חידושי מהראך חלק א· רבי אלעזר הכהן
או"ח · סימן תס
סעיף א אין לשין מצת מצוה ולא אופין אותה על ידי עכו"ם ולא על ידי חרש שועה וקטן:
והנה בישראל עומד על גביו השמיטו המחבר וכן הרמ"א מהו דינא וט"ז ומ"א הביא תשובת הרשב"א (סימן כ"ו) כמו שהביא הב"י ואשר יש כאן מקום עיון הנני מוכרח להאריך קצת דהנה הרשב"א בתשובה הנ"ל כתב תחלת כל דבר צריך אתה לדעת כי מצה של מצוה צריכה שימור לשם מצה בין שימור דלישה בין שימור דמעידן קצירה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה בשלהי פרק כל שעה (דף ל"א) ותנן התם חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אין יוצאין בהן למכור בשוק יוצאין בהן ואמרינן עלה בש"ס מאי טעמא אמר קרא ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה:
יוצאה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח ואין אדם יוצא במצה שלש מי שאינו בר י"ג שנים אפילו כשישראל עומד על גביו ע"ש:
והנה דעת הרי"ף דבעינן שימור משעת קצירה יש מקום ספק אי בעינן שיהיה שימור לשם מצוה או לא ואי מהני בחש"ו בגדול עע"ג ומרשב"א בפירוש דצריך כתיב כי מצה של מצוה צריכה שימור לשם מצה בין שימור דלישה בין שימור דמעידן קצירה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והט"ז תפס בפשיטות דשימור דטחינה אינה רק משום חשש חימוץ ומהני עע"ג והעיד דכן נוהגין ובאמת צריך טעמא לחלק בין שימור דטחינה וקצירה בין שימור דלישה: ונראה לענ"ד דכיון דשיטת הרי"ף הוא בפירוש דעיקר השמירה מחשש חמץ וכן הרמב"ם (בפ"ח מה' חמץ ומצה הל' ט') כתב ושמרתם את המצות כלומר הזהרו במצה ושמרו אותו מכל צד חמץ מבואר דעיקר השמירה לענין חמץ וכן הוא דעת השאלתות דכתב אי נמי לשה לעיסה חש"ו דלאו בני שימור נינהו אע"פ דאפי' ישראל בר דיעה ועביד בהו שימור בשעת אפיה לא נפיק ידי חובתו א"כ פסול בחש"ו מטעם דלאו בני שימור נינהו ולא מטעם דלאו בני כוונה נינהו ונראה דהנה בפ' כל שעה (דף מ') פליגי דרבא סובר דחיובא דקרא ושמרתם את המצות מעיקרא משמע משעת קצירה דשימור דלישה לא הוה שימור דאמר"ה בציקות של כותים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה באחרונה אין בראשונה לא מ"ט משום דלא עביד בהו שימור ליעבד ליה שימור מאפיה ואילך אלא לאו ש"מ שימור מעיקרא בעינן ממאי דלמא שאני התם דבעידנא דנחית לשימור לא עביד להו שימור פרש"י משום דמשעת נתינת מים לקמח שזה דבר המחמצת היא צריכה שימור ואפ"ה לא הדר ביה רבא דאמר להו להנהו דמהפכו כו' כי מהפיכתו הפיכו לשם מצה [והרי"ף כתב כלומר הזהרו בהו שלא יבא עליהן מים נראה דא"צ שימור לשם מצוה רק נגד חשש חימוץ] אלמא קסבר שימור מעיקרא בעינן וצריך להבין מדוע סובר רבא דאי אין צריך שימור מעיקרא דסגי בשימור דאפיה והש"ס דאף דאין צריך שימור מתחלתו מ"מ צריך שיור דלישה ובאיזה סברא פליגי: ונראה דהנה בהא דאמר רב הונא בציקות של אחרים ממלא אדם כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה פירש"י שמכיר בהן שלא חמצו שאין שם לא קרני חגבים ולא הכספת פנים והנה במאי דכתיב ושמרתם את המצות יש לפרש שני פירושים אחד דהתורה צותה לשמור מן חשש חימוץ ולא לסמוך על הסימנים דקרני חגבים והכספת פנים כמו דסמכינן לענין אכילה ולפ"ז צריך שימור מעיקרא כיון דלא סמכינן אסימנים שלא נתחמץ אבל שיהיה צריך שימור לשם מצוה לא מצינו דהקפיד התורה או דנפרש דהתורה לא הקפיד שלא נסמוך לצאת ידי מצה על הסימנים דשפיר סמכינן כמו דסמכינן לענין היתר אכילה רק דצריך לכוין לשם מצוה אך אי צריך שימור לשם מצוה ונגד חשש חימוץ סמכינן על הסימנים סגי בשימור דאפיה דהיינו שיאפה לשם מצה דכיון דעיקר מה שנעשה לחם לצאת בו הוא באפיה וסגי כשמכוין לשם מצה וכן הוא שיטת רב צדוק כהן שכתב לצאת ידי חובה בלילה הראשונה אינו אלא במצה שאפאה ישראל לשם מצה שנאמר ושמרתם את המצות עד שתהא נשמרת לשם מצה ועוד נראה ראיה ברורה דהנה (בפ"ק דחלה) איתא עיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה ויוצאין בה ידי מצה אם, אין הרועים אוכלין ממנה אינה חייבת בתלה ואין אדם יוצא בה, ידי מצה ופירש הרמב"ם דעיקר חלה בכוונתו אם מתכוין להאכילה לכלבים או לזולתם ממנו חיות ושלא יאכל ממנה שום אדם אינה חייבת בחלה למאמר הש"י באכלכם מלחם הארץ ואינו יוצא ידי חובתו בפסח ואם חשוב בשעת הלישה בין על אכילת כלבים ובין על אכילת בני אדם נתחייבה אותו עיסה במה שהיא חייבת כל העיסות ויוצאין בה וכן הוא בש"ע (סי' תנ"ד) וקשה דמאי מהני מחשבתו שהיה לצורך אכילת אדם לבד דהא צריך שימור לשם מצה אלא ודאי דהכוונה לענין מצה סגי משעת אפיה ולזה אם העיסה נילושה לצורך אכילת אדם חייבת בחלה ואם אפה אותו לשם מצה יוצא בה: ולפ"ז הוכיח רבא דהא ושמרתם הוא נגד חשש חימוץ דהיינו שלא נסמוך על הסימנים קרני חגבים והכספת פנים וממילא הוצרך שימור מעיקרא דאי אמרינן דהתורה לא הקפידה על חשש חימוץ רק דצריך כונה לשם מצה א"כ היה סגי בשימור דאפיה ואמאי אמר רב הונא דבציקות של אחרים מותרים ואין אדם יוצא בה כיון דמותרין רק דצריך שימור לשם מצה ליעבד בהו שימור משעת אפיה ודחה הש"ס דנהי דהקפידה התורה נגד חשש חימוץ שלא נסמוך על הסימנים ולא שיהיה צריך שימור לשם מצה מ"מ אין צריך שימור נגד חשש חימוץ מעיקרא רק משעת לישה דמצויה לבוא לידי חמץ בשעת נתינת מים לקמח אבל שימור דמעיקרא דאינו מצוי שיבא לידי חימוץ לא הקפידה התורה ואזלינן בתר רובא דחטין דלא נתחמצו וא"צ שימור:
א"כ ברייתות דקתני דאין יוצאין בחלות תודה ורקיקי נזיר משום דלא נעשה שימור לשם מצות מצה סוברין דעיקר קפידת הקרא נגד חשש חימוץ רק שיהיה משתמרת לשם מצה סגי בשעת אפיה והרי"ף פסק דצריך שימור מעיקרא נגד חשש חימוץ דחה הסוגית הש"ס דאין יוצאין בחלת תודה מטעם דלא הוה שימור לשם מצה ופסק כרבא דא"כ כלל שימור לשם מצה רק נגד חשש חימוץ דסוגיית הש"ס דפסול בחלת תודה ורקיקי נזיר מטעם דלא נעשה לשם מצה הוא למאן דסובר דחלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון דאי לאו הכי היה פסול מטעם דבעינן מושבות שיהיו נאכלין בכל מקומות מושבותיכם והוא כר"מ דסובר דקריבין אבל לחכמים ור"ש דסברי בזבחים (דף קי"ד) דאין קריבין בבמות אין יוצאין בחלות התודה דלא קרינן בהו בכל מושבותיכם [וקשה לי על הרמב"ם שהביא הטעם דאין יוצאין בלחמי תודה (בפ"ו מה' חמץ ומצה) ומטעם דלא היה שימור לשם מצוה והש"ס צריך להאי טעמא לר"מ דסובר דלחמי תודה ורקיקי נזיר קריבין היה בנוב וגבעון אבל לחכמים ור"ש דסברי דאין קריבין פסול מטעם דבעינן בכל מושבותיכם וביותר קשה לשיטת התוס' פסחים (דף ל"ו) דסברי בזה"ז אין יוצאין בלחמי תודה ורקיקי נזיר מטעם מושבותיכם והברייתות דממעטינן חלות תודה מטעם דלא נעשה לשם מצה הוא בזמן נוב וגבעון והרמב"ם לא הביא בהלכות בית הבחירה כל הסוגית הש"ס מה נקרב בגבעון ונוב והטעם כיון דפסקינן כיון שנבנה בהמ"ק שיב"ב נאסרו כל המקומות לדורי דורות ואין נ"מ מה דהוה הוה]:
ועוד נראה דהנה הרמב"ם פסק דשימור הוא נגד חשש חימוץ והביא דבלחמי תודה אינו יוצא דלא נעשה לשם מצה ופסק תרוייהו דצריך שימור נגד חשש חימוץ דלא נסמוך על הסימנים דקרני חגבים ופסק דצריך שימור לשם מצה והוא דלא כדברינו דמאן דפסק דצריך שימור נגד חשש החימוץ א"צ שימור לשם מצה ולמאן דבעי שימור לשם מצה אין צריך שימור נגד חשש חימוץ ולזה נראה דהרמב"ם פסק כדעת הרי"ף דצריך שימור מעיקרא וא"צ שיהיה נעשה לשם מצה כלל או דמסתמא לשמה קיימא כיון דהיה שימור מעיקרא כמו בקדשים המבואר בזבחים (דף ב') והא דפסיל בברייתא בלחמי תודה ורקיקי נזיר משום דלא נעשה לשם מצה הוא עפ"י מה שכתב הר"ן (בפ"ג דר"ה) דדוקא התוקע לשיר יצא שהוא חול ואין כוונתו בו כוונה אבל מי שמכוין תקיעתו למצוה אחת לחנוך התינוקות אין תקיעתו עולה למצוה אחרת ודמיא הא מילתא למאי דאמרינן בריש זבחים דמינה ומחריב דלא בת מינה לא מחריב בה א"כ נהי דא"צ כוונה לשם מצה מ"מ פסול:
כיון דמכוין למצוה אחרת לשם זבח נמצא זכינו לדין דדעת הרי"ף והרמב"ם דצריך שימור מעיקרא מן חשש חימוץ ולא שיהיה נצרך לשם מצה ודעת השאלתות דצריך שימור מחשש חימוץ רק דסגי בשימור משעת לישה כדחיית הש"ס לראית רבא וכן הוא שיטת הירושלמי הובא בתוס' ביצה (דף ג') דיליף דמלאכת יו"ט לא הותרו רק משעת לישה וכ"כ הפר"ח (סי' תנ"ג) דירושלמי חולק על רבא וסובר כסוגיית הש"ס דילן מו"ח הגאון זצ"ל הביא ראיה מירושלמי דישראל אכלו מצות ממה שתגרי ישמעאלים הביאו ע"כ דבדיעבד א"צ שימור מעיקרא דלא כפר"ח (סי' הנ"ל) ובאמת דהירושלמי סובר דא"צ שימור מעיקרא כמו דכתב הפר"ח בעצמו ושיטת רב צדוק כהן דצריך שימור לשם מצה וסגי אם מכוין באפיה ולפ"ז מנהגן של ישראל תורה דלענין חשש חימוץ בטחינה סגי בעע"ג דממ"נ אי סברינן דצריך שימור מעיקרא א"צ שימור לשם מצה ואי צריך שימור לשם מצה לא צריך שימור מעיקרא רק דסגי בשימור משעת אפיה וכל מה שכתבתי הוא להלכה אבל למעשה חלילה להקל נגד דעת הרשב"א דעכ"פ משעת הלישה לא יהיה נעשה ע"י מי שאינו בר מצוה אפילו בישראל עע"ג וגם אפילו היה השמור משעת לישה אם לא שמר משעת אפיה אין יוצאין כן מבואר בתוס' חולין (דף ד') ד"ה מצת כותי אך בישראל אם נילושו בכוונת שימור גם אם האפיה היה בסתם נראה דמסתמא לשמור עמדו ומה שהקשה המהרש"א בפסחים (דף מ') דמאי במצה אמר רבא דשרי ללתות ובמנחות אין לותתין בין הכא ובין הכא לית במקום זריזין:
ונלענ"ד דאחר שנבין מדוע במצה סובר רבא דצריך שימור מעיקרא ובמנחות לא מצינו בש"ס שיהיה צריך שימור מעיקרא רק משעת לישה כמבואר במנחות (דף נ"ג) בעי מיניה רב פרידא מר' אמי מנין לכל המנחות שנילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו נלמדנה מפסח דכתיב ושמרתם את המצות אמר ליה בגופה כתיב מצה תהיה החיי' פירש"י כלומר דהואיל ונילושות בפושרין מצוה לשומרם שלא יחמיצו ושימור היינו שיעסוק בבצק כל שעה כדאמרינן בפסחים (דף מ') וע"כ דקושיית הש"ס מנ"ל דמשמרן שלא יחמיצו דהיינו שצריך לעסוק כל שעה ואי לא עביד הכי אע"ג דשפיר חזי בשעת אפיה שלא החמיצה עדיין לא מהני וקאמר דנלמדנה מפסח דכתיב ושמרתם את המצות דצריך דוקא שמירה לענין כזית מצה ולא סמכינן על מראות עינינו שלא נעשה כקרני חגבים והכספת פנים אמר ליה בגופיה כתיב מצה תהי' עכ"פ מבואר דא"צ שימור מעיקרא מ"ש מצה ממנחות ונראה דהנה הא דהקפידה התורה לא הקפיד נגד הלאו כל שאור וכל דבש לא תקטירו דהיינו הקרבת חמץ כי שם סמכינן על מראות עינינו כשלא החמיץ רק עיקר קפידת התורה על לאו לא תעשה חמץ ולא תאפה שלא נסמוך על מראות עינינו רק שצריך לשומרה ומבואר במנחות (דף נ"ז) דאי מדת היבש לא נתקדשה אינו עובר בלחם הפנים על לא תעשה ולא, תאפה ולזה שפיר דלא הקפידה התורה על שימור מעיקרא דאם נעשה חמץ קודם המדידה בעשרון של קודש קודם הלישה לא נתקדשה בכלי שרת כלל דאין כלי שרת מקדש רק דבר הראוי להם וכיון דלא נתקדש לא עבר כלל וכיון דלא הוזקקה התורה לשימור דמעיקרא אין לותתין אבל במצה עיקר קפידת הקרא שיאכל כזית מצה משומרת וצריך שימור מעיקרא וכיון דהתורה זוקק לשימור מעיקרא מותר ללתות כיון דצריך שימור כנ"ל:
הנה מש"ס הנזכר ראיה ברורה לדעת הפוסקים דסברי ושמרתם את המצות הוא נגד חשש חימוץ ולא לשם מצוה דעיקר אבעיא דר"פ דמנ"ל דצריך שימור מחשש חימוץ לעסוק בבצק כל שעה ורצה ללמוד מצה ואם נאמר דבמצה צריך שימור לשם מצה א"א לפשוט ממצה למנחות דצריך לעסוק בבצק כל שעה וצריך לומר דסברי דסוגיית הש"ס במנחות (דף נ"ז) הוא כסברת רבא דצריך שימור מחשש חימוץ והם פסקו כסוגיית הש"ס דברייתות מלחמי תודה ורקיקי נזיר ובלא זה קשה דאיך אפשר ללמוד ממצה לענין מנחות דבאמת צריך להבין דעת הפוסקים דעיקר שימור הוא נגד חשש החימוץ ולא שיצטרך לשם מצה וקשה דאיך לענין אכילה שהוא בכרת לא יצטרך שמירה וסמכינן על סימנין ונגד המצוה לא נסמוך על הסימנין ויצטרך שמירה וכן הוא במנחות (דף מ') השתא חמץ בפסח ויוה"כ בכרת סמכינן אדיסקי עשה בעלמא לא כ"ש וצריך לומר דהקפידה התורה יותר בעת קיום המצוה שלא יעשה עבירה שיאכל חמץ ולא יקיים המצוה גם כן אבל אם לא היה עושה איסור רק נגד קיום מצוה לבד הוא נגד הסברא אשר התורה יחמיר לענין קיום מצוה יותר מחשש איסור שיש בו כרת כנ"ל. והנה במנחות (דף נ"ז) אף אם לש בחמץ ואינו עושה מצות המנחה מ"מ עבירה לא עבר דהנה בגיטין (דף נ"ה) אמרינן העיד ר"ל בן גודגדא על חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים דמכפרת אמר עולא דבר תורה בין נודעה ובין לא נודעה אינה מכפרת מ"ט יאוש כדי לא קני ומ"ט אמרו לא נודעה מכפרת שלא יהיו כהנים עצבין פרש"י שאכלו חולין בעזרה וקשה לכאורה דהא גם על הקרבה שייך לומר שלא יהיו כהנים עצבין שהקריבו חולין בעזרה ואין איסור יותר באכילת חולין בעזרה מהקרבה ונמצא דעת הרבה ראשונים דסברי דאכילת איסור בעזרה אין רק מדרבנן והקרבת חולין בעזרה הוא מדאורייתא אך דעת רש"י מוכרח דאי מטעם שלא יהיו כהנים עצבין שהקריבו חולין בעזרה גם בעולה היה לחכמים להכשיר אך הוא גופיה טעמא בעי ונראה דעל הקרבת חולין בעזרה לא חששו כל כך דכבר כתבו תוס' שבת בפ' כלל גדול (דף ע"ב) ד"ה ומתכוין דהגביה לתלוש ובכריתות (דף י"ט) דאם מתכוין להתיר ונעשה איסור דפטור דמתעסק פטור בכל התורה כולה ולזה לא חיישינן שיהיו הכהנים עצבין על הקרבה כיון דמתעסק פטור אבל לענין אכילה המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה חששו ולפ"ז לא תקנו חכמים שיהיה מכפרת רק כשגזל בהמה והקריבה ולא נודעה עד שאכלו הכהנים דמתכפרת אבל אם נודעה קודם אכילה אין חילוק בין חטאת לעולה ולזה הקשה הש"ס מה דגנב והקדיש וטבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם ד' וה' ותני עלה בחוץ כהאי גונא עונש כרת לאו אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתיה דהא קמ"ל דהראוי לפתח אוהל מועד חייב אבל כשאינו ראוי לבוא לאוהל מועד אמאי חייב וקשה דהא תיקנו חכמים שמכפרת וראוי לבא לאוהל מועד ורש"י כתב אי מדאורייתא לא חזיא אינו ראוי לבא לאוהל מועד כי ס"ל דקנין דרבנן לא מהני שיהיה מדאורייתא אך תוס' בד"ה אוקמוה רבנן ברשותו כי היכא דליחייב עלה פ"ה דקנסוהו רבנן וקשה דמי לא עסקינן דשחט אחר בחוץ דחייב אלא כיון דלא נודעה לרבים אוקמוה ברשותיה שלא יהיו כהנים עצבין ממילא השוחט בחוץ אלמא דס"ל כיון דמדרבנן מכפרת קרינן ביה ראוי לבא לאוהל מועד א"כ דקארי לה מאי קארי בדברינו א"ש דאף ראוי לבא לאוהל מועד מדרבנן חייב מ"מ הקשה הש"ס שפיר כיון דעיקר תקנת חכמים שלא יהיו כהנים עצבין שאכלו חולין בעזרה א"כ דאוקמוה ברשותיה אם גזל והקריב ואכלו כהנים מכפרת כיון דלא נודעה עד אחר אכילה למפרע הוא שלו א"כ בשעת הקרבה לא היה עדיין ראוי לבא לאוהל מועד כי אם נתודע קודם אכילה אף שנזרק הדם לא מהני ותירצו הש"ס דאוקמיה ברשותיה משעת הקדשה דהיינו אף קודם אכילת הכהנים ופירש"י מטעם קנס שיתחייב כרת דהיינו אם גנב בהמה והקדישה ושחטה בחוץ הפקירו החכמים הגזילה ונעשית שלו שיתחייב כרת מטעם קנס הא דדחיק ליה לתוס' הנ"ל גיטין (דף נ"ה) דמיירי כששחט הגנב בעצמו לא מיירי ששחט אחר לא היה לרש"י לדחוק דהא קתני במתניתין ואח"כ טבח ומכר פטור מד' וה' וחיוב דטביחה ומכירה הוא דוקא כששחט הגנב בעצמו [ושליחות נתרבה דהוה:
כמו שעשה עצמו] ותני בברייתא כי האי גונא דהיינו כששחט הגנב חייב כרת וכבר הארכתי במקום אחר עכ"פ העולה מהני מילי דאין לדמות מנחות למצה דמנחות כיון שמכוין להתיר אף אם נתחמץ לא עשה איסור דהמתעסק פטור אבל במצה אם לא היה שימור מעיקרא אם נתחמץ אף שמתכוין למצוה ולדבר היתר מ"מ יעשה איסור באכילה דמתעסק בחלבים חייב:
מכל מקום פשיטא דסוגיא מוכח דעיקר הוא, נגד חשש חימוץ ולא שיהיה נצרך שימור לשם מצה כשיטת הרי"ף והרמב"ם:
ועדיין חל עליו חובת ביאור להפוסקים דסברי דצריך לאפות לשם מצות מצה כפשטא דסוגיא דאין יוצאין בחלת תודה והנה שם בסוגיא פליגי רבה ור"י רבה אמר דלכך אינו יוצא בחלת תודה דאמר קרא ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה יצאה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח פירש"י כל שימור שאתה משמרה שלא תחמיץ התכוין לשם מצה של מצוה ר"י אומר אמר קרא שבעת ימים מצות תאכלו מצה הנאכלת לשבעת ימים יוצאה זו שאינה נאכלת לשבעת ימים אלא ליום ולילה פירש"י אע"ג דלא נשחט עליהן הזבח ועכשיו יש לה היתר לשבעה מיהו כי עבדה לאו לשם מצה הראוי למצוה איתכוין ואית ליה לר"י הא דרשה דרבה דבעינן שימור לשם מצה ואההוא קרא סמיך ובהא פליג דאי נמי איכוין לה נמי לשמור מצת מצוה למיפק בה משום תודה ומשום מצה לא נפיק דבעי שימור לשם מצה כל שבעה וכן הוא בתוס' שם דבעינן שתהא משתמרת לשם שבעה ולפ"ז לרבה סגי אם מתכוין לשם מצה של מצוה דהיינו בערב תאכלו מצות ולר"י לא מהני רק שתכוין לשם מצה של שבעת ימים ונראה דאף דר"י פליג על רבה וסובר דאף אם מכוין לשם מצה של מצוה בערב תאכלו מצות לא מהני רק דצריך להתכוין לשם שבעה אבל רבה לא מוכח דפליג אר"י יסבור דצריך דוקא לכוין לשם מצה של מצוה ולא סגי אם מכוין לשם שבעת ימים תאכלו מצות. ואחר כותבי זאת ראיתי בשלחן ערוך של הרב הגאון הצדיק שניאור זלמן זצ"ל שכתב (בסי' תנ"ג) אין אדם יוצא י"ח אלא במצה ששמרה ישראל מחימוץ לשם פסח שנאמר ושמרתם את המצות שישמרנה ישראל לשם מצות מצה וי"א לשם בערב תאכלו מצות וי"א לשם מצות ז' ימים תאכלו מצות דהיינו שאם שמרה לשם מצה שיאכלנה בז' ימי פסח יוצא בה וכן עיקר ונראה מדבריו דאם מתכוין לשם מצות בערב תאכלו מצות בודאי דיוצא ולענ"ד נראה להיפך דלרב יוסף לא יצא אם אינו מתכוין לשם מצה של שבעה ורבה לא מוכח דפליג על זה ולזה נראה דלכתחלה צריך לכוין שניהם דהיינו לשם מצות בערב תאכלו מצות ולשם מצות שבעת ימים תאכלו מצות:
והנה איתא במ"א (ס"ק א') מוטב שיעשה ע"י קטן עיין יבמות (דף ק"ד) וכוונתו דשם מבואר דאי לאו הקרא היה הקטן חולץ והקטנה נחלצת מוכח דקטן יש לו כוונה כשעומד על גביו ולפמ"ש הח"צ בתשובה (סי' א') דכוונת חליצה לא הוה כעין כוונת מצות בכל מקום רק כוונת קנין שמתכוונת לקנות עצמה ולזה אי לאו קרא הו"א דקטנה חולצת דתוס' בסנהדרין (דף ס"ח ע"ב) ד"ה קטן כתבו הכי דאיכא דעת אחרת מקנה קונה מן התורה ליכא ראיה דקטן עדיף כיון שאין צריך שום כונה כלל אך במקום אחר כתבתי דאף אי אמרינן דחליצה א"צ כוונת מצות רק כוונת קנין ובדעת אחרת מקנה קונה מדאורייתא מ"מ הקשו תוס' שפיר ובפנ"י הקשה על שיטת הש"ך דסובר דקטן יש לו דעת ויש לו זכיה מדאורייתא אפילו בלא דעת אחרת מקנה מהא דאיתא בגיטין (דף ל"ט) גר שמת ובזבז ישראל נכסיו והיו בהן עבדים גדולים וקטנים הקטנים כל המחזיק בהן זכה מסתמא קתני דוקא גדולים זכו בעצמן ולא הקטנים דאף שיש להן דעת:
ולעניד נראה דהנה מבואר חולין (דף י"ב) דקטן אין לו מחשבה אפילו אם אמר שמכוין אבל מחשבתו ניכר בתוך המעשה מהני ומעשה גמור מהני אפילו בלא אמירה מדאורייתא כמבואר במשנה למלך (פ"א מה' פסולי המוקדשין) וכיון דקנין צריך כוונה ס"ל להש"ך במקום דעושה מעשה דהיינו משיכה או הגבהה חזינן דרוצה שיהיה שלו הוה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ומהני לדידיה מדאורייתא אבל בעבדים אינן עושין מעשה כלל שיהיה ניכר מחשבתן מתוך מעשה ולא מהני ושפיר דאינו קני עצמו ושיטת תוס' דדוקא בדעת אחרת מהני [לא כסברת הש"ך בסברתם] כשיש מחשבה וס"ל דמשיכה לא הוה מעשה גמור דליהני בלא דעת אחרת מקנה אותו ולזה בכל הקנינים מהני דעת אחרת דמחשבתו ניכרת מתוך מעשה כל דהוא אבל בחליצה לא ניכר מתוך מעשה כלל שכוונתה לקנות לעצמה כמ"ש תוס' יבמות (דף ד' ע"ב) ד"ה והא אמרו דחליצה לא הוה מחשבתו ניכרת מתוך מעשה ויפה הקשה ותירצו דכשאחרים עע"ג מהני המחשבה בקטן וראיית המ"א נכונה:
סעיף ג אני מבטל אותם עיין ט"ז (ס"ק ג') נוהגים לומר בלשון הפרורים יהיה הפקר והמ"א (ס"ק ב') טרח ליישב המנהג דאם אמר הפרורין הפקר ג"כ מהני והח"י כתב בחנם טרח דאף דש"ס גיטין (דף ל"ב) מדמי לשון הרי הוא הקדש דומה והרי הוא בטל דלא מהני מ"מ לענין זה יש חילוק דאם אמר הגט בטל לא מהני ואם אמר ככר זה הקדש מהני הנה הא דכתב בפשיטות דככר זה הקדש מהני הוא מסוגיית הש"ס נדרים (דף ל"ד) אמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זה הקדש נטלה ואכלה מעל לפי כולה והרא"ש כתב אע"ג דמדמה ליה להקדש בהאי לישנא לא דמי לגמרי להקדש דאילו בהקדש אי אמר ככר זה הקדש מעל כדאיתא בפרק אין בין המודר (דף ל"ד ע"ב) ואם אמר גט זה חרס לא אמר כלום והתוס' הניחו בתימא דאמאי ככר זה הקדש מהני וגט זה בטיל לא אמר כלום:
ולענ"ד היה נראה ליישב עפ"י דברי הר"ן שכתב על הא דאמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זה הקדש נטלה לאכלה מעל לפי כולה אמאי נקיט רבא האי דינא על ככר של הפקר ולא נקט ליה בככר שלו משום דכי האי גוונא לא מעל בנטלה לאכלה משום דעיקר ברייתא קאי והשתא נמי ברשותיה קאי ואין מעילה בהקדש רק כשיצא מרשות לרשות מש"ה נקט ככר של הפקר שהיתה עומדת תוך ד' אמותיו שקונות לו בכל מקום מש"ה כי אמר ככר זה הקדש חייל והקדש זה לא קנה מעולם דאע"ג דד' אמות קונה לו בכל מקום הכא שאני כיון דאמר ככר זו הקדש גלי דעתיה דלהקדש ניחא ליה למקניא ולדידיה לא ניחא ומצי למעבד הכא דהוה כמגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו ע"ש והש"ך (בסי' רמ"ט) כתב דהמגביה מציאה לחבירו אפילו לא אמר כלום אם מודה שהיה כוונתו לכך קנה חבירו ולפ"ז ניחא דהקדש הוה לישנא דמפרע כמו חרס בטל רק דמהני כיון דאמר ככר זה הקדש מודה הוא שלא זכה הככר עבורו רק עבור ההקדש וזכה ההקדש והככר דסגי במחשבה כמו המגביה מציאה לחבירו והוא הקדש באמת למפרע משעה שחשב לזכות עבור ההקדש ועכשיו מודה שזכה ההקדש בככר אבל להקדיש דבר שלו אם אמר זה הקדש לא מהני כמו גט זה בטל והתוס' אזלי לשיטתם בנדרים (דף ל"ד) דמתרצי קושיית הר"ן באופן אחר ע"ש היוצא מזה דדעת התוס' ככר זה הקדש לא מהני עפ"י דברי הר"ן א"צ לומר כסברת הרא"ש א"כ שפיר טרח המ"א ליישב המנהג ולא כאשר חשב הח"י דבחנם טרחו האחרונים: