חידושי מהראל על שחיטה וטריפות· רבי אריה לייב צינץ
הלכות בשר בחלב · סימן צא
ובמקום כו' אם לא קלפהו כו' מותר. הש"ך הקשה על זה מדבר התוס' פ' ג"ה דכתבו גבי ירך דצריך לשער נגד הקליפה הנאסרה משעת מליחה אלמא דאפי' בישלו בלי קליפה נמי אסו' והמג"א תירץ כיון דהקליפה אינו רק חומרא בעלמא דחיישינן שמא אדמיקר ליה בלע ולא מחמרינן כולי האי אבל אם הקליפה אסורה מדינא וודאי אוסר והפלתי הקשה עליו הא חם לתוך צונן הוה עירוי ועירוי מבשל כדי קליפה לרבינו תם ואסורה מדינא ואפש' לדחות דהתוס' לא בעי רק לתרוצי למה הביא הברייתא השניה ותי' דאשמעינן דהחלב מותר ובאמת מיירי בחלב צונן רק שנפל עליו בשר רותח ועי"ל דמיירי בנפסק הקילוח ולא מקרי עירוי כמבואר לקמן סי' ק"ה ובפרט לפמ"ש הש"ע בנפלו זה לתוך זה ונפל משמע בנפסק הקילוח וכן מה שהקש' ומה שכת' המחב' דאין חילוק בין מלוח עליון או תחתון י"ל דמיירי כשהקליפה הוא בעינא ועדיין לא נתבשלה אלא שמ"מ תי' המג"א נראה דחוק דמנ"ל להש"ס להקשות חם לתוך צונן מותר קליפה מיהו ליבעי דילמא לא ס"ל האי חומרא כלל אפי' בבעין ובפלתי תירץ דדוקא לענין בב"ח הדין כן דכיון דבקליפה יש טעם קלוש ובב"ח טעם קלוש אינו אוסר וגם זה דוחק כיון שכבר בא לידי איסור לא שייך לחלק בין טעם קלוש בענין בב"ח לשאר איסורין ולפענ"ד נראה דוודאי הא דמקשה הש"ס אדמיקר ליה בלע לאו מחומרא בעלמא הוא דמקשה אלא דהכי קשי' להו כיון שהעליון חם והתחתון צונן וניהו דהתחתון מצנן להעליון מ"מ י"ל דשמא לא צננו רק בלע קצת קודם כיון שאין דבר זה מוחלט מיד שמא בלע עכ"פ כדי קליפה דבקל בלע כדי קליפה והגם שי"ל שציננו מיד ואפילו קליפה לא בלע מ"מ מידי ספיקא לא נפקא וכן משמע במג"א סי' תס"ז דעכ"פ ספק הוא וכיון דיש לנו ספק בזה אם כדי קליפה בלע או לא בלע והקליפה הוא בעינו ואי הוי ידעינן דבלע הוי איסו' מן התורה ואף השתא דלא ידעינן הוי ספיקא דאורייתא ואזלינן לחומרא ופריך שפיר אמנם כל זה בשאר איסורין דבת' טעמ' אזלינן אם טעים טעמ' דאיסור' אסור מדאורייתא אך בב"ח דרך בישול אסרה תורה וחם לצונן אינו דרך בישול דלא מבליע רק כדי קליפה כמ"ש הר"ן בפכ"ה בכמה דוכתי ולכן אנו מספקינן ספיקא דרבנן ואזלינן בכל דוכתא להקל ומ"מ אם הקליפה איתא מ"מ מחמרינן מטעם חומרא בעלמא כיון דליכא הפסד אבל כשהקליפה אינה בעינא לא מסתבר להחמיר כ"כ והא דמקשי שם קליפה מיהו ליבעי י"ל כיון דבאמת הך ברייתא הקודמת מיירי סתמא אפילו לענין איסו' כמבואר שם בכיצד צולין והתם נמי נקט להאי לישנא חם לתוך צונן מדיח ושם וודאי בעי קליפה וכיון דהתם מפרשינן להאי מדיח קליפה הה"ד הכא נמי מפרשינן לה הכי ואף דהוי ספיקא דרבנן מ"מ במידי דלא איכפת ליה כולי האי החמירו כמו דאורייתא אבל א עב כבר תו לא מחמרינן כולי האי למיסר כל החלב ובזה מיושב ג"כ מאי דקשיא ליה על התוס' דסברי דתרתי מתניתא מבעיין לאשמעינן דהחלב מותר והתינח ברייתא בתרייתא דבעינן לאשמעינן הכי אבל ברייתא קדמייתא למה לן כיון דהכל נשמע ממתני' בתראה ולא הו"ל לאתוי' רק ברייתא דבב"ח ותו לא מידי ולפמ"ש ניחא די"ל דבעי לאשמעינן דאפילו בב"ח כשהקליפה בעין צריך קליפה אפי' בדרבנן דהוי ספיקא דרבנן והלכך אי לא הוה מייתינן לברייתא קמייתא הוי מצי למימר דהאי מדיח מדיח ממש קאמר משים דהוי ספיקא דרבנן ולהכי מביא האי קמייתא דמשם נשמע דמדיח היינו קליפה והוא לאו דווקא והה"ד הכי נמי איכא למימר הכי וצריך קליפה וא"ש ודו"ק:
ומעתה מיושבים כל הקושיות שהקשו האחרונים על רמ"א מדלעיל סי' ס"ט עיי"ש ודו"ק וגם מתוס' לא קשיא מידי דהתם הוא מדין מלוח כרותח וכן מ"ש הפלתי מדברי התוס' דפסחים דהקשו דהקליפה תאסר כדי נטילה עיי"ש דהתם נאסר מדינא מחמת צלי מחמת דבר אחר וא"ש ויש נפקותא בין מ"ש לתירוץ המג"א למ"ש דלדעת המג"א אפי' בשא' איסורין נמי דוקא הכי ולמאי דכתיבנא היינו דווקא בב"ח מטעם שכתבתי אך לפ"ז נשארה קושי' מהרש"א שהקשה על מה שכתבו התוס' פ' כיצד צולין דכתבו דלא גרסינן בקולף את מקומו סגי דיכול לצלותו עם הרוטב עיי"ש והקשה מהרש"א למה מחקו לעיל הגירסא הא י"ל דבעי קליפה משום שהרוטב חיממה להחרס ובישל החרס את הרוטב כדי קליפה ונאסרה הרוטב כדי קליפה וחוזר ואוסר הפסח ותירץ מהרש"א דכיון דהרוטב אי אפשר בקליפה לכן מותר בלי קליפה והתם הוי צלי מחמת דבר אחר אסור מן התורה ולפמ"ש אפי' במקום דלא אפש' בקליפה אסור אך מ"מ נראה לענ"ד ליישב קושי' מהרש"א דבאמת לפמ"ש המהרש"א הא דמחקו התוס' הגירסא היינו לשיטת ר"ת ואיך יסתמו למחוק גירסא ולא יכתבו דלריב"א אפש' לקיים הגירסא וכבר הרגיש בפלתי מזה ולפמ"ש י"ל דגם ריב"א לא פליג על ר"ת דסב' דהוי ספיקא די"ל דגם ריב"א מודה בזה דסברא זו נכונה רק שטעמו הוא דכיון דחזינן דבעי קליפה ולא שרינן ליה מטעם ספיקא דרבנן אלמא דאפי' בדרבנן החמירו כמו בשל תורה וסברא הנ"ל לא ס"ל לחלק בין אם הוא בעין לאינו בעין ולכן מצריך ס' כדי קליפה והנה התם דנטף מרוטבו על החרס ובס"ד מוקי לה בחרס צוננת ויש ספק אם הרוטב נאסרה כדי קליפה וכי הדרא רוטב לגבי פסח הרוטב הוי צונן דכבר אוקיר ליה דכבר ירד לתוך החרס והחרס צונן ואין הספק רק אדמיקר ליה בלע פורתא אבל כשחזר וודאי צונן הוא ופשוט והלכך לא צריך למימ' דבקליפה סגי דהתם אפי' קליפה לא בעי דהוה ס"ס ספק נתבשל הרוטב כדי קליפה ספק לא נתבשלה והצינון הי' קודם ואת"ל דנתבשלה שמא לא בלע הפסח ממנו כלל משום דצונן הוא והרוטב צונן להפסח קודם ובזה אפילו בדאורייתא שרינן ואפי' ריב"א מודה כמ"ש ודו"ק היטב:
ואפשר לזה כיון המהרש"א ונסתלק ממנו השגות הפלתי עיי"ש אך הרמב"ם בהלכות ק"פ הביא המשנה דכיצד צולין בסתם ולא ביאר דמיירי בחרס רותח וכן בסולת רותח וכבר נתעורר הלח"מ להקשות עליו בזה ולפי דעת המג"א נראה ליישבו דהנה יש להבין בש"ס דס"ד דמיירי בחרס צוננת הא התם בחרס של תנור מייתי ופשיטא דסתם חרס תנור רותח הוא כמ"ש התו' שם ומהכ"ת יעלה על דעת המקשן דמיירי בחרס צוננת להקשות עליו ועוד קשה אהא דאמרינן בש"ס כדאמ' שמואל סולת רותח הכא נמי בחרס רותח ואמאי לא אמר שמואל ארישא הכי ועוד יש דקדוק ביתר הלשון כדאמ' כו' ע"כ נראה ליישב דהנה התוס' הקשה במתני' דנקט יקלוף את מקומו דהרוטב שיש באותו קליפה יחזו' ואוסר בפסח כדי נטילה דהחרס מבשל הפסח כדי קליפה וקליפה זו היא כמו נבילה גמורה ולא שייך אין הנאסר יכול להאסר כן היא ביאור דבריהם ודו"ק, ותירצו דאינו שם רק רוטב מעט והוי כמו סיכה דמשהו בעלמא הוא דעבדא ליה ועיין מ"ש לקמן סי' ק"ה והנה בס"ד הקשה דלא ידע עדיין מסיכה דמשהו עבדא ליה קשה רישא דנקט כדי קליפה למה לא יאסר כדי נטילה ותירוץ התוס' לא שייך כאן ועוד דמאי הקשה על שמואל לרב נמי קשיא רישא כקושי' התוס' וצ"ל דהמקשה הי' סובר דהתם מיירי בחרס צוננת וכיון דהתחתון צונן מדינא מותר לגמרי רק מטעם חומרא בעי קליפה ולכן לא מצי לאקשויי' מרישא דמיירי בחרס צונן וכיון דלא נאסרו רק מחומרא בעלמא לא מצי למיסר תערובתו ואין להקשות דתקשי לרב דסבר עילאה גבר כיון דהעליון חם ומחמם להתחתון ואסור מדינא ולא אוסר כדי נטילה די"ל כמ"ש התוס' שם דמלשון נגע אין להוכיח אם הוא למעלה או למטה וי"ל לרב שנגע למעלה דלא אסור רק מטעם חומרא ולכן אינו אוסר תערובתו ויש להסכים שני תירוצי התוס' אליבא דאמת דתרתי קושטא נינהו ודו"ק:
ולפיכך דייק ליה המקשה שפיר דרישא ע"כ מיירי בחרס צונן אלמא דחרס תנור בסתמא לאו רותח היא וס"ד דסיפא נמי מיירי בצונן ופריך שפיר ושני ליה כדאמר ר"י אמר שמואל בסולת רותחת אעיל דסתם סולת צונן הוא מ"מ מוקי ליה ברותח כי היכא דלא לקשי ליה מתני' אף דרישא בחרס צונן הה"ד יש לאוקמי גם מציעתא ברותח אף דרישא לאו בהכי מיירי אך כל זה לס"ד המקשה דלא ידע מסיכה דמשהו עבדו ליה אבל למסקנא י"ל דרישא נמי בחרס רותח מיירי ודבר זה פשוט דסתם חרס תנור רותח הוא וליכא למטעי בהא כלל ולכן לא אמר ר"י אמר שמואל ארישא דמיירי בחרס רותח דזה פשוט ואין צורך להשמיענו כלל והא דלא אוסר הרוטב כדי נטילה היינו משום דסיכה משהו עבד לה:
ובהכי נמי ניחא מאי דקשה לשמואל מנא לך דין זה דתתאה גבר והמשנה נתרץ בדוחק זה דמהכ"ת נימא דמיירי בסולת רותח כיון דסתם סולת צונן הוא ולפ"ז ניחא דבאמת מאי דמסקינן דסתם חרס הוא רותח וודאי דהרישא לסיפא שוין הם ובענין אחד מיירי ואפי' לרב דסבר עילאה גבר נמי מיירי המשנה בסולת רותח באופן שישוו רישא לסיפא להדדי ולפ"ז הרמב"ם דפסק גבי סכו בשמן של תרומה דדין בקליפה והיינו מטעם דסיכה משהו עבד ולא קשה קושי' התוס' הנ"ל דיאסר כדי נטילה די"ל כתירוצם דסיכה משהו בעלמא עביד והדרן לסברא קמייתא דסתמא בחרס תנור דרותח הוא מיירי וכיון דרישא מיירי ברותח סיפא נמי מיירי ברותח ואפי' מאן דסב' עילאה גבר ע"כ מוקי לה בהאי גוונא דלהוי רישא וסיפא מחד ענינא ולכן לא מייתי הרמב"ם הך אוקימתא כלל דכיון דרישא ברותח סיפא נמי ברותח הוא ואין צורך להביאה כלל דליכא מאן דפליג בהא כמ"ש ודו"ק:
וזה דווקא לדעת המג"א משא"כ לדידי אי אפש' לומר כן דבאמת היכא דהקליפה אסו' מן התורה חוזרת הרוטב לאסור כדי נטילה ולא שייך לומר כמ"ש אמנם לדידי נמי ניחא די"ל כיון דהרוטב אינו אסור רק מספק לא מצי לאסור הפסח כיון דהרוטב הולכת כדי נטילה ובפסח יש ג"כ רוטב היתר והו"ל מב"מ ומב"מ מן התורה בטיל ברוב והדרן להנ"ל דהוי ספיקא דרבנן ואף דשמואל סבר מב"מ לא בטיל מ"מ כיון דרוטב ובשר שני מינין הם בשמא ובטעמא הם אחד ולא שייך מב"מ וגם טכ"ע לא שייך אפי' למ"ד מב"מ לא בטיל מודה וי"ל באופן שכתבתי לעיל לדעת המג"א ודוק:
שהה שיעור מליחה, עיין ש"ך שהקשה אמחבר מדלעיל סי' ס"ט בנמלח בכשא"מ דנאסר מיד אפי' בלי שהיה ובפלתי תירץ דלהבליע דם תיכף רותח כיון שטבע המלח להוציא דם משא"כ בשאר דברים וכתב שעל זה מודים דברי הש"ך והקשה לפ"ז מאי הוכיחו התוס' מדם קדשים דמליחה לקדירה הוי כרותח דילמא לגבי דם שאני כיון דטבע המלח להוציא דם מיד נעשה רותח עיי"ש ולי נראה לפי מ"ש הפוסקים דהיינו טעמא דהדחה ראשונה משום שהמלח מפליט רק לדם שבחתיכה משא"כ בדם בעין דאין טבע המלח להוציאו ולפ"ז כיון דאין טבעו להוציאו הרי הוא כשא' דברים והדרא לסברתי' דאין טבעו להוציאו ובעי שיעור מליחה דכאן לא שייך שהוא מרותח ע"י המלח ואתי שפיר ודו"ק:
הפלתי הקשה עוד דכיון דקודם שיעור מליחה לא הוי רותח ובקדשים דהיה מולחו ומעלהו מיד ואיך יוחשב כרותח וגם זה לא קשיא דבש"ס דמנחות אמרינן במלח תמלח ומסיק התם יכול תבונהו ת"ל תמלח ומסיק פירושו יכול יתן בו טעם כבינה ת"ל תמלח ופי' התוס' דהיינו אינו נאכל מחמת מלחו וכן פירשו כל הפוסקים ולפ"ז יש להבין בלא"ה הא בלי שהי' שיעור מליחה וודאי אינו נאכל מחמת מלחו כיון דמעלהו מיד פשיטא שאין המלח נבלע בכל החתיכה וצ"ל דבאמת פירושא דקרא הוא שלא יהי' נאכל מחמת מלחו אם ישהא שיעור זה וזה הוי בכלל תמלח שיתן עליו כ"כ מלח עד שלא יהיה נאכל מחמת מלחו אם שהה שיעור מליחה ולהכי קאמר דדם קדשים וכן לקדירה משמע דבעי שלא יהיה נאכל מחמת מלחו ובדם קדשים בלא"ה לק"מ דכיון דהתם הוא נותן עליו המלח ודם הוא דבר לח ופשיטא שמתערב עד שלא יהיה ראוי לאכול מחמת המלח שבו ודבר זה ברור לחוש הראות רק בדבר עב כמו בשר דאם אמרינן שאין המלח נבלע היטב בחתיכה זו עד השהותו שיעור מליחה אבל בדבר המתערב אין חילוק בין שהה והנסיון יוכיח ולכן דיוקו שפיר מדם דמליחה שאינו נאכל מחמת מלחו רותחת הוא דאל"כ אמאי נפיק מתורת דם וא"ש ודו"ק:
ומעתה גם קושי' ראשונה לא קשיא ולא מידי דהתם לא דייקי התוס' רק דמליחה שאינו נאכל מחמת מלחו רותחת הוא מדם קדשים דנפיק מדין דם אם מולחין אותו וזה ברור ודו"ק:
אמנם בסוף דבריו מסיק דיש להחמיר דהר"ן לא נתכוון לזה כלל וז"ל הר"ן פכ"ה כ' הר"י ברצלוני דבשהה שיעור מליחה לקדירה הוי רותח ומקמי הכי לא וא"ת הא אמרינן לקמן גבי דגים ועופות שמלחן זע"ז דבעידנא דפלטי עופות בלעו דגים מנייהו אלמא דאפי' בתוך שיעור מליחה הוי רותח וי"ל דכיון דבשהי' דקדרה מקרי רותח בעוד שמלחו עליו לגבי דגים דרפי קרמייהו מקרי רותח מקמי עכ"ל הר"ן וכבר תמה בפלתי על זה דמה ענין רפי קרמייהו לענין שיוחשב כרותח ומה ענין זה לזה הגם שאפשר לדחות די"ל דהר"ן נתכוון דכיון דרפי קרמייהו ובזמן מועט הי' מקבל טעם המלח והוי כמו דבר לח דכיון דכל הטעם דבעי' שהי' לקדירה היינו דמעיקרא נאכל מחמת מלחו הוא ובדגים דרפי מעיקרא נמי אינו נאכל ואין זה תימה וגדולה מזה כתבו התוס' דאפי' רבין דסבר מליח אינו כרותח בדגים דרפי קרמייהו מודה ע"כ מהא לא ארי' ובפלתי כתב דהטעם הוא שהמלח מחמם מיד במקום דאינו עושה פעולה אחרת רק לחמם ולכן בדם קדשים דאין הפעולה להוציא מיד מקרי רותח עיי"ש ואין זה אלא תימא דכי המלח נביא הוא שבדם קדשים אין הכוונה רק למצוה ואפש' שכיון למש"ל ומ"מ סברא זו דחוקה ועוד קשה לי דמאי מהני חימום הדגים וזה אינו מעלה ואינו מוריד רק העיקר הטעם האיסור היינו מליחת הטמא דטהו' מלוח וטמא תפל מות' ועיקר הדבר הוא שהאיסו' יהי' מלוח ולכן מאי מהני מליחת העופות אם אינו רותחת לאסו' הדגים הרותחים ואפשר לפרש דברי הר"ן דלשיטתיה אזיל דפי' גבי בשר שחוטה שמלחו עם בשר נבילה דמיירי באינם נוגעים זה בזה ומשמע בנוגעים זה בזה אפי' בטהו' מלוח ובטמא תפל אסו' ולכן גבי דגים דרפי קרמייהו מיד המה רותחים ומחממי להעופות ולכן הם נאסרים ולשונו מדוייק כמ"ש דכיון דבשהי' הקדרה מקרי רותח בעוד שמלחו עליו לגבי דגים כו' ולכאורה אין ענין לזה כלל דבשהי' הקדרה בעוד שמלחו עליו דמאי נפקא מינה בזה ואין ענין זה לכאן ולפ"ז ניחא שבא לאפוקי מדעת הרא"ש שהביא הש"ך כאן דבשכבר פלט דם שוב אינה רותת מחמת אותה מליחה וא"כ כיון דהדגים לא נאסרו רק בשפלטו כבר דמן וצירן ואז פסק כח המלח ואינו יכול לחמם העופות קמ"ל דלא כהרא"ש ודו"ק:
אמנם בכל זה לא הונח לי דפשט דברי הר"ן לא משתמען כן דמיירי בנוגעין זה בזה דלא נקט רק שמלחן עם עופות דומיא שחוטה שמלחה עם בשר נבילה והיינו באינו נוגעים וכן משמע מדברי הר"ן שם בשמעתתא דדגים ועופות דלא איירי בנוגעים זע"ז שכתב לתרץ קושי' התו' דלמה לא אמר שמלחן עם העופות עיי"ש ודוק ועוד תמיה לי דהא הר"ן גופיה כתב דאף שאין הבש' רותח מ"מ הציר חשיב רותח ולפ"ז לק"מ קושי' הר"ן דהא הציר והדם מיד הוא רותח ובאמת הרשב"א בת"ה השיג על ר"י ברצלוני מטעם זה ועיי"ש והר"ן דסבר כוותיה ומ"מ סובר דהציר מיד הוא רותח ומאי קושי' הא הציר מיד הוא רותח ע"כ נ"ל ברור כוונת הר"ן הוא באמת כן דכיון דבשהי' דקדרה מקרי רותח לגבי דגים חשוב מקודם זה רותח דכיון דדגים פולטין קודם שיפלטו העופות וא"כ לא שייך למימר איידי דטריד למפלט כו' ולכן הציר היוצא מן הבשר אוסרן ואי לא הוה רפי קרמייהו לא הי' אוסרן אותה העופות רק לאחר פליטת צירן ולא שייך למימר בעידנא דפלטי עופות בלעי דגים מינייהו אך הואיל דרפויים הם פולטין קודם ונאסרים מן דם והציר היוצא מן הבשר אך לפמ"ש הר"ן בשמעתתא דדגים ועופות דאפילו העופות אסורים מטעם דהדגים נעשים נבילה ואוסרים העופות עיי"ש שהסכים לזה לדעת הראשונים ז"ל רק מסברתו אשר נתחדשה לו התירם ולפ"ז קשה איך יאסרו הדגים את העופות מטעם שנעשים נבילה הלא המה צוננים רק שהציר הנפלט אות' להעופות וכיון דכבר פלטו כל צירן ואיך שייך לאסו' העופות מטעם פליטת הדגים דהדגים צוננים הם והוי כמו טהור מליח וטמא תפל אף שהטמא בולע מן הטהור מ"מ אינו אוסר הטהור כיון דצונן הוא וכ"כ הר"ן שם עיי"ש מיהו י"ל דהעופות אוסרין אותם לאח' שיעור מליחה דאז העופות רותחת מחמת המליחה שכיון דשהו אינו נאכלים מחמת מלחן והוי ככל מליח ולא כדעת הרא"ש שפסק כח המלח ולכן אוסרין העופות ודו"ק:
ומעתה יתבררו ויתלבנו הדברים בביאור לשון הר"ן דכיון דבשהי' דקדרה מקרי רותח בעוד שהמלח עליו ולא אמרינן פסק כחו וי"ל דהדגים אוסרין את העופות לאחר ששהו שיעור מליחה ובאמת גם העופות יכולין לאסור הדגים לאח' ש"מ אלא דקשה לישנא דש"ס בעידנא דפלטי עופות והיינו דוקא לגבי הדגים דנקט האי לישנא משא"כ בעופות לזה קאמר הר"ן דבדגים דרפי באמת מקרי רותח מקמי דכיון דכבר פלטו צירם ובלעו מדם העופות קודם שיעור מליחה והדברים ברורים:
ומעתה יתבארו ג"כ דברי המחבר דוודאי אי אפשר לומר דהמחבר סובר דהר"ן פליג עם הרשב"א דבב"י לא הביא מי שחולק ועוד שהביא דברי הג"מ דאפי' במקום שהבשר נאכל מחמת מלחו מ"מ הציר אינו נאכל מחמת מלחו ולא כתב כלל בלשון פלוגתא וגם בסי' ס"ט לא הביא מאן דפליג ארשב"א דבשר שמלחו בכלי שא"מ ותו דכבר כתבתי דהר"ן מודה ג"כ אפי' במקום שהבשר לא חשיב אינו נאכל מ"מ הציר הנופל עליו הוי אינו נאכל אלא וודאי המחבר כאן מיירי בבשר שכבר פלט צירו ודמו או בבשר מבושל דאין טבע המלח להפליט כלל רק הוא כמו שאר דברים ואם אינו נאכל מחמת מלחו הוי רותח מחמת המליחה ככל דברים שאין המלח מבליע בחומו רק בחריפותו כמו שכתב הרשב"א בכמה דוכתי ואם אינו נאכל מחמת מלחו אסור ובאמת נראה שגם בפלתי הרגיש מזה אלא דכתב דה"נ ציר הבשר אוסר הגבינה ולפי מ"ש זה אינו דוודאי בבש' שעדיין לא פלט דמו וצירו פשיטא שטבע המלח להפליט בלי רתיחה וכמ"ש הפוסקים ורבין יוכיח דלא ס"ל מלוח כרותח ומ"מ וודאי בעי מליחה והיינו משום דטבע המלח להפליט ואם נפלט ממנו ציר אז נמס המלח בתוכו ואף אם נשאר בתוכו מ"מ אינו נאכל מחמת מלחו ובבשר דווקא הטעם משום שאינו נבלע בבשר משא"כ בדב' לח וכמש"ל וכ"כ האו"ה להדיא והביאו הש"ך בסעיף ע' בשר כשר שמלחוהו דלא שייך פסק כח המלח כיון שלא הפליט כלל ואם טבע המלח להפליט הציר הא גם התם פלט צירו ולא יוחשב רותח אלא וודאי דזה דווקא בבשר שלא נמלח עדיין וטבע המלח להפליטו וכן הפוסקים פסקו דהפליט ציר שתים עשרה שעות ואטו אם ימלח אח"כ עם נבילה לא יאסור ק שאין בו ציר דכ"ז שפולט ציר ומיד שהפליט הציר הוא מקבל טעם המלח ואינו נאכל לכן אוסר משא"כ בבשר כשר כמ"ש האו"ה בבשר מבושל שאין המלח מפליטו רק אם שהה שיעור מליחה דאז אינו נאכל מחמת מלחו ואוסר מטעם רותח ועל זה מורים דברי הש"ך וזאת אשר כיון אליו כמבואר להדי' מדבריו וזה ברור:
ומעתה מ"ש הפ"ח דאין לסמוך על דברי המחבר לפי הנ"ל דברי המחבר מוסכמים מכל הפוסקים דהפוסקים לא כתבו רק שהציר אינו נאכל מחמת מלחו אבל הבשר גופיה גם הרשב"א מודה דבפחות משיעור מליחה אינו רותח כמ"ש בת"ה דאף שאין הבשר אינו נאכל מחמת מלחו הציר כו' הרי להדיא דלא פליגי כלל דהר"ן מודה ליה בזה וכמ"ש וכן הרשב"א מודה בזה אלא שהרשב"א הבין דעת הר"י ברצלוני שאמר בכל מקום אפי' בכשא"מ וע"ז השיגו והר"ן לא הבין כן דבריו כמבואר להדיא גבי אין מולחין בכשא"מ וגם כמש"ל וכ"ז ברור ובזה מתישב ג"כ מאי דקשה על הר"ן דתירץ דכיון דרפוי מקרי רותח מקמי ולכאורה קשה עליו לס"ד דש"ס דלא נחית להכי הו"ל לאקשויי' כפשוטו למה אסורין כיון דלא רפו דלא ידע עדיין מזה ולפ"ז ניחא דוודאי באמת י"ל דהדגים נאסרים לאחר ששהו שיעור מליחה דבלעו העופות רק הקושי' הוא על לשון הש"ס ודו"ק:
ולפ"ז פשיטא דכל הפוסקים מודו דבעי שיעור מליחה ומעיקרא לא מקרי רותח וכן משמע להדיא מדברי התוס' דכתבו בפ' ג"ה דכיון דר"ה דייק לה דמליחה לקדירה הוי אינו נאכל מחמת מלחו מדפי' בהגמ' דשיעור מליחה כשיעור צלי והיינו דמליח הרי הוא כרותח צלי אלמא דאפ"ה בעי שיעור צלי ואין לומ' דכוונת דמיד הוי רותח וצלי נמי מיד הוא רותח רק שאינו פליט בשיעור מועט כל דמו דגם בצלי אין הבשר מתחמם ובאמת י"ל דהא דבעי שיעור צליה שאז מרתח כל החתיכה ונפלט כל הדם כולו הה"ד נמי במליחה דמקמי הכי לא מקרי רותח וכן משמע מדברי הר"ן שהביא ג"כ לשון התוס' וכ' כ"כ הר"י ברצלונה ולא הזכיר שהר"י חולק בזה עם ר"ת אלא וודאי דכ"ע מודין בזה דוודאי אין סברא שמיד יהי' המלח נבלע בכל הבשר וכל הבשר יהי' אינו נאכל מחמת מלחו וכן עיקר וגם הפ"ח מודה בזה רק שכתב דהציר אינו נאכל מחמת מלחו וכבר נתברר דאין זה השגה:
הלכך בשר וגבינה כו' וכתב הש"ך דל"א איידי דטריד למיפלט רק בדם משא"כ בציר דנתך ונבלע בקל דלא כאו"ה כלל י"א די"א וכוונתו דהאו"ה סוב' דהואיל דלחלוחית הבש' וגבינה איסו' תורה ל"א איידי דטריד ומשמע דבאיסו' דרבנן אפי' בציר אמרינן איידי דטריד למפלט ובפלתי עשה לו סמוכים מפי' רש"י פכ"ה דפי' גבי עובדא דר' מרי דאימלח לי' בשר שחוטה בהדי בשר נבילה אתא לקמיה דרבא אמ' ליה הטמאין לאסו' צירן ורוטבן ופירש"י דנסתפק אי אמרינן בהאי איידי דטרוד והקשה הרשב"א דלפ"ז אין ענין תשובת רבא לשאלת ר' מרי כיון דלא נסתפק בזה כלל ולפי דברי האו"ה ניחא דר' מרי לא ידע אי מן התורה הוא אי דרבנן והי' מסופק אי אמרינן איידי דטריד ופשיט ליה דמדאורייתא הוא ול"א איידי דטריד עכ"ד בקצרה ובזה יש ליישב ג"כ מה שהקשה מאי הביאו התוס' ראיה מעובדא דריש גלותא דאטמתא דאימלחא בי ריש גלותא בגיד הנשה וכי נמלחו לאורחא ומאי קושי' הא הציר חשוב מיד רותח עיי"ש ולפ"ז ניחא דהא כבר כתבו התוס' ושאר פוסקים דהתם אין האיסו' משום הגיד דקיי"ל אין בגידין בנ"ט רק מחמת שמנו ואם האיסור הי' מחמת הציר שפלט הוא התם נמלחו לקדרה ובוודאי לא פלטו דמן וצירן וקשה נימא איירי דטרוד למיפלט לא בלע דשמנו של גיד הוא דרבנן אלא וודאי התם הי' האיסור מחמת השומן גופיה ובשומן לא אמרינן איידי דטרוד ודו"ק:
איברא דראייתו מרש"י לא הבנתי וממקום הראי' שם הסתירה מני' ובי' דהתם פריך מדג טהור שמלחו עם דג טמא מותר מאי לאו בשניהם מלוחים ומסיק דאסו' רק התם מיירי בטהור מליח וטמא תפל ולדברי האו"ה קשה מאי פריך משם לרבא הא התם הוא מדרבנן דציר דגים לכ"ע דרבנן הוא כמבוא' להדיא בש"ס ופוסקים דשאני ציר דזיעה בעלמא הוא ולמה יאסרו הדגים מציר הדג טמא ונימא איידי דטריד למפלט לא בלע ואין לומר הטעם משום דדגים רפו קרמייהו ופלטו מיד והדר בלעו דהא תרווייהו דגים נינהו ובשנח זה כבר נח זה וכן פירש"י הטעם גבי בשר דמות' למלוח שני חתיכות משום דאיידי דטריד וכשנח זה כבר נח זה ואפשר לומר דהאו"ה סובר דבלעו לאחר פליטתן מציר הדג טמא כיון דכבר פלטו צירן לא שייך איידי דטרוד אבל רש"י דלא סבר להאי טעמא רק משום דכשנח זה כבר נח זה ולאחר שפלט סובר רש"י דכבר פסק כח המלח כמבואר לעיל סי' ס"ט ולכן אי אפש' לכוין הכוונה זו ברש"י ועוד קשה על דעת או"ה גופיה דמאי פריך משם דילמא התם מיירי בסילקן קודם גמר פליטתן ואמרינן איידי דטריד אלא וודאי דלא שייך בזה כלל איידי דטריד כו' דדווקא גבי דם אמרינן הכי וכמ"ש הש"ך ובפרט לפי מה שכתב הרא"ש פכ"ה דאם הדגים הם בקשקשייהו אמרינן איידי דטריד ונקטינן כוותיה לעיל סי' ע' פשיט' דלא פריך מידי דילמא התם בקשקשים מיירי ואין לומר דהא הקשקשים הם כמקום קליפה ומליחה אינה אוסרת רק כדי קליפה וא"כ קשיא סיפא דטהור תפל וטמא מלוח אסור דמ"מ קשה לוקמי בשמנים דאוסרים כולם כמ"ש הרשב"א בת"ה ודו"ק ע"כ העיקר כדברי הש"ך וכן משמע מדברי התוס' והרא"ש והר"ן גבי עופות דכתבו דגם העופות נאסרים משום שבלעו ציר הדגים ודם שמלחו אינו רק דרבנן וגם חענ"נ נמי אינו רק דרבנן כמ"ש התוס' והר"ן וקשה נימא אעופות דטרידי למיפלט ציר לא בלעו מציר הדגים אלא וודאי כמ"ש הש"ך ושאר פוסקים דדווקא גבי דם אמרינן הכי ולא בציר וכן משמע מהני אטמהתא דהיו נאסרים משום ציר הנפלט מהם ולדעת או"ה דהבשר אינו נאסר מחמת הגבינה למה יאסרו ועיקר כמ"ש הש"ך:
ואפילו במקום כו' מ"מ צירו כו' עיין פלתי שגמגם בזה ממה שהקשו התוס' והרא"ש ושאר פוסקים על רש"י מהני אטמהתא ושאר דברים דלמא התם האיסור היה מחמת הציר אבל מנ"ל שהבשר יקרא רותח ולכן כתב שנראה שדין הציר והבשר שוין ואני תמה עליו דהא הרשב"א והר"ן נמי הביאו ראיה התוס' ככתבם וכלשונם ואינהו כתבו להדיא דאפי' במקום שאין הבשר אינו נאכל מ"מ הציר הוא אינו נאכל כדכתיבנא לעיל משמייהו ובאמת הפוס' לא כתבו כן רק לסתור דברי המתירין בשר נבילה שנמלח בבשר שחוטה וז"ל התוס' הר"ר יעקב ישראל התיר פעם אחת גיגית מלאה בשר שנמלחה עם חתיכת נבילה כו' ע"ש וע"ז מקשו הנ"ל ותירצו דכל מליחה לקדירה מקרי רותח ואין להקשות מנ"ל זה דבאמת עיקר הוכחתם לזה מדם שמלחו דהוי כרותח ובקדשים השיעור היא שלא יהי' נאכל מחמת מלחו כמבואר בגמ' דמנחות יכול תבינהו וע"ז אמרו וכן לקדירה אלמא כיון דאינו נאכל מחמת מלחו הוי כרותח דדם קדשים דקאמר התם דנפיק מתורת דם והיינו כיון שאינו נאכל מחמת מלחו ואמרינן התם וכן לקדירה אלמא דגם מליחה לקדירה הוי הכי וזה ברור בכוונת התוס' וכן כתבו כל הפוסקים דאפי' במקום שאין הבשר אינו נאכל מ"מ הציר הוא אינו נאכל וברור הוא בסברא ובדין וכן עיקר:
צלי רותח כו' דעת המחבר דדוקא בעי שיהיה רותח אבל צונן די בהדחה וכדעת הפוסקים שהביאם הש"ך ס"ק כ"א עיי"ש אבל דעת התוס' ושאר פוסקים שהביא הש"ך דאפי' בצוננים דינא הכי ובפרק כיצד צולין כתבו התוס' אהא דאמרינן סכו בשמן תרומה אם חי הוא ידיחנו ואם צלי יקלוף את החיצון היינו אפי' בצוננים והנה בש"ס מקשה התם אשמואל דסבר תתאה גבר מהא דיקלוף ליתסר לגמרי וקשה מאי קושי' דילמא שמואל מוקי לה למתניתין בצוננים ואפ"ה בעי קליפה כדעת התוס' ונראה לפי מה שהקשו התוס' גבי הא דנקט יקלוף את מקומו והקשו התוס' דהרוטב שיש באותו כדי קליפה יאסר כ"נ ותירצו דאין שם רק רוטב מעט והוי כמו סיכה דמשהו עביד והנה לכאורה יקשה על תירץ זה דמאי פריך הש"ס לשמואל דאמר תתאה גבר מסכו בשמן של תרומה הא לרב נמי קשיא רישא דמתני' דנקט יקלוף קושי' התוס' דיחזור ויאסור כדי נטילה ע"כ דסיכה משהו עבדא ליה ומאי קשיא לשמואל טפי מרב וצריך לומר לפמ"ש המג"א דהיכא דאינו אסור רק מחמת אדמיקר ליה בלע אינה אוסרת הקליפה ולפ"ז מרישא לא הוי מצי לאקשויי די"ל דמיירי בחרס צוננת והפסח נגע למטה ולרב למעלה למר כדאית ליה ולמר כדאית לי' ולכן אינה אוסרת כיון דאינו רק חומרא בעלמא וכמ"ש לעיל באורך רק התוס' הוצרכו לזה למסקנא דמיירי בחרס רותח וא"כ בס"ד דמיירי בחרס צונן ע"כ הפסח הוי רותח דאל"ה אין לאסור כלל וכיון דרישא מיירי בפסח רותח סיפא נמי מיירי בכה"ג ופריך שפיר ודו"ק. ויש לגמגם בזה די"ל דרישא נמי מיירי בפסח צונן רק בחרס רותח ומלשון נגע אין להוכיח כמ"ש התוס' וסיפא נמי בהאי גוונא מיירי וצ"ל דמשמע להו להתוס' דבכל ענין מיירי אפילו ברותח דאלת"ה כי היכא דמפליג בין צלי לחי לפלוג ולתני בצלי גופי' בין רותח דלא סגי בקליפה לצונן דסגי בקליפה אלא וודאי משמע דצלי דנקט הוא בכל ענין ודו"ק:
והה"ד אפוי ומבושל ונראה דהיינו דווקא דנפל לאיסו' לח כמו כותח אבל בדבר יבש כגון בשר אף שיש בו לחלוחית מ"מ לא אסו' וכן משמע מדברי הש"ס פכ"ה דאמרינן צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת שלא יהיו נוגעין זה בזה ופריך וכי נוגעין זב"ז מאי הוי צונן בצונן הוא וקשה דילמא מיירי בבשר מבושל וכיוצא בזה וכן מוכח במסקנא דמיירי בבשר מבושל דאורחיה בהדחה דבשר חי אפי' לכתחילה כיון דאורחיה בהדחה כמ"ש המחבר בריש סי' זה אלא דוה אינו רק באיסור צלול אבל בדבר גוש וודאי סגי בהדחה ומ"מ קשה לי דהא בפרק כיצד צולין אמרינן חם לתוך צונן קולף צונן וצונן מדיח ומשמע דצונן בצונן סגי בהדחה וצ"ל דמיירי בבשר חי ולפ"ז ל"ל להש"ס על חם לתוך צונן אדמיקר ליה בלע קליפה מיהו ליבעי ותיפוק אפי' נימא צונן גמור חשבינן לה מ"מ כיון שכבר נתבשל אפי' צונן בצונן צריך קליפה כיון דהתם צלול הוא דמיירי בבשר שנפל לחלב ועוד דצונן לתוך צונן משמע דומיא דחם לתוך צונן ודוחק לומר דהך חם לא נתבשל עדיין דזה דחוק דהברייתא נקט סתמא ומשמע בכל ענין ומדברי התוס' פרק ג"ה נראה דהיינו דווקא בבר גוזלא דרכיך וכ"נ מדברי המרדכי שם אבל מדברי התוס' פ' כיצד צולין משמע דאפי' התם דמיירי בגדי נמי דינא הכי אפי' בצונן ואפשר דגדי נמי רכיך וצ"ע וכתב הש"ך דדעת רש"י ג"כ הכי הוא וכ"כ רש"י להדיא פ' כיצד צולין ובזה מיושב מה שמקשין על רש"י דסב' בכבוש אינו רק בחומץ וציר מאי חידושיה דבשר בחלב דאי תרי ליה כולי יומא בחלבה שרי הלא גם בשאר איסורין הדין כן ולפ"ז ניחא די"ל דהיינו חידושיה דבשאר איסורין דבצלי דרכיך אסור מן התורה ובב"ח דלא הוי דרך בישול שרי מן התורה ולפ"ז קשה לדעת הרא"ש דדייק מהאי דכבוש אסו' הא הרא"ש סבר דצלי אפי' צונן ואי מתבלו בתבלין כולה אסור דילמא היינו חידושיה דבב"ח ואכתי מנ"ל כבישה בדבר יבש שלא נתבשל עדיין ואפשר דדייק להו מדנקט כולי יומא ומ"ש יום דנקט אלא וודאי מדין כבישה נגעו בה ולכן בעינן יום שלם ודו"ק: