חידושי מהראל על שחיטה וטריפות· רבי אריה לייב צינץ
הלכות בשר בחלב · סימן פז
ואחד לאיסורי הנאה כו', והקשה דו"ז הגאון בספר כרתי ופלתי סק"א דל"ל קרא דלא תבשל תיפוק ליה מלא תאכל כל תועבה בשלמא למאן דאמר דהוה מחייב בב"ח במלקות אהנאה י"ל דאיצטריך קרא למלקות משא"כ לשטת הרמב"ם דסבר דלא היה לקי אהנאה קשה דל"ל ל"ת תיפוק ליה מלא תאכל כל תועבה, וא"ל דצריך קרא אאיסור הנאה דהרמב"ם פסק כר' אבוהו דכל מקום שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע ע"ש, ומה שנראה לפענ"ד ליישב והוא דמבואר ברמב"ם פרק י"ד ממאכלות אסורות הלכה י"א דבבשר בחלב אפילו אם עירב בו דבר הפוגם מ"מ חייב משא"כ בשאר איסורים והטעם דבב"ח אפילו שלא כדרך הנאתן נמי חייב משום דלא כתיב ביה אכילה דנפקא לן מלא תבשל וא"כ אי הוי נפקא ליה מלא תאכל כל תועבה הוי פטור בשלא כדרך הנאתן לכך איצטריך לא תבשל לחייב אף שלא כדרך הנאתן ודוק:
ויותר נראה עפ"י מאי דאיתא בגמרא דחולין דף קט"ו אמר רב אשי מנין לבשר בחלב שאסור בהנאה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי בבל תאכל ופריך שם אלא מעתה מעשי שבת ליתסרו ומשני דאמר קרא קודש היא קודש ואין מעשיה קודש ופריך תו חורש בשור וחמור ליתסרו ומשני השתא מעשי שבת דחמירא אמרת היא קודש ואין מעשיה קודש חורש בש"ו לכ"ש עיי"ש בגמרא ופרש"י אבל בב"ח לא אמרינן האי ק"ו דמסתבר לן דקרא עלה קאי דהתם אכל תועבה גופה עיי"ש והקשו בתוס' ד"ה חורש בשור וחמור כו' וקשה למה לא יחשוב בישול שבת תועבה גופה כבב"ח, ונראה דהיינו טעמא דבב"ח הבישול ניכר אבל מעשי שבת אינה ניכר שנעשה בשבת עכ"ל התוספות שם, ויש להבין בתוס' שכתבו דבבשר בחלב ניכר הבישול הא בחלב אינו ניכר הבישול וצ"ל כי בטועמו טעם בשר בהחלב ניכר הבישול וכהנה בסוגית דטיפת חלב אפליגי אמוראי אי אפשר לסוחטו מותר או אסור ולמאן דאמר דאוסר הוא אפי' נסחט האיסור לגמרי מ"מ אסור, ומבואר בפוסקים הטעם כיון דנאסרו ע"י צירופן הבשר נעשה איסור מחמת עצמו וכן כתבו התוס', וקשה מנ"ל דאסור הא לא נפקא רק מל"ת כל תועבה והתם דווקא בניכר הבישול והכא מאי ניכר יש כאן, אך אי אמרינן דנפקא לן מלא תבשל שפיר י"ל דכאן דבישלו יחד וצרופין אוסרין הבשר נעשה איסור מחמת עצמו ושפיר י"ל דאפשר לסוחטו אסור והרמב"ם דפסק ג"כ בבשר בחלב אפ"ל אסור ולכן איצטריך לא תבשל אפי' היכא דאין הבישול ניכר וא"ש ודוק:
ואפשר שטעמו של ר"א דנפקא ליה מלא תאכל כל תועבה דסבר ג"כ אפשר לסוחטו אסור וכיון דנפקא ליה מלא תאכל כל תועבה א"כ אייתר ליה חד לא תבשל ולמאי אתי וע"כ לאפשר לסוחטו אתי:
ובזה י"ל ג"כ דעת הרי"ף דלא פסק האי אפשר לסוחטו כלל אפי' בב"ח ותמהו עליו כל הפוסקים דהא שמואל ור"י הלכה כר"י וגם רב סבר אפ"ל אסור ולמה לא פסק כוותייהו ע"ש ולפמ"ש א"ש דמשמע ליה להרי"ף כיון דר"א דהוי בתראי נפקא ליה איסור בב"ח באכילה מלא תאכל כ"ת ומהתם לא מוכח רק היכא דהתועבה ניכר ואפ"ל מנ"ל אלא ע"כ דסבר רב אשי אפשר לסוחטו מותר והרי"ף לא ס"ל סברא הנ"ל מיהו בדעת הרמב"ם י"ל כמ"ש דרב אשי ס"ל אפ"ל אסור וא"ש ודו"ק:
ובזה י"ל מה שהקשה הכרתי ופלתי דל"ל אסור י"נ מוישתו יין נסיכם ותקרובת מן ואכלו ז"מ ותיפוק דהוא בכלל לא תאכל כ"ת ולמ"ש ניחא דהתם נמי אינו תועבה ניכר משא"כ בב"ח הבישול ניכר כמ"ש התוס' שם ודו"ק. גם מ"ש הפלתי באם בישל כזית בשר עם ע' זיתים חלב דמשום לא תאכל כל תועבה ליכא כיון דאינו ד"ב וא"כ הבשר מותר לכך איצטריך לא תבשל ותמיהני על זה כי מבואר מדבריו דמשום לא תבשל מחייב אף שלא כ"ב מזה אינו כמבואר בגמרא בכמה דוכתי ד"ב אסרה תורה ואי תרי ליה כולה יומא בחלבה שרי ואם כדבריו הי' לנו לאסור בכבוש כיון דקיי"ל אך דלא תבשל א"ו אף לדידן דנפקא לן מלא תבשל דהוציא הכתוב אכילה בלשון בישול אינו חייב רק דרך בישול וזה ברור ודו"ק:
והנה מענין צלי קדר אי קרי דרך בישול א"ל הביא הפלתי ראי' בשם הר"ן במסכת סנהדרין (דף ה) דאין לקרות בחלב בצירי משום דרך בישול אסרה תורה ופרש"י ותוס' דבחלב אינו דרך בישול וכ' הוא ז"ל דנהפוך הוא דהתם אליבא דמ"ד יש אם למסורת משא"כ לדידן דקיי"ל יש אם למקרא לא מוכח משם מידי ולפענ"ד יש לומר דמ"מ כיון דמוכח משם דחלב אינו דרך בישול מהכ"ת נפיש פלוגתא ולומר דפליגי דבזה ודאי לא פליגי אי הוי דרך בישול או לא וכן מוכח מדברי תוס' שהקשו אהא דאמרינן שם דרך בישול אסרה תורה מהא דמרבינן בפסחים צלי קדר דהוי בישול ותירצו דבשל מבושל מ"מ וקשה מאי הקשו הא לדידן דקיי"ל יש אם למקרא הוי צלי קדר בכלל וגם ל"ל דבשל מבושל תיפוק דמשום בב"ח הוי בישול ואף שקצת יש ראיה לדברי הפלתי מהא דפסק הרמב"ם דחייב על צ"ק בפסח משום בשול ותמה הכ"מ עליו דכיון דפסק צלאו ואח"כ בישלו חייב מנ"ל צ"ק עיי"ש, ולדברי הפלתי ניחא די"ל הא דבעינן בשל מבושל היינו דוקא למ"ד יש אם למסורת משא"כ לדידן אפי' בב"ח הוי צלי בכלל בישול וה"ה לענין פסח וא"ש מ"מ לא נהירא דהא בגמרא דפסחים דמרבינן צלי קדר מבמ"ב הוא לר' ור' סבר בסנהדרין יש אם למקרא ולמה לי בשל מבושל הא אפי' בבב"ח הוי בישול. ומיהו לזה י"ל דאדרבא מפרש"י יש קצת ראיה לדברי ד"ז הגאון דרש"י פי' בפסחים צלי קדר מים הנטפלים משמנו ולא פירש בפשיטות צלי קדר שטיגנו בשומן דלרבנן דבעי בשל מבושל אצלאו ואח"כ בישלו צלי קדר לא הוי בכלל דאין זה דרך בישול ולרב דסבירא ליה בשל מבושל לרבוי אף צלי קדר מתרבא אע"כ משום דקשה ליה לרש"י לרבי דס"ל יש אם למקרא וא"כ לא צריך קרא להכי וא"כ גם מדברי הרמב"ם ליכא ראיה דע"כ לומר דהרמב"ם שפסק צלי קדר כסתמא משמע אפילו במים הנטפלים משמנו אסור וא"כ הדרי קושיא הכ"מ לדוכתי' אמנם כבר הארכתי בחידושי בישוב דברי הרמב"ם ואין כאן מקומו אכן מדברי התוס' בסנהדרין לא משמע כן דא"כ הו"ל בפשיטות רבי לשיטתי' דס"ל יש אם למקרא וגם הוי דרך בישול אלא ודאי ס"ל כמ"ש דלא פליגי בהאי כלל ולכ"ע לא הוי דרך בישול וראייתם נכונה ודו"ק:
עוד הביא ראיה שם דמדאמר ר"ל מניין לבב"ח שאסור שנאמר ובשל מבושל יש לך בישול אחר שהוא כזה ואיזה הוא בב"ח, והך בישול ע"כ לאו צלי הוא דצלי מצותו בפסח ולכאורה נהפוך הוא דבפסח קיי"ל דאף צלי קדר נמי אסור וא"כ אף צלי קדר הוא בכלל בישול אך לפמ"ש התוס' בחולין (דף קט"ו) דלית ליה לר"ל הך דרשות דדרשינן פרק כ"ש וא"כ לר"ל לא אמרינן דבצלאו צלי קדר דחייב בפסח ואין צלי קדר בכלל וא"ש ומוכח דצלי אינו בכלל בישול אך זה שהביא ראיה לתרץ מה שמקשי' העולם דמנ"ל בגעולי מדין דטעם כעיקר מן התורה דילמא לא צוה התורה להגעיל רק משום שמא יבשל הישראל בשר ואינו ישראל בישל חלב או להיפך וע"כ תירץ דלמה צוה התורה ללבן דבר הבא באש הא צלי מותר מן התורה ומזה מוכח דצלי מותר אי משום הא לא ארי' דבלא"ה נלענ"ד לתרץ ע"פ מ"ש הטור לקמן סי' צ"ג באם בישל בקדרה של בשר דגים מותר לבשל בו חלב שכבר נלקח טעם בשר וכן מבואר בסוף עבודת גלולים דבהיתירא בלע אף דבר הצריך ליבון די בהגעלה וא"כ קשה למה צותה התורה ללבן דבר הבא באור הא אינו אסור רק משום בשר או חלב דבשאר איסורין טכ"ע לאו דאורייתא ודי בהגעלה דהוי היתרא בלע אלא וודאי דבגעולי מדין אפילו בשאר איסורין טכ"ע דאורייתא וא"ש ודו"ק. ומה שהביא ראיה מכחל דמדאמרינן כחלא עלי בשרא שרי מאי טעמא חלב שחוטה מדרבנן יקשה מאי ארי' חלב שחוטה הא צלי בלא"ה אינו רק מדרבנן א"ו דצלי מן התורה גם זה אפש' לדחות למ"ש התוס' שם דאע"ג דדם שצלאו אינו עובר עליו מ"מ עד שלא נתבשל הוי דאורייתא והה"ד נמי דל"ל משום דצלי אינו רק מדרבנן דמ"מ כיון שהוא חלב גמור וראוי לבישול דאורייתא היא ראוי להחמיר אי לאו דחלב שחוטה דרבנן ואף דלא דמי לדם כ"כ מ"מ עדיפא לי למימר דחלב שחוטה דרבנן ולא משכחת בחלב זו בישול דאורייתא כלל, ובזה י"ל קושי' התוס' שהקשו ארש"י דסובר דם הכבד דרבנן האיך אמר כיון דם דאורייתא ולפ"ז ניחא דהכי פירושו דם דאורייתא ולא שהוא דם הכבד שאינו רק מדרבנן מ"מ יש לגזור אטו דם תורה משא"כ חלב שחוטה מדרבנן ואף שצלי אסור עכ"פ מדרבנן מ"מ אין לגזור כמו בכבד כיון דחלב שחוטה דרבנן ואין להקשות דגם בדם איכא תרתי דדם שצלאו אינו עובר עליו כמ"ש התוס' שם דרש"י לשיטתיה אזיל דס"ל דם שבישלו ד"ת והתוס' הקשו שפיר לשיטתיה דאינו רק מדרבנן אבל לרש"י לא קשה מידי גם מה שהביא עוד ראיה מהא דאמרינן בב"ח חידוש הוא דאי תרי ליה כי"ב שרי ולרש"י דפי' דכבוש אינו רק בחומץ ניחא חידושיה טפי בצלי א"ו צלי מדאורייתא ומהא נמי לא ארי' דבלא"ה נמי קשה אף דצלי ד"ת נימא במליחה האי חידושי' דהוי במליחה נמי רבותא דהוי כרותח דצלי ועדיף מכבוש לרש"י א"ו באמת תרי ליה לאו דווקא, רק כל דלא הוי דרך בישול ולא מוכח מידי ומחוורתא כדעת הר"ן דצלי אינו דרך בישול מהך דסנהדרין וכמ"ש ונכון וברור ודו"ק:
אמנם הפרי חדש הסכים לאסור אפי' בצלי מטעם דפסק הרמב"ם והמחבר גבי מעושן ומבושל בחמי טבריא דאין לוקין עליו אבל מ"מ אסור מדברי תורה כמ"ש ה"ה והה"ד נמי בצלי ודחה ראיה דסנהדרין דה"ק דאא"ב דהוי חלב צלול היינו דנקט קרא דלא תבשל משום דעיקר בישול הוא בצלול אבל אי אמרינן דחלב דקרא היינו תרבא לא הוי ל"ל לישנא דבישול דטפי שייך בצלול עכ"ד ולשון דנקט בש"ס ד"ב אסרה תורה משמע דהתורה לא אסרה רק דרך בישול וזה אינו דרך בישול ואפשר דהירושלמי פליגא אגמרא דידן וצ"ע לדינא ודו"ק:
סעיף ב' ועוף כו', זה דעת רוב הפוסקים אך המהרא"ט כתב שקשה להקל נגד התוס' דכתבו דבשר עוף בחלב הוי ד"ת ולי נראה שאין ראי' כלל מדברי התוס' וקצת משמע בהיפוך דהנה התוס' כתבו בפרק כל הבשר אהא דאמר אגרא עוף וגבינה נאכל באפיקורין ומפרש התוס' דעוף תחילה ואח"כ גבינה וכתבו התוס' בד"ה עוף וז"ל והעולם נוהגים שלא לאכול גבינה אפילו אחר ב"ע ואע"ג דתניא אגרא כו' אפשר דהיינו משום דסבר בשר עוף בחלב לאו דאורייתא ולא קיי"ל הכי עכ"ל ומזה הבינו דהך דלא קיימא לן הכי קאי אבשר עוף לאו דאורייתא אבל אי אפשר לומר כן דלפ"ז קשה היכא כתבו דילמא משום דסובר כו' משמע מזה דלא פסיקא להו דהיינו טעמא דאגרא והא וודאי דכל טעמא דאגרא הוא משום דבשר עוף בחלב לאו ד"ת דבלא"ה לא מסתבר כלל למימר דנאכל באפיקורין דמהכ"ת וכן משמע ממאי דהקשה לקמן אי סובר כר"ט אפי' חי' נמי ומאי קושי' דילמא סובר דהוא ד"ת רק בעוף הוא טעם אחר ואף שיש לדחות קצת מ"מ משמע כמ"ש עיי"ש. ועוד דמשמע מדבריהם שאין טעם זה מוכרח רק כתבו בלשון אפשר וטעם זה מספיק ונכון וברור הוא ואם כוונתם דאפשר דלא קיי"ל בשר עוף לאו דווקא הל"ל אפשר דלא קיי"ל הכי ע"כ נראה לי לברר כוונתם דלפי האמת דקיי"ל כב"ה במתני' דלא עולה ולא נאכל אלמא דלא מפלגינן בין לדרבנן לדאורייתא לענין העלאה למאי שכתבו שם באותו דיבור דאגרא סבר כבית שמאי ופשיטא דלא קיי"ל כוותי' ואפילו לתי' השני ש"ש ממש די"ל דאנן לא קיי"ל כוותיה דר"ח אמר סתם אכל בשר אסור לאכול גבינה משמע אפילו בשר עוף והמשך דברי התוס' כך הם דשמא הא דקאמר אגרא עוף כו' היינו משום דסבר ב"ע ל"ד ולא קיי"ל הכי להקל משום טעם זה דאפשר דלא מפלגינן כי היכא דלא מפלגינן בהעלאה ואפשר דסבר כב"ש או מדרב חסדא מדאמר סתם כמ"ש וזה נ"ל ברור ואין דמדומי ראיה משם ואדרבא משמע להיפוך דגמגמו בטעם זה משמע דלא קיי"ל בשר עוף בחלב דאורייתא דאל"כ פשיטא שיש לחלק ביניהם וזה ברור:
אך הראש כתב בפ' כ"ה דר' עקיבא לא פליג אחכמים דאי הוי פליג לא הוי הלכתא כוותי' דהלכה כר"ע מחברו ולא מחביריו והנה התוס' כתבו התם דרבנן סברי בשר עוף בחלב הוי מ"ת ולפ"ז י"ל סברת הרא"ש דאין הלכה כר"ע מחביריו ומ"מ גם דברי הרא"ש אינם מוכרחים וכ"כ הרשב"א בת"ה להדי' דאף דחכמים פליגי עליו גם שמואל פליג מ"מ ליתא הילכתא כוותייהו דכולן סוגיין היא דבשר עוף בחלב דרבנן ע"כ ולפ"ז י"ל דגם התוס' סברי הכי ואין ראי' וכן משמע מדברי התוס' בביצה ובחולין לין וכן עיקר כדעת התוס' ודו"ק:
סעיף ג' בהמה טהורה כו'. וכ' הרמב"ם דבב"ח הוא מן הנקברים ואפרו אסור ובפלתי כתב דיש להבין למה אסור האפר הא אי הוה ברור דנסחט טעם החלב בבירור הוי מותר וא"כ בנשרף לאפר דודאי נסחט בבירור טעם החלב למה אסור השתא בחתיכה קיימת הוא מותר בשריפתו לכ"ש ולא הבנתי דבריו דהתורה אסרה לבב"ח בהנאה ומה לי אם יהנה בעין או שיהנה באופן שישרפנו ואז יהנה ממנו ומ"ש דנסחט טעם החלב בבירור לא הבנתי דליכא דמיון כלל דהתם נסחט החלב לגמרי וליכא בב"ח כלל לאפוקי בנשרף דיש כאן אפר מבש' ובחלב באכילה והקיטור דמי וזה ראיה מאכילה והוי כעץ בעלמא אבל מ"מ בהנאה אסור שפיר ודו"ק:
סעיף ד' ביצים כו', מקור דין זה הוא מש"ס מסכת ביצה וגרסינן שם השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות ר' יעקב אומר אם היו מעורות בגידין אסורות ופרש"י גמורות היינו בחלמון לבדו וע"ז פליג ר' יעקב ואמר דמעורות אסורות והרשב"א פירש בחלמון וחלבון מיירי גמורות ובלא"ה לא ורשב"א סובר דווקא גמורות בכיוצא בו נמכרות בשוק וקליפתה קשה אבל אם הקליפה לחה לא הוי גמורות ואסורין ונמשכו אחריו הבעה"ת והאגודה ואו"ה ולדידהו צ"ל דר"י מיקל טפי מת"ק דרבנן סברי גמורות בקליפה קשה דווקא ור"י סבר דבלא מעורות אפי' אינם גמורות נמי מותר וזה דוחק דהול"ל אם אינם מעורות מותרות כיון דת"ק נמי מודה בהוי מעורות דהוי אסורות ואפשר שדעתם ז"ל דלא אמר ר"י למילתא על הת"ק לפלוג עלה רק דר"י ח ר באנפי נפשי' וברייתא תני לה משמי' דר"י דס"ד דשלל הוי מעורות ולפ"ז כרבנן פשיטא דלא אתי ויותר קשה ללישנא בתרא דאמרינן דהך דהאוכל מן האשכול נימא ר"י הוא ומשני ממאי דאמרינן מהנך דתלי' באשכול דלמא אשכול גופה ולפ"ז לס"ד כש"כ דאתי' כרבנן וגם זה משני דתיתי הברייתא דלא כמאן ובפלתי תירץ דטעמייהו דגזרינן אטו ביצת טריפה ודבריו תמוהים דהא לב"ה דגזרינן אטו ביצת טריפה אפי' בכמוה נמכרת בשוק נמי אסרו והרשב"א התיר עכ"פ בנ"ב ואפש' דסבר דבזה לא גזרו והנלענ"ד ליישב דעת רבותינו דהנה התוס' כתבו במסכת ביצה הטעם דאסרו ב"ה ביצת נבילה משום דגזרו אטו ביצת טריפה ויש להבין דלמא לא גזרו בב"ח משום ביצת טריפה ותירצו דבשר עוף בחלב לאו דאורייתא לא ס"ל מטעם מהרש"א עיי"ש ודו"ק, וצ"ל דבב"ח לא גזרינן כולי האי דבגמורות אינה בכלל בשר דהתורה לא אסרה רק בשר בחלב וכיון שכמוה נמכרת בשוק ע"כ דלא הוי בשר דאם גם זה הוי בשר לא משכחת לה בעיתא בכותחא אע"כ צ"ל דבהא גזרינן אטו ביצת טרפה, ויש להבין מאי טעמייהו דהא ע"כ ג"ש לא גזרינן משום טרפה דאי גזרי אפי' בכמוה נמכרת בשוק נמי ליתסר כטעמייהו דב"ה באמת ואין לומר דהכי כ"ע מודו דאסור משום דחשוב כגוף התרנגולת והוי כמו בשר דלפ"ז בעיתא דקתני מן השלל של ביצים טהור ושלל היינו לפחות מעורות מעט כמו שפירש"י בביצה ואי חשוב נבילה שאין כמוה נמכרת בשוק דאסורה ומן השלל פסק דטהור כהאי ברייתא משמע דליכא מאן דפליג עלה וצ"ל דדוקא ליגזר אטו ביצת טריפה בהא פליגי ב"ש דמהיכא נגזור כיון שהוא שני גופין וגם לא שכיחא טריפה ודבר מופרך הוא איסורין של זה לא כאיסורין של זה ובהא לא גזרו ב"ש אבל באין כמוה נמכרת איכא למיגזר דאכל מגוף התרנגולת כיון דדמי לה ובהך גזירה כ"ע מודו רק אי גזרינן אטו ביצת טריפה בהא פליגי ולהכי לענין טומאה דאפושי טומאה לא מפשינן לא גזרינן הכא וגם ר' יוסף ידע מזה כמ"ש בפלתי וזה מוכרח ג"כ בדעת כל הפוסקים כמ"ש עיי"ש ולפ"ז קשה על ר"י דסבר דדוקא מעורות אסורות ובאינם מעורות אפי' באין כמוה נמכרת בשוק שרי ואב"ה ואפי' בביצת נבילה שרי וזהו דוחק ואם נאמר כן ג"כ לא קשה על שיטת הרשב"ם דאיפלוג ר' יעקב י"ל דבאמת רבנן מודו דאפילו במעורות לא הוי גוף התרנגולת רק משום גזירה דגוף העוף דבהא כ"ע מודו דגזרי' אך ר"י לא גזור וצ"ל דטעמי' דמדינא אסו' כמ"ש בפלתי ופריך שפי' אלא דשני' דחוקא דר"י פליג אב"ש וב"ה ובגמ' מהדר לתרץ בריית' אליבא [דכולי עלמא] ע"כ נראה דגם ר"י לא פליג ואפושי פלוגתא לא מפשינן וטעמיה דר"י דלא גזור היינו משום דסבר בשר עוף בחלב לאו דאורייתא ודווקא בנבילה דהוי דאוריית' ג' גזרינן משא"כ בב"ח ולפ"ז קשה מאי טעמא דר"י דמעורות אסורות דליכא למימר משום גזרה דא"כ אף בלא מעורות ליגזור אך י"ל דר"י סבר דבנבילה גזרינן בכל גווני אפי' באינו מעורות משום דהוי דאורייתא משא"כ בבע"ב דרבנן לא שייך לאסור משום גזירה דבשר עוף גופא גזירה היא והוי כמו גזירה לגזירה והנה אנן קיי"ל דאסור להעלות על השולחן ב"ע וגבינה משום דגזרינן העלאה אטו אכילה אע"ג דהוי דרבנן וש"מ דאפי' בדרבנן גזרינן לגזירה ומאי פריך דילמא גזרינן במעורות ובאינו מעורות לא גזרינן דלא הוי רק איסור דרבנן, ועוד למ"ד דגזרינן גזירה לגזירה י"ל באמת בנבילה הוי מותר באינו מעורות, רק דגזרינן אטו מעורות ומעורות משום תרנגולת גופיה ובדרבנן לא גזרינן רק במעורות לבדו ולעולם לא חשיבי כבשר וצ"ל דמאן פריך האי קושיא ר' יוסף והנה בריש כ"ה דייק ר"י מהך דהעלאה דאסורה אפי' בבשר עוף בחלב ד"ת דאי לאו הכי הוי גזירה לגזירה אלמא דר"י סובר דלא גזרינן גזירה לגזירה והלכך פריך שפיר לרב יוסף דע"כ סבר בע"ב דרבנן דאי הוה מן התורה ליגזור אפי' באינו מעורות כמו בנבילה כש"כ וכיון דהוי דרבנן קשה למה אסור ביצים מעורות דהוי גזירה לגזירה וצ"ל דביצים מעורות כמו בשר גופא דמי ופריך שפיר דלחייב משים נבילה ואביי שני ליה ג"כ לשיטתיה דאביי סבר דב"ע בחלב דרבנן ואפ"ה גזרינן העלאה אטו אכילה כמ"ש אביי בריש כ"ה עיי"ש:
ולפ"ז יש לומר דטעמא דר"י הוא משום גזרה ובאינו מעורות לא גזרינן כמ"ש וכ"ז לר"י אבל לרבנן דסברי דווקא גמורות לא מצי ר"י לאקשויי די"ל דטעמייהו הוא דגזרינן גם לגז' אבל בטומאה לא גזרינן וא"ש ודו"ק:
ושמעתתא מרווחא טפי להרשב"ם וסיעתו דלרש"י והרשב"א תיקשי הא דשנינן גבי מן האשכול של ביצים דפרישו מן האשכול גופא ולדידהו לוקמו באינו גמורות דלכ"ע הוו כבשר ודחק הרשב"א בישוב ולרשב"ם ניחא כיון דבלשון חכמים י"ל דאפילו באינו גמורות לא אסרה תורה משום דהוי כבשר רק משום גזירה ולהכי קאמר דמן האשכול גופא אפילו ת"ק מודה כיון דהוא אינו מחלק בין גמורות משמע בכל גווני לא אסרה תורה רק מטעם גזירה דווקא בגמורות ודו"ק:
ובזה י"ל ג"כ דעת המרדכי דפ"ק דביצה דז"ל שם כן פי' רשב"ם שנגמר לגמרי קליפתה החיצונה אבל אם לא נתקשה הקליפה החיצונה כדרך שנמכרת בשוק דין בשר עליו לכל דבר ודווקא לענין בב"ח שרינן ביצים גמורות אבל נתנבלה בשחיטה אסורה איסו' דאורייתא והכי תנן בעדיות ביצת נבילה כל שכמוה נמכרי' בשוק ב"ש אוסרין עכ"ל ודבריו תמוהין דמשמע דאסורה ד"ת ולפי זה ברייתא דשלל הוא דלא כמאן לא כב"ש ולא כב"ה וגם סותר דבריו ממ"ש בפ' כ"ה דטעמא משום דגזרינן אטו ביצת טריפה בשם הבעה"ת ובעה"ת סובר כשיטת רשב"ם לפ"ז יש לפרש דבריו דסבר הטעם משום דגזרו אטו עוף עצמה וזהו באינה גמורות אבל גמורות לא גזרינן כמ"ש וכ"ז בב"ע דהוי דרבנן משא"כ בנבילה דהוי ד"ת גזרינן אפילו בגמורות ולפי זה הכא הכי פירושו דווקא לענין בב"ח שרינן ביצים גמורות משום דהוי דרבנן או משום דלא גזרינן דכיון שנגמרה בידוע שאינו אסור תורה כמש"ל אבל נבילה אסורה אסור תורה והלכך גזרינן אפילו בגמורות או דסבר גם כן הטעם דלא גזרינן בגמורות היינו משום דסבר בשר עוף בחלב לאו דאורייתא ואתי שפיר ודו"ק היטב:
שמעתתא דטיפת חלב זו מכתבי שחברתי בילדותי כבר שיתסר ובר
שיבסר ולאריכת הזמן וטלטולא דגברא חסר רובן ונשאר מעט מזעיר. הקשה הכרתי ופלתי וז"ל אך קשה לי במאי דפריך הגמרא וסבר רב גדי אסרה תורה ולא חלב והא"ר חצי זית בשר וחצי זית חלב הוה לוקה על אכילתו ואמאי כו' וקשה לר"ת כי חלב בלוע לאיסור בשר וטכ"ע לר"ת אף ללקות ופשיטא דהיה לוקה וצ"ל כיון דבלעה מחצי זית בשר אף ר"ת מודה דאין כאן מלקות דמעולם לא היה האיסור כשיעור דהא לקמן מוקמינן היה לוקה על אכילתו בבא מיורה גדולה דמתחלה בישל כזית בשר וכזית חלב שלם וא"כ הרי טעם כעיקר ופשיטא דהיה לקי לר"ת עכ"ל וקושיא זו שלימה ומ"ש עוד ז"ל וצ"ל דבס"ד דהתורה מיעטה לחלב אף טכ"ע עיי"ש קשה מנ"ל להגמ' זה דילמא באמת הוא כשאר איסורין לענין טכ"ע רק שאינו איסו' מחמת עצמו ודי בששים כמ"ש התוס' עיי"ש ודו"ק:
לכן נראה לענ"ד דהגמ' פריך שפי' לרב לשיטתיה ע"כ טכ"ע ל"ד דהנה לעיל בזרוע בשולה ובעבודת גלולים דף ס"ז כתבו התוס' ארש"י שכתב דנזיר וגיעולי אינו יהודי הוי ב' כתובים הבאים כו' וליכא למילף ותירצו דמגעילי אינו ישראל ליכא למילף דחידוש הוא דנותן טעם לפגם נמי אסור עיי"ש, והנה בפסחים (דף למד) הקשו ארב דאמר קדירות בפסח ישברו דהא נט"ל היא ובעבודת גלולים דף ס"ט מספקא ליה לרבא אליבא דרב אי נותן טעם לפגם מותר או אסור ותירצו דדוק' בפוגם בעין מספקא ליה אבל בבלוע ודאי אסור ואף שתירצו עוד תירוץ מ"מ תירוץ זה לפמ"ש בדף שאח"ז דהכא חשיב כדיעבד עיי"ש ודו"ק. וא"כ לרב דסבר נט"ל אסור הוי נזיר וגיעולי אינו ישראל ב' כתובים כנ"ל ובעבודת גלולים בדף הנ"ל כתבו התוס' דמהבשר לא מוכח דטכ"ע דאורייתא דהחלב ובשר הוי ממש רק מהחלב דלית ביה רק טעמא וכ"כ הרשב"א בת"ה דף קע"ב בשמם נמצא דלרב דסבר נט"ל אסור הוי נזיר וגיעולי אינו ישראל שני כתובין ובשאר איסורין טכ"ע ל"ד ואם אמרינן דגדי אסרה תורה א"כ מנ"ל בב"ח טכ"ע דהבשר הוא ממש והחלב הוא כשאר איסורין הבלועין מאיסור והשתא פריך שפי' לרב דסב' היה לוקה על אכילה אמאי לוקה ואין לומר מטעם כעיקר דמנ"ל לרב למילף טכ"ע ודו"ק כי נכון הוא:
ולפ"ז יתיישב נמי קושיית הרשב"א בת"ה דף ק"א וז"ל ולדידי קשיא דהכא משמע דאביי סבר טעם כעיקר דאורייתא ובאילו עוברין אקשו ליה וכזית בכדי אכילת כ"ס דאורייתא ע"כ תורף קושייתו בקיצו' ולפמ"ש יתיישב שפיר דהנה לעיל אמר אביי ש"מ טעמו ולא ממשו בעלמ' דאורייתא כו' והקשו התוס' ז"ל וא"ת מהכא משמע דמהכא נפקא ליה לאביי טכ"ע ובפרק אילו עוברין מפיק ליה ממשרת עכ"ל ולענ"ד לק"מ די"ל דודאי ידע אביי דממשרת מוכח טכ"ע רק אביי ה"ק דמבש' בחלב מוכח דטעם כעיקר דאורייתא וא"כ קשיא ל"ל קרא דמשרת כיון דמהכ' נפקא אע"כ דמשרת אתא לשני כתובים וטעם כעיקר בעלמא לאו דאורייתא והשתא ממילא מתורצים היטב קושית התוס' דתרווייהו איצטריך למהוי שני כתובין וגם אינו צריך לדחקם שאביי קיבלה מרבא וא"כ גם מה שהקשה הרשב"א לק"מ דהתם קאמ' שפי' בשא' איסורין דטכ"ע לאו דאורייתא דהוי בב"ח ונזיר ב' כתובים ואין מלמדין ודו"ק:
ולפמ"ש נראה לענ"ד ג"כ לתרץ קושית התוס' שהקשו על רשב"ם שפסק בשאר איסורין דרוטב הנבלע מנבילה נידון לגבי רוטב היתר מין במינו והא דמשני גדי אסרה תורה ולא חלב והלא חתיכה של היתר נעשית נבלה מדרבנן וא"כ החלב עכ"פ מדרבנן אסור והוי מב"מ ולכאורה לא קשה מידי דכיון דלא נאסר רק מדרבנן ולעיל בדף צ"ט ע"ב כתבו התוס' גבי ציר דמדרבנן אסור ולא אמרינן מב"מ לא בטיל והכא נמי כתבו התוס' דלא אסור רק מדרבנן ובטול שפיר אך י"ל דהתוס' שפיר שפי' שגם לעיל אמ' רב כיון שנתן טעם בחתיכה אוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה ואף דלא נאסרה החתיכה רק מטעמא בעלמא וטכ"ע לרב ל"ד כמ"ש לעיל מיהו לפמ"ש למעלה דהחלב בבשר קרוי ממש וא"כ לעיל אסור מדאורייתא דכיון דהבשר הוא ממש משא"כ הכא בחלב דלא אסור רק דרבנן והוי מין במינו דרבנן ובטול לק"מ ודוק היטיב כי נכון הוא למאוד:
ולפ"ז נמי מתורץ קושי' התוס' שהקשו ארבא שהשיב דרך בישול אסר' תורה ומשמע שסוב' דטכ"ע ל"ד ודחקו עצמם שדחוי בעלמא הוא ולפמ"ש א"ש דאדרבא דרבא מדחי ליה דמבב"ח ליכא למילף ולא הוי אלא חד קרא דמשרת ושפי' מלמדין לטכ"ע דאורייתא וא"ש ודו"ק:
הרב מגיד משנה כ' שדעת הרמב"ם כהרשב"א דמבלע בלע מפלט לא פלט פירושו עד ששבע מלבלע ולכך כתב וצריך אומד גדול לשער זה והקשו עליו הלחם משנה שאם כדבריו למה צריך לטעום את החלב שביורה הא הבשר לא פלט מידי ע"ש והניח בקושי' ולי נרא' לתרץ ע"פ מ"ש בספר כרתי ופלתי לתרץ קושית מהר"ם שיף למסקנת הגמ' דאיירי ביורה רותחת מאי ארי' נפל ליורה גדולה אפי' קטנה נמי כיון דלא פלט מידי ותירץ הוא שגם לרב היה ספק זה דלמא נח קצת רק אם יש ששים הספק הוא בחנ"נ ומספק לא מחמרינן בחנ"נ משא"כ בליכ' ששים אין הספק בחנ"נ ולכן הביא ראיה לבעל פרי תואר שמספק ל"א חנ"נ ולפ"ז לא קשה מידי קושי' הלח"מ על המ"מ שכתב שהדבר ספק והכא אין הספק בחנ"נ רק אם יש בו טעם ממש ולכן צריך הרמב"ם טעימה וא"ש ודו"ק:
אמנם בדברי הפלתי גופא ק"ל כי מבואר בגמרא שר' יהודה גופא חושש לשמא לא ניער יפה ודוחק לומר שר"י ורבי מפלגי בזה אי אמרינן מספק חנ"נ ולכ"ע חוששין שמא לא ניער יפה וגם מרש"י ז"ל נראה שאין טעמו של רבי רק דלא חייש לשמא לא ניער יפה ולא משום ספק וגם כיון דחנ"נ בב"ח ד"ת מדוע לא נחמיר כמו בשא' איסורין כמ"ש גם בתחילת דבריו וקושית מהר"ם שיף נלענ"ד בלא"ה לתרץ דלכאורה יש להבין דלמאי קמ"ל רב בזה פשיטא דמותר כיון דלא פלט מידי וצ"ל דהיא גופה דביורה רותחת סמכינן על אומד הדעת ומתירין היורה אך י"ל דלא אמר רב דסומכין על אומד הדעת רק היכא דליכא למיקם עלה דמילתא משא"כ בליכא ששים דאיכא למיקם עלה דמילתא בטעימת קפילא מדוע נסמוך על אומר הדעת כיון דאיכא לברורי והא"ש דביורה קטנה וליכא ששים וודאי איכא למיקם אטעמא וצריך קפילא לטעום ובאם יאמר דאית ביה טעמא וודאי דאסו' ואי לית ביה טעמא וודאי לא פליט מידי ופשיטא דמות' ואתא רב לאשמעינן דאע"ג דהיורה גדולה וליכא למיקם אמילתא מ"מ סומכין על אומד הדעת ולק"מ וגם לפ"ז קושיית הלח"מ לק"מ דהרמב"ם איירי בליכא ששים וצריך טעימא כנ"ל ונראה שגם פרי תוא' לא כ' שמספק לא מחמרינן רק ברמב"ם שכתב שהרמב"ם איירי באינו ידוע אם נפל לחתיכה שמקצתה תוך הרוטב או חוץ לרוטב וגם אינו ידוע אם נפל לחתיכה שיש בה ששים או לא ושם הוה ס"ס ספק תוך הרוטב ספק חוץ לרוטב ואת"ל חוץ לרוטב שמא היה בחתיכה ששים אבל בספק א' וודאי שמחמיר בב"ח דהוה מן התורה וזה מבוא' בדבריו שכתב תרי ספיקא כנ"ל ודו"ק:
הפלתי בסי' צ"ב הקשה ז"ל ויש לדקדק לשיטת רמב"ם הא דתנן קדירה שבשל בה בש' לא יבשל בה חלב ואם בישל בה בנ"ט דילמא בלעה ונעשה נבילה וכשפלט אי אפש' למטעם עכ"ל ונרא' לענ"ד דלק"מ דכיון דהכא איכא ספיקא אי הפליטה קדמה לבליעה ולא נעשית נבילה או הבליעה קדמה לפליטה ונ"נ וכיון דהשתא טעים ליה קפילא ואמ' דלית ביה טעמא ואפי' הי' באמת שהקדרה בלעה קודם נמי היה מב"מ ובטיל ברובא ולא הוי רק ספיקא דרבנן והוה להקל משא"כ הכא בחתיכה שנפלה לקדרה שאין מה שמעכבה בחתיכה מלפלוט הלכך משערינן בסמך וא"ש איברא מ"מ קשיא דלמ"ד מב"מ לא בטיל ואפש' לסוחטו בבב"ח היא מן התורה וודאי דהוי ספיקא דאורייתא ולחומרא ובגמ' דזבחים בפר' דם חטאת פריך לר' יהודה מברייתא דקדירה שבישל בה תרומה כו' ומשמע שם דאתי' אפילו כר"י ור"י סובר מב"מ לא בטיל וחנ"נ מיהו י"ל שזה וודאי שאינו מוכרח שיהי' הברייתא דווקא כר"י אך מ"מ הקשו שם שפיר שלפי הברייתא קשה אותה למה לי ואי סברא כר"ש פשיטא דקשיא מתרומה וא"ש ודו"ק:
עוד הקשה שם על דברי תוס' פרק ג"ה ז"ל ויש לדקדק בדברי התוס' בפרק ג"ה דף צ"ט ד"ה במאי דטרחו ליישב קושית רש"י בגמ' גריסין שנפלו לעדשים דפריך אלא במאי לאו בס' והקשה רש"י דילמא מיירי בטעמו וליכא טעמא ומאי קושיא הא גריסין בלעה עדשים נעשים נבילה וכשפלט אי אפש' למיטעם עכ"ל ופירש קושייתו דשמא מתחילה היה בהם טעם ואח"כ פלטו ושם אי אפש' לתרץ כמ"ש לעיל דהוה ספיקא דרבנן דהא התוס' סברי אפשר לסוחטו אסור וחנ"נ מן התורה כמו שהקשו כמה פעמים מגיעולי מדין וכיון שנאסר מתחלה שוב אין לה היתר בסחיטה וא"כ הוי ספיקא דאורייתא אמנם מ"מ נראה לענ"ד לתרץ דהנה כבר כתבתי לעיל שלמ"ד נותן טעם לפגם אסור הוי גיעולי מדין ומשרת ב' כתובים ולית לן למילף טכ"ע ובירושל' מוקי הך מתני' כר' מאיר דסבר נט"ל אסור ולפ"ז אף אם מתחילה הי' בהם טעם לא היו נאסרין רק דרבנן וכיון שכאן הספק אי לא היה כדי ליתן טעם מיד או בלעו נ"ט וחזרו ופלטו והוי ספיקא דרבנן ותלינן להקל ולא גרע מנשפך ודו"ק:
הכרתי ופלתי הקשה דברי תוס' אהדדי שבד"ה חלב נבילה כתבו התוס' שחנ"נ אינו אלא דרבנן ולמרה בד"ה שנפל כו' הקשו מגיעולי מדין וצ"ל דהוא דאורייתא ונראה לענ"ד לתרץ שהתם כתבו כן אליבא דרשב"ם שפירש שרוטב נבילה הוא ברוטב היתר מב"מ וא"כ קשה האיך הגעילו בגעולי מדין דרוב כלי בישול וודאי נבלע בהם מים והוה כמו הגעלה מב"מ ול"ב ולקמן אזלו לדידן דלא קי"ל כהרשב"ם ואפילו לרשב"ם גופיה י"ל שכ"ז אינו לרב דסבר מב"מ ל"ב ועכצ"ל דחתיכה נ"נ רק מדרבנן משא"כ לדידן דקיי"ל מב"מ בטיל שפיר י"ל חנ"נ ד"ת ואין להקשות הא כתבו התוס' לעיל דף צ"ט דתרי משהו לא אמרינן וא"כ אף למ"ד מב"מ ל"ב י"ל דהגעילו ב' פעמים בקדירה שיש ששים ולא נאסר רק בפעם א' ממשהו והוה פעם שני במשהו ול"א דז"א דהא כבר כתב הט"ז סי' צ"ב דבלח בלח אמרינן תרי משהו שמתחלק האיסור והסכים עמו הש"ך בנה"כ והכא הוה לח בלח ומה שתירצו התוס' ביין נסך למאן דלא בעי תחילה דאיירי דלא נאסר רק ממשהו והוי תרי משהו אפי' בלח בלח דזה אינו דכיון דהתם איירי שנתערב אח"כ בשא"מ ושייך שפיר תרי משהו וכ"כ בנה"כ להדיא ז"ל בסוף דבריו אבל אם נאסר דבר לח מחמת מינו ונתבשל אח"כ אותו לח במינו דהיינו שהאיסור הוא מין תערובות הב' אסור אף התערובות הב' כאילו נפל האיסור הראשון שם אבל אם נפל אותו לח בא"מ א"צ רק ששים מן התערובות הב' נגד איסור הראשון עכ"ל והתם גבי יין נסך נמי הוי ששים במים נגד היין איסו' כנ"ל ודו"ק:
הנה דעת הט"ז הוא דאפי' לרש"י שפירש במקצתה תוך הרוטב אין הכל מצטרף לבטל הטיפה הוא דווקא לחומרא שלא יצטרף הכל לבטל הטיפה אבל מ"מ נאסר חלק התחתון מחלק העליון ואוסרת הקדרה, והפלתי הקשה עליו בסוף דבריו דמאי קאמר מבלע בלע מפלט לא פלט שמא איירי בקצתה תוך הרוטב ויכולה לאסור השא' והנה לפי מ"ש הר"ן ז"ל לכאורה לק"מ שהוא ז"ל כתב דמאי דאמרינן בגמ' מבלע בלע מיפלט לא פליט היינו דווקא למאי דס"ד אפש' לסוחטו מות' ואיסור הבשר אינו רק מפני החלב שבו אבל למאי דמסקינן אפ"ל אסו' אפילו לא ניער כלל נמי אוסרת עיי"ש ולפ"ז לא ק"מ דלא נוכל לאוקמה בקצתה תוך הרוטב דהשתא ס"ד אפ"ל מות' ואף בקצתה תוך הרוטב למה תאסר כל החתיכות משום מינה אמנם כבר כתב הפלתי עצמו בסימן ק"ה שדברי הר"ן דחוקים שלדבריו לשני הגמ' מיד אלא קסבר אפ"ל אסור ומ"מ נרא' לענ"ד לתרץ דברי הר"ן דהנה לפי מאי שתירצו בגמ' דאי אמרינן דרבנן נמי סברי אפ"ל אסור נראין ואינו נראין מבעי' ליה ופי' דכיון דהחתיכה עצמה לרבנן נמי אסור דחייש לשמא לא ניער יפה וקשה מנ"ל לגמ' זה דילמא בתרתי פליגי רבנן אר' יהודה דמב"מ בטיל וגם לית להו גזירה דשמא לא ניער יפה כי היכא דפליגי בין בניער ובין בלא ניער וצ"ל דא"כ בדברי חכמים גופייהו יש חילוק דבלא ניער מתחילה החתיכה עצמה לפי מאי דס"ד דכ"ע אפ"ל אסו' ובניער תחל' אף החתיכה עצמה מותרת וזה לא מסתברא ליה לגמ' לאוקמי הכי והשתא א"ש ודברי הר"ן ברורים שזה וודאי אליבא דאמת דאפ"ל אסו' יכולה החתיכה לאסור שאר החתיכות דהוי כנבילה ממש אך דלא מצינן לאוקמה הכי דלפ"ז אין דברי חכמים שוים דבלא ניער כלל אף שחתיכה עצמה אינה נ"נ מ"מ וודאי שנשאר האיסו' בתוכה אסורה אף לרבנן ודו"ק:
ואפשר לומ' שהט"ז נמי לא כתב רק שנאס' חלק התחתון מחלק העליון ומ"מ האיסו' נשא' בחתיכה וי"ל כמ"ש אמנם בדברי הרשב"א בת"ה מבוא' להדיא שלא כדברי הט"ז שכתב וז"ל ושמעינן מהכא שאפילו הי' מקצת חתיכה תוך הרוטב ונפל עליה חלב או דם או שא' דברים שאינם מפעפעין אין אומרין שאותו שהוא ברוטב מסייע להוליך הבלועה בכולה דא"כ אפי' לא ניער יפה כו' למה נאסרות האחרות ועמ"ש וזה להדיא דאין נאסרות האחרות שלא כדברי הט"ז שנאסר חלק תחתון מחלק העליון ודו"ק היטב:
והנה מדברי הרשב"א במשמרת הבית משמע דאפילו למ"ד אפ"ל מות' החתיכה עצמה לעולם אסורה שכתב בדף נ"ח וז"ל וא"נ למה שפרש"י וז"ל שמפני שעד שלא נצטמק כו' וה"ל הא ניחא לר"י אבל לחכמים שמואל ור"ל מא"ל ולדבריהם אפי' חתיכת בב"ח שנפלה לקדיר' שיש בה ששים נגד הבליעה תחזור החתיכה להיתירה וכ"ש בשא' איסורין וא"כ מצינו הגעלת אוכלין אתמהה אלא על כרחינו כיון שנאסרה החתיכ' שוב אינה חוזרת להכשירה דודאי נאסרה וכשנפלה לקדרה אחרת אי אנו יודעין שנסחט ממנו כל האיסור ומספק אין אנו מתירין עכ"ל עיי"ש משמע שאף למ"ד אפ"ל מותר דווקא בידוע שנסחט ממנו כל האיסור ולפ"ז לא קשה לדברי חכמים דבניער מתחילה אפי' חתיכה עצמה מותרת ובלא ניער החתיכה אסורה וצ"ל דלא איכפת לן אי חתיכה אסורה אי לא והדרא קושיא לדוכתה דנימא דפליגי בתרתי דרבנן לא סברי גזירה דשמא לא ניער יפה מאי אית לך למימר כיון דבלא ניער חתיכה עצמה אסורה לא הוי דומיא הא לדידיה אפילו אליבא דאמת בלא ניער החתיכה אסורה ובניער אף החתיכה מותרת ואין לומ' דרבנן נמי סברי האי גזירה דשמא לא ניער יפה והחתיכה אסורה בין בניער ובין בלא ניער דא"כ נראין ואינו נראין מבעיא לי' וצ"ל להרשב"א דודאי החתיכה עצמה שנאסרה וודאי דאסורה לעולם ואין זה מוזכר בדברי חכמים רק דהמקשן רוצה לומ' דעד שתתן קאי אחתיכה וא"כ ל"ל דלא סברי גזירה דלא ניער דלפ"ז החילוק הוא בעד שתתן גופיה שבלא ניער פירושו אחתיכה ובניער פי' אטיפה וזה היה דוחק לומר כן משא"כ אליבא דאמת דבין כך ובין כך קאי אטיפה ולא איכפת לן אי החתיכה אסורה ומזה לא איירי רבנן ובזה נמי סרה קושיית הפלתי בסימן קט"ז שהקשה להרשב"א דנימא בקיצור דכ"ע אפ"ל אסור וקא מפלגי בחנ"נ דלפמ"ש הרשב"א אמר למלתיה אפילו לחכמים ואין זה ענין לאפ"ל ולא פליגי רק אם צריך ששים נגד הבלוע או נגד כל החתיכה משא"כ בחתיכה עצמה מודו דאסורה דאי אפשר לסוחטו כלל כמ"ש הרשב"א:
ובזה נתישבה שפיר גרסת הספרים דמתני איפכא נראין דברי ר' יהודה בשניער וכיסה פי' בניער בסוף ודברי חכמים בשלא ניער כלל והקשה רש"י עליהם דלפ"ז החתיכה עצמה לעולם אסורה ואין כאן מחלוקת רק באחרונות ולכמ"ש י"ל שגם הם סוברים פי' הגמ' כהרשב"א ה"ל דעד שתתן הטיפה קאי והגמ' לא משני נראין ואינו נראין מבעיא ליה רק משום דלרבנן צריך ששים עכ"פ נגד החתיכה ולרבי בניער תחיל' אף חתיכה עצמה מותרת ויכול להיות שבלא ניער חתיכה אסורה ובניער מותרת לרבנן ומחתיכה לא מיירי רבנן מידי ודו"ק:
הראב"ד בהשגות שלו השיג על הרמב"ם ודעתו כי לא אמרינן חתיכה נ"נ רק למ"ד מב"מ לא בטיל אבל לדידן דקיי"ל מב"מ בטיל לא אמרינן חנ"נ והקשה הלח"מ עליו הא בגמ' אמרינן דכ"ע אפ"ל אסו' והכא במב"מ פליגי אלמא דאף לרבנן דסברי מב"מ בטיל מ"מ י"ל אפ"ל אסו' ונראה לענ"ד לתרץ דהנה מלבד זה נמי קשה על הראב"ד מר' יוחנן דסב' אפ"ל אסו' ור' יוחנן סבר מב"מ בטיל וכן הקשה בפלתי וצ"ל דוודאי לא פליגי רק בענין האיסו' האוס' במשהו ולרב דס"ל מב"מ לא בטיל אמרינן בכל מב"מ חנ"נ ולר' יוחנן י"ל בטבל ויין נסך ובכל דבר האוסר במשהו ולמר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ולא פליגי רק באיסור האוסר במינו ואין זה דוחק דכי היכי דלרבינו אפרים לא פליגי רק בב"ח ה"נ לראב"ד והא"ש ודברי הגמ' לראב"ד ברורים דהמקשה הי' סובר דגם רבנן סברי מב"מ לא בטיל וא"כ שפיר מוכח דלא אמרינן חנ"נ אפי' באיסו' האוסר במשהו והקשה מנ"ל זאת דדילמא באמת כ"ע סברי אפ"ל אסו' ר"ל במב"מ דלא בטיל שלדברי הראב"ד אין הפלוגתא רק באיסו' האוס' במשהו והיינו טעמייהו דרבנן דסברי מב"מ בטיל ואפילו אליבא דמ"ד אפש' לסוחטו אסו' מודה היכא דמב"מ בטיל דלא אמרינן חנ"נ וכדעת הראב"ד וע"ז תירצו דאי טעמייהו דרבנן משום מב"מ בטל הוא האיך אמ' ר' נראין דברי רבנן דהא ר' סבר מב"מ ל"ב ולשיטת רבי אפילו לרבנן הי' חנ"נ רק שרבנן אמרו כן מטע' אח' דמב"מ בטיל ובענין זה אפי' ר"י נמי מודה דל"א חנ"נ ואי משום דסב' רבי דלא חיישינן לשמא לא ניער יפה הל"ל נראין ואינו נראין ובזה נמי מתורץ הדקדוק שדקדק בפלתי דאין סברא לומ' דהמקשן והתרצן מחלקין בזה בפירוש עד שתתן דמר סב' דעד שתתן קאי אחתיכה והתרצן סוב' דעד שתתן פירושו אטיפה דזה דוחק ולפמ"ש א"ש דבין להמקשן ובין להתרצן עד שתתן קאי על הטיפה כן נראה לענ"ד בשיטת הראב"ד ודו"ק:
הנה הש"ך והט"ז נחלקו ודעת הט"ז ס"ק ט"ז האריך אי אמרינן חנ"נ בדבר הנאסר במשהו אוסר את מינו במשהו ומסקנתו דאפי' בחמץ שאוסר בין במינו בין שלא במינו דבר הנאסר במשהו אינו יכול לאסו' עוד והש"ך השיג עליו באמרו דדוקא מ"ש התוס' בחולין דדבר הנאסר במשהו ל"א חנ"נ הוא דווקא בשא' איסורין משא"כ בחמץ משום דלא אמרינן שמשהו יהי' כמאן דליתא רק שלא תירצו התוס' רק דהוי אינו מינו וא"כ בחמץ בפסח דבין במינו ובין בא"מ אוס' אפילו משהו נמי אוסר כמה פעמים במינו עיי"ש שהאריך וכבר כתב הפלתי שלר"ת וודאי כמאן דליתא דמי ע"ש אך לרבינו אפרים נסתפק ולא מצא ראי' ברורה ולענ"ד נראה ראי' ברורה שלא כדברי הש"ך דהנה הרשב"א בחידושיו הביא דעת רבינו אפרים ואו' אני שאין דברים אילו אמורין רק לענין בב"ח אבל בשא' איסורין לא וראיה לדברי מהא דאמ' ר' לעיל חתיכה של נבלה כו' ופרכינן מאי ארי' כו' ומשני בקדם וסלקו דאלמא דאע"פ שהחתיכה עצמה אסורה מטעם משהו שבה אפ"ה אינה נעשית נבלה לאסו' עיי"ש ולפי דברי הש"ך עכצ"ל שצריך ששים בחתיכות לבטל הנבילה אפילו לא נבלע בה רק משהו דרך משל שהחתיכה היא ע' זיתים ונבלע בה זית א' אף שאין בחתיכה זו כח לאסור מ"מ לא גרע מאינו מיני' וא"כ מאי זו הראי' שהביא ר' אפרים דכיון דהוי עכ"פ אינו מינו אף לר"ת שסובר בכל איסורין חנ"נ אתי שפי' דיכול להיות דהוה אינו מינו אלא וודאי ברור שדעת ר' אפרים דהמשהו הנבלע בה הוי כאינו ושפי' דייק דלמ"ד חנ"נ בכל איסורין ע"כ הטעם שכיון שנאסרה החתיכה נעשה כל החתיכה איסו' גמו' והקשה שפיר לדבריהם דכיון שהחתיכה נאסרה לא מטעם הבלוע בה מדוע לא יקרא מב"מ ודוחק לומ' שזה דחק לר' אפרים דלר"ת צריך ששים בחתיכות לבטל כל החתיכה הנאסרה ממשהו וזה נחשב לר"א לדוחק שרב איירי ביש ששים נגד החתיכה דהא לדעת הש"ך גם לר"א צריך לאוקמי באיכא ס' בחתיכות נגד כל החתיכה שהר"א כתב ז"ל וכמו כן מ"ש רבא סלק את מינו כמו שאינו היינו נמי אם קודם שנתנה הנבילה טעם בחתיכה יש לבטל ברוטב הנבילה אין לומר סלק את מינו שהרי נבלע בחתיכה נמצא אף שהחצי זית קרוי א"מ מ"מ אי אפש' לחתיכות לבטל החצי זית לבדו שהרי נבלע בחתיכה וע"כ צריך ששים נגד כל החתיכה: