אור ברסלב
חידושי מהראל על השס מסכת שבת › דף ו ע"א

חידושי מהראל על השס· רבי אריה לייב צינץ

מסכת שבת · דף ו ע"א

דף ה ע"ב

בד"ה מדה"ל למינקט המוציא כו' עד סוף דיבור, ולענ"ד י"ל לפמ"ש התוספות לעיל דנסתפקו לבן עזאי במעביר דגם לב"ע בעי הנחה א"כ י"ל כפמ"ש התו' לעיל דהא דנקט לב"ע טעמא דמהלך כעומד היינו אפי' אשכחן כה"ג דמחייב והיינו לפי המסקנא דב"ע מודה בזורק א"כ י"ל דנקט מעביר היינו אפילו לב"ע דבמעביר גם לב"ע בעי הנחה וא"כ נקט מעביר דבהאי טעמא סגי גם לב"ע לחייב זורק ולדידי' ל"ל מוציא דבמוציא א"צ הנחה כלל דמהלך כעומד ושפיר הוי מתחייב אפסיעה אחרונה דה"ל עקירה והנחה משא"כ במעביר דגם לב"ע בעי הנחה וא"ש, אמנם נ"ל לפרש בל' הש"ס דלהכי נקט תרתי מעביר יותר מד"א והדר נקט מעביר מתחילת ד' לסוף ד' היינו משום דעיקר קושיין היכא אשכחן כה"ג משום שלא עשה מלאכתו בב"א שהרי הפסיק בין עקירה להנחה ובעי לאתויי מעיקרא ממעביר דכל היכא דלא מנח ליה פטור נמצא שקודם ההנחה לא מיקרי מלאכה ואפ"ה אי מנח ליה חייב ולא חשבו ההילוך הפסק בין עקירה להנחה ודחי הש"ס דלא שייך למיקרי הפסק רק כשאינו עוסק במלאכה משא"כ מעביר עסוק הוא במלאכה רק שלא נגמרה עד ההנחה וכל שעסוק במלאכה שההילוך עצמו מכלל המלאכה ולכן לא שייך שיפסוק והדר מייתי ממעביר מתחלת ד' לסוף ד' אע"ג דאי מנח תוך ד' פטור נמצא שאין הנחה לבדה גורמת החיוב וגם ההעברה של ד"א ג"כ אינה גורמת החיוב ותרתי בעינן הנחה וד"א וא"כ עכ"פ ה"ל לאחשובי תוך ד"א כמקום פטור לגמרי כיון דמחוס' הנחה וגם השיעור חסר משא"כ אי הוי אמרינן דמעביר ד"א לא בעי הנחה פשיטא לן דלא דמי דשפיר מקרי מקום חיוב שהרי התחלת המלאכה הוא ההעברה והעברה עצמה מכלל המלאכה אבל כיון דחזינן במנח ליה תוך ד' פטור וגם אחר ד' בלי הנחה פטור וא"כ בתוך לא מקרי מקום חיובא כלל דאי מנח לי' התם פטור ואי לא מנח ליה כלל פטור משא"כ אי הוי אמרינן במעביר ד' דלא בעי הנחה כלל פשיטא לן דלא דמי לההוא דרבנן דהכא איכא תרתי דאי לא מנח ליה כלל פטור וגם אי הוי מנח לי' במקום פטור נמי הוי פטור ודחי דהתם כיון דמקום חיובא הוא שפיר מקרי עסוק במלאכת ההעברה דלגבי אחרינא מקום חיובא הוא ושפיר מקרי עסוק במלאכה רק שחסר לו השיעור משא"כ בשעה שהולך בסטיו לא מקרי עסוק במלאכה כלל דמקום פטור הוא ודוק. ובזה מיושב מה שדייקו התוס' ממוציא ומושיט דרך למעלה מי' דהתם כיון דבהכי חייב רחמנא שפיר מקרי עסוק במלאכה שהרי אם מעביר כל הד' בדרך זה חייב משא"כ במקום פטור לא מקרי עסוק במלאכה כלל כנ"ל ברור:

גמרא אלא מידי דהוי אמוציא דרך צדי ר"ה, ויש לדקדק לפמ"ש התו' לקמן דף ז' דבקרן זוית אפי' לר"א דס"ל צדי ר"ה כר"ה דמי בקרן זוית מודה וא"כ אמאי לא קאמר מידי דהוה אמוציא דרך קרן זוית, ועלה בדעתי לומר דדוקא צדי ר"ה משמע לן דהוי במשכן בין אופני העגלות אבל התוס' כתבו דדרך בית שיש לפניו צדין וא"כ טפי ה"ל קרן זוית דג"כ דרך בית להיות בקרן זוית והוה א"ש אפי' לר"א דס"ל צדי ר"ה לאו כר"ה דמי עמ"ש לקמן דצדין שכיחי טפי בבית מקרן זוית:

גמרא א"ר יוחנן מודה ב"ע בזורק ויש לדקדק כיון דר' יוחנן ודאי לא שמיע ליה האי ברייתא מדאמר לה מסברא דנפשי' וקשה מנ"ל לר"י דב"ע לא ס"ל כר"ע דקלוטה כמ"ש דמיא דבשלמא בלא"ה לא קשי' מנ"ל לר' יוחנן דמודה בזורק די"ל דס"ל בפשיטות טעמא דבן עזאי משום מהלך כעומד דבלא"ה אין טעם לפוטרו די"ל דאשכחן כה"ג דחייב אבל אכתי מנ"ל דב"ע לא ס"ל כר"ע דקלוטה כמי שהונחה דמי' וא"כ הוה כאלו נח בכרמלית ופטור ומזה הי' אפשר לסייע לשיטת הרי"ף שהביא דברי ר' יוחנן והבינו הראשונים ממנו שפסק כב"ע מדמפרש ר' יוחנן דבריו ולפמ"ש י"ל דעיקר ראייתו דמנ"ל לר' יוחנן דב"ע לא ס"ל כר"ע דקלוטה כמו שהונחה דמיא ולכן ס"ל דר"י אמר כן אליבא דנפשיה דס"ל כב"ע בהא דמהלך כעומד דמי וקמ"ל דבזורק מודה דלא תלי טעמא משום דלא אשכחן כה"ג ונפטור גם זורק ולא קאמר רק דב"ע מודה דזורק אינו כמונח אבל אם נימא דלא אמר רק לפרש דברי ב"ע מנ"ל דלא סבר כר"ע או כר' יהודה לקמן פ' הזורק דס"ל קלוטה אלא דהקדמונים הקשו על הרי"ף דר' יוחנן גופי' לא ס"ל כב"ע דהא אמר לעיל המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהם והוציאם פטור מוכח דלא ס"ל כב"ע ובאמת הי' נ"ל לקיים ליישב שיטת הרי"ף דהא בלא"ה סתם מתני' פרק המצניע דלא כב"ע כמ"ש ג"כ בספ"י ור' יוחנן ס"ל הלכה כסת"מ אך נראה דבערובין דף צ"ח מוקמינן סתמא דמתני' דהי' קורא בספר על האסקופה דמייתינן נמי לעיל ומיתוקמא לאביי כבן עזאי דוקא ותירוץ אביי מוכרח כמ"ש התוס' לעיל ד"ה הי' קורא א"כ איכא סתמא אחרינא כבן עזאי וא"כ י"ל דסתמא דערובין עדיף דמתוקם בהדיא כב"ע משא"כ בפ' המצניע דלא דייק רק מדיוקא בעלמא וזה אינו מוכח כ"כ די"ל דתנא לא איירי בפלוגתא אלא די"ל עוד דהא בפא"ט מבואר דמקשינן אר' יוחנן דאמר הלכה כדברי האומר כזית מסתמא דמתני' אף דסתמא מסייע ליה ג"כ פירשו רש"י ותוס' דקשיא ליה מאי אולמי דהאי סתמא מהאי סתמא וצ"ל לפי דברי ר' יוחנן היכא דאיכא תרתי סתמי הוה ספיקא איזה סתם עיקר ולא הי' לו לפסוק הלכה בבירור דמשמע אפילו ללקות על האוכלה ומספיקא לא מחייב מלקות וכה"ג נ"מ טובא, עכ"פ מוכח מהתם היכא דאיכא תרי סתמא לר' יוחנן הוה ספיקא וא"כ לק"מ דכאן נמי איכא תרי סתמי וא"כ הוה ספיקא לר' יוחנן ולה"ק לעיל דפטור מחטאת היינו משום דמספיקא לא חייב חטאת וכאן נמי אמר דמודה בזורק דחייב בודאי וגם לא הביאו רק להורות דבזורק איכא חיוב ודאי ולק"מ על הרי"ף ודוק, ומה שתמה בספ"י למאי נ"מ הביאו הרא"ש והרי"ף דליכא נ"מ רק לענין חיוב חטאת לפמ"ש התוס' לעיל דנסתפקו לבן עזאי אפי' עומד לפוש חייב תוך ד"א וכבר כתבתי לעיל דבהנחה גמורה מודה ב"ע דמבטלת עקירה א"כ הא דקמ"ל בפ' מי שהחשיך באין עמו נכרי ולא חמור מוליכו פחות פחות מד"א ולבן עזאי א"א רק שיעשה הנחה גמורה בנתיים משא"כ לרבנן סגי בשיעמוד לפוש ונ"מ טובי וכמו כן לענין קוץ בר"ה דמוליכו פחות פחות מד"א לבן עזאי צריך לעשות הנחה גמורה משא"כ לרבנן ל"צ רק שיעמוד בנתיים ולק"מ וגם נ"מ בגונב כיס בשבת דלרבנן אמרינן הגבהה צורך הוצאה ופטור אם לא בההיא גוונא דמוקמינן פ' א"נ משא"כ לב"ע בכל גווני חייב ועיין מ"ש בספרי פ' א"נ שם ישוב ג"כ לדברי הרי"ף ובמ"ש ארווח לן דקשה טובא לפי שיטת הראשונים בדעת הרי"ף דפסק כב"ע תקשי מתני' דמי שהחשיך דמניחו על החמור ופריך בגמ' הא מחמר ומסיק דמניחו עלי' כשהיא מהלכת ופריך הא א"א דלא קיימא ואיכא עקירה והנחה ומסיק מניחו עליה כשהיא מהלכת וכשהיא עומדת נוטלו ממנה, וקשה דאפי' ס"ל להרי"ף דלב"ע מעביר ד"א לא סגי במהלך ולא עמד ואף דהתוס' נסתפקו לעיל בזה להרי"ף פשיט' ליה דגם לב"ע לא מחייב בלי עמידה וכן מוכח ממימרא דרב אדא גבי חבילה שרץ עמה עד שמגיע לביתו ולדברי הרי"ף שפוסק כב"ע ומ"מ פסק דרץ עמה וקשה נימא בסוף ד' הוה כמונח א"ו צ"ל דפשיטא ליה דבעי עמידה ממש ולא סגי במהלך מ"מ הא דנותנו עלי' כשהיא מהלכת קשה מה הועיל בזה הא מהלך כעומד דמי והוה עקירה אף במהלך כדמוכח בפא"נ וע"כ הא דמניחו עליה כשהיא מהלכת היינו כרבנן דלא אמרינן מהלך כעומד וא"כ תקשי דהרי"ף גופי' הביא התם הך מילתא דנותנו עליה כשהיא מהלכת אכן למאי דפרישית א"ש דהרי"ף סבירא ליה דספיקא היא ולחומרא חיישינן לדבן עזאי ורבנן וא"כ התם ודאי אפי' לב"ע כיון דנוטלו ממנה כשהיא עומדת והיינו כשרואה שהבהמה רוצה להעמיד עצמה בטרם שתעמוד עמידה גמורה נוטלו ממנה רק לכתחילה מניח עליה כשהיא מהלכת לחוש לרבנן דס"ל מהלך לאו כעומד דמי אך זהו דחוק דפשטא דש"ס משמע דכשעומדת ממש נוטלה הימנה וא"כ קשה טובא אם הלכה כב"ע מה מועיל בנותנו עלי' כשהיא מהלכת דכשעומדת אח"כ איכא עקירה והנחה והוי מלאכה גמורה ול"ל דס"ל לענין ד"א בר"ה לא אמרינן מהלך כעומד כיון דמתחייב על אד"א ולא חשוב כמונח דהא כבר הוכחתי לעיל דקלוטה אמרינן גם בד"א בר"ה לענין שלא צריך עקירה ומ"ש ד"א או קלוטה לכ"ע ולפמ"ש בחדושי לכתובות לדברי מהרש"א טעמי' דב"ע ניחא אלא שדחיתי שם סברת מהרש"א ע"ש:

והנראה לי ליישב דברי הרי"ף דבלא"ה לישנא דר"י דמודה ב"ע בזורק לכאורה לא קמ"ל מידי דפשיטא אי מהלך כעומד זה לא שייך בזורק, ואף דיש ליישב זה מ"מ קשה מ"ש לעיל וגם דחוק דר' יוחנן לא ס"ל כב"ע ולכן נראה דודאי ר"י לשיטתי' אזיל דהא בלא"ה הוי מצינן לפרושי טעמ' דב"ע משום דלא אשכחן כה"ג אלא דלא משמע ליה דפליגי אי אשכחן כה"ג בס"ד ולכן מפרש טעמא דב"ע בפשיטות משום מהלך כעומד דמי וכדכתבו ג"כ התוס' לעיל או כמ"ש לעיל דגם לענין לא אשכחן כה"ג דמחייב שייך לישנא דמהלך כעו"ד דזהו הסברא שיש לפוטרו במהלך בנתיים במקום פטור דכיון דאלו עמד שם הי' פטור א"כ הי' יכול להוציא אח"כ לר"ה ע"י העמידה ולכן גם במהלך המקום מפסיק ואף דבמעביר ד"א נמי אילו עמד שם תוך ד"א הי' פטור ואפ"ה חייב היינו משום דאפי' עמד תוך ד"א ואח"כ העביר להשלים לד"א הוי מקום חיוב עכ"פ ונמצא דכשעמד נשלמה עקירה ראשונה ומתחלת השניה רק דפטור משום שלא העביר השיעור משא"כ במקום פטור אילו עמד שם הי' יכול לבטל ההוצאה לגמרי שאף אם העבירו אח"כ כמה וכמה תו ליכא עקירה וזהו בכלל דברי הש"ס דלכ"ע מקום חיובא הוא ומבואר למעיין וא"כ י"ל אף דלא חשיב מהלך כעומד לענין שיהי' עקירה גם בהילוך מ"מ במקום פטור שהלך בינתיים אינו מתחייב על ההליכה יותר מאילו עמד שם שהי' יכול לבטל המלאכה שלא יהי' לה התחלה אח"כ כדפרישית אלא דבש"ס מסיק דאשכחן כה"ג לכ"ע והיינו באיכא חפופי כדמסיק מיהו ר' יוחנן לשיטתי' אזיל לפמ"ש התוס' לקמן דף צ"ז דס"ל דר"א פליג אפי' איכא חפופי וא"כ מצינן למימר בפשיטות דב"ע כר"א ס"ל דצדי ר"ה כר"ה דמי ואפילו באיכא חפופי לר' יוחנן וא"כ י"ל דבהא גופי' פליגי דלב"ע דס"ל כר"א פטור משום דלא אשכחן דחייב כה"ג ורבנן ס"ל כרבנן דצדי ר"ה לאו כר"ה דמי ולהכי אמר שפיר דמודו בזורק כיון דלא שייך ה"ט שהי' יכול להעמיד עצמו שכבר יצא הדבר מידו וא"כ גם ב"ע לא ס"ל מהלך כעומד לענין שתהי' עקירה גם במניח עליו דרך הילוכו וסוגיא דפ' אלו נערות היינו לרב אחא דבאיכא חפופי כ"ע מודו וא"כ ע"כ ב"ע ס"ל מהלך כעומד והנחה ממש איכא וכן מוכח שם דהא מסיק התם דאתי' כר"א דצדי ר"ה כר"ה דמי וקשה לפ"ז מנ"ל לב"ע דס"ל מהלך כעומד דהא איכא למימר משום דלא אשכחן כה"ג דחייב כיון דמסיק דאתי' כב"ע וכר"א משמע דב"ע כר"א ס"ל ג"כ בצדי ר"ה וע"כ הסוגי' שם להאי שנוי' דבאיכא חפופי גם ר"א מודה ולכן צ"ל דב"ע ס"ל מהלך כעומד ממש משא"כ לר' יוחנן ודאי י"ל לשיטתי' דבהא גופי' פליגי כיון דב"ע כר"א לא אשכחן כה"ג דחייב ומ"מ בזורק מודה ב"ע מטעמא דפרישית וזהו נכון, ומיושב מה שהקשו הראשונים על הרי"ף מר' יוחנן לעיל אלא דלפ"ז צ"ל דהרי"ף פסק כר"א בצדין ובאמת שכן משמע מנוסחא שהביא בעל המאור והרא"ש פ' כל גגות דמפרש לר"א ע"ש וכן לקמן הביא מילתא דר' יוחנן לא נצרכא אלא לקרן זוית ולרבנן מאי קמ"ל הא אפי' צדין לא הוי כר"ה כמ"ש התוס' לקמן אלא דר' יוחנן גופי' ס"ל כר"א ובהכי ניחא נמי מאי דפסק ר' יוחנן כב"ע אף דסתמא פרק המצניע דלא כוותי', ולפמ"ש א"ש דלר' יוחנן דמפרש דפלוגתייהו תלי' בצדי ר"ה א"כ הוי בעירובין דסתמא בתרא כב"ע והוי מחלוקת ואח"כ סתם והלכה כסתם דבתרי מסכת' אין סדר למשנה א"כ לא ידעינן האי סתמא עיקר משא"כ בחדא מסכתא וכיון דחזינן דאיכא מחלוקת ואח"כ סתם אמרינן דהאי סתמא דפ' המצניע נשנה מקמי סתמא בתרא דעירובין וא"ש כל דברי הרי"ף ודוק היטב. ומ"מ התמי' קיימת על הראשונים שלא הרגישו על הרי"ף מההוא דפ' מי שהחשיך. ובאמת נראה יותר לדעת הרי"ף שלא בא לפסוק כב"ע רק לאשמועינן דס"ד גם לרבנן זורק פטור דזריקה לא הוי במשכן כדמשמע בר"פ הזורק וכדפרישית בכמה דוכתי וקמ"ל דמ"מ זורק חייב אפילו לב"ע והיינו משום דזורק. פשיטא לן בלא"ה מסברא דלא פטור משום דמפסיק כרמלית דלא מקרי הפסק רק הליכה:

תוכן העניינים

חידושי מהראל על השס

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה