אור ברסלב
חידושי מהראל על שחיטה וטריפות הלכות טריפות › סימן נ

חידושי מהראל על שחיטה וטריפות· רבי אריה לייב צינץ

הלכות טריפות · סימן נ

סימן מט

(א)

ברמ"א כל מקום שאין יכולין לתלות כו'. כ"כ הד"מ ס"ס ל"א במעשה שאירע בקראקא שמצאו מים במוח ולא נודע אם המוח הקיפו אם לא, ויש רוצין להכשיר מטעם נשחטה הותרה, וכ' בד"מ דלא דמי דהואיל ויש כאן ריעותא ברורה מחיים אין להכשיר וכן משמע בתוס' פרק ד"א דף ל"א ועפ"ז היו דבריו בהג"ה כאן, ומהר"ם לובלין חלק עליו דהתוס' לא כ"כ אלא בס"ד ולמסקנא דחו חילוק זה וכ' דוקא בדרוסה משום דשכיח דוקא ולא משום ריעותא דמחיים, ובש"ך תירץ דזהו אינו אלא לרבה הוכרח לומר כן דאין הטעם משום שנולדה הריעותא מחיים, אבל למסקנא דאביי ורבא יגיד עליו ריעו והה"ד בספק גירושין הדין כן י"ל דלהכי חולצת ולא מטעם חומרא אלא משום דנולדה הריעותא מחיים בעודה בחזקת איסור ולהכי מדינא חולצת והפר"ח הקשה עליו לפ"ז מה מקשו התוס' מספק דרוסה הא למסקנא א"ש משום דאתילידא ריעותא מחיים, וד"ז הגאון ז"ל תירץ דקושית התוס' לרבה לשיטתי' דאמר ושט אין לו בדיקה מבחוץ ומפרש בגמרא נ"מ לספק דרוסה ורבה ע"כ ס"ל התם דאף דנולדה הריעותא מחיים מ"מ מוקמינן בחזקת היתר, ולכאורה קשה למה הוצרכו התוס' לתת טעם בישב לה קוץ בושט דחיישינן שהבריא משום דשכיח הא זה לא אמר רבה, ושפיר י"ל הטעם משום דנולדה הריעותא מחיים דלדידן באמת כן הוא, מיהו הא לק"מ דבע"כ הוכרחו לומר דגם זהו שכיח דהא כיון דמוכרח לומר לרבה דספק דרוסה שכיח טפי לאיסורא, א"כ הא דאמר עולא בריש א"ט ישב לו קוץ בושט אין חוששין שהבריא ופריך מ"ש מספק דרוסה ומשני קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה, וקשה מאי פריך דלמא בספק דרוסה מודה עולא דשכיח טפי לאיסור, ועכצ"ל דגם הבריא שכיח ופריך שפיר מ"ש מספק דרוסה, ולהכי כתבו התוס' דגם הבריא שכיח וא"ש, ומ"ש בפלתי ראיה ממה דקשה על התוס' דמשמע כיון דדרוסה שכיח לא מוקמינן אחזקתי', מהא דבמ"ע קיי"ל כר"ג דנאמנת משום דאית לה חזקה דגופא אף דמ"ע לא שכיח לשיטת התוס' והרא"ש ול"ל משום ברי ושמא הא בכתובות דף ל"ו כתבו אפי' בחרשת דשמא ושמא הוא טוענין מ"ע, ותמהני אם יצאו דברים הללו מפי הגאון ז"ל דהא מבואר בתוס' דף ט' ושם דף ל"ו דמ"ע שכיח דכולהו חבוטי מחבטן ואדרבא שם בדף ל"ו כתבו דאי אמרינן מ"ע לא שכיח באמת יש לו ט"ב ואין טוענין לה מ"ע וכ"כ הוא עצמו באורים ותומים בהרבה מקומות ואפי' הרא"ש דס"ל מ"ע לא שכיח כמ"ש מדבריו בשמעתין דפ"פ י"ל דס"ל כשיטת רש"י דטוענין משארסתני נאנסתי והתוס' גופייהו הסכימו לדבריו בעיקר הדין ואף דרובא ברצון כבר כתבו התוס' דף ט' ד"ה אבט"א דרובא דרצון אינו רק דרבנן, לכן אין שורש לדברים הללו ואין להאריך בזה כאן:

איברא דמ"מ מוכח מדברי התוס' כמו שהבין הפר"ח מדבריהם, דהא כתבו לבסוף אע"ג דאמרינן איכא למימר הכי וא"ל הכי אוקי תורא אחזקתי' מ"מ מסתבר טעמא לאיסורא, תדע דהא בספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא אפילו לשמואל דחייש לספק דרוסה עכ"ל, הנה מבואר דס"ל הטעם דתלינן בכלבא הוא משום דמוקמינן בחזקת היתר אף דנולדה הריעותא מחיים, דאלת"ה אכתי תיקשי לדידן למה תלינן בכלבא הא הריעותא מחיים ואם יש שם טעם אחר מנ"ל כלל למידק מהתם, אלא ודאי ס"ל עיקר הטעם משום דמוקמינן בחזקת היתר וזה ברור, ובזה נדחה ג"כ מה שביקש בפלתי לומר דמדרבנן חוששין כמו התם דצריכה חליצה והיינו משום דנולדה הריעותא מחיים, נסתר גם כן ממ"ש דתיקשי לדידן אמאי תלינן בכלבא ולא נאסור מדרבנן עכ"פ, ולכן נראה כונת התוס' כדעת הפר"ח, ודעת הרא"ש גם כן כפי מה שכתב הפר"ח בשמו בתשובה ס"ל כמו שכ' התו', וכן נ"ל גם כן מפסקיו שכ' בפא"ט בשם ראב"ן דפסק אין חוששין שהבריא כעולא, והא דחוששין לספק דרוסה היינו משום דיש רגלים לדבר וגם שכיחא כמו שפי' התוס' עכ"ל, משמע דעיקר טעמא משום דשכיח כמ"ש התו' אבל בשצדדי האיסור וההיתר שוין מוקמינן בחזקת היתר אפילו נולדה הריעותא מחיים.

והפר"ח סימן ך"ט הקשה על שיטה זו מהא דפ' א"ט דף נ"א בהאי אימרתא דשדרן כרעי בתרייתא ואמרינן שיגרונא נקטי', ואתקיף עליה רבינא דלמא השדרה איפסק, וקשה לשיטת התוס' נוקמי' בחזקת היתר, והפר"ח כתב דבאמת רבינא לא סבירא לי' הכי ולא קיי"ל כוותיה וזה לא ניתן לומר דרבינא יחלוק על מה שאמרו נשחטה הותרה, ויותר נכון לומר דרבינא לא אסיק אדעתי' דשיגרונא שכיח וס"ל כיון דאיכא ריעותא בשדרן כרעי בתרייתא אית לן למתלי טפי בפסיקת החוט מבשגרונא וכמ"ש בתו' בספק דרוסה ומהדרינן ליה דשיגרונא שכיח ואתי שפיר ולא קשה מידי:

איברא דראיית הר"ר יונה היא ממסקנא דהתם מסקינן דהלכתא כרב יימר מ"ט שיגרונא שכיח חוט השדרה לא שכיח, ואי אמרינן בספק שקול מוקמינן בחזקת היתר אפילו אי חוט השדרה נמי שכיח מוקמינן ליה בחזקת היתר, והפר"ח נדחק בזה עד מאד והביא בשם מהר"י אלפנדרי דהא דאמרינן נשחטה הותרה היינו דוקא לענין שיהא מותר בדיעבד אבל מ"מ לכתחילה צריך בדיקה, ואם כן אתי שפיר להכי אמרינן חוט השדרה לא שכיח דאפילו בדיקה לא בעי ובפר"ח הקשה לפ"ז למה להו לתוס' לומר דדרוסה שכיח וכן הבריא שכיח ת"ל דבלא"ה אף שהספק שקול צריך בדיקה, וזה אינו קושיא די"ל התוספות לשיטתייהו אזלי דמפרשי הך בר אווזא דבפרק השוחט דף כ"ח אדרוסה וס"ל דדרוסה אין לה בדיקה לאחר שחיטה ואם כן יש לחוש שמא במקו' דרוסה שחיט, והשתא כי אמרינן אהא דאמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים נ"מ לספק דרוסה משמע דבבהמה כיון שאין לה בדיקה בחוץ אין לה תקנה ואי אמרינן שאין צריך בדיקה רק לכתחילה בבהמה בלא"ה שרי כיון שאי אפשר בבדיקה שרי, וכן בההוא שיקפא דספק דרוסה דשדינהו בנהרא ופירש"י שא"א לבדקו, מוכח להדיא דאסר אפילו בדיעבד ספק דרוסה ולא אמרינן בזה נשחטה הותרה ומהר"י אלפנדרי לא כ"כ רק דלכתחילה צריך בדיקה, עכ"פ אי שכיח לאסור גם כן וכן מה שהקשה ממה שנדחקו התוס' לומר דהבריא שכיח י"ל ג"כ כמ"ש לעיל כיון דמוכח דדרוסה שכיח כיון דחיישינן לספק דרוסה אפילו בדיעבד ממילא צ"ל דהבריא שכיח ג"כ דאלת"ה אלא דהא דחיישינן שהבריא היינו להצריך בדיקה תקשי מאי מקשי בגמרא על עולא דאמר אין חוששין מ"ש מספק דרוסה הא דרוסה שכיח וע"כ גם זה שכיח:

עוד יש לומר דהתוס' לשיטתייהו אזלי דבפא"ט דף נ' ע"ב גבי בית הכוסות דהביאו בשם רש"י דבהמסס חוששין שהבריא לשיטת רש"י ושם אפילו בדיקה לא מהני וכתבו דהוי כמו ושט דחיישינן דהבריא למאן דחייש לספק דרוסה ואפילו למאי דלא ס"ל לתוס' כשיטת רש"י שמטריף בהמסס, הטעם כמ"ש הרא"ש בשם ר"ת דדוקא בושט דפעיא בי' חוששין שהבריא עכ"פ מוכח מדברי התוס' דס"ל כהך פירושא דהבריא היינו שעלה קרום מחמת מכה ואפילו בדיקה לא מהני כפרש"י דף מ"ג ע"ב ושפיר קשיא להו נימא נשחטה הותרה ולק"מ ודוק:

אמנם הפר"ח הקשה עוד לפ"ז הא התוס' מייתו ראיה מהא דספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא ואפילו בדיקה לא צריך לדידן ואין לומר כמ"ש לעיל דאם נצריך בדיקה אי אפשר לשחוט דיש לחוש במקום דריסה קשחיט, וכיון שא"א בבדיקה הראוי, לא הצריכו כלל בדיקה דמאי נ"מ אכתי יש לחוש שמא במקום דריסה שחט ומהר"י אלפנדרי לא אמר דבריו אלא כשאפשר לבדוק צריך בדיקה כגון בפסיקת החוט יש לו בדיקה אבל כאן אם נצריך בדיקה א"א לשחוט כלל ולכן א"ל בדיקה כלל אפילו בשאר אברים, דהא בגמרא אמרו כן בבר אווזה דעל לבי קניא דאמרינן ספק שונרא ספק קניא אימור קניא ושם הוא עוף ועוף אפשר לשחוט הקנה ואין לחוש שבמקום דריסה שחיט דיש לבודקו בצד השני בפנים ואפ"ה אין צריך בדיקה וש"מ לשיטת התו' א"צ בדיקה כלל אלא די"ל מ"מ כיון דקיי"ל לעיל סימן כ"א דגם בעוף צריך לכתחיל' ב' סימנין וסברת מהר"י אלפנדרא לא היתה אלא דצריך בדיקה דהא בבדיקת הריאה קיי"ל שצריך בדיקה מטעם דה"ל מיעוטא דשכיח וצריך בדיקה עכ"פ לכתחילה וכ"ש בספק שקול דצריך בדיקה לכתחילה עכ"פ דהוי כמחצה על מחצה ולכן אם גם פסיקת החוט הי' שכיח הי' צריך בדיקה עכ"פ לכתחילה כמו בריאה דמיעוטא דשכיח הוא וכ"ש בזה וא"כ בעוף מאי נ"מ בבדיקה הא אי אפשר לבדוק דיש לחוש במקום דריסה שחט ואי משום לכתחילה צריך בדיקה, הא לכתחילה צריך לשחוט שני סימנין ומאי נ"מ אם לא יעשה מה שצריך לכתחילה בבדיקה או בשחיטה גם אפשר לחלק מה שהוא רק במקום א' אמרינן ליה זיל בדוק ומאי מפסיד, משא"כ דרוסה שצריך בכל החלל בדיקה לא מטרחינן ליה כלל יש לומר לדעת מהר"י אלפנדרי ופני משה ודוק עיין לקמן סוף סימן זה:

ויותר נ"ל דהא באמת יש להבין לפי הבנת הפר"ח דס"ל בדעת התוספות בספק שקול אפילו בדיקה אינו צריך האיך יעלה על הדעת שלא יהי' צריך בדיקה הא הפוסקים כתבו בבדיקת הריאה משום דהוי מיעוטא דשכיח ולכן צריך בדיקה ויש אוסרין אפי' בדיעבד כדלעיל ס"ס ל"ט וכ"ש בספק שקול השוה לאיסור ולהיתר וצ"ל דדוקא בבדיקת הריאה דהטריפות שכיח בכל הבהמות ולכך גזרו חכמים שצריכה בדיקה כמ"ש הרשב"א והר"ן משא"כ בשאר שאין הריעותא כי אם במקרה שקרה לה ספק טריפות כיון דהטריפות מצד עצמה לא שכיח מש"ה שוב א"צ בדיקה דלא גזרו רק מה שהוא בבהמה בעצמותה ולא מה שהוא מריעותא שקרה לה ולכן אף דביש ריעותא הטריפות שכיח מחמת הריעותא מ"מ אם הטריפות בעצמה אינה שכיח אינה צריכה בדיקה ולפ"ז יש לומר דמה שאמרו בגמרא שיגרתא שכיח חוט השדרה לא שכיח, אין הכונה שבשדרן כרעי' אינו שכיח די"ל זה באמת שכיח וזהו ס"ד דרבינא באמת דהוי ס"ל כיון דבשגרן כרעי' שכיח פסיקת החוט צריך בדיקה ומהדרינן חוט השדרה לא שכיח והיינו דבעצמו אין פסיקת החוט שכיח ואין צריך בדיקה על זה ולכן אף בנולדה הריעותא ושכיח הפסיקה מ"מ כיון דבעצמותה אין טריפות זה שכיח אין צריך בדיקה כלל דנשחטה הותרה ולק"מ ודוק:

ובהכי נמי מיושב דלשיטת מהר"י אלפנדרי דאף דבספק שקול אמרינן נשחטה הותרה מ"מ באם אפשר בבדיקה בודקין, וקשה הא עיקר ראית התוס' דאמרינן נשחטה הותרה הוא מפ"ק דאין חוששין בבא זאב ונטל בני מעים והחזירן נקובים שמא במקום נקב ניקב, וכתבו התוס' דמיירי אפילו יש נקבים הרבה שלא במקום שינוי תלינן בי' ואף דיש לבדוק בבני מעים אם הנקב נעשה לאחר שחיטה וכמ"ש המחבר כאן אפ"ה אין צריך אפילו בדיקה ש"מ דאמרינן נשחטה הותרה אפילו באיכא לברורה וכן באנקבא ריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא אף דיש לה בדיקה בהקפה כדלעיל אפ"ה אמרינן נשחטה הותרה ואין לומר דהתוס' סוברין בניקבה ריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא וכן בזאב שנטל בני מעים דלהכי אפילו בדיקה אינה צריכה משום שיש דבר לתלות בו כמ"ש להר"ר יונה עיין פר"ח סימן כ"ט דא"כ מנ"ל כלל לומר בספק שקול נשחטה הותרה הא אין ראיה מזאב דשם יש דבר לתלות בו כדעת הר"ר יונה באמת אלא ודאי לא משמע להו לתוס' חילוק זה וא"כ ש"מ אע"ג דיש לו בדיקה אמרינן נשחטה הותרה ולפמ"ש ניחא כיון דבבני מעים לא שכיח נקבים וכן בריאה שאינה עלולה רק לסירכות ולא לנקבים וא"צ בדיקה כלל וא"ש:

והנה בפלתי תמה על מ"ש התוספות בדרוסה אוקמה אחזקתה מהא דכתבי התוס' דף י"א בבהמה שנמצאת טריפה דגבינות שלה אסורים ולא אמרינן אוקי בהמה אחזקתה שלא היתה טריפה מטעם דה"ל חזקה שאינה מבוררת דלא נודע בשום פעם שלא היתה טריפה בבירור, וא"כ גם בדרוסה איך נעמידנה על חזקתה הא לא הי' לו חזקת כשרות מעולם וה"ל חזקה שאינה מבוררת ע"ש ולא הבנתי דבריו דהא ע"כ אין כונת התוס' שיש לה חזקה שהיתה כשרה בודאי דהא ודאי לשיטת התוס' אמרינן נשחטה הותרה אפילו בבהמה שאינה בת י"ב חדשים דאין כאן שום חזקה שהיתה כשרה ועוד דהא מבואר בגמ' למ"ד אין חוששין לספק דרוסה משום דאוקי תורא אחזקי' ונימא דה"ל חזקה שאינה מבוררת, ועל זה היתה קושית התוספות דגם לדידן הוי לי' לאוקמה אחזקה, ותו דהא עיקר ראית התוס' מהא דנשחטה הותרה ותלינן בזאב וגם שם אינה חזקה מבוררת שמא נולדה נקובה כמ"ש הוא עצמו בפלתי וא"כ לא חלה הקושיא כלל על התוס' כי אם על הגמ' דנשחטה מוקמינן לה בחזקת היתר, ולשיטת התוספות הוי ליה חזקה שאינה מבוררת:

אמנם הדברים מבוארים ברשב"א בתה"א דף פ"ז שכתב על דברי התוס' שאוסרין הגבינות מטעם הנ"ל וכתב בשם רבינו שמשון להתיר דחזקה זו מכח רוב הוא כו' ולדעתו הסכים מורו הרב מדאמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה ואמרינן עלה מאי קמ"ל דאע"ג דאתיליד בה ריעותא ואע"ג דאפשר לומר דהתם שאני דריעותא בעלמא הוא שנולד בה וגופא דבהמה לא אתרעי כלל בודאי אבל כאן דודאי איתרעה לה בהמה דהשתא מיהא טרפה ודאי היא אפילו הכי איכא למשמע מינה דאזלינן בתר חזקה הבאה מכח רוב עכ"ל ע"ש, מבואר הוא דכוונת מורו להביא ראיה מכאן דאזלינן בתר חזקה הבאה מכח רוב, ולא נראה לו לחלק בין התם דאינה רק ריעותא בעלמא, אבל בודאי לשיטת התוס' צריך לחלק בכך דדוקא אם היא טרפה בודאי ואין ספק בטרפותה אלא שנאמר דהשתא הוא דנטרפה בזה אמרינן כיון שלא נתברר כשרותה בשום פעם והרי טרפה לפנינו אמרינן מקודם נטרפה והרי טרפה לפנינו כמו במקוה דאמרינן הרי חסר לפניך אלא דביש לה חזקת כשרות בנמדד מקודם אמרינן השתא היא דחסרה, וזהו דוקא אם נודע בבירור שהיתה כשרה בשום פעם, אבל בנולדה הריעותא שאין אנו דנין לאסור הבהמה אלא מפני הריעותא שקרה לה וכיון שמקודם היינו מחזיקין אותה בחזקת כשרות אמרינן עדיין היא בחזקתה ולא נטרפה כלל והרי היא בחזקת כשרות שהיתה קודם לכן, כגון בספק כלבא ספק שונרא שאין אנו באין להטריפה לולי הריעותא שיש בה, ולכן כיון שמקודם לא היתה בחזקת דרוסה אמרינן גם עתה היא לא נדרסה כלל כמו שביקש גם הרשב"א לחלק אבל בודאי טריפה הרי יצאה מחזקת כשרות, וכיון דאינה חזקה מבוררת חוששין שמא קודם יצאה מחזקת כשרות כנ"ל ברור ודו"ק:

והנה הרמב"ם בפ"ה מהלכות שחיטה כתב שאף שכולם הל"מ הן הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור אבל בשאר הטרפות יש בהם ספיקות שמותרין עכ"ל, והקושיא מפורסמת לפי דבריו מאי מקשה הגמרא אהא דאמר עולא בישב לה קוץ בושט אין חוששין שהבריא ופריך מ"ש מספק דרוסה וקשה מאי קושיא דילמא בדרוסה המפורשת בתורה החמירו טפי ונראה דהא בלא"ה יש להבין מאי בכך דדרוסה מפורש בתורה או הל"מ מ"מ נ"מ בה הא גם ספק הל"מ הוי ספיקא דאורייתא, וצ"ל כוונתו כמ"ש בפלתי דהא הרמב"ם בפ"ד ממ"א כתב דלכך פרטה התורה דרוסה יותר משאר טרפות משום דמצוי הוא והכתוב דיבר בהוה וכיון דהתורה העידה דדרוסה שכיח אזלינן בספק לחומרא דרוב אריות דורסים כדאיתא בגמ', והנה לשיטת התוס' דס"ל דאמרינן נשחטה הותרה והקשו למה חששו לספק דרוסה נימא נשחטה הותרה ותירצו דדרוסה שכיח וקשה ג"כ מאי פריך מ"ש מספק דרוסה נימא דרוסה שכיח ועכצ"ל דס"ל להגמרא דגם הבריא שכיח וכ"כ התוס' ביבמות בפד"א דף ל"א להדיא וכיון דהבריא גם כן שכיח שפיר פריך מ"ש מספק דרוסה, ואי דמפרש בתורה מה בכך דזהו אינו הוראה רק לענין שטרפות שכיח וכיון דגם הבריא שכיח הוי ממש כמו ספק דרוסה וא"ש ודוק:

ולפ"ז מוכח להרמב"ם בספק שקול אמרינן גם כן נשחטה הותרה ודוקא להבריא חוששין משום דשכיח וכ"כ בפלתי אלא שקשה לזה ממ"ש בפרק ו' מהלכות שחיטה בהלעיטה דבר שספק נוקב ספק אינו נוקב תבדק, והמחבר לקמן בסימן ל"א ס"ד כתב דטרפה משום דסבירא ליה דנקב בחלל הגוף אין לו בדיקה וכבר כתבתי לשיטת התוס' אפילו בדיקה אין צריך, והפר"ח הכריע לעיל סימן ך"ט ממ"ש המחבר לקמן ס"ס נ"א דס"ל כשיטת הר' יונה וש"מ דזהו שפיר ספק שקול ואפשר לומר דזה הוי כמו ספק חסרון ידיעה כמ"ש בסמ"ג וסה"ת בנשבר העצם ושמוטת ירך ולפי זה מוכח דעת התוס' והרמב"ם והראב"ן והרא"ש שיש להקל בספק שקול, ומן התורה לכ"ע מוקמינן אחזקתיה כמו שכתב הפר"ח בכללי ס"ס ולכן בהפסד מרובה כדאי הם פוסקים הללו לסמוך עליהם, כמו שכתב הש"ך:

(ב)

מחבר כל אבר כו' ויש מכשירין. זהו דעת הרמב"ם דס"ל דנטולה אינה רק ביד אבל לא בנברא חסר. וראייתו דאלת"ה מה בין חסירה לנטולה כמבואר בדבריו בפ"ח מה"ש, ולכאורה משמע דגם ביתר אינו טרפה באבר שנאמר ניטל ביד טרפה וכן דעת הב"ח וע"כ תמה על המחבר שכתב לעיל בסימן מ"א ס"י להטריף בשני כבדים והרמ"א לא הגיה עליו, מיהו כבר כתב הב"י ס"ס מ"א שביקש לומר ג"כ להרמב"ם בשני כבדים כשר, ובסוף כתב דיש לדחות דלמא אי אפשר להבראות חסירת הכבד ע"ש, אלא שלא הבנתי דבריו דמה בכך דא"א להבראות חסירת הכבד ממ"נ אם נחשוב היתר כחסר ומסור הדין כל אבר שנאמר בו ניטל טריפה בחסר כשר מה בכך דאי אפשר לה להבראות חסירת הכבד, ועכ"פ יש לומר שזהו טעם המחבר שסתם לעיל להטריף בב' כבדים דאזיל לשיטתיה שכתב בב"י דאפשר שגם הרמב"ם מודה בזה וכמ"ש, ובזה מיושב מה שתמה הרשב"א על הרמב"ם שהרי ניטל הלחי העליון אחד מן הנטולים הוא לשיטת הרמב"ם והוא עצמו כתב שא"א להתיר כשניטל לחי העליון מפני שהוא ככיסוי ע"פ עור הקדירה ואם יטלוהו יכנס הרוח ותמות מיד ע"ש בתה"א דמ"ו ע"ב, ולפמ"ש הב"י ניחא די"ל דא"א להבראות כלל מבלי לחי העליון מפני שהוא ככיסוי כמ"ש הרמב"ם ולכך מנאו בנטולים כמו כבד אף שא"א לה להבראות חסירת הכבד, מיהו כבר כתבתי שלא הבנתי דברי הב"י בזה וגם עיקר ראיית הרמב"ם ממה שמנאו הנטולים בפני עצמן, ואכתי תקשי למה לא מנאו גם כבד בכלל חסירה, ואם נאמר דמפני שא"א להבראות חסירה לא מנאה בחסרים אם כן מנ"ל להרמב"ם לחלק בין חסירה לנטולה ממה שנאמרו בשני פרטים דלמא להכי נאמרו בשנים דחסירה אפשר מתחילת ברייתה נטולה א"א להברא כך, אמנם בפלתי כתב שכך קים להו לחז"ל דיתר גרוע מחסר והרי הוא כנטול ביד ע"ש, מיהו ברמב"ם בפרק ח' מה"ש הלכה י"א כתב בהמה שהיתה חסירה רגל א' מתחילת ברייתה טרפה וכן ביתר רגל א' שהיתה כחסר משמע דיתר כחסר הוא וכ"כ הפר"ח בסימן ך"ט להרמב"ם יתר בכלל חסר, ואפשר לומר ודאי על דין יתר רגל שגם בחסר היא טרפה לכך כתב שגם זהו כחסר הרגל שכתב ברישא כיון שגם חסר הרגל טרפה ולהכי נקט לישנא דחסר דאיירי ביה ברישא וצ"ע:

והנה בוקא דאטמא דשף מדוכתי' מנה הכ"מ בפ' עשירי בכלל שבורה, ובפר"ח סימן ך"ט תמה עליו דה"ל למנותו בכלל טולה כדמשמע בגמרא דף נ"ד ע"ב, ויש לדחות דודאי אי מטרפינן אפילו בלא איעכול ניבי' שפיר הוי ע"כ בכלל נטולה דלא שייך למנותו בכלל שבורה כיון שהוא שלם, אבל לדידן דקיימא לן דצריך להיות איעכול ניבי' שפיר שייך למנותו בכלל שבורה, גם י"ל דלא קאמרינן אלא דדמיא לנטולה ונתרבה בזה הכלל, אבל לא שיהי' עיקר הטריפות משום נטולה, אלא דמ"מ מנא ליה לכ"מ להוציאו מכלל נטולה הנאמר בגמרא:

ונראה דהכ"מ דייק מהרמב"ם לשיטתו דס"ל [טרפה] בנטולה כשר בנברא חסר ע"כ מוכח דבוקא דאטמא לא הוי בכלל נטולה, דהא רש"י פירש בדף נ"ח ע"ב אהא דאמרינן דחסר ויתר ברגל טריפה הוא מפני שמוטת ירך בבהמה דטריפה, וחסר ה"ל כשמוטת ירך ובבכורות דף מ"ה תנן דנשמטה יריכו הוי מום, ופרש"י דמיירי בלא איעכול ניבי' לדידן דקיי"ל דכשר ולפ"ז צריך לומר דחסר רגל הוי ליה כאיעכל ניבי' ולכך טרפה, דבלא איעכל כשר לדידן, ואם כן אם נאמר דבוקא דאטמא דשף מדוכתי' ה"ל בכלל נטולה והוא שמוטת ירך אם כן לשיטת הרמב"ם דס"ל באבר שנאמר בו ניטל כשר בנברא חסר למה יהי' טרפה בחסר רגל הא בוקא דאטמא דשף מדוכתי' משום נטולה נגעו בו וכשר בנברא חסר ולכן הוכרח הכ"מ לחושבו בכלל שבורה ובזה אפילו בנברא חסר טרפה וכמ"ש הפר"ח סימן זה סק"ד על חיסרון הגולגולת דהוא בכלל שבורה דאפי' נברא חסר טרפה, ודברי הכ"מ מוכרחים ברמב"ם לשיטתיה ודוק, ולפ"ז מוכח מדברי רש"י דלא ס"ל כשיטת הרמב"ם דבאבר שנאמר בו ניטל כשר בנברא חסר, דהא רש"י פירש בפא"ט דף מ"ג דשף מדוכתי' בכלל נטולה היא ורש"י גופי' כתב דחסר רגל הוא מטעם שמוטת ירך ש"מ דס"ל דמה שנאסר בנטולה אפילו נברא חסר טרפה וכמ"ש הרשב"א וזה ברור בעיני:

והנה בפלתי הקשה לשיטת הרמב"ם מהא דנדה דף ך"ד גוף אטום אינו מטמא לידה ואיזו גוף אטום רבי אומר כדי שינטל מן החי וימות וכמה ר' זכאי אומר עד ארכובה רבי ינאי אומר עד לנקביו ר' יוחנן אמר ר"י בן יהושע עד מקום טיבורו, ומפרש התם בין ר"ז לר' ינאי איכא בינייהו טריפה חי' מ"ס דט"ח ומ"ש שא"ח ובין ר' ינאי לר' יוחנן א"ב דר' אלעזר דאמר ניטל הירך וחלל שלה נבילה דר' ינאי אית ליה דר' אלעזר ור"י לית ליה דר"א ומשמע דלכ"ע טריפה הוי אף דנחתך תנן וזהו ודאי אינה קושיא דהא כבר כתבתי דהרמב"ם מטריף בחסר רגל מטעם שמוטת ירך ובוקא דאטמא דשף מדוכתי' ואפילו בנברא (נ"ל חסר) מטריף וכ"כ בפלתי ג"כ ומה שהקשה בפלתי מאי פריך הגמרא בחולין דף ל"ב לחשוב נמי דר"א אמתניתין דא"ט וקשה דילמא מתניתין אתי' כר' יוסי בן יהושע שהי' תנא ולא ס"ל דר"א (ולדבריו נ"ל דר"א כר' ינאי ס"ל דאם לא כן אכתי תקשי לר"א מתניתי' וצריך לומר דגם ר' ינאי תנא הי' וצריך עיון). ולכאורה נראה ליישב דהא רש"י פירש בנדה שם איכא בינייהו דר' אלעזר ותרווייהו אית להו ט"ח ש"מ דס"ל לרש"י דאע"ג דרבי יוחנן פליג אדרבי אלעזר מ"מ מודה דטרפה מיהו הוי, אלא דס"ל ט"ח וא"כ אכתי תקשי ליתני בין הטריפות מיהו הא ליתא דהא בלא"ה הקשה התוספת מאי פריך ליתני דר"א הא תני ושייר בסגר ושב שמעתתא דאתי בזה הכלל וגם דר"א י"ל דאתי בזה הכלל ותי' דכל שאין כמוה חי' משמע שאינה נבילה אלא שאינה ראוי' לחיות משום טא"ח ע"ש וא"כ לרבי יוחנן דלא הוי רק טריפה שפיר י"ל דאתי' בזה הכלל דאינו רק טריפה:

אמנם בלא"ה לק"מ דהא רבי יוסי בן יהושע ס"ל טריפה חי' כמ"ש רש"י ומתני' דס"ל טריפה אינו חי' ע"כ לא מצי אתיא כוותיה להכי לא מוקמינן לה כרבי יוסי בן יהושע, וגם בפלתי לא הקשה כן אלא לשיטת הרמב"ם לשיטתי' דס"ל שאפילו אי טריפה אינו חי' כמו לדידן מ"מ כיון דחי' יב"ח שפיר מטמא והוי ולד ולפ"ז הא דאמרינן התם ט"ח לא הוי יותר מיב"ח וא"כ שפיר מצי מתניתין אתיא כר' יוסי ואי משום דס"ל טריפה חי' הא במתניתין אין הכונה אלא שאינה חי' יב"ח וגם ר' יוסי יכול להיות דמודה בזה שאינה חי' יב"ח אלא דלענין טומאה מקרי ולד מפני שחי' עד יב"ח אבל למאן דלא ס"ל כהרמב"ם לק"מ וגם מיושב בזה מה שכתבו התוספות בדף נ"ז ד"ה ודילמא וזה תימא דאפילו נבילה נקרא בניטל הירך וחלל שלה ניכר וליכא מאן דפליג וקשה הא ר' יוסי בן יהושע פליג אדר"א ומזה ביקש בפלתי להוכיח שדעת התוס' כדעת הרמב"ם דבניטל כ"ע מודים ולא פליגי רק בנברא כך ואינו מוכרח דהא כבר כתבתי בשם רש"י דלכ"ע טריפה הוי דאם נאמר דלר"י אפילו טריפה לא הוי מנ"ל לרש"י דר' יוסי אית לי' טריפה חי' א"ו לכ"ע טריפה הוי וא"כ שם שפיר הקשו על רש"י לשיטתי' דס"ל לכ"ע טרופה מיהו הוי ושם מיירי התוס' לענין טריפות וטריפה לכ"ע הוי ומ"ש בפלתי דכי נימא דבתרתי פליגי בט"ח וגם בדר"א דרבי ינאי ס"ל טא"ח וגם דר"א תמו' דהא גם רבי ינאי ס"ל דט"ח כדאיתא שם בהדיא כמ"ש הוא עצמו ואולי ט"ס הוא וצ"ל כר' זכאי דר' זכאי ס"ל טא"ח וגם זה לא הבנתי ואדרבה הסברא נותנת שלא להרחיק הפלוגתא דר' ינאי יסבור דה"ל נבילה ור' יוסי יסבור דאפילו טריפה לא הוי אלא ודאי לכ"ע טריפה הוי וכן כונת התוס' ג"כ דטריפה הוי עכ"פ וכמ"ש ודוק:

ובזה נראה לי ליישב קושית התוס' באילו טריפות דף מ"ג שהקשו לרבי יוחנן דס"ל אילו טריפות תנן ולא ס"ל דרב מתנא בבוקא דאטמא וכ"ש דלא ס"ל דרכיש דלקותא טריפה ומנ"ל י"ח טריפות. ולפמ"ש ניחא דודאי לא היתה קושית התוספות מדרב מתנא דחסר נמי דרב מתנא דהא כבר כתבו התוס' לפני זה באיעכול ניבי' לכ"ע טריפה אלא דעיקר קושית התוס' היתה דכיון דממעט דרב מתנא כ"ש דממעט דרכיש ואם כן תקשה ליה מדרבי ישמעאל דאמר י"ח טריפות ולפי מ"ש ניחא דרבי יוחנן לשיטתיה אזיל דס"ל דלא כר"א בניטל הירך וחלל שלה נבילה (דלר"א ודאי ליכא למחשבי' בהדי י"ח טריפות דהא נבילה היא ורבי ישמעאל טריפות קאמר) ומ"מ מודה דטריפה הוי כמ"ש ואם כן אייתר לך הך דניטל הירך וחלל שלה ניכר דהוי טריפה לשיטת רבי יוחנן והוי שפיר ח"י טריפות ואין לומר דכבר ה"ל בכלל בהמה שנחתכה רגלי' דכבר כתבו התוס' בלא"ה בדף ל"ב אהא דמקשינן לחשוב נמי דר"א והקשו התוס' הא בהמה שנחתכו רגלי' הוא בכלל בסגר ואתיא בזה הכלל ותי' דמן הארכובה ולמעלה הוא דוקא סמוך לצ"ה ולמעלה שרי ע"ש ויהי' איך שיהי' עכ"פ לא משמע להגמרא שיהי' זה בכלל בהמה שנחתכו רגלי' וא"כ א"ש לרבי יוחנן לשיטתי' אייתר לן דר' אלעזר ובזה יש ליישב שאר קושית התו' שם ע"ש ודוק:

ולענין דינא נראה להחמיר בזה אפילו במקום הפסד מרובה כמ"ש הפר"ח דהב"י כתב דפלוגתא דתרי רברבי נינהו ואין מכריע ביניהם. וכבר כתב הפר"ח שהר"ן החזיק כדברי רשב"א במשנה דאילו כשרות וכן הוכחתי מדברי רש"י ומדברי התוס' אינו מוכח דס"ל כרמב"ם וגם פשט הפוסקים להטריף בשני כבדים משמע כשיטת הרשב"א מיהו יש קצת ראיה מדברי התוס' שהקשו אמתניתין דנקט ניטל הכבד ולא נשתייר הימנה כלום הא טריפה בלא"ה משום מרה ונדחקו בזה והקשתי לעיל בסימן מ"ם דילמא להכי נקט ניטל הכבד לאשמועינן ביש שני כבדים דטריפה אף דמרה ישנה קיימת ולפ"ז י"ל דתוספות סוברים כרמב"ם דאבר שנאמר ניטל טריפה בחסר כשר והה"ד ביתר כמ"ש הב"י בסימן מ"א וא"כ ל"ל בשני כבדים דבאמת כשר בזה דיתר כחסר ולא נאמר רק ניטל ובחסר כשר ומוכרח כדעת הרמב"ם ויש לדחות ולכן יש להחמיר כדברי הרשב"א אפילו במקום הפסד מרובה:

ולפי גירסת הר"ן שכתב דה"ג גורם גבי האי אימרתא דנפל מאיגרא ואמר רב יימר שיגרונא נקטי' ומתקיף רבינא דלמא חוט השדרה איפסק, ומסיק הלכה כרבינא דחוט השדרה שכיח שיגרונא לא שכיח, אם כן מוכח להקל בספק שקול דאי הוי שיגרונא שכיח הוי מקילינן ולא הוי קיימא לן כרבינא ולא הוי צריך בדיקה כלל, ויש לתמוה על הר"ן שכתב בפרק בהמה המקשה בשם בה"ג להחמיר בספק שקול, והא ה"ג לשיטתו דגרס דנפל כמ"ש הר"ן מוכח איפכא דאי הוי שיגרונא שכיח הוי מקילין אף דגם חוט השדרה שכיח כמו שהביא הר"ן ראיה בשם הר' יונה להחמיר בספק שקול, כן מוכח לגירסת ה"ג להקל בספק שקול וכמ"ש, ולפמ"ש לעיל יש ליישב דברי ה"ג אפילו לדידן כמ"ש ביישוב קושית הר' יונה, ודוק:

תוכן העניינים

חידושי מהראל על שחיטה וטריפות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה