אור ברסלב

חידושי מהראל על השס· רבי אריה לייב צינץ

מסכת גיטין

מסכת שבת

פרק השולח

דף מז ע"ב

בגמ' המוכר שדהו לפירות פרש"י דמיירי בזמן שאין היובל נוהג. ולכאורה י"ל דמיירי ביובל ראשון כדלקמן דלכ"ע בסתמא מביא וקורא ובזה ניחא דמוכח כרב חסדא דביובל ראשון מביא וקורא דאל"כ מאי פליגי לפירות הא בלא"ה כל מכירה לפירות הוא אלא דרש"י לשיטתי' שפי' לקמן יובל ראשון שבאו לארץ ולכן דוחק לי' לאוקמה ביובל ראשון, מיהו לשיטת הרמב"ם דבכל יובל ראשון מביא וקורא א"כ שפיר י"ל דמוכר שדהו לפירות מיירי בכל יובל ראשון:

שם איתיבי' ר"י לר"ל ולביתך מלמד שאדם מביא ביכורי אשתו וקורא. התמי' מבוארת דהא קנין פירות דבעל אינו אלא דרבנן, והתוס' תירצו דדרך נשים לזכות פירות לבעל ורש"י פי' שהכניסה לו אשתו לפירות ואפשר לומר דקשי' לי' לרש"י למה אשמועינן דוקא באשתו הא הוי מצי לאשמועינן בלא"ה שאר קנין פירות שהוא כקנין הגוף, ולזה י"ל דס"ל לרש"י בשאר מקנה פירות דקל ה"ל דבר שלא בא לעולם ולא קני משא"כ באשתו אם התחייבה א"ע להכניס לו פירות קרקעה מחוייבת היא אף דהוה דשלב"ל כמו שהוא הדין לדעת הרמב"ם בדבר שאינו קצוב דבדברים הנקנין באמירה משתעבד א"כ י"ל הה"ד דשלב"ל וא"ש דקמ"ל באשתו דוקא מיהו הרמב"ם כ' דבעינן שיהא דברים שיהו ברשותו ועיין אה"ע סי' נ"א ס"א בב"ש ס"ק ד', מיהו י"ל בפשיטות דבעלמא בעינן קנין גמור ומקני לי' דקל לפירותיו והה"ד שדה לפירותיו משא"כ באשתו אפי' פוסקת עמו סתמא שתכניס לו הפירות קני דאע"ג דבעינן שיהי' ברשותו מ"מ כשפסקה לו הפירות הוי כמו דקל לפירותיו אפי' בסתמא דבדברי' הנקנין באמיר' משום חיבת אחתוני ודאי דעתה על אופן המועיל שיהי' כמו דקל לפירותיו ולהכי אשמועינן קרא באשתו וא"ש, וכבר עלה בדעתי ליישב דודאי בעלמא אפי' שליח הי' יכול להביא רק שאין יכול לומר האדמה אשר נתת לי וא"כ י"ל דקרא קמ"ל בבעל דמביא בשביל אשתו מאחר דאין אשתו מקפדת באכילת הבעל את הפירות ואף שעיקר הפירות הם שלה מ"מ אפי' שליח הי' יכול להביא רק שא"י לומר האדמה אשר נתת וא"כ הבעל שיש לו שייכות בגוף הקרקע שהרי אם ירצה למסור זכותו שיש לו בירושה בטובת הנאה אם תמות היא קודם וירשנה הי' יכול למכור זכות שיש לו בגוף הקרקע וא"כ שפיר י"ל שמביא וקורא עכ"פ דאף שהפירות לא הי' שלו לגמרי מ"מ לא גרע מה שמביא בשליחותה וגם יש לו שייכות בגוף הקרקע שהרי יכול למכור הזכות שיש לו בירושה וא"כ שפיר יש לו שייכות בגוף אלא דמ"מ מקשי שפיר למ"ד קנין פירות לאו כק"ה דמי א"כ מה שיכול למכור הקרקע אם יירשנה לא מקרי קנין הגוף שהרי תחזור לו ביובל וא"כ לא הוי רק קנין פירות וליתה לקנין הגוף וא"כ פריך שפיר למה יביא וא"ש. אלא דיש לפקפק בזה דמ"מ לא שייך שיביא בשליחותה דהיא גופה אינה קוראת כמו שכתב רש"י לקמן והיא במשנה דביכורים ומ"מ יש ליישב ודוק ועמ"ש בסמוך:

בתוס' ד"ה ולביתך וי"ל דרך נשים כו'. לכאו' משמע לי מדברי התוס' אע"פ שלא זיכתה בפירוש מכל מקום כיון דדרכה של אשה שלא להקפיד על אכילת פירות שפיר יכול להביא ביכורים עבורה אלא דמ"מ פריך שפיר אי קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לא מסתבר שקנין פירות הגרוע יהי' בו גזירת הכתוב שיהי' עדיף יותר מקנין פירות הגמור ואם קנין פירות הגמור לאו כקנין הגוף הוא לא יהי' עדיף הך אכילת פירות דבעל מקנין הגמור דפירות אלא דיש לדקדק לפ"ז מאי קושיא נוקמא לקרא ממכר הוא קרקע לאשתו ונשאה נמצא שלפ"ז שלו ממילא קנין הגוף שהרי היא חוזרת אליו ביובל וקנין הפירות יש לו עכשיו וקמ"ל אע"ג דקנין פירות דבעל לא אלים כ"כ אפ"ה מביא וקורא אלא דבל"ז נמי י"ל דקמ"ל אע"ג דאין לו רק קנין הפירות ואפשר שיגרשנה וימות ואין קנינו בהחלט אפ"ה מביא וקורא וגם בלא"ה אין קנינו אלים דהא אין יכול למכור הקרקע לפירות מיהו בקושיית הש"ס י"ל דמשמע לי' דברייתא בכל גווני איירי אלא מאי דמשני שאני הכא לא א"ש דאכתי היכא מוכח מקרא בלא מכר לה קרקע שלו ועמ"ש לקמן:

בגמ' שאני הכא דכתיב ולביתך. וקשי' לי דמה מועיל לי' גלוי קרא כיון דעיקר טעמא דאינו קורא מפ' בב"ב פ' הספינה דפריך ליתי' וליקרי ומשני משום דמיחזי כשיקרא ורב משרשיא אמר דלמא אתו לאפקעינהו מתרומה ומעשר ופרשב"ם דהוי דובר שקרי' כיון שאין לו קרקע וא"כ תיקשי היכא יקרא דמ"מ אין הקרקע שלו וכבר עלה בדעתי דבהא פליגי הני תרי לישנא דללישנא קמא דס"ל דר' יוחנן מקשי כן לר"ל אע"ג די"ל הכא גלי קרא מ"מ ס"ל היכא קרי הא מיחזי כשיקרא ולא מצי למימר על האדמה אשר נתת לי ולהכי לא ס"ל לר' יוחנן משום דגלו קרא דאיך יקרא בשקר ולאידך לישנא דר"ל מותיב לר' יוחנן לא ס"ל טעמא דמיחזי כשיקרא רק הא דלא קרי משום דלמא אתי לאפקעינהו מתרומה ומעשר וא"כ י"ל דוקא הכא גלי קרא ולא זולת אך זה נ"ל דוחק ואפשר לומר דכיון דגלי קרא באשתו י"ל דקנין פירות דבעל עדיף טפי דדוקא בעלמא דכיון דהדרא ביובל לא הוי אלים כ"כ דאפי' לפירות לחוד לא מצי לזבוני רק עד היובל וא"כ היובל מוציאו מרשותו משא"כ קנין פירות דבעל שהוא ממילא אינו נפקע ביובל דאע"ג דמן התורה אין לו הפירות מ"מ אחר שכבר פסקה עמו שתתן לו הפירות לא נפקע זכותו בבא היובל משא"כ קנין פירות באינש דעלמא שבבא היובל נעשו הפירות הפקר ואין לו רשות למכור הפירות ועל אחר היובל ג"כ לא מהני המכירה מאחר שהגוף לא יוכל למוכרו והגוף משועבד לפירות וכיון דביובל נפיק הגוף קנין הפירות פקע ג"כ ולכן הבעל שפיר יכול לקרות אשר נתת לי שלעולם אין זכותו נפקע מאחר שאינו כדרך מכירה ומתנה רק דרך מנהג אישות וא"ש. עוד אפשר דזכותי' דבעל בפירות עדיף מ"מ כיון דיש לזכות גם בירושה ואפשר שתהי' הקרקע שלו אם תמות בחייו לכן קנין פירות דידי' עדיף ועמ"ש לקמן:

בתוס' ד"ה מתה וא"ת מאי קושי' דר"י אמר כתנא דלביתך וי"ל דאיכא לאוקמא במתה וא"ת מאי פריך לעיל לריש לקיש הא יש לאוקמה במתה וי"ל דברייתא דלעיל ס"ל ירושת הבעל דרבנן א"כ ע"כ ליכא לאוקמה במתה דירושת הבעל דרבנן וע"כ לא איירי במתה והך ברייתא ס"ל ירושת הבעל דאורייתא ושפיר יש לאוקמא במתה והכא פריך ר"ל שפיר לר' יוחנן לשיטתי' דס"ל הל' כרשב"ג במשנתינו ורשב"ג ס"ל בריש הכותב ירושת הבעל דאוריי' במשנה שם וא"כ פריך שפיר לר' יוחנן דמכאן מוכח מאן דס"ל ירושת הבעל מן התורה ס"ל דקרא איירי במתה וא"כ מנ"ל לר"י מהאי קרא למילף קנין פירות כקנין הגוף וא"ש ובזה מיושב דברי הרמב"ם שכתב דמביא וקורא אפי' במתה והוא פסק כר"ל ותמהו עליו דריש לקיש מוקי לה במתה וגם מאי אפי' מתה הא הכא דייק ר"ל איפכא דמתה לא, ולפ"ז א"ש דהרמב"ם לשיטתי' דס"ל ירושת הבעל דרבנן וא"כ קרא ע"כ אתי מחיים ולזה כ' אפי' מתה אף דהירושה מדרבנן ולא מבעי' בחיים כיון שכבר תקנו הפירות והקנו לו חכמים הפירות הוי עכ"פ קנין פירות שלו לגמרי ואיננו פוסק משא"כ במתה כיון דאין לו שום זכות וס"ד דתהדר ביובל כדמשמע בריש הכותב אי ירושת הבעל דרבנן רק דהרמב"ם לשיטתי' דס"ל ירושת הבעל דרבנן ומ"מ אינו חוזר ביובל וא"ש דברי הרמב"ם עוד נ"ל דהא י"ל לכאורה אי איירי במתה קשה פשיטא למה לא יביא כיון דהגוף שלו ג"כ ונראה דקמ"ל אע"ג דליקטן מחיים ובחייה הדין דמביא ואינו קורא וא"כ י"ל אי אמרינן יש דיחוי אצל מצות הוי מצינן למימר הואיל ואידחי מצות קריאה אידחי קמ"ל לענין זה גזירת הכתוב דלביתך דמ"מ קורא אע"ג דבעלמא יש דיחוי. והנה הא דמבעיא לן אי יש דיחוי אצל מצות פרש"י בסוכה דף נ"ג דיש דיחוי כמו בקדשים דנדחו וא"כ למאן דאמר בקדשים אין דיחוי אפי' בשחוטין ממילא לא שייך דיחוי כאן דודאי אין דיחוי אצל מצות וא"כ תקשי במתה קרא ל"ל כיון דלא אמרינן דיחוי וא"כ שפיר י"ל דודאי ברייתא דלעיל ס"ל כהך תנא בזבחים פרק התערובות כחנן המצרי דאפי' בשחוטין אין דיחוי א"כ כ"ש דבמצות ליכא דיחוי וא"כ ל"ל דקרא אתי למתה דתקשי פשיטא מאי קמ"ל וע"כ קמ"ל בחייה דע"ג דלי' לי' קנין הגוף משא"כ הך ברייתא אתי' כמ"ד יש דיחוי ושפיר מצינן לאוקמא לקרא במתה וא"ש קושיית התוס' ומ"מ פריך שפיר לר' יוחנן דס"ל ק"פ כקנין הגוף דמי וא"כ אפי' בלא מתה נמי ול"ל דר' יוחנן ס"ל ג"כ אין דיחוי דר' יוחנן לשיטתי' ס"ל אפי' בעלי חיים נדחין ביומא ובכמה דוכתי וא"ש מיהו ר"ל מבעי"ל גופי' במס' ע"כ דף מ"ז אי יש דיחוי אצל מצות או אין דיחוי וא"כ י"ל בהך ס"ד משמע לי' ע"כ יש דיחוי אצל מצות מדצריך קרא למתה משא"כ לפי האמת י"ל שקיבל פירוקא דר' יוחנן א"כ י"ל אין דיחוי אצל מצות וא"כ ע"כ קרא אתי בחיי' וא"כ ממילא הרמב"ם לשיטתי' ס"ל אין דיחוי אצל מצות כמו שפסק בהדס דאפילו נראה ונדחה חוזר ונראה אף דבי"ט אינו בידו וכיון דאין דיחוי ע"כ קרא אתי לבחייה וא"ש שפסק אפי' מתה ודוק:

ובירושלמי יש דריש לקיש מוקי לה במתה וקאמר ריש לקיש כדעתי' ירושת הבעל אינה ד"ת והוא תמוה, ונראה ליישב דהא בלא"ה כתב התו' הא דמרבי לביתך היינו כשזיכתה האשה הפירות לבעל דמן התורה אין לו בפירות כלום וא"כ י"ל דק"ל לירושלמי במתה פשיטא כיון דיורשה דמביא וקורא דהרי הכל שלו ולכן סבירא ליה לירושלמי דלריש לקיש איירי במתה דומיא דר' יוחנן והיינו שזיכתה לו הירושה ג"כ אם תמות בחייו וא"כ י"ל נהי דקיי"ל כרבנן דמתנה חוזרת ביובל כדקי"ל בפ' יש בכור ור"ב פליג וא"כ י"ל דקרא קמ"ל אע"ג דשאר מתנה הדרא ביובל מ"מ הך מתנה שהיא בדרך ירושה ודרך הוא להוריש שתוריש האשה לבעל וא"כ י"ל דגלי קרא כמו דאמרינן לריש לקיש דגלי קרא דלביתך דהבעל קורא אע"ג דבעלמא ק"פ לאו כקנין הגוף דמי ולקרא א"כ י"ל נמי לשיטת הירושלמי במתה וזיכתה לו בחייה ירושתה מביא וקורא דבכה"ג אינה חוזרת ביובל וזהו דוקא אם ירושת הבעל לאו דאוריי' מה שאין כן אם ירושת הבעל דאורייתא לא צריך קרא במתה דפשיטא דמביא וקורא וא"ש, ובזה ניחא נמי דפריך לעיל לר"ל מברייתא דלביתך ולא משני במתה ולפי זה א"ש דקשי' למ"ד ירושת הבעל דאורייתא ע"כ קרא בחיי' איצטריך דלאחר מיתה ל"צ קרא משא"כ אי ירושת הבעל דרבנן שפיר צריך קרא במתה והיינו דומיא דבחייה לר' יוחנן שזיכתה לו הפירות הה"ד לר"ל שזיכתה לו הירושה וז"ל הירושלמי כתיב ושמחת בכל הטוב ולביתך רשב"ל לאחר מיתה הא בחיים לא ר' יוחנן אמר לא שני היא בחיים היא לאחר מיתה רשב"ל כדעתיה דרשב"ל אמר אין אדם יורש את אשתו דבר תורה ע"כ:

ולשיטת הרמב"ם דמפרש דיובל ראשון מביא וקורא היינו כל אחד שלקח בפעם ראשונה מביא וקורא א"כ א"ש אפי' תימא דגם אם זיכתה לו הירושה כשדה מקנה תחשב מ"מ ביובל ראשון מביא וקורא משום דלא סמכה דעתו א"כ גם כאן בכתבה לו השדה שפיר מביא וקורא דהוי לדידיה יובל ראשון אע"ג שתחזור באמת ביובל ליורשיה משא"כ אי ירושת הבעל מן התורה א"כ אינה חוזרת ביובל כלל וקשה מאי קמ"ל וא"ש. עוד אפשר לומר דהירושלמי ס"ל דשותף אינו קורא ופליג אתלמודא דידן דבחולין פ' הזרוע קיי"ל שותפים מביאים וכ"מ בירוש' פ"ק דאמר ראשית בכורי אדמתך עד שיהיו כל הגידולים מאדמתך וא"כ י"ל דודאי קשה מתה מאי קמ"ל פשיטא דמביא אלא נראה דמיירי שהוא יורש שלה בלא"ה כגון שנשא בת אחיו ויש לו עוד אחין נמצא במתה יש לאחין חלק בנחלה וקמ"ל קרא כיון דהוא ליקט בחייה את הפירות שלו הן שפיר מביא דבחייה נשתעבדה לו כל הקרקע לפירות ובמתה יש לו ג"כ חלק בקרקע גופה ולהכי קמ"ל שפיר דמביא וא"כ ע"כ ס"ל ירושת הבעל אינה מן התורה דאי ירושה דאוריי' הבעל לבדו הוא היורש וא"כ מאי קמ"ל וא"ש וצ"ע אם לא נמצא בירושלמי ההפך ובזה ניחא הרמב"ם שלא פסק כהירושלמי משום דתלמודא דידן דס"ל שותפין חייבין בביכורים ע"כ קרא דלביתך אתיא בחייה דבמתה קשיא פשיטא דאפי' יש אחין אחרים מ"מ לא גרע משותף וא"ש:

ובאמת לפענ"ד נראה יותר כי דברי התוס' דחוקים שזיכתה לו הפירות אלא נ"ל דמיירי בשדה שמכנסת לו בנדונייתא והוא מקבל עליו אחריות שהוא צאן ברזל וא"כ הוא אוכל הפירות מדינא דשדה שלו היא ומ"מ נקרא בכורי אשתו כיון דקיי"ל דאין יכול למוכרה וב"ח ס"ל לאביי למפרע גובה ורבא לא פליג עלי' אלא מטעם דמצי לסלוקי בזוזי. א"כ בצאן ברזל שהכניסה לו משלה. אם כן אם ימות בחייה או יגרשנה נשאר הגוף לה ושפיר לא מקרי קנינו רק קנין הפירות שהרי אין לו רשות למכור הקרקע ולפ"ז אפשר דבמתה אפי' אי ירושת הבעל דרבנן מ"מ לא נשתעבד לשלם לה כ"א כשימות בחייה שהרי קיבלם על אחריותו באופן שלא ישלם כ"א כשתצא ממנו וקמ"ל דבכה"ג מביא וקורא אע"ג דס"ל דתהדר ביובל כיון שאינו יורש מן התורה. מיהו בב"ב דף קי"ב משמע דלא משכחת לה אי ירושת הבעל לאו דאורייתא שיהיה להבעל קרקע מאשתו שלא תחזור ומ"מ י"ל דקמ"ל קרא בכה"ג מביא וקורא כמו שצ"ל בקנין פירות דהכא שאני ועכ"פ אין תמיה על הירושלמי ודוק:

בגמ' מתה אין לא מתה לא. ויש לדקדק דלמא איירי בכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך דאינו אוכל פירות וע"ז לא שייך תירוץ התוס' שכבר זיכו לו חכמים הפירות מיהו אידך תירוצא שייך גם ע"ז דהוי בקונה פירות בשוק אלא דקשיא לי דלמא דוקא בקנין פירות גמור שאין יכולה למכור הקרקע בזו הוי כקנין הגוף משא"כ בנכסים שנפלו לה קודם נישואין דמקמי תקנת רבותינו הי' הדין דמכרה ונתנה קיים וא"כ בהני יש לומר דלאו כקנין הגוף דמי שהרי אין לו קנין גמורה דיכולה למכור הקרקע ולהפסיד ממנו הפירות ולכן נ"ל דקשי' ליה הא גופא למה נקט במתה כהנ"ל לינקט לא מתה בפשיטות היכא דיש לו פירות ובזה ניחא שינויא דש"ס דמשני מתה איצטריך ליה סד"א נגזור משום דר"י בר' חנינא בצרן ושיגרן ביד שליח וקשה הא לא דמי כלל דבשלמא בשיגרן ביד שליח כשהי' ביד שליח לא נראו לקריאה שהרי השליח אינו קורא משא"כ הכא גם בחיי האשה הי' הדין שיקרא ובשביל שמתה והקרקע שלו לגמרי תדחה מצות קריאה ולפ"ז י"ל דודאי מצינן לפרושי בענין שלא הי' לו בחיי' קנין פירות גמור כדפרישית אלא דקשי' לישמועינן טפי בלא מתה היכא דלא שייך זה וע"ז שפיר משני מתה איצטריכא לי' ובזו שפיר שייך לגזור כיון דבחייה הי' הדין שלא יביא וא"ש ועמ"ש התו' דברייתא איירי אחר שתקנו חכמים פירות יש לדקדק לפמ"ש בב"ב דף ק"ל דקנין פירות דבעל דלא הוי אלא דרבנן לא אלים כקנין הגוף א"כ יש לומר בשלמא קרא דאיירי בזיכתה לו הפירות הוה קנין פירות דאורייתא והוי כקנין הגוף משא"כ קנין פירות דבעל דלא אלים כקנין הגוף ולמאי דפרישית דקנין פירות דבעל אפי' בלא זיכתה גלי קרא דליהוי כקנין פירות גמור א"כ כ"ש בכה"ג אחר תקנת חכמים ודוק היטב:

בתוס' ד"ה מביא וא"ת נימא ירקבו וה"נ כשבצרן נראו וכששגרן נדחו עכ"ל. זהו לפירשב"ם בדיבור הקדום, ולפיר"ת הקושיא הוא דכשלקחן מתחלה נראו לקריאה שהרי אף שהשליח אינו קורא מ"מ הבעל הבית יכול לקרות אילו הביאו שליח אחד וקשה לפ"ז מאי משני התו' דליקטן להביאן ע"י אחר דאכתי לפי' ר"ת כיון דמתחלה שיגרן ע"י שליח מ"מ אכתי נראו לקריאה שבעל הבית יכול לקרות, ואפשר לומר דלפי' ר"ת בלא"ה לא קשיא די"ל דהפריש בכורים קודם החג ועבר עליהן החג הוי כמו דחה בידים מדלא הביאן בטרם החג שאז הי' לו להביאם משא"כ במת השליח בדרך לא מקרי דיחוי בידים וממילא לא הוי דיחוי ולכן הקושיא לפירשב"ם דוקא דכששיגרן הוה דחי' בידים ודוק וצ"ע:

דף מח ע"א

גמרא ת"ש הקונה שני אילנות כו' הא ג' מביא וקורא. וקשה דה"ל לאקשויי דבהדיא איתא שם הקונה שלשה מביא וקורא, ואפשר לומר דשם הוה מצינן לדחויי דאיירי שקנה אצל לוקח שלו דהיינו שהוא מכר קרקע לזה וחזר וקנה ממנו ג' אילנות בזו שפיר מביא וקורא כיון דביובל גוף הקרקע הדרא לי' ומ"מ בשנים אינו קורא כיון דלע"ע אין לו קרקע דקרקע זו כשאולה נחשבת כמ"ש הרשב"א ולכן פריך מדלא מפליג בשלשה ונקט שנים משמע דבשלשה בכל גווני קורא. ובזה מיושב דקאמר השתא דקאמר רב חסדא מחלוקת ביובל שני אבל ביובל ראשון כו' לא קשיא כאן ביובל ראשון והוא תמוה דהא יותר נוח לאוקמא מתני' בזמן שאין היובל נוהג מלאוקמא ביובל ראשון דוקא לפרש"י דמה דהוה הוה אבל לפמ"ש א"ש דעיקר קושיא מדיוקא מדלא מפליג בשלשה גופייהו אם קנאם מאחר אינו קורא אבל למאי דמסיק דיש חילוק בין יובל ראשון לשני א"כ לא מצי לפלוגי בשלשה בקנאם אצל אחר דאינו קורא כיון דמשכחת לה עכ"פ ביובל ראשון ולהכי נקט בשנים לעולם אינו קורא ובג' משכחת לה שיקרא היכא דלא הדרא ביובל כגון שקנה אצל הלוקח הקרקע וממילא מצי לאפלוגי בין קנה אצל לוקח שלו לקנה אצל אחר כיון דביובל ראשון לעולם הוא קורא, מיהו לשיטת הרמב"ם דכל לוקח מביא ביובל ראשון שקנה א"ש בלא"ה דניחא טפי לאוקמא ביובל ראשון:

סוף הספר

תוכן העניינים

חידושי מהראל על השס

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה