אור ברסלב
חידושי מהראך חלק א או"ח › סימן תצ

חידושי מהראך חלק א· רבי אלעזר הכהן

או"ח · סימן תצ

סימן תפט

סעיף ט רמ"א נוהגין לומר שיר השירים עיין במ"א (ס"ק ח') שהוא בשם הילקוט (תתפ"ו) מה ענין רות אצל עצרת שנקראת בעצרת בזמן מתן תורה ללמדך שלא נתנה התורה אלא על ידי יסורין או כאשר בזמן ההוא קבלנו עלינו עול תורה ומצות ונכנסו תחת כנפי השכינה במעמד הנבחר דוגמת רות שקבל עלי' הדת וצריך טעם למה אין קורין ביום הראשון אפשר דנתפשט המנהג עפ"י מה שכתב האבן עזרא וכן הסכים הרמב"ן בפרשת (משפטים) כי אחר מתן תורה בו ביום אמר השם יתברך אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם וצוה להזהיר אותם על ע"ג וצוה המשפטים אשר תשים לפניהם והשכים ממחרת היום בבוקר לכרות עמהם ברית טל הכל ובנה מזבח וזבח זבחים ונתן חצי הדם על מזבח ה' וחצי הדם באגנות ולקח הספר שכתב אמר יקראו באזניהם וקיבלו עליהם עוד לבא בברית עמו ואמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע הוה יום אחר מתן תורה וכאשר כריתות הברית היתה ביום שלאחר מתן תורה ואמרו נעשה מה שקיבלנו עלינו ונשמע עוד לעשות קורין רות ביום השני ובתבואת שור במסכת בבא בתרא (דף י"ד) למה נקרא שמה רות שיצא ממנה דוד שריוה להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות ותוס' חגיגה (דף י"ז) הביא בשם הירושלמי דרות מת בעצרת וקיימא לן שהקב"ה הוא יושב וממלא שנותיהן של צדיקים מיום ליום וכיון שמת בעצרת נולד בעצרת ועיקר ספר רות כתב שמואל הנביא ליחס את דוד כי לכך נקרא רוח:

שיצא ממנו דוד ולהכי קורין רות ביום לידתו וקשה ג"כ מדוע אין קורין ביום הראשון כאשר נולד בעצרת אפשר דטעם קריאת המגילה אינו על לידתו רק על מיתתו וכיון שמת בעצרת פשיטא דלא נקבר רק ביום שלאחר עצרת דהא לשיטת רש"י ובה"ג לא שרינן להתעסק בו רק באישתהא כמבואר בטור או"ח (סימן תקכ"ו) וראיתי בשם חכם צבי דמתרץ קושית התוספות על הירושלמי שכתב דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר תיפוק ליה בלאו הכי לא הקריבו דאמרו במסכת שבת (דף ל' ע"ב) דדוד מת בשבת וכתב דדוד מת בעצרת שחל בשבת ולא הקריבו ביום טבוח שהוא אחר שבת כי יום הקבורה תופס מדרבנן ולפי עניות דעתי נראה דאם היה מת בשבת היה נקבר בלילה וכשנקבר בלילה אינו מבואר דתופס היום שלאחריו כי כשנקבר ביום אנינות לילה מדרבנן דבקדשים הלילה הולך אחר היום אבל כשנקבר בלילה לא נמצא שיהיה אסור מטעם אנינות ולזה קשה תוספות שפיר:

והנה במשנה למלך (פ"ג מה' אבל) מפלפל הרבה בירושלמי חדא דהא נשיא שמת הכל מחויבין לטמאות לו איך הקריבו עולת ראיה למחר הא עולת ראיה אינו בא בטומאה ומתרץ דכיון דהיה עליהם מצות ראיה ושמחה לא היו צריכין ליטמאות וצ"ע מהא דאיתא בפסחים (דף ע' ע"ב) כגון שהיה נשיא גוסס בשלשה עשר מבואר דאם מת הנשיא בא הקרבן בטומאה כיון שכל ישראל חייבין לטמאות ודאי רוב הקהל טמאין מבואר דגם ביו"ט דחייבין בעולת ראיה בשמחה מטמאין עצמן:

ואפשר דלשיטת הירושלמי לכך מטביל בסכין דיש חדא ספיקא דלמא לא יהיה רוב הקהל טמאין ודלא כמו שפירש"י דדלמא לא ימות הנשיא דרוב גוססין למיתה רק דילמא לא יבא כהן לכבוד הנשיא כד דמך ר' יודן נשיאה אכריז ר' ינאי ואמר אין כהונה היום וכתב בקרבן עדה דמקשים אר"ח כהן (בכתובות פ' הנושא) דאמאי הביא ראיה במיתת ר"ת מהירושלמי ולא הביא ראיה מפסחים (דף ע') ותירץ דיש לחלק בין מלך ונשיא דבמלך מטמאין ולא בנשיא עכ"פ מירושלמי דכאן קשה איך הקריבו ביום מחר ומה שמפלפל עוד אמאי לא הקריבו לאחר הקבורה לא אבין דהא לר' זוטרא בלא שהה משהינן ליה ותוס' הקשו דהא בלא"ה לא היו יכולין להקריב כיון דמת בשבת וראיתי בשם חכם צבי דדוד מת בעצרת דהיה יום השבת ויום טבוח הוא לאחר השבת לא היו יכולין להקריב כי יום קבורה תופס בדרבנן והנה אם היה הקבורה בלילה לא מצינו שיהיה אסור ביום הקבורה כמו שהארכתי ולזה מקשה תוס' שפיר:

ועוד נראה טעם מה שקורין רות ביום השני ולמה אין קורין ביום הראשון דהנה במדרש איתא והובא בתוס' מנחות (דף ל') ד"ה מכאן ואילך דמשה מת בשבת והקשה הרא"ש פ' ערבי פסחים (דף ק"ה) על המדרש דמשה מת בשבת מהא דכתיב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום ודרשו רבותינו היום מלאו ימי ושנותי ואמרינן בו ביום כתב י"ג ספרי תורות ובשבת היאך היה כותב ועוד מוכח בסדר עולם דבערב שבת נפטר:

[:

ולא זכיתי להבין דברי הרא"ש דהא יש לומר דהא דאמר הש"י למשה עלה אל הר העברים ומות בהר אשר אתה עולה היה בע"ש וכאשר ידע משה אשר לא ישוב עוד לעוה"ז אמר היום מלאו ימי ושנותי וכתב י"ג ספרי תורות ואם לא היה נכתב בתורה וימת שם משה לא היינו יודעים אם הוא על ההר או עלה לשמים רק התורה העידה שמת ונקבר שם וזה היה בשבת ואיתא בספרי ר' אלעזר אומר בת קול יוצאת בתוך המחנה י"ב מיל והיתה מכרזת ואומרת מת משה וזה היה בשבת ובעת רצון נסתלק וה' ינחם וישמח אותנו וישביע לנו רצון אמן סלה]:

והנה דוד המלך מת בעצרת אך כאשר מיתת דוד לא נקראת מיתה כי דוד מלך ישראל חי וקיים הסתלקות מן העוה"ז ביום הקבורה שהיה ביום הטבוח נולד ג"כ בז' בסיון ונתמלאו הימים השנים בז' בסיון ולזה אנו קורין רות ביום השני:

ועוד יש לומר איתא במסורה שני וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי וילך איש מבית לחם יהודה והכוונה כמו ע"י הליכת איש מבית לוי נולד הגואל הראשון גם מוילך איש מבית לחם נולד גואל האחרון ובסידור יעב"ץ מבואר דנתעברה יוכבד מגואל הראשון בז' בסיון כאשר נולד בז' אדר ודלא כדפירשו דמשה נולד לז' חדשים א"כ גם גואל האחרון נולד בז' בסיון וקורין המגילה ביום שני:

ועוד לומר דאמרו בש"ס ב"ב (דף צ"א) דאלימלך מגדולי הדור היה נענש אשר לא התפלל על דורו ויש לפרש דשמואל הנביא כתב במגילת רות וכתב ויהי בימי שפוט השופטים כי בעצרת נידון על פירות האילן וחיטים בכלל כי מביאין שתי לחם מחטין בעצרת ויודע הדבר לאלימלך אשר השופטים ב"ד של מעלה שפטו שיהיה רעב ואלימלך לא התפלל רק הלך בז' בסיון מבית לחם קורין רות ביום השני וה' יכפר על שגגתו:

הנה במ"א (ס"ק א') הקשה האיך אנו אומרים בשבועות שהוא ו' בסיון זמן מתן תורתנו כיון דאנן פסקינן כר"י דבז' בסיון נתנה התורה כתב בס' קדושת לוי תירוץ על קושית המ"א כיון דלר' יוסי אמרינן בש"ס שבת (דף פ"ז) דיום אחד הוסיף משה מדעתו וכאשר רצונו בית"ש היה ליתן התורה בו' בסיון וכן אמר למשה וקדשתם היום ומחר ומשה הוסיף ואמר היו נכונים לשלשת ימים ודבר אלהינו יקום לעולם ועשה רושם שנתגלה באותו יום התעוררות קדושת התורה ועשה רושם לדורות גם כן שנתגלה בכל שנה בו' בסיון אותה בחינה שהיה באותו זמן ולזה נקבע היום טוב בו' בסיון ואומרים זמן מ"ת ע"ש:

ועדיין צריך להבין כיון שנתינת התורה במעשה היה בז' בסיון נקבע היו"ט בז' בסיון על המחשבה ולא על המעשה הן אמת שהאר"י ז"ל בדרוש ר"ה כתב דמה שאנו אומרים בראש השנה היום הרת עולם כי בתשרי העיבור ובניסן הלידה וכן כתב התוס' בר"ה (דף כ"ז) בשם ר"ת דבתשרי עלה במחשבה ולא נברא עד ניסן והוא הוא כי מחשבה נקרא. הרעיון והמעשה לידה כמ"ש הרה עמל מצייר המחשבה לשון הריון ולזה אמרינן היום הרת עולם ל' הריון (עיבור) ולא נברא העולם כי בתשרי היה הריון ולא הלידה שהוא הבריאה והענין מה שאמרו בתחילת הבריאה ניסן או תשרי הכוונה או תליית המאורות היה בראש מזל טלה או במזל מאזנים כמ"ש ביערות דבש והנה גם שם צריך טעמא מדוע נקבע היום על המחשבה ולא על המעשה: והנה שמעתי ממו"ח זצ"ל דרש"י (בפ' בראשית) הביא המדרש שבתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדה"ד דהיינו לתלות המאורות במאזנים ושתפו למדת הרחמים ונתלו במזל טלה והיינו דכתיב ביום ברוא אלהים שמים וארץ ונראה דהא דאמר ושתפו אף שהבריאה היה במזל טלה והוא מדת הרחמים כי הנה ידוע לא מחשבותיו מחשבותינו כי כאשר ידמה אדם בשכלו להיות איזה מציאות שהיה הנה מחשבותיו לא תפעיל המציאות עד יפעיל ויצא לפועל הבורא ית"ש כאשר עלה ברצונו הפשוט ונצטייר הבריאה נעשה הבריאה ובא לידו יותר גילוי בדבר ה' ולזה אמרינן דשיתף למדת הרחמים עכ"פ היה במחשבה שתליית המאורות היה במאזנים שהוא מדת הדין נקבע יום הדין שהוא יום המשפט ונשקל במעשה בני אדם בתשרי שהוא מזל מאזנים ומעשה הבריאה היה בניסן במזל טלה לכן הגאולות היה בניסן:

אך על עצרת צריך טעמא מדוע נקבע המחשבה ולא על המעשה ונראה דבזוהר (פרשת ויצא) כתב דלכך ניטלה הבכורה מראובן ונתנה ליוסף כיון דמחשבתו דיעקב היה ברחל אתהדר עובדא לאחריה היוצא מזה כאשר נתקלקל המעשה חוזר:

הדבר למחשבה לזה יש לומר כיון דביום שנתנה התורה נעשה חירות מיצר הרע וחירות ממלאך המות כמו שדרשו חז"ל אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם על הזמן ההוא ואם היה נשאר באותו יקר היה באמת נקבע היום טוב על יום המעשה אך כאשר נתקלקל הדבר, חזר הדבר למחשבה וכאשר מחשבתו ודיבור ית"ש היה על ו' בסיון נקבע היו"ט בששי בסיון והנה בתורה לא הוזכר החג מחמת מתן תורה רק בהקריבכם מנחה חדשה כי התורה היא המעשה אשר יעשה אדם וחי בהם והמעשה של נתינת התורה היה בז' בסיון ובתפלה אנו מזכירין מתן תורה כי התפלה עולה במקום מחשבה והמחשבה היה על ו' סיון:

והנה בהא דאמרינן הוסיף משה יום אחד מדעתו דדרש היום כמחר מה מחר לילה עמו ולילה דהאידנא נפיק והקשה התוס' דא"כ לא היה מדעתו דהא דרשא דרש וכן הקשו על הא דאמרינן ששיבר הלוחות מדעתו דדרש ק"ו מה פסח שהוא אחת ממצות התורה וכו' א"כ דרש ק"ו וק"ו ניתן לדרוש ולא היה מדעתו:

ואפשר לומר דהנה בנדרים (דף ל"ח) אמרו לא נתנה תורה אלא למשה ולזרעו ומשה נהג טובת עין ונתנה לישראל והקשו בש"ס על הא מימרא ומסיק פלפולא דאורייתא פירוש רש"י חריפות התורה להבין דבר מתוך זה לא ניתן רק למשה משמע דאי לא הוה משה נוהג טובת עין ליתנה לישראל לא היה ישראל אותו חלק והמצות היוצאין מפלפולא דאורייתא רק למשה ולזרעו כי נתקדשו הכהנים בהרבה מצות שלא נצטוו ישראל עליהם והיו אותן מצות היוצאים מפלפולא דהיינו להבין דבר מתוך דבר רק למשה ולזרעו והנה רק פלפולא דאורייתא ניתן למשה ולזרעו אבל תורה שבכתב ותורה שבעל פה לפרש דברי תורה ניתן לכל ישראל כי לא תמצא בתורה מצוה אחת בכל צרכם שניהם תאומות כי אינו מפורש בתורה מצות תפילין וסוכה וכדומה כמו שהאריך אבן העזרא בהקדמה לתורה רק פלפולא דאורייתא אשר אדם דן מעצמו להבין דבר מתוך דבר ניתן למשה ונהג טובת עין ונתנה לישראל כאשר הש"י לא רצה ליתן לישראל רק תורה שבכתב ותורה שבע"פ צוה על הפרשה שני ימים ומשה כשנהג טובת עין ונתן גם החלק להבין דבר מתוך דבר גם כן לישראל ונתקדשו גם באותן מצות שנובעין ויוצאין מתוך פלפול צוה על הפרשת עוד יום אחד כי דרש מה מחר לילה עמו אף היום לילה עמו ולילה דהאידנא נפיק זה הוא מתוך פלפול להבין דבר מתוך דבר ופירש מדעתו מרצונו כי היה הדבר תלוי ברצונו אם ליתן לישראל אותן המצות ואותו חלק שבתורה כי אם לא היה נתקדשה בקדושה זו לא היו צריכין להפרשת יום שלישי והבן:

והנה הא דלא נתנה פלפולא דאורייתא רק למשה מבואר בזוהר ובמדרש דתורה שבעל פה השיג משה מדעתו ואחר זה נתן לו הש"י כל מפתחות גנזי החכמה העליונה כמו שפירש הרא"ש שם כי כל השכליות רמוזים בכתב התורה צורת האותיות הכל נתנה לו ועיין בנזר הקודש פ' בראשית (דף י"ב) ונראה הכוונה דתורה שבעל פה השיג משה מדעתו היינו שדן ק"ו מעצמו ופירש מן האשה ושיבר הלוחות ואח"ז נתנה לו מאתו ית"ש בכל השגות והוא נוהג טובת עין ונתנה לישראל ול"ק קושית התוספות כיון דדרש ק"ו מה נקרא מדעתו דהא ק"ו ניתנה לידרש כיון דשבירת הלוחות היה לטובתן של ישראל שלא יעשו כל כך כמבואר במדרש (פ' כי תשא) כמה וכמה ענינים ואם לא נהג משה טובת עין ליתן לישראל שיהיה להם חלק בפלפולא דאורייתא לא היה מקום לשבירת הלוחות כשאינו שייך להם אותו חלק כלל אך כאשר מדעתו ורצונו נהג טובת עין ליתן לישראל אותו חלק היה בכחו לשברם ולפטור אותם מהדין והבן:

והנה מקושית התוספות יש להוכיח שסברו כדעת (מהר"ש מקינון) ודלא כס' (קרבן אהרן) שהקשו אמאי לא מני ר' ישמעאל בי"ג מדות שהתורה נדרשת היקש היינו שני דברים וגם שני נושאים בכתוב אחד להשוותם יחד כגון אחיך העברי או העבריה ותירץ דהיקש בכלל גזירה שוה כי גזירה הוא מלשון מונח שוה דהיינו השוואה המונחת מנותן התורה והיא משני פנים א' כאשר תניח התורה תיבה אחת בשני ענינים אשר לא היה צריך אליה בב' הענינים או באחד מהם אז נאמר שאין זה אלא להשוות שניהם כאחד כדי שילמדו זה מזה והשני כאשר משוה שני נושאים בחברם אותם יחד בפסוק אחד וזה נקרא היקש ולשיטתו לא מקשים תוספות כלום דהדרש היום כמחר הוה היקש ואי אמרינן דהיקש הוא בכלל גזירה שוה כאשר היה הדיבור עוד קודם מתן תורה וגזירה שוה אין אדם דן מעצמו אלא ודאי דתוספות סוברים כמ"ש בס' כריתות דהיקש הוה כאילו כתוב בפי' בחורה ולזה לא חשב ר' ישמעאל למדה כי ר"י אינו חשוב רק אותן שהתורה נדרשת ולא מה שכתוב בפירוש עיין תוס' סוכה (דף מ"א) ד"ה ר"י סובר לא מקשינן:

והנה בגוף קושית התוספות נראה דהנה בקדשים הלילה הולך אחר היום ובשאר דברים היום הולך אחר הלילה וילפי מקרא ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד וקודם מתן תורה היה הלילה הולך אחר היום כמו דכתיב יום ולילה לא ישבותו מעיקרא יום ואח"כ לילה ולזה היה מקום לומר היום ולילה שלאחריו עמו ומחר גם כן עם הלילה של אחריו ומשה מדעתו אמר מה מחר לילה עמו דהיינו לילה שלפניו ולילה של אחריו אף היום לילה שלפניו ולילה של אחריו והקב"ה הסכים עמו דלא אתא שכינה עד צפרא דשבתא והיום הולך אחר הלילה:

נשלם הלכות פסח בעזרת השי"ת:

תוכן העניינים

חידושי מהראך חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה