אור ברסלב
חידושי מהראל על שחיטה וטריפות הלכות שחיטה › סימן ב

חידושי מהראל על שחיטה וטריפות· רבי אריה לייב צינץ

הלכות שחיטה · סימן ב

סימן א

(א)

שחיטת עובד כוכבים נבילה עיין ש"ך ופר"ח שהביאו דברי הרמב"ם דבפ"ד מהלכות שחיטה כתב עובד כוכבים ששחט כו' ואפילו הי' קטן שחיטתו נבילה והיו לוקין עליו מן התורה שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו אתה למד ששחיטתו אסורה וגדר גדול גדרו שאפי' שחיטת כותי שאינו עובד כוכבים שחיטתו נבלה. והנה הש"ך חוה דעתו דכונת הרמב"ם דאפי' כותי ר"ל שחיטת כותי שגזרו עליה ר"ג ובית דינו כמבואר בש"ס חולין דף ו' ולכאורה קשה דמסיק התם דאסור מטעם שדמות יונה מצאו להם בהר גריזים ור' מאיר לטעמי' דחייש למיעוטא ור"ג ובית דינו כר"מ ס"ל וא"כ לדידן דקי"ל כרבנן ק' למה גזרו עליהם אלא דיש להקשות בש"ס גופי' לפמ"ש התוס' בבכורות דף ך' שהקשו גבי רו"מ אצל שחיטה מומחין הם נימא סמוך מיעוטא דאין מומחין לחזקת אבר מן החי ותירצו דמיעוטא דלא שכיח הוא וא"כ קשה ממה נפשך אי הנך דהר גריזים מקרי מעוטא דלא שכיח גם ר' מאיר לא חייש כדאיתא בריש גיטין דסתם ספרי דדייני מגמר גמירי ואי מיעוטא דשכיח הוא אפי' לא ס"ל כר"מ נימא סמוך מיעוטא להדי חזקה, ואפשר לומר דרש"י פי' דמות יונה אותן היושבים בהר גריזים ונעשו מומרים לע"ג ואע"ג דרוב כותים לאו מהר גריזים וא"כ י"ל דבמקום רחוק מהר גריזים איכא רוב וקרוב שאינם מאותן של הר גריזים לכן לא אמרינן בי' סמוך ולכן דוקא לר' מאיר אסורה מיהו למסקנא מסיק אי לשחיטה ויי"נ מהתם גזרו רבנן וקשה הא לדידן דלא קיי"ל כר' מאיר לא שייכא הך גזירה ואפשר דבהא קיי"ל כר' מאיר כיון דגזר רובא אטו מיעוטא דקיי"ל הלכה כר' מאיר בגזירותיו, ומ"מ פי' הש"ך דחוק לפרשו על כותי כיון דבכותי טעמא דגזר רובא אטו מיעוטא שעובדים כוכבים א"כ לא שייך אפי' כותי שאינו ע"כ דמ"מ נאסר משום עובד כוכבים ועוד דלפי האמת שעשאום כעובדי כוכבים גמורים לכל דבר א"כ אין זה גדר לשחיטה דוקא שהרי עשאום כע' כוכבים גמורים לכל מילי ובפ"ב משאר אבות הטומאה כתב שחיטת עובד ככבים נבילה כו' אחד העובד ככבים ואחד הכותי או גר תושב שחיטתן נבילה וקרוב בעיני שאף זה מד"ס שהרי טומאת עבודת ככבים ותקרובתה מדבריהם ובגלל עבודת ככבים נתרחקו הכותים ונאסרה שחיטתן וא"ת הלא היא אסורה מן התורה לא כל האסור באכילה מטמא שהרי הטריפה כו' עכ"ל בקצרה ומזה נראה שהבין הש"ך דעכ"פ באכילה אסורה מן התורה ממ"ש וא"ת והלא היא אסורה באכילה מן התורה והבין הש"ך דר"ל אפי' אינו עובד ככבים מיהו הפר"ח מפרש דקאי על נכרי העובד עבודת כוכבים ומזה משמע דבאינו עובד ככבים אינה אסורה אלא מדרבנן, ומה שהקשה הפר"ח הא כתב בהלכות שחיטה שהי' לוקה עליה משום נבילה א"כ משמע דמטמאה מן התורה נראה ליישב דהיינו לפום מה דמספקא ליה אי אית בה טומאת נבילה מן התורה וא"כ י"ל דבסנהדרין דף פ' פריך ש"מ מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל וא"כ משמע דמותרה לדבר קל לא הוי מותרה לחמור וא"כ אם התרו בו משום לאו דוקרא לך ואכלת מזבחו א"כ כיון דתקרובת עבודת כוכבים אין לו טומאה מן התורה א"כ לא מקרי התראה לדבר חמור דשמא לאו שחיטה היא כלל ומטמאה מן התורה ואי הוי מתרו ביה משום נבילה אפשר שהי' פירש אבל אם מתרין בו משום נבילה שפיר לקי דאפי' תימא שאינה מטמאה מן התורה מ"מ מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל ושייך בה נמי טומאת נבילה לכן דקדק דהיה לוקה משום נבילה היינו אם התרו בו משום נבילה, ועיין בתוס' ריש ב"ק:

ועיין בפלתי הביא בשם הרמב"ם בפי' המשנה בחולין משמע דדוקא בעובד ככבים שחיטתו אסורה מן התורה והא דלא אסירא בהנאה היינו משום דלאו עובדי ככבים ממש היו רק מעשה אבותיהם בידיהם וא"ת א"כ מנ"ל לאסור שחיטת עובד ככבים דלמא קרא דוקרא לך ואכלת מזבחו בעובדי ככבים ממש הוא י"ל דודאי פשטא דקרא משמע אפילו באותן עובדי ככבים דלא ידעי בטיב עבודת ככבים רק מה שלימדום אבותם וכמו שחילקם הרמב"ם בפירוש המשנה אלא דאיכא למידק לדעת הרמב"ם כל הפלפול בש"ס דבעי למימר דמומר לע"כ מותר לאכול משחיטתו ופריך הש"ס מקרא דמכם דאין מקבלין קרבן ממומר לעבודת ככבים אלמא דהוי מומר לכל התורה והשתא קשה מאי תליא בהך דהוי מומר לכל התורה הא גם שחיטת עובד ככבים לא נאסר רק בגלל עבודת ככבים וא"כ ממה נפשך אי שייך הך גם בישראל מאי נ"מ במה שהוא מומר לכל התורה ואי לא שייך בישראל דהא קרא קאמר וקרא לך ואכלת מזבחו ולקחת מבנותיו לבניך כו' ובמומר אין איסור לישא בתו א"כ מאי שאטי' דנקרא מומר לכל התורה הא מ"מ לא שייך הך טעמא ועוד דהא גם במומר לחלל שבתות שחיטתו אסורה אף שאין בו סרך עבודת ככבים ואפשר לומר דמשמע ליה להרמב"ם דהא רב ענן דייק מיהושפט שנהנה מסעודת אחאב ולא דחי לה בש"ס כלל והדר מותיב לה בתיובתא מהך דמומר לנס"הי הוי מומר לכל התורה וא"כ תיקשי הך דיהושפט אלא ודאי לא מותיב רק כיון דהוה מומר לכל התורה א"כ דינו כא"י ושחיטתו אסורה עכ"פ מדרבנן כמו א"י שאינו עובד ככבים ותו לא קשיא מיהושפט כיון דליכא רק איסורא דרבנן ועדיין לא נאסר וצ"ע ומדברי כל הפוסקים משמע ששחיטת מומר אסורה מן התורה וכן דברי הרמב"ם גופי' בפ"ד שם:

ולכאורה אינו מבואר בש"ס דמומר לעבודת ככבים אסור לאכול משחיטתו באחרים עע"ג דהא רב ענן דמתיר לאכול משחיטתו היינו אפי' אין אחרים עע"ג דהא מייתי ראיה מיהושפט וכן מוקי ברייתא דהכל שוחטין אפי' ישראל מומר היינו דומיא דערל דמותר אפי' באין עע"ג וכן פרש"י ד"ה אלא מומר דקתני לעבודת ככבים כו' סמכינן עליה ע"ש:

ואין להביא ראיה מהא דפריך דלמא עובדי' זבח ומשני לא הוי ספיק ואכתי קשה דלמא עובדי' עע"ג לאו קושיא הוא די"ל גם לזה לא הוי ספיק וא"כ י"ל דלא איתותב רב ענן רק כיון דהוי מומר לכל התורה ואין לו נאמנות על שחיטה דחשוד לאותו דבר ג"כ. מיהו ברמב"ם גופי' מבואר בפ"ד מה"ש דין י"ד דמומר לעבודת ככבים הרי הוא כעובד ככבים ושחיטתו נבילה וצ"ל דממילא משמע כיון דהוי מומר לכל התורת ממילא דינו כעובד ככבים וכן משמע בגמרא דף ו' דגזרו על שחיטת כותים אפי' בעע"ג משום דגזר רובא אטו מיעוטא משמע דמיעוטא אסור מדינא אפי' עע"ג:

אלא דתמוה לכאורה כיון דמותר לעבודת כוכבים שחיטתו נבילה א"כ קשה הא דאמר רב יהודה והעורבים מביאים לו בשר ולחם מבי טבחא דאחאב ודייק מכאן דמומר לעבודת ככבים מותר לאכול משחיטתו ומשני ע"פ הדיבור שאני וקשה וכי לא סגי בלא"ה שיביאו לו דוקא משחיטת איסור אלא ודאי גם שחיטת מומר אינה אסורה רק בשביל שאין לו נאמנות ושפיר י"ל ע"פ הדיבור שאני שע"פ הדיבור מסתמא נשחט כהוגן מיהו רש"י לא פירש כן רק לפי שעה התירו לו ואפשר לומר דמישראל אחר יש בו חשש גזילה אבל לא מאחאב שהי' מומר לע"כ שהוא מן המורידין א"כ י"ל ממונו לא כ"ש, ובזה מיושב קושית מהרש"א דלמא עובדי' זבח וזה אינו קושיא דעובדי' לא הי' טבח רק גבי יהושפט פריך דלמא בשביל שלא רצה יהושפט לאכול אצלו הוצרך עובדי' לזבוח אבל בלא"ה לא הי' טבח אלא דקשה דלמא משחיטת עובדי' ששחט לעצמו ולפ"ז ניחא דאי מעובדי' הדר ה"ל גזילה ופשיטא ליה שאין להתיר של אדם אחר לגזול רק איסור שחיטת טבחי אחאב שפיר י"ל דע"פ הדיבור הותר והתוס' הקשו לס"ד דלא הוי ע"פ הדיבור הא בשר שנתעלם מן העין אסור ולכאורה תמוה שאין זה אלא איסורא דרבנן וכן תמה בפלתי מיהו בחידושי אמרתי בפשיטות דהא דבשר שנתעלם מן העין אסור הוא משום שמא נתחלף בנבילה משמע בידעינן שאין זה שלו ודאי אסור דאזלינן בתר רובא דעלמא וא"כ ממילא מה שהוא בפי העורבים תלינן דהוא מרובא דעלמא (כונתו לחזק קושית התוס' כיון דתלינן ברובא א"כ מדאורייתא אסור) וזה פשוט:

ומה שהביא בפלתי ראי' לדעת התוס' ורא"ש דלדעת הרמב"ם קשה מאי ראיה מעורבים דלמא ידוע ע"פ הדיבור שאז לא הי' מחשבתם לעבודת כוכבים, הנה מלבד שאין ראיה אדרבא הוי ניחא להרמב"ם דהיינו דמשני ע"פ הדיבור שאני אלא דלענ"ד דגם הרמב"ם מודה בנכרי העובד ככבים אף דבשעת שחיטה אין מחשבתו לעבודת ככבים שחיטתו נבילה מן התורה דאל"כ איך הי' לקי עלה דלמא לא הי' אז מחשבתו לעבודת ככבים אלא דס"ל דנפיק מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו וגו' והזנו את בניך וגו' הרי שנאסר בגלל עבודת ככבים היינו שההתחברות שיהי' לו עם עובדי ככבים יגרום לו שיעבוד עבודת ככבים לכן כל שהנכרי עובד ככבים ודאי שחיטתו נבילה ולא כתב הרמב"ם רק שאין אסור בהנאה כיון שמעשה אבותיהם בידיהם אבל בישראל משום שלא ימשך אחר מעשה העובד ככבים מה בכך שמעשה אבותיהם בידיהם מ"מ לישראל איכא איסור עבודת ככבים ואדרבא מדברי הרמב"ם גופיה מוכח שאף שאין כונתו לעבודת ככבים מ"מ שחיטתו אסורה דאי משום כונת עבודת ככבים מה בכך שמעשה אבותיהם בידיהם מ"מ השוחט לעבודת ככבים שחיטתו אסורה בהנאה אלא ברור שדעת הרמב"ם שכל שעובד ככבים אף שאין כונתו לככבים שחיטתו נבילה וזהו ברור רק באינו עובד ככבים כלל בזו אפשר שאין אסור מן התורה דלא שייך לאסור בגלל עבודת ככבים וכמו שנראה מדבריו בהלכות שאר א"ה. ולכאורה הי' נלע"ד ראיה דשחיטת נכרי שאינו עובד ככבים אין שחיטתו נבילה מן התורה דהא מבואר בזבחים דף קי"ו ע"ב ואין הנכרים מצווים על שחוטי חוץ לפיכך כל אחד בונה לו במה לעצמו ומקריב עליה כל מה שירצה וכן מבואר שם מעשה שעשו כן בזמן ההוא ואי נימא דשחיטת נכרי נבילה משום דלאו בר זביחה הוא א"כ תמה על עצמך איך הקריבו נבילות לשמים שהרי שחיטתו נבילה ולא מצינו היתר נבילה לגבוה אפי' בבמה ונכרי אלא ודאי כדברי הרמב"ם שלא נאסרה שחיטת נכרי רק בגלל עבודת ככבים וא"כ בקרבן שכונתו לשמים לית ביה דררא דאיסורא מן התורה כלל לכן מבואר שם דלאורינהו שרי מ"מ דלית ביה איסורא כלל ואינה בגדר נבילה כלל ואי הוי ביה דררא דאיסורא איך יסייע ידי עוברי עבירה ועיין ברמב"ם ספי"ט ממעה"ק שכתב המש"ל הך דאסור לסייען ולעשות שליחותן דכן הוא בירושלמי ותימא שהוא תלמוד ערוך במקומו, עכ"פ מוכח מכאן דהיכא דלא שייך לתא דעבודת ככבים אין איסור בשחיטת הנכרי מן התורה רק בנכרי עובד ככבים, ולפענ"ד שזהו ראי' ברורה וצ"ע, ואין לומר דגזירת הכתוב הוא שנכרים נודרים נדרים ונדבות כישראל דהא לא מוכח כלל שישחוט הנכרי ואי משום דקודם מתן תורה הקריבו בני נח אז הי' היתר גמור אבל אחר שנתחדשה מצות שחיטה אם שחיטתן נבילה ומטמאה במשא איך ירצה לגבוה. ועיין סק"ב:

(ב)

נבילה אבל לא אסורה בהנאה אבל אם הוא מין דהיינו שנעשה כומר לעבודת ככבים שחיטתו אסורה אפי' בהנאה כדאיתא בגמרא חולין דף י"ג, ואי קשיא הא איתא בהוריות דף י"ב דעובד כוכבים מין הוי וא"כ איך כתב המחבר לקמן ס"ה דדינו כנכרי משמע דשחיטתו מותרת בהנאה, י"ל דכבר כתבו התוס' בחולין דף ד' ע"ב ד"ה מומר דהך מין ששחיטתו לכוכבים הוא באדוק ביותר אלא דתמוה דבגמרא יליף דמומר לעבודת ככבים מותר לאכול משחיטתו שכן מצינו ביהושפט שנהנה מסעודת אחאב ואחאב ודאי הי' אדוק ביותר דאיתא בסנהדרין דף קי"ג שלא הניח תלם שלא העמיד כו' וא"כ לא תירצו התוס' כלום, ואפשר לומר דהתם פרכינן דלמא גברי דאחאב הוי מעלי ומשני מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו כו' א"כ י"ל אע"פ שהיו רשעים מ"מ לא היו אדוקים ביותר ושפיר י"ל דגברי דאחאב זבוח. מיהו קשה הא דאמר התם דלמא משתי שתי מיכל לא אכל ומשני מ"ש שתי' מומר לעבודת ככבים לא הוי מומר לכל התורה אכילה נמי וקשה א"כ איך אפשר ששתה עם אחאב עצמו הא ודאי כיון שהי' אדוק ביותר א"כ ודאי יינו י"נ וצ"ע. והפר"ח כתב הטעם דשחיטת ע"ג כו' דכתיב וזבחת ולא שזבח כו' והכי איתא בתוספתא וזבחת ולא שזבח הע"ג ולא שזבח הקוף וקשה לדבריו א"כ אמאי פסל שחיטת מומר הא ודאי ישראל הוא דהא בקרבן ממעטינן ליה מכם ולא כולכם להוציא כו' משא"כ אי הוי כתיב כולכם לא הוי ממעטינן ליה דבכלל ישראל הוא וכן לענין פסח אי לאו דכתיב כל בן נכר לא יאכל בו לא הוי ממעטינן מומר לעבודת ככבים אע"ג דכתיב כל קהל עדת ישראל וכן ויעשו בני ישראל א"ו ליתא והתוספתא יש לפרש כמ"ש התוס', ועמ"ש בס"ק י"א:

(ג)

ישראל בודק סכין כו'. עיין פר"ח שהביא דברי הרשב"א בחדושיו דלכתחילה צריך לבדוק הסכין לאחר שחיטה שאין סומכין עליו וכן לבדוק בסימנין מיהו אי ליתא לסכין וכן אי לא אפשר לבדוק בסימנין אנו סומכין עליו שאינו מקלקל בשחיטה במתכוין ע"כ, ותמי' לי מילתא דבשלמא בליתא לסכין שפיר י"ל דמעמידין הסכין על חזקתה שכן אם נאבד הסכין לאחר שחיטה כשר כדלקמן סימן י"ח סי"ב אבל אם לא בדק בסימנין דאסור אפילו בדיעבד כדלקמן סימן כ"ה אלמא שאע"פ שמתכוין לשחוט יפה אעפ"כ אם לא בדק אסור כדלקמן סימן כ"ה אלמא חיישינן שמא נזדמן לו שלא שחט רוב סימנין וא"כ איך נסמוך על המימר שמא באמת בדק ומצא שלא נשחטו רובן ואין בידו לתקן עוד ולתיאבון הוא אוכל, ויותר תמוה לשון הרשב"א בת"ה שהובא בב"י שכתב וחזקה על זה שבדק כראוי כשאר שוחטים שאינו מניח ההיתר ואוכל האיסור ע"כ, והוא תמוה דלמה יבדוק הרי אף אם לא ימצא רובן שחוטין יאכל ג"כ ואפי' שיבדוק שידע שכשרה היא כדי שיוכל לאכול אף אם משכח היתרא מ"מ מאן לימא דלא בדק ומצא שאין שחוטין רובן ורוצה לאכול נבילות לתיאבון כמנהגו, ובזה אמרתי ליישב קו' תו' חולין ד"ג ע"א בכותי לשתרי בבא ומצאו כמו ביי"נ ולפי"ז ניחא דכיון דכל שוחט צריך לבדוק בסימנין אלא דמתרמי שאינו שוחט רובן וא"כ י"ל דדוקא לענין שהיי' ודרסה שייך מרתת אבל לענין שחיטת רובן לא שייך מרתת די"ל שקרה לו במקרה שלא שחט רובן דלאו בכוונתו תליא מילתא ולהכי בעי כזית בשר היכא דלא אפשר לבדוק בסימנין אבל במומר ליכא תקנתא א"כ איך נסמוך עליו לענין בדיקת סימנין שהוא דבר שאין בידו לתקן ועיין בסמוך סק"ד, וראיתי בתורת הבית דף ה' ע"ב כתב הטעם שאם בדק ולא מצא רוב שחוטין חוזר ושוחט קודם שיעור שהיי' וקשה לפ"ז לא נצטרך לבדוק לכתחילה בסימנין דשוחט לכתחילה:

(ד)

בודק סכין כו', דעת הרשב"א שגם לאחר שחיטה צריך שיבדקנו לכתחילה דלאחר שחיטה לא שייך לומר לא שבק היתרא דמה דהוה הוה אלא דהב"י כתב דבתה"א מבואר בהדיא שא"צ בדיקה לאחר שחיטה והיינו ממ"ש ז"ל וא"ת מדקאמר לא בדק כו' בודק סכינו אחריו משמע דכשבדק תחילה א"צ לבדוק סכינו אחריו ניחוש שמא נפגם הסכין בעור כו' ע"ש ולפ"ז יהיו דברי הרשב"א סותרים. מיהו נראה דעיקר כונת הרשב"א לפמ"ש התוס' שהקשו יתנו לו ע"ס שיבדקנו לבסוף ותירצו דלמא משתלי וא"כ י"ל שכוונת רשב"א דמשמע דבבדק סכין לכתחילה שחיטתו מותרת וא"צ בדיקת סכין עוד לעיכובא (ואפי׳) [נ״ל דצ"ל ואם] אין הסכין בפנינו שרי וע"ז קשיא ליה שמא בעור נפגמה אבל לכתחילה שפיר י"ל דהרשב"א מודה שצריכה בדיקה שאין טעם לסמוך על המומר במה שאין בידו לתקן אלא דקשיא לי איפכא דאם נימא דאין סומכין על בדיקת המומר לאחר שחיטה א"כ כ"א צריך לבדוק הסכין לאחר שחיטת המומר ואין סומכין על בדיקתו א"כ קשה למה לא יתן לו לכתחילה ע"ס שיבדוק הסכין אחריו ולא שייך לומר משתלי כיון דלעולם צריך לבדוק לאחר שחיטה וע"כ לומר דכיון דבדיקה דלאחר שחיטה אינה לעיכובא חיישינן דלמא אשתלי וא"כ גם בכשר צריך לבדוק לכתחילה קודם שחיטה וא"כ מאי קשיא להו להתוס' והרא"ש שיתן לו ע"ס שיבדקנו אח"כ הא אפילו בכשר צריך לבדוק תחילה משום סברא דמשתלי לבדוק לאחר שחיטה ואפשר לומר דבמומר קשיא להו טפי מאחר שהמומר בודקו עכ"פ אלא דלא סמכינן עליה לכן קשיא להו טפי דנסמוך על בדיקת המומר לפי שעה ובאמת תמוה סברת הפוסקים שאין צריך לבדוק אחריו אחר שחיטה ועכשיו ראיתי גם בספר ת"ש שתמה על זה ונדחק ליישב, ונראה ליישב דבלא"ה הקשו התוס' דף ג' ריש ע"ב למה בכותי א"צ בדיקת סכין ובמומר צריך ותירצו דמומר אינו מירתח שחושב שיחשבוהו לישראל וקשה א"כ יאמר לו שיבדוק אחריו ויהי' מירתת ולא יצטרך לבדוק כמו בכותי, ונראה דלכאורה לא שייך מירתת שהרי יכול להשתמט ולומר שבעור או בעצם המפרקת נפגמה וצ"ל דבכותי מירתת ממילא שמא יטלנו הישראל מידו קודם שחיטה בעוד ידו נטוי' לשחוט ועדיין לא נגע בעור וזה לא שייך במומר דלא שייך לומר לו שרוצה לבודקו רק אחר שחיטה ואחר שחיטה יוכל להשתמט ולומר בעור או בעצם נפגמה וזה לא שייך שיאמר לו שיבדקנו קודם שחיטה דא"כ יבדקנו מיד, ולפ"ז נראה בבדיקה שלאחר שחיטה כשהמומר מחזיר לו הבהמה בחזקת כשירה שפיר י"ל דמירתת שמא יבדקנו הישראל אחריו מאחר שהדין שצריך לבודקו לכתחילה א"כ לית ליה לאשתמוטי לכן שייך שפיר מירתת אלא דקשה א"כ לא יבדקנו תחלה רק יאמר לו שיבדקנו לאחר שחיטה ויהי' מרתת אלא דהא לא מהני דשמא יאמר שנאבד לו הסכין ולא יתברר כלל משא"כ בבדיקה שלאחר שחיטה כל שאומר שבדקו כדין אין חשש דמירתת פן יבדקנו הישראל לכן סמכינן עליו ואין לומר שמא לא בדקו ויאמר אח"כ שנאבד דלענין בדיקה שלאחר שחיטה לא חיישינן כולי האי דאפי' אם נאבד בלא בדיקה כשרה ג"כ וא"כ א"ש דעת בעל העיטור שסומכין עליו לאחר שחיטה דשייך ביה מירתת. מיהו נראה ליישב עיקר קושית התוס' דמ"ש דבכותי סמכינן עליו גם בבדיקת סכין ובמומר צריך בדיקת סכין ויש ליישב דבבדיקה י"ל שפיר דלא שייך מירתת די"ל בעור נפגמה או בעצם המפרקת גם יכול להשמט ולומר שלא הרגיש בפגימה כי ההרגשה לפעמים משתנית ולא יתפס עלי' אלא דבכותי קשה בלא"ה כיון דהכותי אינו חשוד לעשות איסור רק אלפני עור חשוד וא"כ קשה ל"ל עע"ג הא בלא"ה משמע דלא חשידי אגזילה כדמשמע בגיטין דף י' וא"כ אם יקלקל השחיטה במכוון הרי חייב לשלם וא"כ אגזל לא חשיד דכשאינו משלם הוי גזל וא"כ לא יצטרך כלל עע"ג. ואין לומר דמיירי בבהמת הכותי דהא כבר כתב הרשב"א בחדושיו דבבהמה ששוחט לעצמו אין חשש כלל שלעצמו אינו מאכיל נבילות וצ"ל בבהמת הישראל וא"כ קשה הא הוי גזל וצ"ל דלפי כוונתו שיאכלנו הישראל א"כ אין הישראל מפסיד כלל שהרי לא יפסיד ויאכלנו בחזקת כשרה וא"כ י"ל שפיר אף דודאי בבדיקת סכין לא מירתת בשביל שיתפס עליו דודאי יכול להתנצל ולומר שבעור נפגמה וכדומה רק דמירתת פן יבדקנו הישראל וימצאנו פגום אף שיוכל להתנצל מ"מ אחר שימנע הישראל מלאכלו הרי גזולה בידו כיון שבאמת שחט בסכין פגומה וא"ש וא"כ י"ל דבבדיקת סכין לא שייך מירתת כלל וצריך לבודקו לאחר שחיטה אם ישנו:

(ה)

ומותר לאכול משחיטתו הטעם דלא שבק היתרא ואכל איסורא אי הכי כי לא בדק נמי מטרח לא טרח גמרא דף ד' ופרש"י מטרח לא טרח אם לא ימצאנה יפה לא יחזור אחר אחרת עכ"ל ולכאורה טפי ה"ל לרש"י לפרושי בפשיטות דלא טרח לבודקו כלל משמע דרש"י ס"ל דודאי הבדיקה לא מיקרי טרחא כלל ובודקו רק אם לא ימצאנה יפה לא יחזור אחר אחרת אלא דקשה למה יבדקנו כיון שבין כך ובין כך ישחוט ודוחק לומר שאם יזדמן לו היתר ידע שזה נשחט בסכין פגום ולא יאכל מזה, ויותר נראה שאם ימצאנו פגום יזהר שלא ישחוט כנגד הפגימה אם אפשר לו לשחוט לכן הוא בודקו, ולפ"ז הי' נראה שאם בדקו לאחר שחיטה ומצא פגום ואפשר לשחוט שלא כנגד הפגימה דבמומר שרי דמסתמא בדקו ולא שביק היתרא ושחוט שלא כנגד הפגימה, מיהו מסתימת הפוסקים לא משמע כן וצ"ע:

(ו)

והוא שיודע בו שהוא מומחה, כן דעת הרשב"א והוא מבואר לפום, פשטא דמילתא דהא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם היינו שאין אדם נזקק לשחוט אא"כ הוא מומחה ובמומר לא שייך לומר כן אלא דקשה לוקמה מתני' במומר הכל שוחטין אפי' מומר ע"י בדיקת סכין בד"א שיודעין בו שהוא מומחה כו' ונרויח וכולן ששחטו דקאי אמומר ובליתי' קמן למבדקי', וכן הקשה בפלתי ונדחק מאד וכבר כתבנו לעיל סימן א' ס"ק (זיין) ליישב זה ונראה עוד דבלא"ה הקשו התוס' דמוקי בליתי' קמן למיבדקי' משמע הא איתא ולא ידע שחיטתו פסולה כו' וי"ל דקמ"ל לרבינא דמוקי באין מומחין דבאחרים רואים שחיטתן כשרה אע"פ שלא בדקו אחריו בסימנין דנהי דרבינא ס"ל דלא אמרינן רו"מ אצל שחיטה מומחין הם מ"מ בבדיקת סימנין הכל מומחין ואפי' לכתחילה א"צ לבדוק אחריו בסימנין וא"כ לא מצי לאוקמה במומר ובליתי' קמן דקשיא פשיטא אפילו ודאי לא ידע כשר, ואין לומר דקמ"ל שא״צ בדוק בסימנין דהכל מומחין א"צ לבדיקת סימנין דבמומר ודאז לא סמכינן עליה שיבדוק שאפילו לא נשחטו רובן ג"כ יאכל וכמ"ש לעיל סק"ד וכ"ש למ"ש לעיל דאפילו בדיעבד אסור בלא בדקו בסימנין אחריו ולדעת הפוסקים דגם במומר אמרינן רוב מאשמ"ה אפשר לומר הטעם דהא כבר, הקשו התוס' נימא מירתת ותירצו שחושב שאין חושדין אותו ומחזיקין אותו לישראל וא"כ באינו מומחה שגם בישראל הדין שיבדקנו לכתחילה א"כ גם במומר שייך ביה מירתת וא"כ י"ל מכאן הוכחה לדעת הגאונים דלא אמרינן רומאשמ"ה רק בא"א לבדקו והיינו משום דקשיא להו לוקמא במומר דבמומר ודאי לא שייך רמאשמ"ה דהא אכיל נבילות אע"כ כדפרישית שגם בישראל כשר צריך לבודקו ושייך מירתת, מיהו הרמב"ם גופיה כתב במומר אם הי' מומחה שוחט לכתחילה ודייק הרשב"א בחידושיו דלא ס"ל רמאשמ"ה במומר אלא דדברי הרשב"א תמוהים דהא לדעת הרמב"ם גם בכשר כתב אם הוא מומחה כמ"ש לעיל סי' א' סק"ד וא"כ אין דיוק מדברי הרמב"ם כלל:

שם עד שיבדקנו. עיין בש"ך ואחרונים שהעתיקו דברי רשב"א דאם לא מצאוהו עוסק בשחיטה יש לחוש שמא נזדמן לו אח"כ ובתחלה בסכין פגום שחט ויש לעיין אם אוכל מזה ששחט י"ל לא שביק היתרא כיון שזה ששחט עכשיו שחט בסכין יפה א"כ מדאכיל משחיטות ראשונות ש"מ שגם הם כשרות דלא שביק היתרא וצ"ע, ואם יש בנמצא סכינים בדוקים בשאלה די"ל כמו בחמצן של עוברי עבירה דמותר מפני שהם מחליפין עם א"י הרי דטרח לילך ולהחליף א"כ זה אינו נקרא טרחא אצלו ויש לומר לא שביק היתרא וצ"ע:

(ז)

ואין ליתן לו כו' דחיישינן דלמא משתלי לבדוק אח"כ, והר"ן כתב דחיישינן שמא ימסרו לו הרואים ויסמכו על בדיקתו וקשה הא הר"ן גופי' מסיק כדעת הגאונים דרוב מצויין א"ש מומחין הן ומוסרין לו לשחוט ע"ס שיבדקנו וכיון דהר"ן לא חייש שמא ישכח מלבדקו א"כ תקשי גם לרבינא למה לא יתן לו לכתחילה ע"ס שיבדקנו וא"כ למה אמר רבינא הכל מומחין שוחטין הלא אפילו אינו מומחה נמי שחיט לכתחילה ע"ס שיבדקנו כיון דהר"ן לא חייש למשתלי רק מפני הרואים וכאן לא שייך שהרי אפילו אי רמא"ש מ"ה מ"מ צריך בדיקה בסוף וא"כ ליכא למיחש כלל אחר שיבדקו לאחר שחיטה ולמשתלי לא חיישינן לסברת הר"ן ואין לומר דחיישינן לרואין שיסברו שמכירין בו שהוא מומחה דא"כ אפילו לדידן (אין) [איך] מוסרין לשחוט ע"מ שיבדקנו ניחוש לרואים שיסברו שהוא מומחה ולא יבדקו אחריו כלל וצ"ל כיון דהדין דשרי בדיעבד אף אם יטעו הרואים בו שמכירין בו שהוא מומחה אין כאן מכשול דמ"מ שרי בדיעבד אבל לרבינא אם ימסרו על סמך שיבדקוהו יש לחוש שיטעו בו הרואים שהוא מומחה ואיכא איסורא אפילו בדיעבד:

ומ"מ קשה לי וכי פליג הר"ן אכל הפוסקים דהיכא דאיכא איסורא אי משתלי אין לסמוך על התקנה דא"כ אמאי נקט השוחט בסכין של א"י בדיעבד הא אפילו לכתחילה ישחוט על סמך שיקלוף אלא ודאי חיישינן דמשתלי וכ"ש בזה דאיכא איסורא דאורייתא לכן נראה דהר"ן לא קאמר רק בבדיקת סכין וס"ל כמ"ש הרשב"א שצריך לבדוק אחריו לאחר שחיטה ולא שייך משתלי רק בדבר שאינו בא רק במקרה אבל בדיקת סכין לאחר שחיטה שחיוב תמיד עליו עכ"פ לכתחילה לא שייך משתלי לכן הוצרך הר"ן לטעמא דמפני הרואים אלא דאכתי קשה להר"ן לא יצטרך הסכין בדיקה לפני שחיטה ויסמוך על בדיקה שלאחר שחיטה ובגמרא מבואר דרב כהנא מצריך בדיקותא בין כל חדא, מיהו זה י"ל דאינו אלא עצה טובה כמ"ש רמ"א לקמן סימן י"ח סי"א אלא דמ"מ קשה לומר שיסבור הר"ן שיוכל לשחוט בלא בדיקה ע"ס שיבדוק אח"כ דא"כ קשה דבחולין י"ח בטבח שלא הראה סכין לחכם אם נמצא סכינו יפה מנדינן לי' משמע דאחר שחיטה לא מהני להראות לחכם ואי לא צריך בדיקה לכתחילה אמאי לא סגי שיראהו לחכם אחר שחיטה שהרי א"ל לבדקו קודם שחיטה כלל ואף דיש לדחות מ"מ דחוק הוא ואפשר לומר דהר"ן לשיטתי' אזיל דמסיק הא דבעי בדיקה אבישרא וטופרא ותלת רוחתא היינו לכתחילה דקי"ל כר' זירא בליבן סכין דבית השחיטה מרויח רווח וא"כ ממילא ע"כ צריך לבדוק תחלה דאם ימתין עד לבסוף ע"כ יסמוך על ביה"ש מרווח רווח וזה אינו מן הדין לעשות באופן שיסמוך לכתחילה על זה לכן צריך בדיקה לכתחילה ומ"מ אחר שסברא זו מוכרחת דחיישינן דמשתלי לפע"ד אין דברי הר"ן מוכרחים והעיקר כדברי הרשב"א והתוס' ורא"ש דסתמא קאמר בודק סכין ונותן לו משמע אפילו בינו לבין עצמו נמי (מהני) [צ"ל צריך] וסברת התוס' ורא"ש ורשב"א מוכרחת דחיישינן דמשתלי ותו קשה לדברי הר"ן מאי מהני בדיקת הסכין הא מ"מ יש לחוש לרואין שיסמכו על המומר ואי משום שרואין שבודקין לו סכין אולי אינו בקי בבדיקת סכין ובקי לשחוט וא"כ אכתי יש לחוש שיסמכו עליו שיסברו שיש לו נאמנות ואפי' בינו לבין עצמו אם שחט מסתמא בדק לו הבקי בבדיקת סכין וא"כ אין בדיקת סכין מציל אותנו מחשש שישמכו עליו אלא ודאי לא חיישינן כלל להכי וא"כ אין להחמיר נגד פשט הש"ס וכ"ש במה שהחמיר הפר"ח דלא סגי שיאמר בפני העומדים בדקתי סכין זה דליתה שאין להחמיר בזה כלל, עוד קשה לדברי הר"ן דלכתחילה אסור דחיישינן לרואים שיסמכו עליו א"כ קשה לאביי דמוקי מתני' הכל שוחטין אפי' כותי בד"א שישראל עע"ג וכן לרבא ביוצא ונכנס וק' ניחוש לרואין שיסמכו עליו ואי בכותי לא חיישינן לרואין א"כ תקשי ל"ל כלל יוצא ונכנס יתן לו על סמך שיאכילנו כזית בשר אי לא אמרינן משתלי וצ"ל דהר"ן ס"ל דבעע"ג או יו"נ לא חיישינן לרואים רק כששוחט בינו לבין עצמו וא"כ לדעת הר"ן נמי בעע"ג או יו"נ גם במומר סגי אפי' בדק בינו לבין עצמו ודלא כנראה מסתימת האחרונים דגם בעע"ג לא מהני בדיקה [בינו] לבין עצמו וליתה ועוד נ"ל ראיה שלא כדברי הר"ן מן הש"ס חולין דף י"ז דאמר ר"ח מנין לבדיקת סכין מן התורה שנאמר ושחטתם בזה ואכלתם ופריך פשיטא כיון דכי ניקב טריפה בדיקה בעי ומשני לחכם קאמרינן ולדברי הר"ן דלא ס"ל דמשתלי תקשי מאי פריך פשיטא כו' הא י"ל דקמ"ל שלא יסמוך שיבדקנו לאחר שחיטה כתיב ושחטתם בזה שצריך לבדקו קודם ואי ס"ל דבאמת סגי שישחוט ע"ס שיבדקנו לאחר שחיטה א"כ ה"ל לאקשוי' אדרבה למה קאמר בזה הסכין משמע שנבדק קודם שחיטה וזה אין לנו אלא ודאי פשיטא לן שאין יכו לסמוך על בדיקה שלאחר שחיטה דחיישינן דמשתלי וא"כ העיקר כדברי התוס' ורא"ש ורשב"א דיש לחוש למשתלי אבל לרואים לא חיישינן, ולענ"ד דגם להר"ן א"צ לבדוק הסכין ברבים דלא יחלוק על פשטא דש"ס דסגי בבדיקת סכין ולא נזכר להכריז ברבים אלא דכוונת הר"ן דודאי לאו בשופטני עסקינן שלא יבדוק הסכין ויפסיד בהמתו בכדי וגם איך ישחוט המומר בלא בדיקה דיש לחוש לברכה לבטלה אלא כוונת הר"ן לפי שנראה לבעל הבהמה להעמיד בהמתו באחריות שדעתו סומכות על בדיקת המומר אף שאין מועיל מן הדין דעתו לבדוק אחר שחיטה שיצא כפי הדין, ולזה כתב הר"ן דשייך לחוש לרואים שיראו שהמומר בודק הסכין לעצמו חיישינן שיסמכו עליו שהרי זה שמסר לו סומך ג"כ עליו להעמיד בהמתו באחריות הפסד ויסברו שסומך לגמרי עליו אבל אם בדק הסכין מסתמא אין המומר בודקו כלל וליכא למיחש לרואין שבודאי לא יסמכו עליו ומיושב מה שהקשתי לעיל דמ"מ יסמכו עליו בשאר דברים וא"כ גם להר"ן סגי בבודקו בינו לבין עצמו אלא שיזהיר להמומר שלא יבדקנו אחריו דלא ליתי למיטעי ואפשר דאפי' בודק אחריו לא חיישינן כולי האי שיהי' רואה בדיקת המומר ולא יראה בדיקת מי שמסר לו דמלתא דלא שכיחא וא"כ גם להר"ן סגי בבדיקה בינו לבין עצמו וכן עיקר דלא כהב"ח ואחרונים שנמשכו אחריו:

(ח)

מומר לעבודת כוכבים כו' אפילו נשבע. כ"כ הרשב"א בתשובה סימן ס"ד שהרי הוא חשוד על השבועה לאותו דבר שהוא מושבע ועומד מהר סיני ואיכא למידק מהא דאיתא ביומא דף י"ח ע"ב שהשביעוהו שלא יתקן בחוץ ויכניס וקשה ג"כ מה מועיל השבועה ממנ"פ אם הוא חשוד לאותו דבר לשנות חשוד גם על השבועה וצ"ל דלא כתב הרשב"א כן רק כשיודע שהדבר אסור ומקיל בו אבל אם אצלו אינו נחשב לאיסור שפיר יש להאמינו בשבועה דשבועה בודאי אסורה אצלו וכ"ש שם שלפי דעתו הנפסדת מצותה בכך שפיר לא חשוד על השבועה, ק להקשות דלפי דעתו ה"ל שבועה לבטל את המצוה ולא חלה השבועה כלל, וי"ל שלכך דקדקו להשביעו שלא תשנה דבר מכל אשר אמרנו לך וי"ל שהיו אומרים לו ג"כ שאר דברים שאינו חשוד עליהם וא"כ חלה השבועה בכולל שלא יתקן בחוץ דבכולל חיילא אפי' על דבר מצוה כדלקמן סימן רל"ח ורל"ט סעיף ד' ובלא"ה נמי אם נשבע לבטל המצוה ה"ל שבועת שוא כשיצאה מפיו ואהא לא חשדוהו, ואין להקשות אהא דמייתי ביומא דף י"ט ע"ב מעשה בצדוקי שהתקין בחוץ ושמח כו' וקשה לשמחה מה זו עושה הרי נשבע לשקר י"ל אנן טעמא דפרושי ניקו ונפרוש ופוק חזי מאי עלתה ביה ואדרבא ניחא בזה דקשה אחר שראו הצדוקים בעין ובחוש שזה שקלי' למטרפסי' הי' להם לחזור מדעתם הנפסדת ובזה ניחא די"ל שתלו אותו בעון שבועה:

ובזה יש ליישב מה שהקשה הש"ך לקמן ס"ק כ"ב על דעת הרמב"ן והרשב"א שפסקו כת"ק דרשב"א דאחזיק ולא כתיבא לא מהני בכותים והקשה הש"ך א"כ אמאי בריש חולין דף ג' ע"ב רב אשי לא אמר כאביי ורבא קסבר כותים גרי אריות הם ואמאי לא אמר דס"ל כת"ק דאחזיק לא מהני, ולפ"ז ניחא דכיון דהא דאחזוק לא מהני היינו משום דלא משמע להו איסורא מידי דלא כתיבא וא"כ מהני שפיר שישבעו וא"כ הוי מצי לאוקמה שפיר ואם שחט משביעין אותו ושבועה הוה כתיבא ויש להאמינם שפיר על השבועה כיון דשבועה כתיבא ואפילו לא אחזוק מהני לת"ק אלא דאביי מוקי בכזית בשר דס"ל אחזוק מהני וא"צ לישבע אבל אכתי משום הא ה"מ לאוקמה ע"פ שבועה לכן קאמר דס"ל גרי אריות הם וא"ש ולק"מ:

(ט)

מומר להכעיס אפילו לדבר אחד. המחבר פסק כדעת הר"ן דלהכעיס דינו כעובד ככבים, מיהו דעת התוס' והרא"ש והרשב"א ורוב פוסקים דלהכעיס אינו מין ומותר לאכול משחיטתו באחרים עע"ג רק באוכל נבלות להכעיס לאו בר זביחה הוא, ובאמת קשה הא בסנהדרין פרק ז"ב דף כ"ז מכשיר רבא במומר אוכל נבלות להכעיס לעדות אלמא אין דינו כעובד כוכבים ואע"ג דאמר בע"ג דף דו ע"ב דאוכל נבילות להכעיס מין הוא אפשר דוקא לענין מורידין דלא עדיף ממלשין ואעפ"כ אין דינו כעובד כוכבים לענין שחיטה דבסנהדרין משמע שאין דינו כעובד כוכבים רק דרשע הוא לכן פסול לאביי ולרבא לא מקרי רשע דחמס א"כ משמע דלא הוי מומר לכל התורה והתוס' והרא"ש לא כתבו רק באוכל נבילות להכעיס לסברתם דלאו בר זביחה הוא משמע דבמומר לעבירה אחרת להכעיס שחיטתו כשרה וצ"ע על הש"ך שהשוה דעת התו' והרא"ש להר"ן ובאמת חלוקים בעיסתן והיינו בשאר עבירות ולקמן בריש הלכות ריבית הארכתי בזה טובא ע"ש:

(י)

או שהוא מומר לכל התורה חוץ משנים אלו כו' עכ"ל. לכאורה לא משכחת שיהי' אדם אחד מומר לכל התורה שאם הוא זר אינו יכול לעבור על מצות התלויות בכהונה כמו אשה זונה וחללה וכו' ואם הוא כהן אינו יכול לעבור על אזהרות שתלויות בזרים כמו כל זר לא יאכל קודש והזר הקרב יומת וכה"ג טובי וצ"ל דלא קפדינן על כל עבירות כי החשוד על החמור חשוד על הקל כדלקמן סימן קי"ט ס"ה וא"כ אפילו מומר לעבירה אחת חמורה סתמא הוי כמומר לקל וא"כ לכל התורה לאו דוקא הוא וא"כ קשה אמאי קאמר מומר לכל התורה הא אפילו בעבירה אחת שהיא החמורה נמי הוי חשוד לכל התורה כולה ולינקוט עבירה חמורה ואיך קאמר בש"ס רישא מומר לכל התורה הא לא משכחת לה מומר לכל התורה רק לעבירה חמורה א"כ אמאי נקט דוקא מומר לנסך היין לע"ג ולחלל שבת הא אפי' בשאר עבירות נמי סגי בחמורה שבחמורות, ומזה נראה ראיה לדברי פר"ח דמומר לכל התורה היינו נמי בהדי עבודת כוכבים וקמ"ל דמומר לעבודת כוכבים הוי מומר לכל התורה וכמ"ש בס"ק א' ושלא כדברי רבינו ירוחם ובאמת עבודת כוכבים ושבת הם מחמורות שבכל התורה אבל לדברי רבינו ירוחם קשה דא"כ גם בשאר עבירות תסגי בחמורה שבהם כיון דחשוד על החמור חשוד על הקל אלא ודאי כל שאינו מומר לעבודת כוכבים או לחלל שבתות לא מקרי מומר לכל התורה וא"כ הכל תליא בעבודת כוכבים ושבת ודברי רבינו ירוחם צ"ע:

(יא)

ומי שאינו חושש כו', כ"כ התוס' והרא"ש דכתיב וזבחת היינו שהוא בר זביחה וצ"ע דאכתי מומר למה אינו בר זביחה הא עכ"פ ישראל הוא והוא בתורת זביחה דהא מעשים בכל יום שהמומר עושה שליח לגרש ובגיטין דף ך"ג ע"ב אמרינן דעבד אינו נעשה שליח לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין אבל המומר מגרש וקדושיו קדושין אלמא נקרא בתורת גיטין וקדושין וא"כ גם בתורת זביחה ישנו וע"כ כיון שאינו חושש לכך והיתר גמור אצלו לאכול בלא זביחה לא מיקרי בר זביחה וא"כ למה כשרה שחיטת חרש שוטה וקטן הא גם הם אינם בני זביחה ואי משום דמצי לאתויי לכלל זביחה א"כ כ"ש במומר דמקרי אתי לכלל זביחה שהרי גם עכשיו מצווה בזביחה כי אעפ"י שחטא ישראל הוא (ועיין מ"ש בספר גט מקושר ובק"א שם) ובידו לשוב והוי טפי אתי לכלל זביחה מחרש ושוטה.

ובאמת קשה הא מבואר בגיטין דף מ"ה ס"ת תפילין ומזוזות שכתבן עובד כוכבים עבד אשה וקטן פסולין שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה כו' אלמא דחשיב קטן אינו בקשירה וא"כ גם בשחיטה נימא דאינו בר זביחה ובש"ס נראה לחלק דלענין כתיבת ס"ת ותפילין י"ל דלזה שהוא מומר ואינו מקיים המצוה י"ל שכל זמן שהוא בקלקולו לא שייך מצות כתיבה עליו כלל כיון שאינו מקיים המצוה וכתיבתו אינו אלא מעשה קוף בעלמא שהתורה נטלה ממנו זכות של מצוה זו מאחר שאינו משגיח בתכלית הכתיבה שהוא קיום הכתוב בה אבל הזביחה שהיא לאפרושי מאיסור נבילות לא שייך לומר שבשביל שאוכל נבילות שלא לתיאבון יהי' לו היתר לאכול בלא זביחה דהא חייב על כל כזית לכן שפיר מקרי בר זביחה ואפילו קטן שאינו בר עונשין מ"מ זכות הוא לו שלא יאכל איסורא מיהו לפ"ז גם במומר קשה למה אינו בר זביחה וי"ל במומר לעבודת כוכבים כיון דמקרי מומר לכל התורה א"כ אפילו אוכל כשרות הוי כאוכל נבילות מאחר שעבודת כוכבים חמורה כעובר על כל התורה וגם נבלה בכלל לכן לא מקרי בר זביחה שאין הזביחה מקילה לו מעונש אף דבדין של מטה ודאי נענש וחייב על כל כזית בהתראה מ"מ לענין שחיטה לא מקרי בר זביחה מאחר שנקרא מומר גם לזביחה אף ששוחט בהכשר אבל אם הוא רק מומר לזה שאינו חושש בזביחה כיון שאינו מומר לכל התורה א"כ מ"מ אהני ליה הזביחה שלא יעבור על איסור נבילה וא"כ לא גרע מקטן דחשבינן ליה בר זביחה אף דחשיב ליתי' בקשירה וצ"ע:

עיין פר"ח שהכריע כדעת רוב פוסקים שכל שאינו עושה להכעיס דינו כמו לתיאבון ומהני עע"ג ולא איש דברים אנכי להכריע נגד דעת התוס' והרא"ש רק מ"ש וכ"כ הר"ן אמת שכ"כ הר"ן אלא שקשה דבע"ז כתב הר"ן דבמניח ההיתר ואוכל האיסור מקרי להכעיס וא"כ שחיטתו פסולה דדינו כעובד כוכבים וכמ"ש הר"ן בריש חולין והוא דעת המחבר וגם בענין מומר להכעיס יש קצת סתירה בר"ן שבתחלה כתב דוקא לתיאבון אבל להכעיס מועד הוא לקלקל ולנבל בידים משמע דבעומדים על גביו וראו ששחט כהוגן שחיטתו כשרה ואח"כ מסיק דלהכעיס הוי מין אפילו לדבר אחד ולאו בר זביחה הוא ונראה דיש חילוק בדבר שאם אוכל האיסור אע"פ שיש לו היתר לא מקרי להכעיס די"ל כיון דדש ביה כהיתרא דמיא ליה ומ"ש הר"ן בע"ז היינו במניח ההיתר במכוון היינו אף על פי שההיתר טוב כמו האיסור אינו רוצה לאכול ההיתר ומניחו ואוכל האיסור דוקא זהו מיקרי להכעיס שעדיף לו האיסור מן ההיתר לכן דייק הר"ן לכתוב בע"ז שיש איסור והיתר לפניו ומניח ההיתר ואוכל האיסור ר"ל שעושה כן במכוון לאכול דוקא האיסור, ובהכי א"ש מה שתמה במג"א סי' ל"ט על הר"ן דבפרק השולח נמי מיירי בגווני שכתב בריש חולין שאוכל האיסור שלא לתיאבון והיינו שאינו מכוין לאכול דוקא איסור רק ששוה אצלו האיסור וההיתר אלא דקשה כיון דפסול לס"ת מדרבנן שאינו בקשירה מדרבנן א"כ גם לשחיטה יופסל מדרבנן וצ"ל דוקא לקדושת ס"ת חששו טפי לפסלו אבל לשחיטה לא החמירו:

גם מה שנראה מדברי המ"א דלהכעיס הוי מין ואם כתב ס"ת ישרף, לפענ"ד אינו דהא עובד עבודת כוכבים ודאי הוי מין ואפ"ה אינו אלא פסול כדאיתא בברייתא פ' השולח דף מ"ו ובטוש"ע שם אע"כ צריך לחלק כמ"ש התוס' חולין דף ד' ע"ב לענין שחיטה דהא דשחיטת מין לעבודת כוכבים היינו באדוק ביותר וכן הך דס"ת שכתבו מין היינו באדוק ביותר וכמו דאפילו במומר לע"ג לא ישרף רק פסול כ"ש באוכל נבילות להכעיס דלא ישרף דאין מחשבתו לע"ג רק פסול הוא דהוי וכן לענין שחיטה אף דשחיטת מין לעבודת ככבים מ"מ להכעיס אינה אלא פסולה וכן בעובד ע"ג כמבואר בש"ע שם ובי"ד סימן רפ"א ס"ג דמומר לא הוי אלא פסול כמ"ש לקמן סי' קי"ט:

איתא שם בש"ע גר שחזר לסורו מחמת יראה כשר לכתוב תפילין, וא"כ נראה דשחיטתו כשרה ואפילו בינו לבין עצמו כיון דכשר לכתוב תפילין אינו חשוד לעבור שלא באונס ונראה שאפילו בדיקת סכין אין צריך ועפ"ז נ"ל לפרש הש"ס בחולין דף ד' ע"ב דמעיקרא פריך דלמא שבעת אלפים זבוח ומשני אטמורי מטמרי מאזבל והדר פריך דלמא גברי דאחאב הוי מעלי וקשה א"כ איטמורי מטמרי מאזבל וכבר הרגיש רש"י בזה ונדחק דאנשי ביתו לא היו יראים דהא עובדי' צדיק גמור הוי, וזה דחוק, לכן נראה דודאי השבעת אלפים שלא כרעו לבעל הוו מיטמרי מאיזבל אלא דהכי פריך דלמא גברי דאחאב הוי מעלי והיינו מאחר שהיו בביתה של אותה רשעה עבדו ע"ג מיראה וקי"ל כרבא דעע"ג מיראה לאו עע"ג הוא וא"כ היו נאמנים על השחיטה ומה שהקשה רש"י מעובדי' איך הי' בביתה יש ליישב דבסנהדרין ס"פ אד"מ דף ל"ט ע"ב איתא ויקרא אחאב אל עובדי' ועובדי' הי' ירא את ה' מאד כו' א"ר יצחק א"ל ביעקב כתיב נחשתי ויברכני ה' בגללך כו' ביתא דהאי גברא לא מיברך שמא לא ירא אלהים אתה יצתה ב"ק ועובדי' ירא את ה' מאד אבל ביתו של אחאב אינו מזומן לברכה ע"כ הרי שכוונת אחאב שיתברך הבית בשבילו א"כ לא קשי' איך עמד בפני אזבל דהי' סבור שתבא הברכה על ידו ומשני מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים א"כ ודאי עבדו ע"ג מרצון. מיהו במג"א שם ס"ק ז' כתב דהרי"ף והרמב"ם השמיטו הך דחזר לסורו מחמת יראה לכן ס"ל דגם זה אינו בקשירה שיכול להניחם בצינעה ולא נהירא דמי גרע ממומר לתיאבון דכשר לכתוב וכ"ש זה שיש לו מורא שלא יהרגוהו ועוד דכיון דהך ברייתא דס"ת שכתבו נכרי קורין בו משמע ודאי אפילו נכרי ממש א"כ מנ"ל דאיכא מאן דפליג ארשב"ג בגר שחזר לסורו וי"ל דבודאי בהא כ"ע מודו בחזר מחמת יראה דמקרי איתא בקשירה אלא נראה דהרי"ף והרמב"ם סמכו עצמם על מ"ש ישראל מומר פסול משמע באונס אינו פסול דבאונס לא מיקרי מומר מיהו נראה דתליא לפי הענין שאם יש לו מורא לבדוק הסכין ולשחוט כראוי שלא יעלילו עליו אפשר א סומכין עליו מיהו אכתי יש להאמינו ששחט כהוגן ובסכין בדוק דהא לא חשיד להכשיל מרצון רק מיראה פן יהרגוהו וכן הוא בש"ע לקמן סימן קי"ט ס"ט דשחיטתו מותרת משמע אפילו בינו לבין עצמו, ועיין לקמן סימן קכ"ד סעיף ט' מדין האנוסים:

(יב)

ולהרמב"ם צריך. לכאורה הי' נ"ל ראיה להרמב"ם מן הברייתא דהכל שוחטין אפילו ערל אפילו ישראל מומר ומוקמינן לרבא באוכל נבילות לתיאבון וא"כ משמע דערל דומיא דמומר כי היכי דמומר בעי בדיקת סכין הה"ד נמי ערל שהי' מומר לערלות מיהו אין זה מוכרח דהא נקט אפילו כותי ובכותי הוא אפי' בלא בדיקת סכין כמ"ש התוס' גם בכותי צריך עע"ג או יו"נ וא"כ אין כולן שווין, ואדרבא נראה להוכיח מן הש"ס דמומר לשאר עבירות א"צ בדיקת סכין דהא למאי דמוקי במומר לע"ג לא צריך בדיקת סכין כלל דהא רב ענן אמר שמואל דייק מיהושפט שנהנה מסעודת אחאב א"כ אפילו בדיקת סכין לא הוה, ודוחק לומר דעובדי' הוי ספיק לבדיקת סכין דלא נזכר כלל בש"ס ועוד דלמאי דמסיק דלא הוי מפליג נפשי' מיני' פירש"י שלא הי' נבדל ממנו משום חשד כלל (והא דלא פרש"י כפשוטו שמסתמא אכלו יחד י"ל דקשי' אכתי דלמא גברי דיהושפט זבוח וקצת קשה בקושית הש"ס ה"ל לאקשויי דלמא גברי דיהושפט לחוד זבוח) א"כ בודאי לרב ענן מותר לאכול משחיטתו אפילו בלא בדיקת סכין ונהי דאיתותב רב ענן היינו משום דמומר לעבודת כוכבים הוי מומר לכל התורה כולה ודינו כעובד כוכבים ששחיטתו נבילה אבל בהא לא איתותב דבמומר שלא לאותו דבר א"צ בדיקת סכין כלל כיון דלא הוי מומר לכל התורה כולה, אחר שכתבתי זה ראיתי בכ"מ בפ"ד מה"ש שנמשך אחר ראי' שכתבתי לדעת הרמב"ם וכבר נדחית בטוב ואדרבא מה שכתבתי נ"ל שהיא ראי' שאין עלי' תשובה דבמומר לשאר עבירות א"צ בדיקת סכין, הגם שאיני כדאי לחלוק על הרמב"ם והנמשכים אחריו לא נמנעתי לכתוב מה שנראה ע"פ ההלכה ונ"מ לצדדין אחרים ועיין מ"ש בס"ק הסמוך ועוד ראיה ברורה כתבתי בילדותי דקאמר בחולין דף ג' ע"ב אביי לא אמר כרבא לא ס"ל הא דרבא ולדעת הרמב"ם לוקמה במומר שלא לאותו דבר דודאי לא יחלוק על הברייתא אלא ודאי שאר מומר אין צריך בדיקת סכין גם כן:

(יג)

ולהרמב"ם צריך, והקשו עליו דלעיל סימן א' ס"כ איתא בנגנבו גדייו ותרנגוליו ומצאן שחוטין מותרין הא חשוד על הגניבה, ומ"ש בפרישה כבר דחאו הש"ך והש"ך בשם אביו תירץ דשם י"ל שמא נתן לאחר לשחוט ודבריו צריכין תיקון דאטו משום שמא נכשיר הא להרמב"ם אין חילוק בין מומר לאותו דבר או לדבר אחר וא"כ ה"ל ספק בשחיטה וכן מבואר לעיל סעיף ד' דהא דנאמן שביפה שחט היינו כשידעינן שהיו בידו אותן הסכינין ואפי' הרשב"א דמקיל שם היינו משום כאן נמצא וכאן הי' אבל כאן כיון שחשוד שמא שחט בלא בדיקת סכין דלא טרח [אין להקל], ונ"ל לקיים דבריו דמיירי שנמצאין מומחין לשחוט וא"כ י"ל כיון דמצינן בחמצן של עוברי עבירה שמחליפין אלמא דגם להחליף טרח רק בבדיקת סכין לא טרח א"כ י"ל דאי לא רצה לטרוח בבדיקת סכין הי' נותן לאחר לשחוט דטורח כזה עביד כמו בחמצן של עוברי עבירה ולפ"ז בכה"ג אם נמצא בשר ביד מומר לתיאבון כשמצוי כשרות כמו טרפות ואינו ביוקר יותר מחזיקין דמכשירה הוא:

(יד)

אבל מי שהוא פסול, לכאורה קשה לפ"ז מאי פריך בחולין דף ה' אברייתא דמכם ולא כולכם להוציא את המומר והדר תני מן הבהמה להביא בני אדם שדומין לבהמה ומאי קושיא דלמא מן הבהמה איירי בלא עבר רק פעם אחד אח"כ מצאתי בחדושי מהדורא בתרא דף ט"ו הרגיש בזה מיהו נראה דלאו קושי' היא דהא כתבו התוס' דגם במחלל שבת לא נעשה מומר בשחיטה זאת וא"כ תקשי איך נקט חוץ מן מומר לנסך יין לעבודת כוכבים [הא] אפי' עובד כוכבים בפעם א' לא נעשה מומר לשיטת התוס' מיהו נראה דלשיטת התוס' אינו מוכרח שסוברין שלא נעשה מומר בפעם א' רק שבאותה שחיטה לא נעשה מומר אבל אם כבר קדם לו חילול שבת י"ל שאפי' בפעם א' הוי מומר וא"כ לענין קרבן הרי כבר עבר ואין מקום לקושי' על מה"ב רק על הרמב"ם קשה דלמא מן הבהמה על פסול שהוא רשע ומ"מ לא הוה ליה דין מומר מיהו גם זה לא קשיא דא"כ אכתי תקשי למה נקט בסיפא חוץ מן המומר לנסך ק ולחלל שבת הא אפי' בשאר עבירות נמי כשהוא מומר אין מקבלין אע"כ דאפי' מומר לשאר עבירות מקבלין, לכן לא הבנתי מ"ש מ"א סימן ל"ט סק"ג דהסוגיא מוכחת דמומר להכעיס לא הוי מומר לכל התורה מדלא מוקי במומר להכעיס, ולא ידעתי מאי קשיא ליה דהיינו הך דמומר לכל התורה דבין כך ובין כך מוכח דמומר לעבודת כוכבים הוי מומר לכל התורה ועיין בסמוך ס"ק ט"ו:

(טו)

מיהו אם הוא פסול כו', כ"כ הב"י לדעת הרמב"ם ובאמת הדברים דחוקים דכיון דהרמב"ם בפ"ד מה"ש כתב סתם מי שהי' מומר לעבירה מן העבירות הרי שלא חילק כלל בין מומר לאותו דבר לשאר עבירה ומשמע דבפסול אפילו באותו דבר א"צ בדיקת סכין דנראה שהרמב"ם הוציא כן מהא דאיתא בחולין דף ד' ע"ב לעולם אימא לך מומר לאותו דבר לא מ"ט כיון דדש בי' כהתירא דמי ליה משמע בהדיא דאפי' למאי דדחי וליתה לרבא היינו דוקא בדש ביה דאמרינן דכהתירא דמי לי' אבל בפעם א' משמע דלא נפסל כלל לשחיטה ומ"ש הפר"ח דלאותו דבר אין טעם לחלק בין מומר או פעם א' איברא ודאי איכא טעמא רבה דהא בגמרא אי הכי כי לא בדק נמי ומשני מיטרח לא טרח וי"ל דהיינו דוקא בדש ביה דכהתירא דמי ליה ולא טרח אבל משום שאכל פעם א' נבילה י"ל דכשיש כשרה לפניו שפיר טרח בבדיקת סכין מיהו אם אכל נבילה במקום שהי' מוצא כשירה בטורח קצת הא חזינן דחשוד שלא לטרוח ולבדוק הסכין:

ומ"ש בש"ך לחלק דבשל אחרים נאמן כדלקמן סימן קי"ט דבריו תמוהים דטעמא דבשל אחרים נאמן דאין אדם חוטא ולא לו כיון שאינו מרויח בדבר וא"כ כיון דאפי' במומר ומוחזק לכך אמרינן לא שביק התירא ואכיל איסורא א"כ נימא שא"צ בדיקת סכין כלל דלמה ישחוט לאחרים להאכילם איסור וע"כ כיון שרוצה לשחוט אמרינן דישחוט בלא בדיקה ועושה כן למלאות רצון חבירו וכה"ג ואמרינן דלא טרח וכיון שרוצה להרויח הטירחא א"כ מה חילוק בין לעצמו או לאחרים לענין בדיקת הסכין ואין טעם לחלק בבדיקת הסכין בין מומר או חשוד משום פעם אחת לענין אחרים (או מומר):

(טז)

שחיטתן אסורה ואפי' חותך כזית בשר לא מהני משום דהלכות שחיטה לא כתיבי ואחזוק בלא כתיבא לא מהני כ"כ הרשב"א ורמב"ם והקשה הש"ך לפ"ז ל"ל להש"ס לומר דלא מוקי בכותי משום דס"ל כותים גרי אריות הם לימא דס"ל אחזוק לא מהני כיון דלא כתיבא, ונראה דהתוס' בחולין דף ג' הקשו אהא דאמר רבא אבל בא ומצאו ששחט חותך כזית בשר ונותן והקשו הא ביו"נ שרי בבא ומצאו בע"ג שנמצא עומד בצד הבור ותירצו כיון דאיכא לברורי ע"י כזית בשר מבררין לכתחלה וא"כ י"ל דבכותי כיון דבבא ומצאו נמי שרי בדיעבד א"כ אין הכזית בשר רק לחומרא שאם לא יאכלנו אסור לאכול משחיטתו א"כ לחומרא ודאי מהני לברורי ע"י כזית בשר וא"כ ל"ל דלהכי רב אשי לא אמר כתרוויי' משום דס"ל כת"ק דאחזוק לא מהני דאכתי הו"מ לאוקמה כרבא הכל שוחטין ביוצא ונכנס ובבא ומצאו צריך לברר ע"י כזית בשר וביוצא ונכנס ההיתר הוא משום מירתת ולהכי מוקי דס"ל גרי אריות הם א"כ אפילו עע"ג שחיטתו פסולה הוא דלאו בר זביחה הוא וזה ברור עיין ס"ק שאח"ז:

אלא דלכאורה נראה דזהו דוקא לשיטת הרשב"א דס"ל דגם ישראל שאינו חושש בזביחה מקרי בר זביחה וא"כ דלא סמכינן על אחזוק ומחזיקין אותו שאין מחזיקין בהלכות שחיטה בשהיי' דרסה כו' מ"מ כיון דגרי אמת הם ישראל הם אבל לשיטת התו' דאם אינו חושש בזביחה לאו בר זביחה הוא א"כ הם שחשודין שאינן נזהרים בשהיי' דרסה א"כ שחיטתן נבילה ולאו בני זביחה נינהו כלל וה"ל לפסול אפי' בעע"ג ואפשר לחלק דכשאינו חושש בזביחה מפני שפוקר במצוה לא מקרי בר זביחה אבל כותים שהם מוטעים וחושבין שמקיימין מצות זביחה במה ששוחטין כפי דעתם המוטעה מקרי בני זביחה:

(יז)

וגם בדקו להם סכין. כבר תמהו האחרונים למה צריך בדיקת סכין הא דינם ככותים קודם גזירה ובכותים קודם גזירה לא הוה צריך בדיקת סכין דכותי מירתת כמ"ש התוס' דף ג' ע"ב ד"ה בודק, ונראה דמיושב שפיר לפמ"ש לעיל ססק"ד דלבדיקת הסכין לא שייך מירתת דמצי לאשתמוטי רק המירתת פן ימצאנו הישראל פגומה וימנע מלאכלה ה"ל גזילה ביד כותי שהרי חייב לשלם מה שקלקל א״כ י"ל דודאי מתני' דס"ל דסמכינן אאחזוק וכיון דסמכינן אאחזוק א"כ חשיב אצלו לאיסור בשוחט בסכין פגימה א"כ אם ימצאנו הישראל פגום שבדין אסור לאכלו מחשיב ליה הכותי לגזל אבל שיטת המחבר דאחזוק לא מהני לכן לא מהני כזית בשר א"כ י"ל שאצל הצדוקי אף כששוחט בסכין פגומה מותר לאכלו ובעיניו נמנע הישראל שלא כדין וא"כ ליכא איסור גזל אצלו בזה כלל לכן צריך בדיקת סכין. ובזה יש ליישב קושית הש"ך שכתבתי בס"ק שלפי"ז למה לא אמר רב אשי לא אמר כאביי ורבא משום דס"ל כת"ק דאחזוק לא מהני ולפמ"ש א"ש דאי ס"ל גרי אמת הם רק אחזוק לא מהני וא"כ צריך בדיקת סכין א"כ מצי לאוקמא הכל שוחטין בכותי וישראל עע"ג בד"א כשבדק לו סכין ואם לא בדק לא ישחוט ואם שחט בודק סכינו אחריו דכיון דלא מהני אחזוק לא מירתת בבדיקת סכין כדפרישית ולק"מ ונכון:

(יח)

וגמר הפסול. עיין ש"ך שהקשה הדרישה למה כשר הא דמי לשהיי' במיעוט בתרא, ומה שתירץ בש"ך כיון שהעו"ג אינו פוסל רק בעשה בו מעשה טריפה ואחר ששחט רוב תו ליכא מעשה טריפה לא ידעתי לדברים אלו דגם בשהיי' מה לנו לקריאת השם הרי כבר נכשר ברוב ואפי"ה אסור כיון דמקרי שחיטה במיעוט סימן א"כ גם בעו"ג הוא כן אלא נלע"ד דבשהיי' שעושה השוחט בעצמו גזרו בי' רבנן דאם נתיר א"כ שכיח הוא שאם לא שחט כל הסימנים וכיון דלכתחילה בעינן שני הסימנים כדלקמן סימן כ"א וא"כ בודאי מדינא כל ששחט וראה שלא שחט רק רובן יש לו לחזור מיד קודם שיעור שהיי' לשחוט גם המיעוט ואם נתיר שהיי' במיעוט סימנין א"כ לעולם דרכו לגמור המיעוט ואינו מדקדק אם שהה שיעור שהיי' דממנ"פ אם לא שהה שיעור שהיי' הרי מצוה לגמור השחיטה ואם שהה שיעור שהיי' אינו מזיק עכ"פ אחר שנשחטו רוב סימן וא"כ אתי למימר דאין שהיי' פוסלת בשחיטה מאחר שיהי' שכיח שישחוט מיעוט אחרון בשהיי' אבל בשביל שגומר הפסול המיעוט ליכא למיגזר שיאמרו שהוא כשר לשחיטה דאדרבא כיון שבתחלה לא שחט ש"מ שאינו כשר לשחיטה וגם מילתא דלא שכיחא היא כלל ואין לדמות גזירת חכמים וכן משמע ביומא דף ל"ב ובחולין כ"ט בתמיד קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו אף דעבודות היום אינן כשרות רק בכה"ג ולפי"ז אפשר דאפילו שחט העו"ג אחר שיעור שהיי' נמי כשרה דשחיטת העו"ג לאו שחיטה הוא כלל:

(יט)

הי' ישראל ופסול כו', כ"כ הרשב"א בת"ה והרשב"א דימה זה לשנים אוחזין בסכין ושוחטין א' לשם דבר כשר וא' לשם א' מכל אלו שחיטתן פסולה והש"ך והפר"ח הביאו בשם רש"ל שהשיג דדוקא בפסול מחשבה הדין כן אבל בשחיטת עו"ג דפסול משום וזבחת אם ישראל שחט עמו שפיר קרינן ביה וזבחת ולכאורה הי' נ"ל ראיה מן הש"ס חולין דף י"ג דפריך אמתני' דשחיטת עו"ג נבילה ניחוש שמא מין הוא ומזה הקשיתי בימי חרפי על מ"ש בפלתי סימן ד' סק"ב שתירץ לדברי רי"ו שכתב בשחט סתם ואח"כ חישב דהוה ספיקא שאסור באכילה ומותר בהנאה ותמהו עליו מאן פליג ליה ותירץ בפלתי דמספיקא מוקמינן לבהמה בחזקת היתר הנאה משא"כ לענין אכילה איכא חזקת איסור וקשה לפי"ז מאי פריך ניחוש שמא מין הוא הא מספיקא לא תאסר בהנאה ונראה ליישב לפי דברי הפר"ח והאחרונים שסוברין דדוקא בפסול מחשבה פוסל האחד שכיוון לשם דבר שהוא פסול מחשבה וא"כ י"ל דפריך שפיר אמתני' דתנן שמיטת עו"ג נבילה והיינו משום שאינו בר זביחה א"כ משמס בהדי ישראל כשרה כמ"ש מהרש"ל ופר"ח וא"כ פריך שפיר ניחוש שמא מין הוא ומחשבתו לע"ג ונהי דמספיקא יש להתיר בהנאה מ"מ תקשי דאינו בגדר שחיטת עו"ג שמותר בצירוף ישראל וקשיא שפיר שמא מין הוא וא"כ אם שחט עמו ישראל עכ"פ אינה בגדר שחיטת עו"ג שמותרת אפילו באכילה דניחוש שמא מין הוא ולענין איסור אכילה בחזקת איסור עומדת וא"כ הקושיא על איסור אכילה פריך שפיר וא"ש ומזה ראיה להפר"ח מ"מ לדינא ודאי יש להחמיר דמסברא ודאי אי אפשר לעשות שחיטת הישראל לעיקר טפי משחיטת העו"ג, ומצינו במנחות דף מ"ז ומייתי לה בפסחים דף י"ג ובפ' מצות חליצה דשני דברים המתירין מעלין זה בלא זה מ"מ לא מהני לגמרי לכן בעינן בשתי הלחם שחיטה וזריקה ורבי ס"ל דשחיטה לחודה מהני שיהי' הלחם קדוש ואינו קדוש וא"כ כאן שהמתיר בא על ידי שניהם א"כ איך אפשר להתיר ולסלק מעשה העו"ג לגמרי דלא אלים הישראל מיני' במעשה זו ויש עוד לדמות לאיזה ענינים ולפי שאין מוכרח לא ראיתי להאריך ועמ"ש בסימן שאח"ז בע"ה:

(כ)

היו ישראל ופסול. בת"ה להרשב"א כתב מין ותמהו עליו דשחיטת מין אפילו בהנאה אסורה ונדחקו, ולע"ד פשוט שכוונת הרשב"א לפי מ"ש התוס' דשחיטת מין שאמרו היינו אדוק בעבודת כוכבים ביותר אבל סתם עובד כוכבים נמי (אינו) [קרוי] מין כמ"ש התוס' חולין דף ד' ע"ב וכמ"ש לעיל סק"ב וגם בתוס' חולין דף י"ג ע"ב ד"ה שחיטת מין כו' שכתבו התוס' שם אבל נכרים אע"פ שרובן עובדי כוכבים לא אמרינן שחיטתן לעבודת כוכבים והבין מהרש"א שר"ל דכל מומר לעבוד כוכבים שחיטתו לכוכבים ולא נהירא לי דבע"ז כתבו בהדי' דבאינו אדוק ביותר אין שחיטתו לכוכבים רק יש שם קיצור בלשון התוס' ועיקר הקושיא דישראל מומר נקרא מין לענין מורידין אלא דמשמע ליה כל שהישראל אדוק בעבודת כוכבים כמו שדרך עובדי כוכבים לעשות מקרי אדוק ביותר, וכוונתם בנכרים שרובן עובדי כוכבים ר"ל שעובדין הרבה פעמים ביום ואם הישראל עושה ככה אפשר דמקרי אדוק ביותר ועכ"פ במומר לעבודת כוכבים ליכא למ"ד לאסור שחיטתו בהנאה כדאי' בגיטין דף מ"ה בס"ת שכתבו מומר דיגנז אבל לא ישרף והיינו כמ"ש התוס' דמין לא מקרי אלא אדוק ביותר שכל מחשבותיו לע"ג וזה לא שכיח בזמן הרשב"א שלא הי' דרך לשחוט לע"ג כלל וא״כ לא שייך לומר שמחשבת שחיטתו לע"ג כמו שגם בזמן הזה אין דרך לשחוט לע"ג:

תוכן העניינים

חידושי מהראל על שחיטה וטריפות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה