקא דעתך תקשה מתני' דקדשתיך וכו' ונ"ל דלא קשה מידי על פי סברת תוס' הנ"ל דלקמן נ"א משום איסור דרבנן אין מוציאין אשה מבעלה אבל התם אסור בקרובותיה רק מדרבנן הוא הכי סבירא להו להאי סלקא דעתך כנ"ל פשוט:

ויותר נ"ל דקשה לי עדיין הוי ליה למיפרך על רבי אלעזר מאי קמשמע לן מפרקין לקמן י"ב לא מצא לה בתולים וכו' רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים נאמנת ומסקינן משום מיגו דמוכת עץ דהשתא בטוענת נאנסה פסלה נפשה מכהונה וכו' הרי דפסלה נפשה מכהונה דשויה אנפשה חתיכה דאיסורא, ונ"ל הא פליג רבי יהושע התם ונ"ל באמת הכי קאמר לא מפיה אנו חיין ר"ל לא פסלה נפשה מכהונה על פיה ולמה לה מיגו וקמשמע לן רבי אלעזר גם לרבי יהושע שויה חתיכה דאיסורא ולא פליג רבי יהושע בהא דפסלה נפשה מכהונה לכן פריך ממתני' קדשתיך דלא תני ביה פלוגתא אם כן מהתם שמעינן דלכ"ע שוית חתיכה דאיסורא ומאי קמ"ל רבי אלעזר, אם כן מתורץ שנית תמיהת תוס' להאי סלקא דעתך דרמי רבי אלעזר אדרבי אלעזר תקשי לי' מתני' דקדשתיך דיש לומר הוה סבירא ליה דתלי' בפלוגת' דתנאי לקמן י"ב הנ"ל ומתני' כרבי אליעזר ורבן גמליאל ורבי אלעזר כרבי יהושע, ואם כן מעיקרא לא מצי למרמי רבי אלעזר אדרבי אלעזר דתקשי ליה מתני' דקדשתיך כי תמיהת תוס' אבל כיון דפריך תחילה מהא מתני' מאי קמ"ל ולא פריך מן המוקדם מתני' דף י"ב במכלתין על כרחך משום דיש לומר פליג רבי יהושע בהא גופא וקמשמע לן רבי אלעזר הכא גם לרבי יהושע פריך השתא קשי' דידיה אדידיה דעל כרחך סבירא ליה לרבי אלעזר באמת דלרבי יהושע לא אמרינן שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא כנ"ל:

תוס' בד"ה האומר וכו' פי' הקונטרס דטענת דמים לא קאמר כגון שנאבדה המפה וכו'. ורש"י סיים ולא ידע אם היה דם, וקשה לי אם כן גם לשנוי' דגמרא אכתי איכא ספק ספיקא דהא סבירא ליה לרש"י במצא דם לא נאמן בפתח פתוח וב"ש תמה הא נותנין לבתולה ד' לילות ולענ"ד כונת רש"י דלשנא דפתח פתוח לרווחה משמע וכל עוד שיש דם בתולים פרצה דחוקה היא אם כן אנן סהדי דלא קים ליה בפתח פתוח במצא דם אם כן ספק ספיקא הוא דלמא היה דם ולא זינתה כלל ואם תמצא לומר זינתה ספק באונס או ספק אינו תחתיו וצ"ל ספק חסרון ידיעה שאצלו אבד המפה ומי שמוצא אותה יודע ולאו שמיה ספק כהאי גוונא כנ"ל:

תוס' בד"ה לא צריכא וכו'. וזה אשר השבתי לתלמידי הרבני החרוץ מו"ה שמואל ברייער נ"י מפאקש וז"ל במכתבי אליו, מה שכתב מעלתו בכונת תוס' כתובות ט' בד"ה לא צריכא וכו' דברי חכמה המה, אבל בפשוט נראה לי דלא מצי תוס' לתרץ קושייתם דכרבי אלעזר סבירא ליה פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה דאם כן מאי פריך הש"ס על רבי אלעזר מאי קמשמע לן תנינא וכו' דלמא קמ"ל באשת כהן דנאסרה עליו וכרבי אלעזר משום זונה לאפוקי מקושית התוס', ולקושטא דמלתא היינו טעמא דלא משני באמת הכי משום דלא קיימא לן כרבי אלעזר וליכא דסבירא ליה כוותיה כמו שכתב רש"י בכחובות דף ל'. בד"ה בעולה וכו' ועוד דמשמע באשת כהן דומיא דאשת ישראל פחותה מבת ג' קאמר דספק ספיקא הוא דליכא אבל ספק אחד מיהא איכא והיינו בפחותה מבת ג' ספק אונס ובאשת כהן ספק אינה תחתיו, ולרבי אלעזר דפנויה נמי נעשה זונה ליכא ספק כלל אלא בודאי אסורה לו, אלא על כרחך דלא סבירא ליה כרבי אלעזר בדין זונה לכהן עכ"ל ונכון הוא, וחתני הרב המופלג הצדיק מו"ה יונה נ"י אבד"ק קאטה הקשה לי מאי פריך הש"ס מאי קמ"ל תנינא וכו' הא התם אין לאשה הפסד בהודאתו דהיא מותרת בקרוביו, אבל הכא הוא חב לאשה דצריך הוא לגרשה ונאסרה לכהונה עולמית ע"י נאמנותו, ואף דגם בלאו הכי בידו לגרשה, הא ר' אלעזר לטעמיה אמר שלהי מס' גיטין אל יגרש אדם את אשתו ראשונה מה שאין כן על ידי טענת פתח פתוח מותר לגרשה והוה אמינא אינו נאמן לחוב לה קמ"ל רבי אלעזר הכא דנאמן:

וזה תשובתי אליו, הנה כאשר העלית אהובי חתני שיחי' קושי' זו בפשוט לא קשה מידי דהא יש לומר רבי אלעזר הכא באשתו שניה מיירי דמותר לו לגרשה בלאו הכי אלא דמכל מקום קשיא מאי פריך עליה הש"ס מאי קמ"ל תנינא וכו' הא רבי אלעזר סתמא קאמר גם באשתו ראשונה מיירי ובהא מיהת טובא קמ"ל, אבל עדיפא נראה לי להעמיד קושייתך בדרך ממה נפשך אי מיירי באשתו ראשונה הא לא קשה מידי עליו תנינא וכו' כנ"ל, ואי מיירי באשתו שניה הא לא משני מידי עליה דהוה אמינא לא קים ליה בפתח פתוח הא באשתו שניה ודאי קים ליה, אמנם ממה נפשך לא קשה מידי דהא ודאי אף דרבי אלעזר סבירא ליה לא יגרש אשתו ראשונה, מכל מקום בידו לגרשה שהרי גם עתה אם אינו נאמן בטענתו על כרחך עובר עבירה לבייש בת ישראל בטענת שקר הוא אמרינן שפיר בידו לגרשה באיסור בלאו הכי אף דעביד איסורא ודאי לא מחינן ביה ואם גירשה פסולה לכהונה מכל מקום, ואיפכא נמי נ"ל דהא לא שמעינן מדרבי אלעזר הכא דנאמן לחוב לה לפוסלה לכהונה על ידי גט דהוא לא אמר אלא דנאמן לאסרה עליו אבל אין חייב גם כן לגרשה אלא תתעגן ותיתב, ועל כל פנים אם היא אינה רוצה לקבל גט כדי שלא תיפסל לכהונה בודאי אינו נאמן בטענתו לחוב לה כשמכחישתו בזה אלא אסורה לו ותתעגן ומכל שכן למאן דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה מקח טעות לגמרי משמע במנה ולא כלום אם כן לפי טענתו שטוען פתח פתוח מצאתי מקחו מקח טעות אין צריך גט כלל אלא לפי דבריה שמכחישתו שויה אנפשה חתיכה דאיסורא לעלמא צריכה גט אבל הא מיהת נאמנותו אינו לחוב לה ליתן לה גט ולפסלה לכהונה רק לאסרה עליו ואין צריכה גט כנ"ל: תוס' בד"ה מפני מה וכו' פי' בקונטרס והלא אותו מעשה בעדים הוה ואין נראה דנהי דידוע לרבים היה שהביאה לביתו מכל מקום לא ראו כמכחול בשפופרת שבפני בני אדם לא שימש וכו'. צ"ע כמכחול בשפופרת דנקטו בלשונם דהא קיימא לן כרבנן דסגי בראו כדרך המנאפים, ובהאי גוונא הוא דסבירא ליה לחלק בין דיני נפשות לבין איסור אשה לבעלה בזה וכבר דחה אותו הרא"ש ספ"ב דיבמות, ונראה לי לאו דוקא דהרי סיימו תוס' שבפני בני אדם לא שימש וכונתם משום דאסור לשמש מטתו בפני כל חי אם כן גם כדרך המנאפים שוכבים זה על זה בקירוב בשר כפי' רש"י ספ"ק דמכות וב"מ צ"א לא ראו שגם זה ודאי בכלל האיסור שמש בפני כל חי ולא עשה כן דוד המלך ע"ה בפני בני אדם, ועוד נ"ל דלכאורה מאי סלקא דעתך דהאי מקשה וכי תימא מפני מה לא אסרוה וכי לא ידע דאונס היתה ונ"ל דח"מ סי' י"א סק"י והב"ש שם סק"ג הביאו דשני תי' הש"ס נפקא מינה אם אסורה באונס לבועל שאצלו הוא רצון וירושלמי נקט לעיקור תי' בתרא דגט כריתות היה התם אבל בלאו הכי אונס אסורה לבועל אם כן גם הסלקא דעתך סבירא ליה כשינויא בתרא בזה דאונס נמי אסורה לבועל, אמנם איסור זה לבועל על כרחך רק דרבנן הוא דאילו מן התורה אפילו זינתה ברצון לא הוה שמעינן ליה אי לאו דגלי קרא ונטמאה יתירה אחד לבעל ואחד לבועל וכל שאסורה לבעל אסורה לבועל אבל באונס דמותרת לבעלה איסורא לבועל מהי תיתי וכיון דמדרבנן הוא הם אמרו וכו' דוקא אם ראו כמכחול בשפופרת אבל בלאו הכי גם לבועל מותרת כנ"ל כונתם וצ"ע:

וע"ד תמיהתם על פי' רש"י נ"ל לתרץ דהא טעמא בעי כיון דקיי"ל הן הן עדי יחוד הן הן עידי ביאה ועיין ב"ש סי' ל"ג וסי' קמ"ט אם כן למה בעינן בעריות עד שיראו כדרך המנאפים או כמכחול בשפופרת ולא סגי בעידי יחוד לבד, ונראה לי פשוט בביאת היתר דוקא וכל שכן ביאת מצוה שפיר סגי בעידי יחוד אבל אם סבר הבועל שאסורה עליו מוקמינן ליה בחזקת כשרות שלא בא עליה אע"ג דכבר אבד חזקת כשרות שלו כיון שנתייחד עם אשת איש דאסור מדאורייתא ועי' מרדכי פ"ב דמכלתין מכל מקום חשוד לדבר קל אינו חשוד על החמור לכן אינו חייב אלא בראו עדים דוקא כדרך המנאפים דחזקה אש בנעורת וכו', ואם כן דוד שסבור מותרת היא לו עידי יחוד הן הן עידי ביאה ואנן סהדי שבעל אותה ופי' רש"י שפיר שהרי עדים הרבה "ידעו" דייקא ב"ידיעה בלא ר"איה וסגי בהא ולא קשה מידי קושית תוס':

ואדרבה נ"ל הוכחה לפי' רש"י מהמשך קושי' הש"ס וכי תימא מכל מקום לא אסרוה לדוד דמשמע השתא דפתח פתוח כשני עדים דמי קשי' הא אבל לסלקא דעתך מעיקרא דגזרת הכתוב הוא אפילו ראה אדם שזנתה אינה נאסרת בלא עדים לא קשיא לפי' התוס' אתי שפיר דקושי' הוא רק לפ שדוד ידע בעצמו שנבעלה, אבל לפי' רש"י אם עדים הרבה ידעו הא גם לסלקא דעתך דש"ס קשיא למה לא אסרוה ומאי שנא דמקשה השתא דפתח פתוח כעדים דמי וכי תימא מכל מקום לא אסרוה אלא על כרחך כמ"ש בס"ד בקינוי וסתירה דרגלים לדבר הוי ליה ידיעה ידיעה בלא ראי' סגי בעד אחד דראה הטומאה ובלא קינוי וסתירה אינה נאסרת אלא אם כן בעידי ראי' דוקא מגזרת הכתוב אבל השתא דפתח פתוח כשני עדים דמי הרי סגי בידיעה בלא ראי' פריך וכי תימא מכל מקום לא אסרוה על פי עידי יחוד דידוע לרבים היה שהביאה לביתו כנ"ל:

תוכן העניינים

חידושי מהריא על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה