אור ברסלב
חידושי מהראל על השס מסכת שבת › דף ב ע"א

חידושי מהראל על השס· רבי אריה לייב צינץ

מסכת שבת · דף ב ע"א

מסכת שבת

בתוס' ד"ה יציאות. הקשה ריב"א דדיני הוצאה כו' וקתני הוצאה לבסוף עכ"ל. בספר פ"י תמה על התוס' דלמא להכי פתח בהוצאה משום דקדמה בקרא דאל יצא כתיב בפ' בשלח. ולא ידענא מאי קשיא ליה דהרי עיקר קושית התוס' דכיון דבפ' כלל גדול תני ליה לבסוף גם הכא ה"ל לשנות בסוף ואדרבא בפ' כלל גדול שמנה המלאכות כסדרן א"כ יותר ה"ל לפתוח בהוצאה דפתח בה בקרא תחלה, מיהו לפמ"ש דהא דנקט לישנא דארבעים חסר א' היינו משום דהוצאה והכנסה תרווייהו הוי במשכן וא"כ דמי לשני אבות וישנן כדמות ארבעים דבמוצא מרשות לרשות משמע נמי הכנסה אלא מיהו כיון דהוצאה והכנסה חדא היא אינן ארבעים ממש וא"כ אתי שפיר דנקט ארבעים חסר א' היינו שהם ארבעים בהדי הכנסה ומ"מ חסר אחת וא"כ יפה הורה לנו התנא במאי דנקט הוצאה לבסוף שבה נשלם מנין מ' חסר א' ולק"מ ודוק:

בא"ד ואח"כ במה בהמה ובמה אשה שהם דברים הנוהגים בשבת, הוקשה למהרש"א דגם אבמה בהמה ובמה אשה יוצאה תקשי להו דליתני לבסוף שהם דיני הוצאה ודחק לישב ולי נראה כיון דכבר איירי התנא בדברים הנוהגים בע"ש יש לו לשנות אחר כך הדברים הנוהגין משחשיכה שהם דברים נהוגים וצריכין להזהיר עליהן לבל יכשלו ולא שיפסיק בפ' כלל גדול שהוא מדבר ממלאכות שחייבין עליהם בשבת וכמו כן ביומא דפתח בשבעת ימים קודם יוה"כ ובסוף תני דיני עבודה ובסוף תני דיני יוה"כ דאסור באכילה וכו' אף דזה הפרק הי' לו להקדים דנוהג מיד משחשיכה ודיני עבודה אינן אלא ביום ואף תרומת הדשן אינו אלא אחר חצות, אלא דכיון דכבר פתח בעניני עבודה סיים להו הכא נמי כיון דכבר פתח בדברים הנוהגין יש לו לסיים הדברים הנוהגין ולא להפסיק בחיובי' ולכן עיקר קושייתן על המשנה שבכאן דאיירי מדיני חיוב:

בא"ד ועוד מפר"ת כו' אע"ג דלא שנה המלבן כו' עכ"ל והקשה מהרש"א דה"ל למינקט אן שורין דקדים במשנה וכמ"ש הר"ן ותירץ די"ל טעמא משום שביתת כלים ע"ש, ודבריו תמוהין דשביתת כלים לא שייך רק היכא דאם האדם עשה מלאכה זו חייב ג"כ וא"כ כיון שהטעם דאין שורין משום דמלאכה זו אסורה לעשות א"כ הי' לו להקדים המלאכה שנאסרה השריי' בשבילו ונראה ליישב לשון התו' דלא קאמרי משום אין שורין דהא דהקדים יציאות משום לא יצא החייט היינו משום שהיא נתינת טעם של היות ההוצאה דאורייתא לכן גזרו גם במחט שלא יצא בה סמוך לחשיכה ולולי היות ההוצאה דאורייתא לא הי' גוזרין סמוך לחשיכה וא"כ שפיר י"ל בהא דאין שורין ואינך כיון דלב"ש שביתת כלים דאורייתא א"כ אפי' לא הי' בזה בשרי' בשבת חיוב חטאת הי' אסור ג"כ מכח שבות דמה שהוא אסור לעשות גם הכלי אסור משא"כ במכבס דלא שייך שביתת כלים וא"כ דמי נמי ללא יצא החייט שלכך גזרו בע"ש משום דבשבת זהו מלאכה דאורייתא ואולי לזה כיון מהרש"א מיהו לקמן דף י"ח משמע דמשמע לן ממתניתן דשרי' הוה בשבת דאורית' ונ"ל דאין כונתם לאשמועינן דטעמא דב"ש דאסרי סמוך לחשיכה, דלא איכפת לן בטעמא דב"ש רק דה"ל למינקט טעמא דב"ה דאסרי משחשיכה ואם כן בהנך י"ל דאסרו לעשות מדרבנן וא"צ הקדמה שיש בו חיוב דאורייתא כמו שהוצרך להקדים ההוצאה משום לא יצא החייט משא"כ בכלים לכובס דהוא לא עביד מידי רק שנותן לא"י ואי לא הי' אפשר שהישראל יבא במלאכה זו לידי חיוב חטאת לא הי' לנו לאסור בא"י ואע"ג דגם שבות דשבות אסור ע"י א"י היינו דמשכחת לה איסורא דאורייתא משא"כ אילו לא הי' בעיקר הכיבוס מלאכה דאורייתא וא"ש ובהכי ניחא מה שדייק עוד מהרש"א אמאי לא כתבו התו' ולא המבעיר קודם במה מדליקין ולפ"ז א"ש דלענין במה מדליקין אין הטעם פשוט משום הבערה דהא אפי' בחנוכה אם כבתה זקוק לה אין מדליקין בהן אפי' בחול וא"כ גם בשבת אם הדלקת נר חובה נמי הוה חיישינן דילמא תו לא מתקן לי' כשיכבה ואין הטעם פשוט משום הבערה כמו בהטמנה דליכא טעמא רק שמא יחתה וא"ש ודו"ק ועיין בסמוך:

בא"ד הוצרך לשנות טפי משום דמלאכה גרועה היא עכ"ל הא דלא תירצו כן על עיקר הקושי' דלהכי קמ"ל הוצאה בתחילה דא"כ גם בפ' כלל גדול ליתני הוצאה בקמייתא אלא ודאי לא אקדים תנא למיתני הוצאה משום חדושא רק כונת התוס' כיון דמלאכה גריעה היא א"כ מכח סברא לא הוה ידעינן טעמא דלא יצא החייט דיהי' האיסור משום הוצאה דמהיכי תית' לאסור הוצאה ולזה הוצרך התנא להקדים להודיענו דאיכא חיובא בהוצאה משא"כ בהני דמסברא נמי מל כה הוא ונראה דלהכי לא ניחא ליה נמי להריב"א לפרש כפר"ת משום דקשיא ליה א"כ גם מבעיר ומלבן הוי ליה להקדים ובזה סרה תלונת ס' פ"י ודו"ק:

בפרש"י ובפ' הזורק נפקא לן הוצאה מויעבירו קול כו' עכ"ל רש"י לא פירש הוצאה מאל יצא לשיטתי' אזיל ספ"ק דעירובין דפירש מי כתיב אל יוצא אל יצא כתיב ופרש"י דאל יצא לא משמע לשון הוצאת משא, אלא דקשה לפרש"י לדידן דקיי"ל תחומין דרבנן א"כ אל יצא להוצאה אתי ועוד דל"ל קרא דאל יצא תיפוק ליה מויעבירו ונראה דלפרש"י למ"ד תחומין דרבנן ס"ל דצריך קרא דאל יצא דודאי לשון הוצאה לחוד לא משמע אלא דקרא איירי שלא יצא בכלי שבידו ללקוט המן וצריך קרא לזה לאשמועינן אע"ג דלא עקר הכלי בשבת או שנתן אחר לידו מ"מ אסור מכח דעקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו וקרא דאל יצא מתפ' דמי שיש בידו משא אל יצא ממקומו אף דלא עביד טפי אלא מה שיוצא חוץ למקומו ולא עביד עקירה כלל קמ"ל עקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי ומקרא דיעבירו לא הוה שמעינן רק בעביד עקירה והנחה ממש דל"ל דמקרא דויעבירו נמי שמעינן מדנמנעו להביא והי' אפשר שיתן אחר לידו ומהא שמעינן דעקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי דהא ליתא דודאי ליכא למימר שלא הי' שום מציאות להביא בהיתר דאם אחר נותן לידו ואינו עומד לפוש גם לפי האמת לא מקרי עקירה, וא"כ א"ש קרא דאל יצא להכי מיהו מ"ד תחומין דאורייתא ס"ל הא דעיקרת גופו בלא"ה מכח סברא ולכן מתקיף לה רב אשי על המקשה דפריך בפשיטות לאו שנותן לאזהרת מיתת סנהדרין משמע דפשיטא ליה דאל יצא לא מתפרש רק להוצאה ופריך מי כתיב אל יוצא אל יצא כתיב וא"כ י"ל דהך מ"ד ס"ל בלא"ה מקרא דויעבירו או מכח סברא עקירת גופו. ואייתר אל יצא לתחומין ולא הוי ניתן לאזהרת מיתת סנהדרין כלל וא"ש בזה לשון המשנה דנקט יציאות לדידן דקיי"ל תחומין דרבנן ונפקא לן מקרא דאל יצא הוצאה ובזה אפשר ליישב לשון הש"ס לקמן דף ג' ע"ב דרב מבעי' ליה מרבי אי עקירת גופו כעקירת חפץ דמי ומשני ליה דחייב ואינו דומה לידו ואמר ר' חי' לא אמינא כי קאי רבי בהאי מסכת כו' דמשני לך שינוי' דלא שנוי' הוא ויש לדקדק על הלשון אמאי קאמר משני לך וה"ל למימר דפשיט לך שאין דברי רב רק אבעיא ובבעי' שייך לשון פשוט לך, ולפ"ז אפשר דודאי אילו היה רבי משיב ליה דפטור ממתני' דדמי לידו א"כ מוכרח לומר תחומין דאורייתא ובפ' כלל גדול פריך אמתני' דאבות מלאכות מ' חסר א' וחייב על כולן ופריך דידע לשבת במאי ומשני בתחומין אליבא דר"ע מיהו לדידן דקיי"ל כר' יוחנן בלא"ה א"ש דידע לה בלאו ואילו הי' רבי משני ליה דפטור ע"כ מוכרח לומר דמתני' ס"ל תחומין דאורייתא ולא מוכח מקרא דאל יצא עקירת גופו א"כ לא קשה לן דידע לשבת במאי משא"כ למאי דשני רבי דחייב לא מוכח תחומין דאורייתא ותנא דמתני' שפיר סבר תחומין דרבנן והא דחייב התם היינו משום דידע לה בלאו וכדקיי"ל כר' יוחנן וא"ש. כן י"ל בדרך פלפול:

ומה שפירש"י דחייב חטאת בשוגג ובמזיד ענוש כרת כו' היינו משום דפשיטא לן בכל דוכתי דהוצאה מהנך דלא מספקן כדלקמן אפילו לאיסי ובהוצאה לא נחלק אדם לומר שאין חייב עליה ואף דלא נפקא לן רק מקרא דויעבירו כיון דקרוי מלאכה כדאיתא בקרא איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש אלא דבפ' הזורק פרכינן ממאי דבשבת קאי דילמא בחול קאי ומשום דשלימא לה מלאכה והתוס' הקשו על גרסא זו דאפי' אי לא איירי בשבת מ"מ מוכח מדקרי ליה מלאכה וגם העולם מקשין ל"ל בחול קאי הא אפי' אי איירי בשבת נמי מצינן למימר משום דשלימא לה עבידתא, ומה שאמרתי בזה בהשקפה ראשונה מצאתי שכונתי למ"ש בס' פ"י ולכן לא אכתוב כי כבר קדמני בזה אך נ"ל בלא"ה ליישב בפשיטות דודאי לגירסא דידן וודאי אי אמרינן דקרא אזהרה הוא לבל יעשו עוד מלאכה בשביל איסור שבת א"כ וודאי לא הוצרך להזהיר אשאר מלאכות רק אהוצאה כדכתיב ויכלא העם מהביא משמע שנמנעו להביא בשביל ההכרזה שלא יעשו מלאכה א"כ וודאי מוכח דהוצאה בכלל מלאכה משא"כ אי איירי בחול ההכרזה דאל יעשו מלאכה אינו אזהרה לאיסור רק להודיע שאין צורך עוד למלאכה וא"כ מה שנמנעו מלהביא אינו בשביל מה שההבאה היא מלאכה שהרי באמת לא נתכוין משה בזה הכרוז להורות על היות ההבאה מלאכה דבחול ליכא נ"מ רק ממילא כיון ששמעו שאין צורך עוד למלאכה שהמלאכה היתה דים ממילא לא הביאו עוד שום נדבה שלא לצורך אבל ההבאה באמת אינה בכלל מלאכה כלל רק שהבינו ממילא שאין צורך למלאכה וקרא דאל יעשו מלאכה היינו מלאכה ממש ומה שלא הכריז שלא יביאו עוד היינו דמה לו להכריז זאת שמא ירצה א' לנדב לבדק הבית אבל עיקר הכוונה שאין צורך למלאכה ומה שאמר אל יעשו מלאכה היינו מלאכה ממש אלא שהבינו ממילא מאחר שאין צריך עוד נמנעו מלהביא וא"כ מלאכה הנאמר בקרא לא קאי על הוצאה כלל וא"כ א"ש נמי דפריך ממאי דבשבת קאי דילמא בחול קאי דליכא למימר דאיירי בשבת דא"כ סוף סוף ה"ל להכריז שלא יעשו מלאכה דאי מלאכה ממש הרי בלא"ה ידעו שמלאכה ממש אסורה ולא שייך אזהרה שלא יעשו מלאכה בשבת דודאי כבר ידעו דשאר מלאכות אסורין בשבת דכולהו ממשכן ילפינן ולא צריך קרא רק להוצאה דמלאכה גרועה היא ואי קאי על הוצאה ממילא שנקרא מלאכה משא"כ אי מיירי בחול שפיר י"ל דאל יעשו מלאכה היינו מלאכה ממש ומשום דשלימא לה עבידתא ומה שנמנעו להביא היינו משום שכיון שנצטוו לבל יעשו עוד מלאכה ש"מ שכבר המלאכה היתה דים לכך נמנעו מלהביא אבל אינה נקראת מלאכה כלל וא"ש הגרסא ולק"מ ודוק היטב:

עוד אמרתי ליישב דס"ל להש"ס וודאי כפשוטו ל"ל שהכרזה היתה בשביל שהמלאכה היתה דים דא"כ מה צורך להכרזה הלא די כשיביאו לא יקבל מהם ולמה הוצרך להכרזה אלא די"ל שלא הוצרך להכרזה רק שאם יעשו מלאכה ואפשר שמיד הקדישו המלאכה במה שהזמינוה למשכן וא"כ נראה ודאי שמה שהתחילו לעשות בטרם נגמרה מלאכת המשכן כבר חל עליו שם הקדש ואף שנגמרה אח"כ כגון שכבר הקדימו אחרים לגמור המלאכה ונמצא שלא הוצרך למלאכה זו מ"מ כיון דבתחלת התחלת המלאכה הי' צורך בו למשכן אף שאחר כך אינו צריך לה לפי שכבר השלימוה אפרים מ"מ בתחלה חל ההקדש עליו וא"כ אילו היו עושין מלאכה לא היו יודעין איזה מלאכה הותחלה בטרם שהית' המלאכה דים דעל מלאכה זו לא חל ההקדש כלל דבטעות הוא אבל אותן מלאכות שהותחלו בטרם שהיתה מלאכה והרי מלאכה זו ראוי' היתה למשכן כבר חל תורת הקדש עליו וכ"ש דא"ש למ"ד הזמנה מילתא ולכן לא הי' יכול להחזיר מה שמביאין דיש לחוש שמא התחילו לעשות בטרם שהיתה המלאכה דים ולכן הוצרך להכריז כדי שידעו ונמצא שהמלאכה הנעשית קודם ההכרזה הי' חל עליו תורת הקדש מספק שמא הקדישה בשעה שהי' צורך בה ולזה הוצרכה ההכרזה ולכן הי' המלאכה די והותר דאותן שכבר עשו בטרם הכרוז ולא ידעו מי התחיל בטרם שנגמר מלאכת המשכן שיהי' ההקדש הי' צריך לתתו להקדש מספק ואם כן א"ש ג"כ דפריך ממאי דבשבת קאי (היינו שהיתה ההכרז' לצורך שבת דודאי אפילו אם היתה ההכרזה משום איסור הוצאה לא הכריזו בשבת ממש פן יכשל אחד ויוציא בטרם יכריזו רק שהכריזו סמוך לשבת וההכרז' היתה לצורך יום שבת) וא"כ פריך שפיר ממאי דבשבת קאי דשמא בחול ומשום דשלימא ליה מלאכה וההכרזה היתה לדעת שלא יתחילו במלאכה אח"כ לצורך השבת וא"כ בשבת בלא"ה לא מצי עבדי דשאר מלאכות ודאי אסור משא"כ אי איירי בחול שפיר י"ל משום דשלימא לה מלאכה וההכרזה היתה לדעת השע' שהיתה המלאכה דים וידעו שלא לעשות אח"כ דאי לאו הכי לא יודעין זמן מוגבל אימת כלה המלאכה בטרם שהתחיל לעשות לצורך המשכן כדפרישית ומשני דגמרינן העברה העבר' והיינו דהבער' לצורך יום האסור וא"כ ודאי קאי על הוצאה דשא' מלאכות ידעינן בלא"ה דאסורין וא"ש ודוק. ובהכי ניחא דקשיא לי ל"ל קרא בפ"ק דיבמות דאין בנין מקדש דוחה שבת ממקדשי תיראו ע"ש תיפוק ליה ממשכן דהעבירו קול ש"מ דאין מלאכת המשכן דוחה שבת ומקדש ומשכן שוין כדאיתא בשבועות ולפ"ז ניחא די"ל ודאי בנין מקדש דוחה שבת ומה שלא דחה במשכן היינו משום דשלימא לה עבידתא והוצרך לאסור הוצאה וא"ש:

אלא דאכתי קשיא לי מנ"ל מקרא דויעבירו הוצאה דהא מסיק דד' אמות ברשות רבים הלכתא גמירי לה וא"כ י"ל דהאיסור משום העברה ול"ל דאם כן הלכתא ל"ל למעביר דהא ליתא דהא לא ידעינן אי משום הוצאה אי משום העברה ואין לומר דמשום מעביר קשה אמאי נמנעו מלהביא דהא יכולין להוליך פחות פחות מד' אמות דהא ליתא דגם אי משום הוצאה משכחת לה להוליך שלא באיסור כגון ע"י זה עוקר וזה מניח וכשיצא יתנו אחר לידו וכשיבא לגזבר יטלנו הגזבר או ע"י שנים שעשאוהו זה יכול וזה יכול או ע"י קטן אלא ע"כ לא ממעטינן רק כדרך ההבאה וא"כ לא מוכח הוצאה די"ל משום העבר' וע"כ צ"ל דחשבינן ליה ליתורא דקרא ודייקינן מיתורא דקרא דקאי אהוצאה ואם כן קשה מאי פריך דלמא משום דשלימא לה מלאכה דאם כן קרא למה ליה ואפשר דבסלקא דעתין דלא ידע דגזירה שוה היא לא שייך יתורא דיש לומר דקרא קא משתעי כמו שהי' ההנהג' במלאכת המשכן כדאיתא שאר קראי והמלאכה היתה דים מה שאין כן למאי דמשני גזירה שוה היא ודייק מיתורא דגזיר' שוה שמעינן דאתי לאסור הוצאה דאי על העבר' גז"ש ל"ל וא"כ ממילא מוכרח גירסת הש"ס שלפנינו דל"ל כמ"ש התו' בשם ר"ח דמוכח מדקרי ליה מלאכה דאכתי לאשמעינן הוצאה די"ל משום מעביר ד' אמות דהלכתא גמירי לה אע"כ דמיתורא דייקינן שהית' ההכרז' משום הוצאה וגם בס"ד ודאי סבר דמיתורא דייקינן וא"כ ל"ל דקאי אמעביר דא"כ קרא ל"ל דבלא"ה הלכתא גמירי לה אלא דהמקשה פריך מנ"ל דבשבת קאי והיינו בשביל איסור שבת ואי איירי באיסור שבת מוכח שפיר מיתורא דקאי אהוצאה דאי לא שלימא לה מלאכה ודאי עיקר הפסוק לאיסורא דהוצאה ול"ל משום העברה דאם כן קרא ל"ל כיון דקרא אתי לאורוי' לן איסורא ל"ל קרא כלל וע"כ להוצאה אתי ופריך דלמא בחול איירי ומשום דשלימא לה מלאכה איירי ומיושב נמי דלא פריך דילמא אפי' בשבת משום דשלימא לה מלאכה דודאי (אי) לא דייקינן מיתורא רק מפשטא דקרא וא"כ לא מסתבר דאיירי בשבת דבשבת בלא"ה לא הי' מביאין משום העברה דבלא"ה הלכה למשה מסיני היא וא"כ לאיזה צורך הכריזו דבלא"ה מסתמא לא יביאו ולא משמע שהכריזו פן יביא א' פחות פחות מד' אמות דמה להביא בענין זה ובשביל זה לא הי' מכריז כיון דליכא דררא דאיסורא בהבאה רק משום דשלימא לה מלאכה והי' לו להכריז בחול דבשלמא אי קרא איירי באיסורא א"כ ודאי הוצרך להכריז לאפרושי מאיסורא אף דבלא"ה ידעו שההעברה אסורה מ"מ שפיר הכריזו איסור ההוצאה ג"כ אבל אי לא הוה לאפרושי מאיסורא מזה מסתמא לא יביאו למשכן רק כמו שדרכן להביא תמיד ולא הי' צריך להזהירם אלא משום דבחול קאי ודו"ק היטב:

ובהכי ניחא לי דקשה נטר לאקשוי בפ' הזורק הוצאה היכא כתיבא ולא אקשי מיד אמתניתן דהכא או אמתניתין דפ' כלל גדול דחשיב אבות מלאכות ומנה בהדייהו מוציא מרשות לרשות ה"ל להקשות הוצאה היכי כתיבא ועיין מ"ש בס' פ"י וכבר כונתי לדעתו בזה ולמ"ש א"ש בלא"ה דודאי בפשיטות מצינן למימר כמ"ש התו' מדכתיב אל יעשו מלאכה ויכלא העם מהביא ש"מ דההבאה נקרא מלאכה וא"כ לא קשה כלל רק די"ל דילמא הא דקרוי מלאכה היינו ד' אמות דבלא"ה הילכתא גמירי לה ושם ג"כ נקרא מלאכה בשביל כך וחיוב ד' אמות לא נזכר בשום פרק כי אם בפ' הזורק וא"כ שם ראוי להקשות דלא מוכח מקרא מידי וא"ש ובלא"ה נמי נראה ליישב דהא בלא"ה יש להבין דהא באמת הוצאה הוה במשכן רק משום דמלאכה גרועה היא כמ"ש התוס' ולהכי ס"ד דילפינן ממשכן וא"כ קשה תיפוק ליה מדממעט קרא בפ' המצניע דף צ"ג זה עוקר וזה מניח (ש"פ) וכתבו התוס' וזה כתב אות א' לא צריך למעט אלא אהוצאה דס"ד אהוצא' והכנסה קפיד קרא וליחייב אפי' בלא הנחה וא"כ מוכח דהוצאה אסורה ושפיר ילפינן ממשכן אף על גב דמלאכה גרועה היא כמו שהוא לפי האמת וצריך לומר ג"כ דגם בהעברה צריך למעט זה עוקר וזה מניח דס"ד אהעברה ד' אמות קפיד קרא וליחייב אפי' בלא הנחה ולכן עיקר קושי' בפ' הזורק דשם מבואר חיוב ד' אמות בר"ה וא"ש ודוק:

אלא שעדיין לא מיחוור לי אטו עד מלאכת המשכן לא ידעו איסור ההוצאה דהא שבת במרה אפקיד ובקרא מסהיד וישבתו העם ביום השביעי בפ' בשלח ואיך יעלה על הדעת שלא ידעו דין הוצאה ולא סגי שלא יכשלו. ואפשר לומר דוודאי ידעו שהוצאה אסורה רק דידעו שמלאכת המשכן אינה דוחה שבת כפרש"י בחומש לכך סמך שבת למלאכת המשכן רק כיון דהוצאה מלאכה גרועה הוי ס"ד דידחה לצורך המשכן ולכן הוצרכה ההכרז' דאף מלאכה גרועה אין מלאכת המשכן דוח'. מיהו לפ"ז ק' ל"ל קרא דאין מלאכת המקדש דוחה שבת דכבר מוכח ממאי דהוכרזו ואפשר דקרא דאין מלאכת מקדש דוחה שבת היינו אפילו לאו אינו דוחה וכדמסיק נמי ביבמות דף ויו ועיין מה שכתוב בלשון התו':

בתוס' ד"ה שתים כן נראה (וכו') ואין נראה מדמפרש מילי דעני לחוד כו' עכ"ל ולי נראה ליישב ודאי למסקנת הש"ס לקמן דף ד' דמסיק ידו של אדם חשובה כד' על ד' ועפ"ז פרשתי למה שהקשו התו' כל הני בבא ל"ל ופירשתי דכולהו בבי לא זו אף זו קתני דברישא נקט פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעה"ב דמוכח דסגי בהנחה ע"ג יד ולא בעי מקום ד' אלא דבהא אפשר לומר הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי וקמ"ל בנטל מתוכה והוציא דגם עקירה סגי מידו אף על גב דליכא מקום ד' אלא אכתי מצינן למימר דטעמא כיון דבעה"ב עומד בפנים וסתם בית מקורה וי"ל ביתא כמאן דמלי' דמי ושפיר הוי מקום ד' ולזה קמש"ל בפשט בעה"ב את ידו לחוץ דר"ה מקורה ליכא ואפ"ה חייב אלא דאכתי לא מוכח דמהני בר"ה אלא הנחה אבל עקירה בעי קמ"ל נטל מתוכה והכניס דאפילו עקירה לא בעי והיינו משום דידו של אדם חשיבא וכדמסיק, ובהכי ניחא שהקדים תנא דמתני הכנסה וה"ל להקדים הוצאה דכתיבא והוא אב להכנסה, ולפ"ז ניחא דנקט להו כסדרן לא זו אף זו, ועפ"ז פירשתי הלשון לקמן דף ה' דפריך רבא איכפל תנא לאשמעינן כל הני, לשון איכפל מדוייק דלמה כפל הבבות כיון דאיירי בננס וליכא שום חדושא בחדא בבא מאידך ומיושב גם כן מה שהקשו התו' על פרש"י. ולפ"ז יש לומר ודאי בשבועות פרש"י לפי המסקנא דכבר קמה לה מתני' בטעמא דידו חשובה ולא קשי' דלא ה"ל לערבינהו משא"כ (הכא) פרש"י לפי שיטת הש"ס דכמה אמוראי לא אסקי אדעתייהו טעמא דידו א"כ לא מצי לפרושי כפירושו דהתם דא"כ קשה מה שהקשו התוס' כאן לכן פירש כמ"ש כאן. ויש לי לומר עוד דלפרש"י בשבועות דקאי שתים שהן ד' בפנים היינו הכנסות ובחוץ היינו הוצאות א"כ לא א"ש הא דפריך לקמן תרתי סרי הויין ומאי קשי' הא במתני' אינו מדבר בחיובי ופטורי דאדם רק בעצמות ההוצאות וההכנסות שיש ב' הכנסות שחייבין עליהן מן התורה וב' מדבריהם וא"כ מצינן למימר דכולהו פטורי הן דבעל הבית הן דעני שהם בהכנסה א' חדא נינהו דזהו ההכנסה שהיא מדבריהם בין לעני בין לעשיר דבשלמא אי קאי על בעל בית ועני גופייהו שפיר שייך לאקשויי תרתי סרי הוי כיון דנחית לבאר הפטורים שעל האדם אבל לפרש"י בשבועות לא איירי כלל בפטורי ואיסורי דאקרקפתא דגברי רק דנקט ההכנסות אלא ודאי המקשה דלקמן ג"כ מפרש כפרש"י כאן והיינו משום דלא אסיק אדעתיה אוקימתי' דלקמן ולכן ליכא לפרושי כפירוש רש"י שבשבועות דא"כ לא ס"ל לערבינהו משא"כ בשבועות דכבר קמה לה מסקנא דנקטינהו כסדרן כדפרישית ובסיפא קמ"ל ידו חשובה וזה מוכח דוקא מבבא בתרייתא א"כ ניחא טפי לפרש כפירושו שבשבועות ולק"מ ודוק היטב:

בתוס' ד"ה פשט ונראה לר"י כו' ולא הוי גמרינן הוצאה דעני מבעה"ב ולא בעה"ב מעני עכ"ל. צריך ביאור הסברא שיש לחלק בהם וכבר עלה ברעיוני סברות שונות לא ראיתי להאריך רק מה שנ"ל אמת ברור בכוונת התוס' הוא זה דוודאי עיקר חיוב ההוצאה מה שמוציא מרשות לרשות ובשעת עקירה הי' הכלי ברשות יחיד והוציאו לרשות הרבים ואם כן בשלמ' בהוצא' דבעל בית בשעת עקיר' הי' הכלי ברשות יחיד וגם כשהוציאו עדיין הוא בידו וברשותו וכשנותנו לתוך ידו של עני נשתנה לגמרי הכלי מרשותו של בעל בית לרשותו של עני והוי הוצאה גמורה שנשתנה הכלי לרשות אחר שהוא רשות רבים משא"כ בהוצאה דעני שהוא מה שנוטל מתוך ידו של בעה"ב דזה מיד שנוטל הדבר מידו של בעה"ב כבר יצא מרשותו של בעה"ב והי' ברשות העני רק דלא שייך לחייבו על זה שנטלו מתוך ידו של בעה"ב כיון שידו של עני ברשות יחיד וא"כ נהי דאח"כ הוציאו לרשות רבים בשעת הנחה כבר הי' בלא"ה ברשותו של עני רק דברה"י לא הי' ידו של עני ר"ה מ"מ לא מיקרי הוצאה גמורה שהרי בלא"ה כבר הי' במקצת ברשותו של עני כשעדיין לא הי' ליד דין ר"ה ובעינן דוקא הוצאה מרשות יחיד לר"ה והיינו מרשות לרשות שלא הי' מעולם ברשותו של זה אבל בעני כבר הי' הכלי ברשותו בטרם שמתחייב על ההוצאה דלא מיקרי הוצאה ממש כיון שכבר הי' הדבר במקצת ברשותו בטרם חיובו משא"כ בבעל הבית בטרם חיובו הי' הדבר ברשותו וכשהניחו יצא מרשותו לגמרי אבל העני שמתחייב בשבילו שמוציאו מרשות יחיד לר"ה וכיון שכבר הי' הדבר במקצת ברשותו עכ"פ גם כשהוא ברה"י ושם אין לו דין ר"ה ולכן ס"ד דגם כשמוציאו אח"כ לר"ה לא נעשה בהוצאה זו הוצאה מרשות לרשות ממש דגם כשהוא בידו בפנים נעשה כמו שהוא ג"כ בר"ה דידו בתר גופו גרירא ואין ההנחה משנה הרשות דמעיקרא אבל הוצאה דבע"ה יצא הדבר מרשותו לגמרי ומתוך זה יובן לך דמ"ש התוס' ולא בעה"ב מעני הכוונה דהכנסה דעני מסתבר טפי לחיובא דבהכנסה הסברא ממש איפכא דהכנסה דעני יצא לגמרי מרשותו של עני משא"כ בהכנסה דבעה"ב שמכניס הדבר אליו וכבר הי' הדבר בידו גם ברה"ר ולא נשתנה הרשות לגמרי ממה שהי' ברשות הרבים ראה והבן איך דקדקו התו' בלשונם וכתבו ולא בעה"ב מעני ולא כתבו ולא דבעה"ב בדלי"ת דאז הוי קאי דיש לחלק ג"כ אהוצאה דבע"ה דלא הוי גמרינן ליה מעני אבל הדבר ברור כדפרישית דכוונתם דהכנס' דבעה"ב לא אתיא מעני, כללא דמילתא לענין הוצאה דבעל הבית עדיפא ולענין הכנסה דעני עדיפא. וראיתי בספ"י גמגם והאריך בכוונת התוס' ולא ירד למכוון אך מה שהביא בשם חידושי הרשב"א הוא ברור שכיון למ"ש:

וכן משמע ממ"ש התוס' לקמן שכתבו דצריך סברא להכנסה דבעל הבית דהם העלו קרשים היינו הכנסה דעני דמסתמא בקרקע היו עומדין ע"כ ול"ל לזה תיפוק בלא"ה י"ל דהם העלו הקרשים לא מוכח רק חדא הכנסה או דבעה"ב או דעני וסברא צריך לאידך א"ו ברור דהכנסה דבע"ה דוקא לא שמעינן מהכנסה [דעני] (דבעה"ב) אבל הכנסה דעני כ"ש הוא מהכנסה דבעה"ב וזה ברור בכוונת התו' ובזה ניחא לשון מתניתין דהקדים לפרש הכנסה שהיא תולדה להוצאה שהוא אב ובבעה"ב הקדים התנא לפרש ההוצאה ולפמ"ש א"ש בתרווייהו בבי לא זו אף זו דלענין הכנסה דעני פשיטא לן ולענין הוצאה דבעל הבית פשיטא טפי. כנ"ל ברור ודו"ק:

ולפי המסקנא לקמן דא"צ שיעמיד החפץ על גבי הקרקע רק במה שמושכו אליו מתחייב אף שלא הניחו ע"ג קרקע כלל א"ש טפי דכאן לא עביד מידי במה שמביאו אליו שכבר הי' בידו גם כשהוא ברה"י ואז לא שייך לחייבו. ומה שהוכרחתי לחלק כמ"ש לעיל היינו דלא נפשוט ממתני' דהנחת גופו כהנחת חפץ דמי דזהו בעי' לקמן דף ו' לפי שיטת התוס' ודוק:

ולפי זה נ"ל דהתוס' אין מחלקין כלל בין שיוצא עם החפץ או שמוצי' החפץ בהושטה בעלמא דאם נימא דיש סברא לחלק תקשי מנ"ל הוצאה דעני בהושטה אלא וודאי אין חילוק כלל ועיקר קרא דאל יצא היינו הוצאה דבעה"ב דמעיקרא הי' גופו עם הכלי ברשות יחיד ועכשיו יצא לרשות הרבים ובהוצאה זו איכא שינוי רשות לגמרי כמו בהוצאה דבעה"ב ולא תלי' במה שמוציא הכלי עמו דאין חילוק בזה רק במה שמעיקרא הי' הכלי לגמרי ברשות יחיד ועכשיו הוא ברשות הרבים אבל בפשיטת יד והוא עומד ברה"ר גם בהיותו ברה"י כבר נתבטל הכלי מהיותו ברשות יחיד וכבר הגיע לרשותו בידו ברה"י והוה כאילו כבר נעשה בר"ה ואמה שהי' ידו ברה"י לא שייך לחייבו כדפרישית לעיל ודוק היטב:

בא"ד ותדע מדאצטריך כו' בריש הזורק דנפקא לן מויעבירו כו' ובספ"ק דעירובין נ"ל מקרא דאל יצא עכ"ל וקשה לי לפמ"ש התו' לקמן ר"פ הזורק דנפקא לן הוצאה מפשטא דקר' מדקרי ליה מלאכה על ההבאה א"כ קשה מנ"ל הוצאה דעני דהא דקרי לי' מלאכה היינו הוצאה דעשיר ואכתי הוצאה דעני מנ"ל ואין לומר דקרא דויכלא העם מהביא משמע מיני' למי הוצאה דעני דאל"כ למה נמנעו להביא הא הי' יכולין ללכת חוץ ולהוציא הכלי דהא ליתא דע"כ לאו כללא הוא דהא הי' יכולין להוציא ע"י שיתן אחר לתוך ידו ויטול אחר ג"כ מתוך ידו וכה"ג טובי כדפרישת לעיל וע"כ דלא קאי רק אהבאה כדרכו וא"כ דילמא התם איירי בהוצאה דעשיר ואי הוה אמרינן דדייק מיתורא הוה א"ש דא"כ גזירה שוה ל"ל דהוצאה דבעה"ב כבר נשמע מאל יצא אבל מדברי התוספות ריש הזורק מוכח דמפשטא דקרא יליף וא"כ קשה מנ"ל הוצאה דעני וצ"ל איפכא דהוצאה דעני נפקא לן מאל יצא דל"ל אל יצא וע"כ אתו להוצאה דעני מיהו קשה למ"ד תחומין דאורייתא מנ"ל הוצאה דעני דויעבירו י"ל דאתי להוצאה דעשיר ואל יצא לתחומין ואכתי הוצאה דעני מנ"ל ואפי' תימא דפשטא דקרא משמע דאיירי בהוצאה נמי שלא יצאו ללקוט מ"מ י"ל דאיירי בהוצאה דבעה"ב ולא תקשי ל"ל די"ל דבעי לאשמועינן נמי תחומין וגם אז הי' צריכין אזהרה דלא ידעו עדיין איסור ההוצאה שהרי הי' קודם מתן תורה ועיקר היתור צריך לומר ממה דכתבה התורה להוצאה דהא מסתמא אמר להם אז כל הלכות שבת וע"כ יש באזהרת אל יצא אזהר' ג"כ שצריך לאחר מתן תורה ג"כ וא"כ למ"ד תחומין דאורייתא י"ל לכך נכתבה אזהרה זו דשמעינן מיני' ג"כ אסור תחומין ועוד קשה לי לפמ"ש התוס' לקמן דף ד' דמאל יצא שמעינן דבעינן עקירה מע"ג מקום ד' וא"כ לא שמעינן יתורא להוצאה דעני ולכן צ"ל דהתוס' כאן ס"ל כגירסת רש"י לקמן דקרא דויעבירו ע"כ לאיסורא קאמר מטעם גזירה שוה כדלקמן ושפיר מוכח הוצאה דעני מקרא דויעבירו דגזירה שוה מיתרא וע"כ אתי להוצאה דעני ובהכי ניחא מה שדקדק מהרש"א דכאן כתבו התוס' מדצריך תרי קראי ובשבועות דייקו מדצריך קרא להוצאה כלל אף דהוה במשכן ולפ"ז י"ל דודאי ר"י כגירסת רש"י ס"ל וא"כ מייתר קרא דויעבירו שפיר דייקו שצריכי תרי קראי משא"כ התם קאי לגירסת ר"ח דליכא שום יתורא דקרא דויעבירו לא הוה אלא פשטא דקרא דקרא להוצא' מלאכ' וגם קרא דאל יצא לא מייתר למ"ד תחומין דאורייתא ואפי' לדידן י"ל דצריך לגופו להזהיר אז במרה או לעקירת חפץ ממקום ד' ולכן הוצרכו לומר כיון דמלאכה גרועה הוה ס"ד לחלק וקמ"ל תנא דאין לחלק והיינו מכח סברא שכיון שכבר נאסרה ההוצאה אין לחלק בה וכן מורה לשון התוס' שם אבל הכא דקאי לגירסת רש"י ודאי ניחא ליה לפרושי דמצריכינן קראי דהוה ממש דומיא דשבועות ומראות נגעים ואינך דשתים מפרשי בקראי ולק"מ ודוק היטב:

אלא שעדיין קשה מאי פריך בהזורק זריקה תולדה דהוצאה הוצאה גופה היכי כתיבא ומאי פריך הא זריקה דמי' להוצאה דעשיר והוצאה זו כבר נשמע מאל יצא, ואם נימא דמאל יצא לא שמעינן רק כשהאדם יוצא עם החפץ א"כ מקרא דויעבירו נמי לא שמעינן רק הוצא' דעשיר ואכתי הוצאה דעני מנ"ל וי"ל דמתניתין דהזורק מרה"י לר"ה מר"ה לרה"י חייב משמע אפי' עומד ברשות הרבים והכניס ידו לרשות יחיד או איפכא שעומד ברה"י והוציא ידו לרה"ר וזרק לרשות יחיד משמע נמי דחייב מדלא מפליג בעומד מידי והל"ל העומד ברה"י וזרק לר"ה ש"מ דלא תלי' בעומד כלל אפי' ברה"ר נמי דינא הכי וזהו הוצא' דעני שזורק אליו ובהכי ניחא דלא דייק בפ' כלל גדול דחשיב מוציא מרשות לרשות ושם ה"ל לדייק היכא כתיבא דבשלמא אמתניתין דידן לא דייק דאכתי לא נחית למיתני עיקר מלאכת שבת ומשנה זו אינה אלא הקדמ' בעלמא למשנת לא יצא השנוי' אח"כ אבל בפ' כלל גדול ה"ל לאקשויי הכי ולפ"ז א"ש ולק"מ דבפ' כלל גדול י"ל דאיירי בהוצאה דעשיר אבל בהזורק משמע ליה אפילו הוצאה דעני ומשני שפיר דמוכח מויעבירו ומיושב ג"כ הגירסא דפריך ממאי דבשבת קאי דלא שמעינן לה מפשטא דקרי' מלאכה די"ל דקאי על הוצאה דעשיר אבל למאי דמסיק מגזירה שוה קשה גזירה שוה ל"ל דהוצאה דעשיר כבר שמעינן מאל יצא שמע מינה דקאי על הוצאה דעני וא"ש ומיושב נמי מה שמקשין העולם דהל"ל אפי' בשבת משום דשלימא לה מלאכה ולפ"ז א"ש דודאי ל"ל בשבת קאי דא"כ

למה הוצרך להזהירם הא בלא"ה הוצאה דעשיר שמעינן מאל יצא ואי קאי גם על הוצאה דעני שלא יביאו בדרך הוצאה דעני משום דשלימא לה מלאכה דאם כן ממילא נשמע מדקרי לה מלאכ' ולכן פריך דילמא בחול קאי וקאי באמת ההוצאה דעשיר אבל הוצאה דעני לא מקרי מלאכה כלל וא"ש נמי דכתבו התו' דצריך תרי קראי ולא כתבו מדצריך קרא כלל ולפ"ז א"ש טפי דהוה מצינן למימר דהוצאה דעני לא הוה במשכן כלל דמסתמא הוציאו כדרכן וא"כ אכתי לא מוכח הוצאה דעשיר שהוא ג"כ מלאכה גרועה אבל מדצריך תרי קראי מוכח דכל הוצאה מלאכה גרועה היא ודו"ק היטיב:

בא"ד ובתולדות דהוצאה בעינן שיהיו במשכן כו' וכל אלו תולדה דהוצאה נינהו כו' עכ"ל. אע"ג דבזורק מרה"י לר"ה דחייב ואמרינן בפשיטות דזריקה תולדה דהוצאה בהך דזריקה איכא למימר בפשיטות מה לי מוציא ע"י הושט' או ע"י זריקה וכ"כ מהרש"א בפ' הזורק אלא שדברי התוס' פרק הזורק צ"ע שהקשו ג"כ מה שהקשו כאן ל"ל סברא על הכנסה תיפוק ליה דהוי במשכן כדאמרינן אזריקה אי הוי במשכן אע"ג דליכא סברא ותירצו דבזריקה נמי איכא סברא מה לי הוצאה או זריקה ובגמרא אמרינן לה אזריקה דד' אמות ולזו אין ענין עם הוצאה, וראיתי שמהרש"א כתב שגם ד' אמות דמי להוצאה כמ"ש הרז"ה כיון דד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום שפיר הוי דמי להוצאה (וצ"ל אף דד' אמות דרבנן בעלמא נינהו מ"מ דומה להוצא' אף מן התורה) ודבריו צ"ע דאכתי אין מיושב דברי התוס' דלפי דבריהם צ"ל דבעינן תרתי סברא דמה לי הוצאה ומה לי זורק ד' אמות וגם בעינן דליהוי במשכן וא"כ בזורק מרה"י לר"ה דלא מפרש התם דהוי במשכן היכא הוי תולדה דהוצאה ואפשר דס"ל להתוס' דהתם דודאי זריקה מרה"י לר"ה הוי במשכן בשאר דברים דדוקא הקרשים היו מושיטין ולא זורקין שלא יתקלקלו משא"כ שאר דברים שאינן מתקלקלים וא"כ לעולם בעינן סברא וגם שיהי' במשכן ודוחק אבל לדברי התו' דהכא א"ש דודאי מה דדמי ממש כמו הכנס' לא בעינן שיהי' במשכן וזריקת ד' אמות לא דמי ממש להוצאה אבל זריקה מרה"י לר"ה שפיר דמי להוצאה ולא צריך שיהי' במשכן אלא דאכתי קשיא לי ל"ל לאסוקי דזורק ד"א בר"ה נמי הלכה למשה מסיני הא כיון דלא קשיא ליה רק מזריקה א"כ אי מעביר ד' אמות בר"ה חייב י"ל מה לי העבר' מה לי זריקה דזורק ד' אמות דמי למעביר כמו דדמי זורק מרה"י לר"ה למוציא וא"כ מאי קשיא לן אזריקה ואם הקושיא ממעביר לא הוי ליה לאקשויי אזריק' וגם מזה קשה לי על דברי מהרש"א שם דזורק ד' אמות דמי למוציא א"כ מאי ק' מעביר ד' אמות מנ"ל הא מעביר ודאי הוי במשכן וכיון דהוי במשכן וגם י"ל מה לי הוצאה מה לי העברת ד' אמות דדמי להוצאה ג"כ ומאי צריך הלכתא למעביר, מיהו לתוס' בכאן לא קשיא די"ל דס"ל דמעביר לא דמי למוציא כלל אלא מ"ש דל"ל לאסוקי הלכתא אזורק כיון דאיכא הלכתא אמעביר א"כ איכא למימר מה לי העברה מה לי זריקה כי היכא דא"ש בזורק מרה"י לר"ה, ואפשר ליישב דברי התוספות שלפנינו דסברא דמה לי הוצאה מה לי הכנסה אינו אלא כמו בנין אב ותדע דלס' התו' הכנס' אינה אלא תולדה וא"כ י"ל להוצאה דכתיבא בקרא שפיר י"ל סברא דמה לי אבל להעברה דהל"מ מסיני הוא ולקמן דף קל"ב מבואר מפרש"י דגם בנין אב לא ילפינן מהלכה וא"כ לא הוי למילפה מהעברה דאין דנין בנין אב מהלכ' וא"ש. ובהכי ניחא דפריך מכדי זריקה תולדה דהוצאה וכבר כתבתי דקש' למה לא פריך בפרק כלל גדול דתני מוציא מרשות לרשות וגם הלשון מכדי זריקה לפריך בפשיטות מנ"ל הא דזורק חייב. ולפ"ז א"ש דבפרק כלל גדול לא מצי לאקשויי דאיכא למימר גמירי לה בהלכתא משא"כ הכא דמחייב בזריקה משום דתולדה דהוצאה ואי הוי הלכה לא ילפינן מינה תולדה וא"ש ודוק. ומ"מ דברי התוספת פרק הזורק צ"ע ועיין בסמוך:

בא"ד וא"ת כיון דהכנס' כו' דהזורק משמע כו' אע"ג דליכא סברא עכ"ל. ולענ"ד אפשר ליישב לפמ"ש בסמוך דזריקה לא הוי במשכן לפי האמת א"כ י"ל דנהי דזריקה תולדה דהוצאה היא היינו משום דהוצאה כתיבא ויש לחשוב זריקה לתולדה דדמי לה אבל הכנסה אי לאו סברא דמה לי אפוקי מ"ל עיולי נהי דודאי הוי ידעינן הכנסה מכח מאי דהוי במשכן מ"מ לא מהני אלא למחשבה תולדה אף דהוי במשכן וא"כ לא הוי שמעינן הכנסה בזריקה דלא הוי אלא תולדה דתולדה ובהוצאה דמלאכה גרוע היא לא הוי ידעינן לה אבל השתא דאיכא סברא ממילא שמעינן גם הכנסה בזריקה משום סברא דמה לי כן נ"ל:

והשתא דאתינן להכי אפשר לי לומר דהא דפריך בפרק הזורק הוצאה היכא כתיבא י"ל דאפי' לא הוי כתיבא הוצא' כלל כיון דהוי במשכן ידעינן דאסירא רק משום דמלאכה גרועה לא ילפינן תולדה ממנה כמו בשאר אבות מלאכות שאם באת ללמוד מה שדומה להוצאה גם מרשות לרשות יחיד אחר ג"כ דמי להוצאה אלא ודאי בהוצא' לא ילפינן תולדה אף דהוי במשכן רק כיון דכתיבא בקרא שפיר יש לחושבה אב וילפינן שפיר תולדה מינה והיינו דפריך פרק הזורק מכדי זריקה תולדה דהוצאה דבלא"ה לא קשיא לן אהוצאה די"ל משום דהוי במשכן אבל אזריקה דתולדה היא ולא הוי במשכן קשיא לן דמשום דהוי הוצאה במשכן אין להוליד ממנה תולדה כיון דמלאכה גרועה ולפי זה איכא למימר דתרתי בעינן דמכח סברא לא הוי יהבינן תולדה להוצאה כיון דמלאכה גרועה היא וגם מקרא לחוד נמי לא הוי יהבינן תולדה להוצאה כיון דמלאכה גרועה היא אבל השתא דהוצאה הוי במשכן ופשיט' לן דמאי דהוי במשכן וודאי הוי מלאכה כדאמרינן הם הוציאו אתם אל תוציאו כו' וא"כ ע"כ קרא לא אתי רק להורות שהוא אב ושפיר מוכרח להביא לה תולדה דעיקר קרא דכתיב למחשבה אב אתי ולכן בעי נמי בהכנסה סברא דנלמוד מינה הכנסה בזריקה וא"כ א"ש ודאי אי זריקה הוי במשכן שפיר הוי מלאכה ובהכי ניחא דמעביר ומושיט וזורק ד' אמות כולהו תולדות חשיבי היינו משום דלא חשיב רק מה שיש לו תולדה משא"כ הנהו אף דאתיין מהלכתא מ"מ כיון דהלכתא צריך לגופו לית להו תולדה ובזה א"ש הגירסא ממאי דבשבת קאי דודאי עיקר דיוקו מויעבירו כיון דכתיב קרא לאיסור' וגם הוי במשכן וא"כ קרא למה לי וע"כ קרא אתי למיחשבה מלאכה חשובה לאסור הדומה לה ומוכח תולדה בזה וא"כ לא שמעינן לה מפשטא דקרא מדקרי לה מלאכה דהא הוצאה ידעינן בלא"ה דהוי מלאכה כיון דהוי במשכן רק דדייקינן מדאיצטרך קרא ש"מ שבא להורות שמלאכה חשובה היא וא"כ ממילא ליכא למימר בשבת משום דשלימא מלאכה דבשבת בלא"ה לא הוצרך להכריז שבלא"ה לא יביאו דהוצאה ודאי אסורה ולא צריך קרא רק לאסור דומה לה וכדפרישית לעיל ובזו יבואו כל הסוגיות על מכונן וא"צ לדחוק כמ"ש התוס'. הנלע"ד כתבתי ודוק היטב ועיין בסמוך:

בד"ה שביעית כו' וא"ת ליתני מושיט ומעביר כו'. למאי דפרישית בסמיך א"ש דלא תני שתים שהן ד' רק איתן שדומין לגמרי לאבות והיינו הכנסה דאיכא סברא דמ"ל אפוקי מ"ל עיולי וא"כ כי היכא דבהוצאה מייתינן נמי לתולדה הה"ד נמי להכנסה אע"ג דתולדה היא מ"מ דדמי ממש להוצאה גם התולדה דהכנסה דהיינו זורק מר"ה לרה"י נמי חייב וא"כ דמי ממש לאב משא"כ מעביר ומושיט שאין לו שום תולדה רק במושיט מה דהוי במשכן ממש והיינו כדפרישית בסמוך דאמאי דהוי במשכן ממש ממילא חייב ולכן בזו כנגד זו פטור דלא יהבינן תולדה למלאכה גרועה ולהכי לא תני אלא הוצאה והכנסה דיש לה ג"כ התולדה שיש להוצאה וזהו עיקר הרבותא דההכנסה שוה להוצאה בכל אבל אינך שאין להם תולדות לא קחשיב וא"ש ודוק ועמ"ש בסמוך בע"ה לפרושי שמעתין לקמן:

תוכן העניינים

חידושי מהראל על השס

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה