אור ברסלב
חידושי מהראך חלק א או"ח › סימן תסו

חידושי מהראך חלק א· רבי אלעזר הכהן

או"ח · סימן תסו

סימן תסה

סעיף א לא ילעוס אדם חטים ויתן על גבי מכתו מפני שהן מחמיצות שהרוק מחמיץ:

והנה איתא ברמב"ם (בפ"ה מה' יסודי התורה) כתב בד"א שאין מתרפאין בשאר איסורים אלא במקום סכנה בזמן שהן דרך הנאתן כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח או שמאכילין אותו ביוה"כ אבל שלא כדרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה או שמשקים אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם איסורי מאכל שהרי אין בהן הנאה ה"ז מותר אפילו שלא במקום סכנה חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שהן אסורין שלא כדרך הנאתן לפיכך אין מתרפאין מהן אפילו שלא כדרך הנאתן אלא במקום סכנה מבואר דמותר בחולה שאין בו סכנה רטיה או מלוגמא מחמץ: ולענ"ד היה נראה דהנה המשנה למלך האריך לפשוט דדעת הרמב"ם דאין באיסורין כי אם שני חלוקות האחת הוא האוכל דרך אכילה שהוא מה שהוזהרנו עליו בלאו וכרת והב' הוא הנהנה ולא אכל דאין בו מלקות רק איסור תורה לשיטת הרמב"ם (פ"ח מה' מאכלות אסורות) ואין חילוק בנהנה בהן בין הוא כדרך הנאתן או לא אלא כל הנאות שוות דאין בהם מלקות ושרי בחולה שאין בו סכנה אף איסור תורה אם אין בו חיוב מלקות: ולפ"ז יש לומר דהרמב"ם (בפ"א מהל' חמץ ומצה) כתב דאינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא אם קנה חמץ בפסח או חומצו כדי שיעשה בו מעשה אבל אם היה לו חמץ קודם פסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אע"פ שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה מעשה א"כ יש לומר דמתניתין דקתני לא ילעוס אדם:

חטין ויניח ע"ג מכתו דהוא לאו שיש בו מעשה אם הוא לועס ועושה מעשה חימוץ אף דצריך שיעור מיל זה הוה מעשה במה שלעס ונתן רוק על החטין כמו שמבואר (בפי"ב מהל' מעשה הקרבנות) הניח שאור על גבי עיסה והלך וישב ונחמצה מאליו לוקה שהנחת השאור הוא המעשה אבל (בפ"ה מהלכות יסודי התורה) כתב שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ דהיינו שעושה לו אחר מן קמח של חולה א"כ מי שהחמיצו אינו עובר דהא לאו שלו הוא והוא לא עשה מעשה דהא אף אם לא יניח ע"ג מכתו החמץ הוא שלו וכיון דאין בו חיוב מלקות דומה לאיסור הנאה כדרך הנאתן דאסור מדאורייתא מ"מ מותר לחולה שאין בו סכנה:

אך יש לעיין בזה חדא דאף אם נאמר דסובר הרמב"ם דמתירין לחולה שאין בו סכנה איסור תורה שאין בו חיוב מלקות מ"מ יש לחלק בין איסור הנאה כדרך הנאתן דאינו לאו מפורש בתורה רק דאתי מדרשה לאיסור בל יראה ובל ימצא שהוא מפורש בתורה רק שאינו עושה מעשה ועוד דמשנה למלך הקשה בעצמו חדא דקשה לומר בדעת הרמב"ם שיתיר איסור תורה לחולה שאין בו סכנה נגד כל דעת הראשונים ועוד דהא חצי שיעור דאין בו רק איסור תורה ולא חיוב ואין מתירין רק בחולה שיש בו סכנה דקתני מאכילין אותו פחות פחות מכשיעור ועוד הקשה דאם נאמר דהרמב"ם סובר דאפי' איסור דאורייתא מתירין לחולה שאין בו סכנה ואמאי כתב דבבשר בחלב וכלאי הכרם כיון דאסורין שלא כדרך הנאתן אין מתרפאין מהן דהא גם בבשר בחלב וכלאי הכרם אין לוקין על הנאה לבד לשיטת הרמב"ם א"כ אמאי אסור לעשות רטיה מבשר וחלב ומתוך קושיות האלו צידד המשנה למלך דגם הרמב"ם סובר דאין מתירין לחולה שאין בו סכנה איסור תורה רק שלא כדרך הנאתן מותר דאין בו איסור תורה אך האשה דא"כ אמאי תפס דבחולה שיש בו סכנה אסור להאכיל לו חמץ בפסח או ביוה"כ ואמאי נקט דאין מתירין לו לסוך בשמן של ערלה אף דאין בו מלקות לשיטתו מ"מ כיון דאסור מן התורה אסור לחולה שאין בו סכנה:

ולזה נראה לענ"ד בכוונת הרמב"ם דסובר כדעת כל הפוסקים דאין מתירין לחולה שאין בו סכנה רק אסורין דרבנן ולא איסורי התורה אך דקשה לכאורה דהנה הר"ן בפ' גיד הנשה כתב דדבר שאינו מתכוין בפסיק רישיה דמותר בכל הנאות שבעולם ולמה מוכרי כסתן מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני חמה אף דהוה פסיק רישיה מותר לא כדעת התוס' שבת (דף ל"ב) א"כ קשה אמאי אין מתירין לחולה שאין בו סכנה כל איסורי הנאה דאורייתא אפי' כדרך הנאתן לסמוך בשמן של ערלה דהא הוה דבר שאינו מתכוין להנאה ולא גרע מהא דמותר לו למכור כדרכן ומותר להריח ביין נסך להבחין אם החמיץ כיון דאינו מתכוין להנות מהריח וצריך לומר כיון דמכוין לרפואה הוה כמתכוין להנאה הרפואה עצמו הוה הנאה ולזה יש לומר דסובר הרמב"ם דהנאת רפואה הוה שלא כדרך הנאתן ומותר מן התורה לו לסוך בשמן של ערלה בחולה שאין בו סכנה אף דגוף הסיכה אסור מדאורייתא היינו כשמתכוין להנאה אבל אם אינו מתכוין להנאה רק לרפואה הוה דבר שאינו מתכוין והא דמתכוין לרפואה הוה שלא כדרך הנאתן ולזה בחצי שיעור לא מהני במאי שאינו מתכוין דהמתעסק בחלבים ועריות חייב ויש איסור תורה אף דאינו מתכוין אין מתירין לחולה שאין בו סכנה וניחא דאינו אסור לחולה שאין בו סכנה רק לאכול דברים אסורים אבל שאר הנאות מותר דאין בהן איסור תורה כיון דאינו מתכוין רק לרפואה ורפואה הוה שלא כדרך הנאתן א"כ בבשר וחלב וכלאי הכרם דלוקין על אכילה שלא כדרך הנאתן ממילא דגם הנאות דרפואה אסור ואין מתירין לעשות מלוגמא והדבר נכון תלי"ת כדעת הרמב"ם:

ולפ"ז קשה דנהי דמצד הנאה מותר מ"מ עובר בבל יראה ואמאי מתיר הרמב"ם לעשות מלוגמא מחמץ והנה הכ"מ כתב דלא התיר אלא מחמץ דאחרים והשאילה לישראל ואין אחריות על ישראל ומו"ח הגאון זצ"ל הקשה דנהי דהחולה אינו מתכוין לזכות מ"מ קונה בע"כ כיון דאינו חוזר בעינו כמו שהקשו תוס' על שיטת רש"י דסובר דחמץ של אחרים מותר באכילה לר"א בר יעקב דאיך אפשר באכילה חמץ של אחרים דנהי דאינו מתכוין לזכות כיון דניטלה שלא להחזירו ממילא נעשית שלו ע"ש ונראה לענ"ד דהנה לסברת כמה ראשונים דבאיסורי הנאה לא מהני קנין א"כ אינו עובר כלל משכחת לה שפיר בחמץ של אחרים והא דהקשה תוס' על רש"י או דתוס' סברי דיש קנין באיסורי הנאה או כיון דשם אזלינן אליבא דרב אחא בר יעקב דס"ל דחמץ של אחרים מותר בהנאה הוה שפיר בר קנין אך אין זה מעלה ארוכה לתרץ שיטת הרמב"ם דרמב"ם (פ"א מה' חמץ) דפסק דקונה חמץ בפסח לוקה א"כ מוכח דסובר דיש קנין באיסורי הנאה אך נראה דהנה (הר"ן בע"ז בפ' כל הצלמים) כתב וז"ל דאי מגבה לה מקמיה הכי הוה ע"ז דישראל דאינה בטילה עולמית אע"ג שאסורה בהנאה ואין בה ממון אפ"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י נכרי מצי זכי בה ומכאן לחמץ של אחרים בפסח שאפשר ישראל לזכות בו והוה חמץ של ישראל יאסר לעולם ע"ש א"כ מחלק הר"ן אם אסור בהנאה קודם שבא לישראל א"י לזכות בו דאין קנין באיסורי הנאה רק אם אינו נאסר רק כשבא לידו זכה ס"ל כמו בע"ז כיון שיכול לבא לידי ביטול קודם שבא לישראל שפיר מקרי בר זכיה וכן חמץ של אחרים דמותר לאחר הפסח ויש להבעלים אחרים זכות בחמץ יכול לזכות א"כ בחמץ של ישראל דנאסר גם לאחר הפסח מדרבנן עכ"פ וגם שאין לבעלים שום זכות אין הקונה זוכה באיסורי הנאה א"כ משכחת מלוגמא של חמצן עוברי עבירה דאין החולה זוכה בו דאין קנין באיסורי הנאה כזו:

חכם אחד הקשה על סברת הר"ן הנ"ל דכל הנאות של עולם כשאינו מתכוין מותר בפסיק רישיה מהא דאיתא בר"ה (דף כ"ח) המודר מן המעין טובל בימות הגשמים אבל לא בימות החמה וקשה דהא לא גרע מריח של י"נ וכיון דאינו מתכוין מותר ועיין בטורי אבן ולכאורה היה נראה דהברייתא אתיא כר"י דסובר דבר שאינו מתכוין אסור והרמב"ם לא הביא האי ברייתא בהלכותיו ועוד נראה דהנה לשיטת הרמב"ם דסובר דכל איסורי הנאה אין לוקין אף אם נהנה כדרך הנאתן רק כשאוכל יש לומר דלכך דבר שאינו מתכוין מותר בכל עניני הנאה לבד באכילה ועריות הוא מהאי טעמא כיון דבאכילה לוקין לא מהני מה שאינו מכוין אבל בשאר עניני הנאה כיון דאין לוקין רק דאסורין מדאורייתא אין אסורין רק כשמתכוין לפ"ז בנודר דלוקין על הנאה גם דבר שאינו מתכוין אסור אך הא ליתא דהא גם בשבת דבר שאינו מתכוין מותר ונראה דהנה הרמב"ם (בפ"ד מה' מעילה) כתב דיש מעילה בנדרים וכתב המשנה למלך דאפי' אוסר איזה דבר ולא התפיס בקרבן מ"מ יש מעילה ובמעילה אמרינן בפסחים (דף ל"ג) דמתעסק חייב ולא מהני במה שאינו מתכוין והנה הא דבמעילה חייב במתעסק פירש"י שם דוחטאה בשגגה כל דהו כתב ולא כתיב בהו מעוטא כדכתיב בשבת מלאכת מחשבת ובשאר מצות כתיב אשר חטא בה פרט למתעסק ונסתפקתי בשלמים דאין בו דין מעילה רק שאסור ליהנות או מתעסק ג"כ חייב כמו במעילה או דלא עדיף משאר מצות התורה דמתעסק פטור הדעת מכרעת דאין איסור במתעסק דרק המעילה כיון דכתיב בשגגה כל דהו משמע ולא כתיב בה מעוטא:

וי"ל בזה קושיית תוס' ר"ה (דף כ"ח) אר"י בשופר של מעילה לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא מ"ט עולה דבת מעילה כיון דמעל בה כו' שלמים דלאו בני מעילה נינהו איסורא הוא. דרכיב עלי הו והקשה תוס' כשמחלק בין עולה ושלמים היה יכול לחלק במעילה גופיה בין שוגג למזיד דבת מעילה היא:

יצא ובמזיד לא יצא ובזה ניחא דהנה ר' יהודה רצה לאשמעינן דהמצוה בעצמותו הוה הנאה ואי אשמעינן בעולה מזיד דלא יצא לא הוה ידעינן דהמצוה בעצמותו הוה הנאה רק דלכך לא יצא דנהי דהמצוה בעצמותו אינו הנאה הקול הוה הנאה א"כ לא מבעיא אי הוה אמרינן במזיד שמתכוין להנות מהקול פשיטא דלא היה מוכח דהמצוה בעצמותו הוה הנאה אך אי הוה אשמעינן במזיד דהיינו שרצה לצאת ולא דמתכוין ליהנות מהקול מ"מ לא מוכח דהמצוה בעצמותו הוה הנאה רק כיון דמתעסק בקדשים חייב א"כ נהנה מהקול ולכך נקיט האי דינא בשלמים מתעסק פטור ואם אינו מתכוין להנאת קול הוה דבר שאינו מתכוין לשיטת הר"ן ומותר אלא ודאי דהמצוה בעצמותו הוה הנאה דמצות ליהנות ניתנו:

הן אמת דקושית התוס' צ"ע דלמא לכך נקיט האי דינא בשלמים לאשמעינן דשלמים אסור מדאורייתא ליהנות אפי' כשאין בו דין מעילה דתוס' בנדרים (דף י') ד"ה אדם כתבו תימא מאי תקלה שייך בשלמים הא אין מעילה בשלמים וי"ל דנהי דבמעילה ליכא איסורא מדאורייתא איכא כדאמר בר"ה בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא א"כ כל עיקר הוכחת התוס' מהאי סוגיא דבשלמים איכא איסור מדאורייתא ולכך משמעתו בשלמים וצ"ע: סעיף ו חטים שמצאו בהם מבוקעות אותם שאינן מבוקעות מותרות מפני שהדבר מצוי שבשעת גשמים עליונות הגדיש ותחתיתו מתחמץ ומתבקע ואין המים נוגעים באמצעיתו כלל:

והנה בענין החטים שנקצרו על תג הפסח והיו נשמרים שלא יבא עליהם מים לאחר הקצירה ונמצא בתוכם מצומחים אשר בטלים במאה ובמאתים נלפענ"ד דאין להשתמש בהן בפסח כלל דהא הר"ן כתב בתשובה שהובא בב"י שנשאל לו על החטים שנמצא בהן מבוקעות והשיב דבחטים המבוקעות אינו רואה בהם צד היתר ישאר חטים שאין מבוקעות נראה בעיני דמותרים מפני שהדבר מצוי שבעת הגשמים עליונות הגדיש ותחתונים מתחמץ ומתבקע ואין המים נוגעים באמצעה כלל וכל כה"ג לא אתיליד ריעותא באמצעות הגדיש וכן הוא בש"ע אורח חיים בסימן זה אותן שאינן מבוקעות מותרות מפני שהדבר מצוי שבעת הגשמים עליונות הגדיש ותחתונים מתחמץ ומתבקע ואין המים נוגעים באמצעיתו כלל א"כ החטים הנשמרים שלא היו מונחים בגדיש לאחר הקצירה ולא בא על החטים שום מים לאחר הקציר וע"כ כשנמצא בהם מבוקעים או מצומתים כי ירד עליהם הגשם כאשר היו עוד מחוברים בשדה לא היו צריכים עוד לקרקע וכמבואר בסימן זה (סעיף ה') דהדגן שא"צ עוד ליניקת הקרקע מקבל חימוץ אם ירד עליו הגשמים אם כן אתיליד ריעותא בכל החטים שנקצרו יחד ואין לנו דבר המסתבר לתלות בו שרק אלו החטים שנתחמצו ולא אחרים דהא מבואר ביו"ד (סי' י"ז) במקום שאין לתלות בהיתר הנראה לעינים או שהיו רגלים לדבר לא נאמרו נשחטו הותרו ויותר מזה מבואר בסימן זה דאם נמצא שלשה גרעינין מצומחים בכרי שחוששין לכל הכרי כמבואר (בס"ק י"ב) מיהו בכרי של החטים שנפל עליו גשם יש לומר האי סברא היינו אם נמצאים בתוך הכרי שלשה מצומחים אסור על הכרי וכתב ועיין (בסעי' ב') וכוונתו דדגן שנטבע בנהר או שנפל עליו מים אע"פ דלא נתבקע אסור ומה שכתוב מה שכתבתי שם אולי כוונתו למ"ש (בס"ק ב' וס"ק ד') דאם לא שהה עדיין שיעור מיל עדיין לא החמיץ ובחמד משה כתב משמע מדברי המג"א (ס"ק י"ב) אם נמצא בהם ג' גרעינין שנתבקעו כולם בחזקת חמוצין הם ויש ללמוד זה מהא דאיתא (בסי' תנ"ט סעיף ג') בשני עיסות אם נתחמצה אחת גם השני חמץ וכן אם החמיצה מקצתה הוה כולי חמץ ונראה דלכך כתב והביא ראיה משני עיסות כיון דכוונת המ"א לאסור גם אותן שאינן מבוקעים כמו שכתב עיין (סעיף ב') ומביא ראיה (מסימן תנ"ט) ואפשר דגם אם לא שהה שיעור מיל כיון דשלשה גרעינין נתבקעו חוששין לכל הכרי כמו בעיסות המבואר בסימן תנ"ט) אך בחטים שאינם משומרים משעת קצירה יש לומר שלא באו המים לאמצעות הכרי אבל בחטים המשומרים כאשר נשמר שלא יבא מים עליהם לאחר הקצירה ע"כ דנתחמץ במחובר וחוששין לכל החטים ולא מהני ברירה בשנה שיש ריבוי גשמים כמו שנת תרכ"א ותרכ"ה והחטים נקצרו לאחר שכבר נגמרו ולא היו מונחים בגדיש יש לחוש גם על החטים שאין נשמרים ואם (שבת' מעיל צדקה) מיקל וחולק על הש"ע ומחולק בין חטים הצריכים לקרקע ובין חטים שאין צריכין עוד לקרקע ודין זה נובע מרשב"א שהקשה לה מהא דאיתא בש"ס פסחים (דף ל"ד) דבחמץ לא היתה לו שעת הכושר דאתחמץ במחובר והקשה ברשב"א האיך אנו אוכלים לתם בפסח א"א שלא באו על החטים גשמים ומחלק כשהחטים נגמרים ונתיבשו שא"צ עוד לקרקע מקבלים חימוץ אבל כל זמן שיונקין מן הקרקע אינם מקבלים חימוץ והקשה, הוא דא"כ אמאי משני בש"ס דבטומאה היה לו שעת הכושר הא גם לענין טומאה יכול לטמאה במחובר כמו דאיתא בפ' העור והרוטב תאנים שיבשו באביהם מקבלים טומאה בחבורין ומשכחת בטומאה ג"כ כשלא היתה לו שעת הכושר וע"פ קושי' זו חלוקו על הרשב"א ע"ש:

ולענ"ד נראה דהנה תרומה גם תירוש ויצהר חייב מדאורייתא לכל הפוסקים עיין ברמב"ם (בפ"ב מהל' תרומות) ואנן פסקינן (בפי"ב מה' תרומות) זיתים וענבים שנטמאו סוחטן ועושה אותן תרומה ואם נטמאו אחר שנעשה תרומה וסוחטן בפחות פחות מכביצה הרי המשקה היוצא מהן מותר בשתיה לכהנים דמשקין מפקיד פקיד א"כ תרומת תירוש ויצהר לא משכחת שלא היה לו שעת הכושר ולזה תנא הש"ס הדין לענין חמץ דאינו רק בחמשת מינין שוב ראיתי דגם לא בכל חמשת מינין יש לומר דאתחמץ במחובר ולא היה שעת הכושר והוא דבמנחות (דף ע' ע"ב) שעורה קליפה מצטרפת שאינה קליפה אינה מצטרפת ולא קשיא הא בלחות הא ביבשות לחות מצטרפות דשימור הוא יבשות לא הוה שימור וכיון דבשעורה יבישות לא הוה הקליפה שומר ולא נטמאו השעורה כשנוגע השרש בהקליפה וכמו שפירש"י שם דאפילו אוכל אינו מצטרפו לביצה משום דקליפה מפסקת וכשאינה שימור הוה דומיא דענבים שנטמאו דלא נטמא מה שבתוכו כמו כן אם נגע בקליפה כשאינה שימור לא יגע באוכל רק בקליפה ולא נטמאת האוכל כלל ומבואר בחולין (דף ק"ב) לר' אושעיא שני שומרין אינן מצטרפין ואי אפשר אשר החטים יטמאו רק חטים שיש בהן לבד כביצה כמו חטים בימי שמעון בן שטח נהי דאנן לא פסקינן כר' אושעיא מ"מ לא קשה כ"כ אם ר"ה בריה דר"י סובר כר' אושעיא דשני שומרין אינן מצטרפין:

ועוד נראה דהנה טמאה בחבורין ולא שכיח שיהיה אדם טמא נגע בהן רק כמו שפירש"י בחולין (דף קי"ח) זרעים מקבלין טומאה לכשיתלשו כדאמרינן בת"כ אם אתה אומר מחוברין טמאין טמא את הכל שאין לך מחוברין שאין שרצים מצוין אצלם והנה דעת רש"י ותוס' ורשב"א דאוכל אינו נטמא מדאורייתא בפחות מכביצה ואם נוגע השרץ בתאנה שהוא פחות מכביצה אינו מקבל טומאה מן התורה כי החיבור על האילן לא מהני גם בנוגעין זה את זה ובכל אחד רק צריך להיות גוש אחד ואינו מטמא רק מדרבנן או לפי מה שמפלפל המשנה למלך (בפ"ד מה' כלים) דאם נטמא שני חצאי ביצים כל אחד בפני עצמו וחזרו ונצטרפו ונעשה כביצה אף דבשעת קבלת הטומאה היה כל אחד בחצי ביצה מצטרפין ונטמאו ע"ש א"כ בחמשת מינין לא תנא הש"ס דאם נטמאו בחבורין דלא הו"ל שעת הכושר כי גם אם נתיבש התבואה ונמצא שרץ אצלם לא נודע אם נגע השרץ בכביצה כל אחד טהור אם לא שנצטרפו אח"כ יהיה להם שעת הכושר קודם הצירוף ולזה אינו מחלק בטומאה בין היה לו שעת הכושר ועוד י"ל דחמשת מינין משכחת לה דאיחמיץ במחובר וקשה דא"כ איך אנו אוכלין חטים בפסח:

וצריך לחלק בין הנצרך לקרקע ובין אין הנצרך לקרקע ושפיר דאיחמיץ: ועוד י"ל דהא דינא דתאנים שיבשו באביהן הוא מימרא דשמואל לא שייך לומר מדוע לא אשמעינן המשנה דאין תורמין מן הטמא על הטהור דאם נטמאו במחובר דלא היתה לו שעת הכושר דאינה קדושה ותוס' בחולין (דף קכ"ח) ד"ה רבי יהודה כתבו דר"י חולק על האי דינא וסובר דאינו מקבל טומאה בחבורין גם ביבשו ולפי מ"ש הב"ח בשם עיטור הביא בש"ך (סי' צ"ה) ויש לחלק ולומר דתאנים דנפלו מאליהן מטמאין בחבורין דכמאן דנפל דמי לא כן בתבואה שצריכה להקצר ע"ש עכ"פ אין הקושיא חמורה כל כך להיות דברי, הרשב"א וש"ע מהלכה ואין לנו רק דבריהם הקדושים דיש חמץ במחובר הנה להשתמש לצאת ידי מצה שיהיו נקראים מצה שמורה בלא ברירה רק לסמוך על הביטול בלא דבריו אין אדם יכול לעשות כן דלצאת ידי מצה דצריך להיות החטים משומרים הוא משיורי מצה ולסמוך על ביטול מחומצים דעת הרמב"ם והגאונים והביא בש"ע יש מי שאומר דחוזר וניעור אך גם לאחר הברירה נראה דחטים המשומרים שנמצאו בתוכן מצומחים יותר יש לחוש משאר חטים שאין משומרים משעת קצירה והראה לי אחד מצורבא מרבנן אשר בת' חתם סופר (סימן קל"ו) כי אנן לא נהגינן להשתמש בחטין שהיו מצומחים בתוכן וכפי הנראה שהוא כתב על סתם חטים ג"כ שלא נהג להשתמש מכל שכן במשומרים כמ"ש בשנת תרכ"ה בר"ח ניסן הצעתי הדבר לפני אדומו"ר הרב הגאון הצדיק הקדוש נר ישראל מהרי"ם זצ"ל ואמר לי שעיין היטב כי היה נראה לו לפום ריהטא לחומרא והדברים נכונים ולא להשתמש בשנה ההיא גם לבני ביתו מחטים שהיו בהם מצומחים והיה שמונה פעמים ששים גם לאחר הברירה וכאשר היה אז הדבר שאין רוב הציבור יכול לעמוד לא היה באפשרו למחות ולאסור והיה מהכרח לסמוך על שיטת הרוקח דסובר דחטים שירד עליהם דלף ונתבקעו וחזרו ונתייבשו ואין ביקוען ניכר דנטה להתיר וחולק על הרשב"א כמבואר בב"י וצ"ע:

ומה שרצה בת' הנ"ל להקל אשר אם לא ראינו בחטים שנתבקעו אמרינן דלא נתחמצו גם אם אין צריכין לקרקע עוד וטעמא דאגב מולדייהו לא מחמיץ כבר כתב ב"י וכתבו עוד דדוקא בלתיתה ובטביעתא בחשותא אסורין אבל אם נפלו מים על החטים או היו על הארץ במקום מדרון ויוכלו המים לצאת מהם או בעפר תיחוח שיוכלו לכנס בקרקע שלא אסורין דאל"כ לא תמצא לעולם חטים שלא באו מים עליהם עכ"ל שם וזו קולא יתירה ואין לסמוך עליו עכ"ל ב"י ומי יכול להכריע בדבר אשר הב"י כתב שהוא קולא יתירא שאין לסמוך עליו ואין ראי' מקמחא דאבישונא כי שם לא הניח מים שנפל בקמח שיעור מיל רק מטעם דבמקום חמין א"צ שיעור מיל יש לומר דסבר דאביי דאגב מידלהו אינו מחמץ בחמימות האור אבל כשהיו החטים במים שיעור מיל מאן יימר דלא מיחמיץ ולפ"ז כזית מצה של מצוה דבעינן שמירה יש שלשה שיטות הרי"ף והרמב"ם דבעינן שמירה משעת קצירה ושיטת כמה פוסקים דלא בעינן שמירה רק משעת לישה. והנה לדעת אותן הפוסקים אין הכוונה מה שחייב התורה ושמרתם את המצות שיהיה צריכה לשם מצוה רק שיהיה צריכה להיות משומרים שלא יהיה חשש חימוץ ולדעת הרי"ף שיהיה משומר שלא יבא מים על החטים משעת קצירה וכ"כ הרמב"ם שצריך להיות משומר שלא יחמיצו וכן לשיטת הפוסקים דצריכה שימור משעת לישה ג"כ אין הכוונה שהיה לשם מצוה רק מחשש חימוץ דאמר ר"ה בצקות של נכרים ממלא אדם כרסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה פירש"י בציקות של נכרים שמכיר בהן שלא החמיצו שאין שם לא קרני חגבים ולא הכסיפו פניו דהוא הוה סימן סידוק שאכל כזית מצה באחרונה דבהא לא נפיק ידי חובת מצה משום דלא הוה שימור לשם מצה אע"פ שאנו רואין שאין כאן חימוץ מיהו למצה של מצוה שימור בעינן ואם שרש"י כתב שימור לשם מצה הכוונה כמו שכתב הרי"ף על הא דאמר רבא להנהו דמהפכו כיפי כי מהפכיתו הפוכי לשם מצוה וכתב הרי"ף כלומר הזהירו שלא יבא עליהן מים:

הנה שמירה משעת קצירה דא"צ לשם מצה כתב הט"ז (סי' ת"ס) רק בשימור דלישה היה נראה דא"צ שימור רק מחשש חימוץ ולא לשם מצה כמו שכתב הרב צדוק גאון הובא בטו"ר שכתב לצאת ידי חובה בלילה הראשונה אינו אלא במצה שאפאה ישראל לשם מצה שנאמר ושמרתם את המצות עד שתהא משומרת לשם מצה וכוונת הענין דהא דכתיב ושמרתם את המצות יש לפרש שני פירושים אחד דהתורה צותה לשמור מן חשש חימוץ ולא לסמוך על הסימנים דקרני חגבים והכספת פניו דלענין אכילה סמכינן להסימנים שלא נתחמץ ובכזית אכילת מצה צריך אדם לידע בבירור שלא יתחמץ או דנפרש דהתורה לא הקפיד שלא נסמוך על הסימנים לצאת ידי מצה דשפיר סמכינן כמו דסמכינן לענין אכילה רק דצריך לכוין לשם מצוה והנה רבא הוכיח דהא ושמרתם הוא נגד חשש חימוץ דהיינו שלא נסמוך על הסימנים קרני חגבים וממילא דצריך שימור משעת קצירה שימור דמעיקרא דאי אמרינן דהתורה לא הקפיד על חשש חימוץ רק דצריך כוונה לשם מצה אמאי אמר ר"ה דבציקות של נכרים אדם ממלא כרסו מיהו בלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ומה טעמא משום דלא עביד בהו שימור ולעביד ליה שימור מאפיה כי אם סמכינן אסימנים רק דצריך שימור לשם מצה היה סגי בשימור לשם מצה משעת אפיה כיון דעיקר מה שנעשה לחם לצאת בו הוא באפיה וסגי כשמכוין לשם מצה ודחי הש"ס דלמא שאני התם דבעידנא דנחית לשימור לא עביד לה שימור רש"י פירש דמשעת נתינת מים לקמח שזה דבר מחמצת היא צריכה שימור וזו לא נעשה לה שימור מההיא עידנא דנחית לתורת שימור דהיינו מנתינת המים ויש לפרש, דנהי דהקפידה תורה נגד חשש חימוץ שלא נסמוך על הסימנים מ"מ אין צריך שימור נגד חשש חימוץ מעיקרא רק משעת דמצויה לבא לידי חמץ אבל שימור דמעיקרא דאינו מצוי שיבא לידי חימוץ ולא הקפידה התורה ואזלינן בתר רוב חטין דלא נתחמץ וא"צ שימור ובש"ס פסקינן דגם הלישה צריך שיהיה לשם מצוה ולא כשיטת רב צדוק הגאון כי הם מפורשים דבעידנא דנחית לשימור לא עבד לה שימור דעיקר עשית מצה הוא הלישה ואפיה כמ"ש הט"ז היוצא מדברינו לשיטת הרמב"ם והרי"ף ופסקינן בש"ע שמירה מעידן קצירה היינו שלא נסמוך על הרוב חטים רק שצריך אדם לידע בברור שלא נתחמץ ולדעת הפוסקים דצריך שימור לשם מצה ג"כ נראה דעיקר דצריך שימור שלא נסמוך על הסימנים לענין חמץ רק דידע שלא בא מים ולא שיהיה עיקר השמירה לשם מצות מצה עיין (בסי' ס') שכתבתי דברי הש"ס מנחות (דף נ"ג) מה שהארכתי שם:

תוכן העניינים

חידושי מהראך חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה