חידושי מהראך חלק ב· רבי אלעזר הכהן
יו"ד · סימן קב
סעיף א כל דבר שיש לו מתירין, כגון ביצה שנולדה ביום טוב שראויה למחר אם נתערבה באחרות בין שלימה ובין טרופה אינה בטלה אפילו באלף וכו':
גרסינן בש"ס ביצה (דף ד') רב אשי אמר כל דבר שיש לו מתירין אפילו מדרבנן לא בטל כי היכי דמחמרינן בבישול מחמרינן בספיקא והרמב"ם כתב (בפ"א מה' ממרים ה"ב) כל מי שאינו עושה כהוראתם עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור ואין לוקין על לאו זה מפני שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שכל חכם שמורה על דבריהם מיתתו בחנק אחד דברים:
שלמדו מפי השמועה והם תורה שבע"פ, ואחד דברים שלמדו מפי דעתם בא' מן המדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשום סיג לתורה לפי מה שהשעה צריכה, כל אחד מאלו השלשה הדברים מצות עשה לשמוע להן והעובר על כל אחת מהן עובר בלא תעשה, הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך. והרמב"ן השיג עליו, א"כ כל דברי סופרים הוי לאו ועשה, היה לנו להחמיר בכל מילי דרבנן שהם מן התורה, כיון שהתירה ציותה לא תסור מכל הדברים וכן עשה על פי התורה אשר יורוך. ומהר"ם מטראנ"י האריך לתרץ דחכמים התנו מתחילה שלא יהי' העובר על דבריהם כעובר על דברי תורה אלא שיהי' קל ושילכו בספק דבריהם להקל, וכיון שכן אין אנו עוברים על מה שצותה התורה, שהתורה לא ציותה אלא שנשמע למה שאמרו חכמים, והם עצמם אמרו שלא ילכו דבריהם להחמיר אלא להקל, ושלא יהיה להם עונש כעובר על דברי תורה, וכ"ת א"כ אין מקום למה שכתב רבינו שכל מי שאינו עושה כדבריהם שהם עוברים בעשה ול"ת. דהא כיון שהם אומרים שמי שעובר על דבריהם לא יהי' לו עונש כעובר על דברי תורה. ותירץ דאהני לאו ועשה לזקן ממרא שחולק על שום דבר מדבריהם ואומר שאינו אמת כמו שתקנו הם, אבל מי שעובר על דבר אחד מדבריהם אפילו במזיד כיון שאינו חולק לומר שאינו אמת מה שצוו אלא לדרכו עושה וכ"כ בלח"מ. א"כ לדעת הרמב"ן דהא דספיקא דרבנן לקולא הוא מטעם דלא חמור איסורא, שייך לומר דמחמרינן בדבר שיש לו מתירין דקודם שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, אבל לשיטת מהר"ם דחכמים התנו בפירוש שיהי' הספק מותר לא שייך לומר קודם שתאכלנו באיסור דאין כאן איסור כלל, כמו ס' ממזר דהתירה התירה אף דאם נתברר אח"כ שהוא ממזר לא עבר. וע"כ דרב אשי כשיטת הרמב"ן דהא דספיקא לקולא משום דלא חמיר איסורא, ואפשר לומר בספיקא דמציאות לא קשה קושיות הרמב"ן אמאי מקילינן בספיקא דרבנן דיש לומר לשיטת הרמב"ם כל ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא רק דרבנן החמירו ולא החמירו בספיקא דרבנן, ועיין בחוות דעת (סימן ק"י), אבל בספיקא דדינא לא שייך לומר דהתורה לא אסרה הספק דהא אנן מספקינן אם התורה אסרה או לאו גם לשיטת הרמב"ם מן התורה לחומרא וא"כ קשה קושיות הרמב"ן אמאי באיסור דרבנן ספיקא דדינא לקולא, וצריך לומר תרוצא דמהר"ם טראני, ודו"ק:
אלה דברי נכד הרב המחבר הרב הגאון החריף המפורסם מוה' יחיאל מיכל הכהן ז"ל:
מעי' ב' יש מי שאומר וכו' עיין בש"ך (ס"ק ז') לא ידעתי למה כתב המחבר דין זה בשם יש מי שאומר שהרי הרשב"א והטור סוברים כן ואין חולק עליהם והכי מוכח נמי לפע"ד בש"ס רפ"ק דביצה דפריך התם אמ"ד דביצה שנולדה ביו"ט אסורה מדרבנן ממאי דתניא בברייתא וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות אמאי ספיקא אסור הא ספיקא דרבנן הוא ומשני דמיירי בספק טריפה ופריך א"ה אימא סיפא נתערבה באלף כולן אסורות אא"ב ספק יו"ט וספק חול הוי דשיל"מ דאפילו באלף לא בטל, אא"א ספק טריפה הוי דבר שאל"מ ותבטל ברובא כו' והשתא מאי פריך דלמא הך דספיקא אסור מיירי בביצה של ספק טריפה אלא ודאי כל כה"ג לא הוי דשיל"מ וצ"ע עכד"ה:
לפענ"ד נראה לתרץ דהנה הכסף משנה (בפ"ז מהלכות ע"ז) ביאר דעת הרמב"ם דפסק גבי טבעת של ע"ז שנתערב שרי בתערובות השני מס"ס (ובהמ"א פ' ט"ו) פסק גבי רמוני באדין דתערובות השני אסור ולא מהני ס"ס, ותירץ משום דהרמוני באדין הוי דשיל"מ דאפשר שיתפזרו הרמונים אף שאין המתיר ודאי עתיד לבא ס"ל לרמב"ם כי"א דלא כרשב"א עכ"ד, ולדברי הש"ך תקשי לדעת אלו סוגיא דשמעתין וכבר הרגיש בזה בס' מרכבת המשנה (הוא בס' עטרת פז חדושי ביצה). ונראה לתרץ דהנה הקשה בס' צמח צדק אמאי הוצרך הרשב"א לטעם שלא יהיה המתיר עתיד לבוא בודאי שהרי ממ"נ בטל אם טריפה בטל, ואם תהיה התרנגולת כשירה גם עתה הביצה כשירה ולא צריך לביטול. ונראה ליישב דהנה הפרישה (באות ב') כתב הא דביצה שנולד ביו"ט לא בטל מטעם דשיל"מ, תיפק לי' דהוי דבר שבמנין, וכתב דאפשר שלא אמרו דבר שדרכו למנות אלא ששם אסור קבוע ולא זה שלמחר יהיה מותרת, אבל בסמוך בספק טריפה צריכין לטעמא דבטילה דהא ממ"נ או מנין או דשיל"מ. וביאר דבריו הפ"מ במשבצות (ס"ק ב') דלא אמרו דבר שבמנין לא בטל אלא באם הוא לעולם אסור אבל דשיל"מ לא גזרו הלכך קאמר דהוי דשיל"מ כו' עש"ה ולפ"ז קשה אמאי בטל הביצה מספק טריפה, אפילו דלא הוי דשיל"מ כיון שאין המתיר עתיד לבוא בודאי, לא ליבטל מטעם דאילו הי' התרנגולת טריפה ויהיה דבר שבמנין לא בטל, אך לא קשה דהא ספק בדבר שבמנין ספיקא לקולא, ורק אם הספק בדאורייתא ספיקא לחומרא בדבר שבמנין או בדבר חשוב דהוי ודאי דבר שבמנין או חתיכה הראוי להתכבד, אבל אי הוי ספק אי הוי דבר שבמנין וכדומה הוי ספיקא דרבנן לקולא, אמנם עדיין קשה שהרי הא דספק אי הוי דבר שבמנין נגע לספק דאורייתא אם טריפה או כשר, ממילא דספיקא לחומרא אף שע"י גלגול נעשה דרבנן, אמנם ניחא דהא קיי"ל דביצה מתרנגולת טריפה כשנגמרה לאחר שנעשית התרנגולת טריפה אסור הביצה מדאורייתא, ואם נגמרה קודם שנעשית התרנגולת טריפה לא אסור הביצה רק מדרבנן, עיין לעיל (סי' פ"ו), ולפי"ז ביצה מתרנגולת ספק טריפה לא אסור הביצה רק מדרבנן דמדאורייתא הוי ס"ס דלמא כשירה התרנגולת את"ל טריפה דלמא נגמרה הביצה טרם שנעשה התרנגולת טריפה ולא אסור הביצה רק מדרבנן כיון דלענין דאורייתא הוי ס"ס, ולפי"ז שפיר בטל הביצה בתערובות אף דהוי דבר שבמנין כיון דהוי ספק דלמא תהי' התרנגולת כשירה ואין לומר דהוי ספק בדאורייתא, דז"א דהא אין מספקינין לענין הביצה דהוי ס"ס לענין הביצה ולא אסור רק מדרבנן שפיר הוי ספק בדרבנן כיון דדבר שבמנין לא בטל רק מדרבנן, ושרי בחד ספיקא דספק דרבנן לקולא דלמא תהי' התרנגולת כשירה והביצה כשר אפילו מדרבנן, אמנם הא קיי"ל דבדשיל"מ ספיקא לחומרא ונראה דאפילו הוי ספק אי הוי דשיל"מ אי לא נמי צריך להיות ספיקא לחומרא, דכל הטעם דספיקא אי הוי דבר חשיב דבטל מטעם דספיקא דרבנן לקולא, א"כ בדשיל"מ דגם בדרבנן ספיקא לחומרא צריך להיות אפילו אי הוי ספק אי הוי דשיל"מ נמי לא בטל דספיקא לחומרא, (ומ"ש הפ"מ לחלק בין ספק בגוף הדבר אי ספק הוי דשיל"מ עיי"ש לא מסתברא כלל לחלק בכך) אך לא משכחת לה לדין זה לשיטת הרשב"א דכל שאין המתיר עתיד לבוא בודאי לא הוי דשיל"מ, דהא דבדשיל"מ לא בטל הוא דוקא היכא דבודאי יהי' לו מתירין אבל אי ספק לא הוי כלל דשיל"מ ולא החמירו רבנן בזה כלל וא"כ שפיר בטל:
ולפ"ז מיושב היטב קושיות הצ"צ הנ"ל דשפיר הוצרך הרשב"א ז"ל לומר הטעם דלא הוי דשיל"מ הואיל דאין המתיר עתיד לבוא בודאי, דלולי זה הטעם לא היה בטל הביצה מספק דלמא הוי טריפה ולא בטל מטעם דבר שבמנין ואמאי יאכל עכשיו ע"י ספיקא דרבנן לקולא וכנ"ל והיה יכול להמתין עד שיתודע לו שיהיה בודאי כשר אבל משום דאין המתיר עתיד לבא בודאי בטל הביצה אף דהוי ספק דבר שבמנין כנ"ל, ומיושב היטב קושיות הש"ך דמהש"ס לא מוכח כלל, דהנה בהו"א דהש"ס לא ידע עדיין דביצה לא בטל מטעם דבר שבמנין וכמבואר שם בהסוגיא וממילא דאין צריך כלל להטעם דלא הוי דשיל"מ כיון דאין המתיר עתיד לבא בודאי ורק דלא הוי דשיל"מ כקושיות הצ"צ, דממ"נ אי יהיה טריפה בטל ואי תהיה כשירה לא מצטרך כלל לביטול דגם עכשיו הוא היתר ומיושב דברי הכ"מ הנ"ל לשיטת הרמב"ם דלא ס"ל כהרשב"א. דגם אם אין המתיר עתיד לבא בודאי הוי דשיל"מ ולא קשה: מסוגיא דביצה דשם בהו"א ממ"נ דהוי דשיל"מ וכנ"ל, אבל ברמוני באדין דלמא יתפרדו, וממילא דלפי המסקנא אי ביצה הוי דבר שבמנין לא בטל לשיטת הרמב"ם ז"ל לפי פי' הכ"מ הנ"ל, להכי כתב המחבר ז"ל בשם יש מי שאומר דהרמב"ם פליג על זה לשיטת הכ"מ וכנ"ל וא"ש בעזה"י ונכון: סעיף ג' כלי וכו' עיין בש"ך (ס"ק ח') שהביא בכלי איסור שנתבטל צריך להשהות מעל"ע דלענין זה ה"ל כדשיל"מ מה"ת לכ"ע, והקשה בתשו' חתם סופר ז"ל חיו"ד סימן צ"ו) מהא דבגד שאבד בו כלאים דאין לו ביטול משום דע"י תערובות נאסרו א"א שיהי' תערובתן גורם היתר וכמ"ש התוס' ותמה מהא דעציץ נקוב בכרם שמותר כל שלא הוסיף מאתים וכן מחיצות הכרם שנפרצה וכתב הרמב"ן ז"ל שכל זה מטעם ביטול במאתים וק"ל הא היתר בהיתר כיוצא בזה לא שייך ביטול:
ונראה לתרץ עפ"י מה דפסקינן ברמ"א דדבר שלא ניכר מעולם בפני עצמו רק בתערובות בטל אפילו דשיל"מ, ופירש בש"ך (ס"ק י"ב) גיגית מלאה ענבים ויורד בשבת מבואר שם משום דמעולם לא נקרא בשם הדברים שאין מתבטלין וא"כ שפיר בעציץ נקוב בכרם דמעולם לא הי' הכלאים בפ"ע רק נולד בתערובות ולהכי בטל והא דכתב הפ"מ (בסי' ס"ט) דאם נתערב חד בתרי בד' שעדיין היתר הוא שרי אח"כ משש ועד הלילה מטעם או"ה דלכי מטי זמן האיסור לא הי' ניכר ולא חשוב וכאמור וא"ש. ונלע"ד דזה אינו דדוקא כל שלא נקרא שם עלי' מתחלה כלל, וכן בדם שלא פירש דלא נקרא שם ד על שפירש להכי בטל, אבל בחתיכות חמץ דשמו עלי' אך שנתערב בזמן ההיתר נמי לא בטל כיון דהוא חתיכה הראוי להתכבד כנ"ל:
הן ראיתי לכתב כאן קצת חדושים מהר"ן דנדרים (דף נ"ז) בסוגיא דשיל"מ דשייך בסימן זה::
הר"ן בנדרים (דף נ"ז) כ' דלהכי דשיל"מ לא בטל משום דהוי כמב"מ ע"ש, ותמה עליו בתשו' רע"א ז"ל (סי' קפ"ט) מהש"ס ביצה (דף ד') רב אשי אמר לעולם ספק יו"ט ספק חול וכו' וכל דשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטל, דעיקר שנוי' קאי אהא דקתני וספיקא אסורה ולשיטת הר"ן מה משני ר"א ומה ענין בטול לספיקא, ואף דבספק דלחומרא בדשיל"מ הוי משום דיכול להמתין למחר ולא יצטרך להקל מטעם ספק, דרק בביטול האיסור לא ניחא להר"ן לומר טעם הזה משום דכיון שנתבטל לא שייך לומר עד שתאכלנו באיסור כו' דלא הוי כלל איסור כשנתבטל, אבל לענין ספק שפיר י"ל דמה לנו לסמוך אספיקא כיון דישל"מ, אבל האיך מוכח מהא דדשיל"מ בטל דגם ספיקא לחומרא דהא דלא בטל הוא מטעם אחרינא. ונראה לתרץ דהקשה עוד בתשובת נב"י מה"ת (ס"ס נ"ג) לפמ"ש התוס' בכ"ד לרבי יהודא דמין במינו לא בטל והיינו דוקא בדבר לח הנבלל ומתערב דומי' דדם הפר והשעיר, אבל ביבש מודה ר"י דמב"מ בטל, א"כ ביבש ביבש אמאי לא בטל כמו ביצה שנתערב באלף. ונלע"ד לתרץ די"ל דהר"ן סובר נמי כתוס' דיש חילוק בין לח ליבש אך סובר טעם הדבר לחלק בין לח ליבש, דהנה שני טעמים יש בביטול האיסור א' מטעם דנהפך האיסור להיות היתר ומהתורה שרי אפילו א' לאוכלו וכמבואר בהפוסקים, וטעם השני משום כל דפריש מרובא פריש, והנה זה שייך ביבש ביבש ובלח בלח לא שרי רק מטעם א', והנה ר"י יליף מדם הפר ומדם השעיר הדבר ידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר וקרי' לי' דם השעיר, א"כ מוכח דלא אמרינן נהפך המועט להיות כמו רוב דהא קרי' לי' דם השעיר ומוכח דלא נהפך, אבל אינו מוכח דלא אמרינן כל דפריש מרובא פריש, ולזה בלח בלח דאינו בטל רק מטעם נהפך סובר ר"י דאינו נהפך האיסור להיתר ויליף מדם הפר ודם השעיר, אבל יבש ביבש דשייך נמי כל דפריש מרובא פריש שפיר בטל מטעם זה, דזה לא מוכח דלא אמרינן כל דפריש, וזה הוא החילוק בין יבש ביבש ללח בלח. והש"ך ביו"ד (סי' ק"י ס"ק נ"ז) כתב דבדבר שיש לו מתירין אין להתיר בנפל א' מהן לים כ"כ בסדורו של שבת דבדשיל"מ לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש א"כ אין חילוק בין יבש ביבש ללח בלח, ולהכי אפילו ביבש לא בטל מין במינו, דכל החילוק הוא מטעם דביבש אמרינן כל דפריש, אבל בדשיל"מ דלא אמרינן כל דפריש אין חילוק בין לח בלח ליבש ביבש, ומיושב קושיות. הנוב"י הנ"ל. ושוב מצאתי שהר"ן גופו כתב דבדשיל"מ אפילו ספיקא אסור דל"א כל דפריש כו' גבי אין לוקחין ביצה מנכרים ביו"ט עיי"ש, ומיושב קושיות הנ"ל דשפיר הוכיח ר"א דדשיל"מ אפילו ספיקא אסור דכיון דלא בטל בדשיל"מ אפילו יבש ביבש מטעם דלא אמרינן כל דפריש כו' א"כ כ"ש דאמרינן ספיקא לחומרא וא"ש בעזה"י:
ולפ"ז מיושב מה שהקשה עוד שם בת' רמ"א ז"ל (סי' קפ"ט) על הש"ס עירובין (דף מ"ה) בתוס' ד"ה אב"ע הוי ספק דבריהם, אע"ג דהוי דשיל"מ ואמר ר"א ריש ביצה דאפילו באלף לא בטל אפילו בספק דבריהם בעירוב הקילו, ותמה דהא ר"א בריש ביצה לא הזכיר כלל מספק אלא דמשני על פירכות הש"ס אמאי ספיקא אסור דדשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטל ה"נ ספיקו אסור, והרי גם בעירוב אמרינן דשיל"מ לא בטל כדאמר ר"א בביצה (דף ל"ט) גבי מים ומלח א"כ גם ספיקא לתסור, ואם נחלק בין ביטול לדין ספיקא א"כ איך למד ר"א גבי ביצה דין ספק מדין ביטול עכ"ד, ולהנ"ל ניחא דבאמת דברי הר"ן דבשיל"מ לא בטל משום מב"מ וא"כ אמאי לא בטל יבש ביבש רק כנ"ל משום דלא אמרינן בזה כל דפריש מרובא פריש א"כ מוכח מכ"ש דספיקא אסורא, ומיושב היטב דגבי מים ומלח דלא הוי יבש ביבש שפיר אמרינן דלא בטל משום דהוי מין במינו ובאמת בעירוב הקילו בספיקא כמ"ש התוס', ואפ"ה לא בטל דשיל"מ באשה ששאלה לחברתה מים ומלח משום דלא שייך שם כל דפריש מרובא פריש ולהכי לא בטל מטעם מב"מ, אבל ספיקא לקולא ור"א דהוכיח בריש ביצה דדשיל"מ אפילו ספיקא אסור הוא רק מביצה יבש ביבש וא"ש בעזה"י. ובהסברא הנ"ל דיש חילוק בין יבש ביבש ללח בלח במ"ב, יש לתרץ דברי רש"י ז"ל ביבמות פ"א גבי חתיכה של חטאת שנתערב במאה חתיכות טהורות ר"י אמר לא תעלה ובתוס' ד"ה רבי יהודא אומר לא תעלה פי' בקונטרס משום דקסבר מין במינו לא בטל, ואין נראה דדוקא בדבר המתערב אית לי' לר"י דמין במינו לא בטל כו' ולהנ"ל ניחא דבעלמא י"ל דמודה רש"י לסברת התוס' דיבש ביבש בטל לרבי יהודה וא"ש בעזה"י: ובזה יש לתרץ קושיות המגן אלף (בסי' תמ"ז ס"ק כ"א) שהקשה לשיטת הסוברים דכשנתבטל קודם הפסח חזר וניער בפסח, והקשה מהא דמעלין המדומע בא' ומאה וכתבו התוס' דאפילו לר"י משום דיבש ביבש בטל הא קמח בקמח מיקרי לח בלח א"כ האיך מעלין המדומע בתבואה הא אם יטחנו יהי' לח בלח ומין במינו לא בטל, אלא ודאי אינו חוזר וניער וא"כ כ"ש לדידן דחמץ במשהו דרבנן דאינו חוזר וניער ע"ש, ולהנ"ל מיושב נכון דהא לח בלח יהי' נמי שייך לומר כל דפריש כו' והעלה האיסור ועתה כל מה שבכרי הוא הרוב שהוא היתרא אבל בחמץ דהחמירו חז"ל שלא ליבטיל דחמץ בפסח במשהו שפיר י"ל דחוזר וניער וא"ש. וכיון שבררנו די"ל דגם רש"י מודה לסברת התוס' דיבש ביבש בטל לר"י, יש ליישב מה שהקשה תוס' חולין (דף צ"ח) תוס' ד"ה רבא אמר לא נצרכה אלא לטע"כ כו' והשתא תימא כיון דהכא לא איירי בטעם גמור מי דחיק לפרש דרבא אית ליה טע"כ לאו דאורייתא ועוד תימה דע"כ אין כ"ש אוסר בקדשים כו', והנראה לתרץ דברי רש"י ז"ל, דהנה עוד קשה לי דהרי רש"י סובר דרבא אית לי' מין במינו לא בטל כר"י, א"כ אמאי לא מפרש כאביי זה היתר הבא מכלל איסור משום דהוי מין במינו, ונראה לתרץ דהרשב"א ז"ל הקשה הא ביבש ביבש בטל מין במינו ורק לח אינו בטל ותירץ דהרוטב ומוהל היוצא מהזרוע הוי לח והוי מין: במינו, וחוזר והקשה דהא קיי"ל דאזלינן בתר שמא אף שטעמן שוין והרוטב עם הבשר לא שוי בשמא, ותירץ דאביי לשיטתו דסובר דאזלינן בתר טעמא ולא בתר שמא עיי"ש, ולזה ניחא דהוכיח רבא לומר אקימתא אחרינא ולא לענין מין במינו כיון דרבא סובר דאזלינן בתר שמא, והוצרך לומר משום טע"כ דאסור בקדשים. אמנם עדיין קשה לכאורה מש"ס חולין (דף ק"ח) חלב אמאי מותר חלב נבילה הוא וכתבו התוס' בשם הר"ש ז"ל דלמ"ד מב"מ לא בטל צריך ששים בחתיכות לבטל הרוטב דהוי מב"מ עם רוטב דחתיכה נ"נ, והתוס' דחו דרק בב"ח דהוי גוף האיסור דלוקה על חצי זית בשר וחצי זית חלב כו' והנה הרשב"א בחולין (דף ק"ח) קסבר אפשר לסוחטו אסור וכו' שאם אכל חצי זית בשר וחצי זית חלב לוקה משא"כ בשאר איסורין לפי שאין היתר מצטרף לאיסור אלא בקדשים בלבד עיי"ש, משמע דבקדשים אמרינן חנ"נ כמו בב"ח, א"כ הרוטב היינו המים הנכנס בהזרוע קבלו טעם הזרוע ואח"כ כשמפליט הזרוע הרוטב יאסר הרוטב השאר רוטב דמין במינו לא בטל ויאסור גם הזרוע מהרוטב, ואי נמי סליק את מינו ויצטרך ששים נגד הזרוע ונגד הרוטב והא לא הוי באילו ששים וק' רק נגד הזרוע גם ברוטב לא היה ששים נגד הזרוע דבכל ענין התיר הכתוב, אך לא קשה כלל דזה באמת כוונת רבא לא נצרכה אלא לטע"כ דבקדשים אסור ופירש התוס' ד"ה גלי רחמנא דהיינו היתר מצטרף לאיסור וכיון דרבא פסק מין במינו לא בטל כמ"ש רש"י א"כ הוי היתר הבא מכלל איסור מטעם הרוטב שהיה נבלע בזרוע כנ"ל והכא שרי א"כ הוי היתר הבא מכלל האיסור. והנה רש"י ז"ל בחולין (דף ק"ט) סוף הסוגיא דטיפת חלב פסק כשיטת הר"ש הנ"ל דאם אמרינן חנ"נ הוי ממש מין במינו וי"ל הטעם דידוע שיטת רש"י דבטעם כעיקר נהפך ההיתר לאיסור ולוקה נמי בחצי זית הנבלע בהיתר דאיתעבד ליה כולו איסור ולהכי אפילו אי אמרינן טע"כ דרבנן אפ"ה כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא, ולהכי הוי ממש מין במינו ובכל האיסורין נמי צריך בחתיכות לבטל הרוטב משום דרוטב ברוטב הוי מין במינו ולא קשה קושיות התוס' דהא לא הוי כולו איסור דז"א לפי שיטת רש"י ור"ת ז"ל דגם בטכ"ע נעשה כולו איסור ולקי בחצי זית הנבלע ודמי לבב"ח, ולפ"ז קשה אמאי הוצרך רבא לומר דלא נצרכה אלא לטכ"ע דבקדשים אסור דהא גם בחולין אסור היכא דנתן טעם אם סובר טע"כ דאורייתא א"כ ברוטב יש טעם הזרוע ונעשה כולו איסור והוי מין במינו ויאסר שאר הרוטב, ולמה הוצרך לומר דבקדשים אסור הא גם בחולין כה"ג אסור וממילא הוי מב"מ וכנ"ל. ומיושב היטב דכתב רש"י ז"ל שפיר דרבא ל"ל טע"כ בחולין וא"כ מהתורה אינו יכול לאסור הרוטב ורק בקדשים והוכיח רש"י שפיר דרבא ל"ל טע"כ בחולין אפילו היכא דיהיב טעמא וכנ"ל, ומיושב גם קושיות התוס' דבקדשים אין איסור בכל שהוא, דבאמת אין אסור בקדשים כל שהוא מין באינו מינו אבל לא מין במינו לשיטת רש"י שכתב דרבא אית לי' מב"מ לא בטל והכא הוי מין במינו מהטעם הרוטב הנפלט מהזרוע וכנ"ל וא"ש בעזה"י:
לפי זה נ"ל ליישב דברי הרמב"ם דפסק כרב בטבעת של ע"ז שנתערב במאה טבעות ונפל א' מהם לים הגדול הותרו כולן דאמרינן הך דנפל היינו דאסורא ובש"ס זבחים (דף ע"ד) פריך רבא לר"נ אפילו אחת בריבוא ימותו כולן אמאי נימא דמית איסורא א"ל רב דאמר כר"א דתנן ר"א אומר אם קרב הראש של א' מהם יקרבו כל הראשים כולם עיי"ש. א"כ הרמב"ם ז"ל שפסק כרבנן דימותו כולן ופסק בטבעת דהותרו כולן בנפל א' מהן, ולהנ"ל י"ל כך דהכ"מ הביא קושיא בשם מהרש"ק הא אין מבטלין איסור לכתחילה ואסור לכתחילה להמית א' מהן ולהתיר כולן ומאי פריך בש"ם, ונראה לתרץ דהכו"פ (בסי' ק"י ס"ק ז') כתב בהא דשנים אחרונים אסורים הטעם משום דהוי מבטל איסור אם היה. כל התערובות מותר ע"י מעשה שלו הרי מבטל איסור, אבל כשמניח שנים לאסור אין כאן מבטל איסור דעכ"פ שנים אסורים כו' עכ"ל עש"ה. והתוס' ד"ה נפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן כתבו משום דמדאורייתא ברובא בטל מש"ה הקילו כאן והנה לכאורה קשה שהרי רב פסק כר"י דמין במינו לא בטל מהתורה, אמנם ניחא דזה דוקא לח בלח אבל יבש ביבש מודה ר"י דבטל מהתורה, והנה ביארנו לעיל הטעם משום דביבש שייך כל דפריש א"כ אף דלא סובר דנהפך האיסור להיתר אבל כל דפריש מרובא פריש סובר, ולהכי מותר יבש ביבש, א"כ כיון דכל טעם ההיתר משום כל דפריש כו', א"כ שנים אחרונים אסורים דלא שייך כל דפריש מרובא פריש, ולפי"ז לא הוי מבטל איסור לכתחילה וכנ"ל בפלתי, ולהכי פריך שפיר בש"ס אמאי מותר כולם נמית חד מינייהו וישתרו כולן לבד משנים האחרונים ולא הוי מבטל כל האיסור וכנ"ל, ומיושב דברי הר"מ דלפי מה דקיי"ל כרבנן דמין במינו בטל אמרינן דהוי מטעם נהפך האיסור להיתר ומשתרי מהדין כולו אף שנים אחרונים ושפיר חשיב למבטל איסור ולהכי לא אמרינן דנימת חד וישתרו כולן רק ימותו כולן משום דאין מבטלין איסור לכתחילה, ובטבעות דשרי הוא רק בנפלו וא"ש בעזה"י:
עד כאן דברי נכד הרב המחבר: