חידושי מהראך חלק א· רבי אלעזר הכהן
או"ח · סימן תנא
סעיף א קדירות של חרס שנשתמשו בהן חמץ ועיין במקו"ח (סימן תמ"ז) שהקשה על סוגיית הש"ס פסחים (דף ל') אמאי אמר רב קדירות בפסח ישברו דהא מאן דסובר דנט"ל אסור ע"כ דסובר דקדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא ואין חילוק בין פגם מרובה לפגם זוטא והתורה אסרה נבילה שאינה ראויה לגר רק הקרא אתא למישרי סרוח מעיקרא א"כ הקדירה נפגמה קודם פסח והיה סרוח מעיקרא ע"ש:
ונראה דהנה יש לעיין רב סובר כר"י דמין במינו לא בטיל ובהא דסובר ר"י דמין במינו לא בטיל פליגי במנחות דף כ"ג) ר"ח ור' חנינא ר"ח סובר דנבילה בטילה בשחוטה אליבא דר"י דהוה מין בשאינו מינו כיון דשחוטה אי אפשר להיות נבילה ושחוטה אינה בטילה בנבילה דאפשר לנבילה להיות כשחוטה דלכי מסרת פרחה טומאתה ממנו ואזלינן בתר מבטל ור' חנינא סובר דאזלינן בתר בטיל ולא בתר מבטל ולזה:
נבילה אינה בטילה בשחיטה דאפשר לנבילה להיות כשחוטה אבל שחוטה בטילה בנבילה דאי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה דאזלינן בתר בטיל ותוס' זבחים (דף ע"ד) כתבו דסוגיית הש"ס דלר"י אסורין אינן בטילין ע"כ דאתא כר' חנינא דאזלינן בתר בטיל ואפשר לאסור להיות מותר דלכי מסרחא פרחה איסורא מיניה א"כ אי סבר רב דנבילה שאינה ראויה לגר קרוי נבילה אף לכי מסרח אסור הוה מין בשא"מ ואמאי אינו בטיל ולומר כיון דאם נסרח ונפסל מאכילת כלב מודה רב דמותר א"כ אפשר להיות האיסור היתר זה אין סברא כלל לענין איסור אכילה דאם נפסל מאכילת כלב אינו אוכל כלל רק עפרא בעלמא פשיטא דהוה מין בשא"מ כמו שכתבו תוס' בפסחים דמשקין כיון דלכי מסרח אין שם משקין עלייהו הוה מבשא"מ ואיני דומה האיסור אכילה לאיסור טומאה א"כ ע"כ צ"ל דהא דסובר רב נט"ל אסור הוא כמ"ש תוס' בע"ז (דף ס"ח) דיש שלש מחלוקת בדבר דר"מ סובר כל נט"ל אסור אפילו כשהוא פגום כשהוא בעין ור"ש מתיר כל פגם אפילו כשהוא שבח כשהאיסור בעין ורבנן דר"ע סברי בפסחים (דף מ"ד) דדבר בעין כשהוא פגם שרי דיליף מאכילה אבל פגם דהשתא שאין האיסור בעין עכשיו אמנם היה לשבח כשהאיסור היה בעין אסור דיליף מגיעולי מדין א"כ גם רב סובר דנבילה שאינה ראויה לגר כשהוא בעין מותר רק נט"ל עכשיו כשאין איסור בעין אסור לרבנן דמחלקי בין פגם כשהאיסור בעין לפגם שהיה משובח כשהיה בעין אין חילוק כלל בין נפגם מעיקרא או לנפגם אח"כ ושפיר דסובר רב דקדירות בפסח ישברו ומזה מוכח דלא כמ"ש המו"ח זצ"ל על הא דהקשה דהא חמץ אסור אפילו כשנפסל מאכילת אדם עד שיפסל מאכילת כלב ולא חשיב בפסחים (דף כ"ד) חמץ בין הדברים שאסורין שלא כדרך הנאתן ותירץ דהא דאסור חמץ שנפסל מאכילת אדם הוא משום דכתיב תשביתו דמשמע שלא כדרך אכילה דילפי מתשביתו כמ"ש תוס' דתשביתו משמע שלא כדרך הנאתן וכיון דאינו רק איסור עשה לא חשיב ליה בגמ' דעל הלאו לא עביד כיון דהיה שלא כד"א עיי"ש א"כ לפי דבריו עכ"פ אי אפשר לחמץ להיות מצה שיהיה נותר לכי מסרח ואמאי פוסק רב דלר"י דסובר מין במינו לא בטל אסר בחמץ אלא ודאי דהתוס' סברי כשיטת הר"ן דחמץ כשנפסל מאכילת אדם מותר כמו כל האסורין רק חמץ דראוי לחמע בו עיסות אחרות אסור כשנפסל מאכילת אדם אבל אם אינו ראוי מותר א"כ שפיר לר"ח הוה מין במינו ואינו בטל: (ובגוף קושיית המקו"ח כיון דחמץ אסור אפילו כשנפסל מאוכל אדם א"כ הוה שלא כדרך הנאתן ואפ"ה אסור לאכול א"כ אמאי לא קאמר בגמ' דגם חמץ אסור שלכד"א כמו הכלאי כרם ולזה תירץ שם דאינו עובר בלאו רק אעשה עיש"ה (בסי' תמ"ב) לפע"ד דלסברת הר"ן הואיל וראוי לחמע בו עיסות אחרות עובר נמי בלאו ואפ"ה לא קשה אמאי לא קאמר בגמ' דהכל מודים חמץ בפסח דאסור שלכד"א והטעם דהנה שאור אינו ראוי לאכול ואפ"ה אסור באכילה בלאו ובכרת והוא משום דראוי לחמע עיסות אחרות עובר על ב"י וממילא דאסור באכילה דהוקש שאור האכילה לשאור דראיה ובנוקשה דפליגי ר"א ורבנן הוא באותו נוקשה שאינו ראוי לחמע בו עיסות אחרות אבל בראוי לחמע עיסות אחרות בודאי עובר על אכילתו כמו שאור ולא הוצרך הגמ' כלל לאשמעינן כזאת דבחמץ אסור שלא כד"א בראוי לחמע בו עיסות דהא זה הוי ממש כמו שליח דכתוב מפורש בתורה דעובר עליה בלאו וכרת אף דשאור הוי שלא כד"א שראוי לחמע וכמו כן חמץ היכא דראוי לחמע דלא גרע משאור כנ"ל):
עיין לעיל בסי' תמ"ז מה שתירצתי קושיית מקור חיים הזה בסגנון אחר: והרשב"א בת' (סי' רפ"ד) כתב דהפלוגתא בין ר"ח ור' חנינא אי אזלינן בתר מבטל או בתר בטל אבל כשאין אחד יכול להיות כמו השני הוה מבשא"מ הוא רק לענין טומאה אבל לענין איסור אכילה אף שאין אחד יכול להיות כמו חבירו מ"מ מקרי מב"מ והכל מין בשר א"כ שפיר דאפשר דרב סובר דמין במינו לא בטיל ונבילה שאינה ראויה לגר קרוי נבילה ויש מקום לקושיית המקו"ח:
וקודם שנתרץ קושיותי נראה להסביר סברת הרשב"א והר"ן בנדרים כתב הטעם דהחמירו חכמים בדשיל"מ דאינו בטל במינו דפלוגתא דר"י ורבנן דר"י סובר דמין במינו לא בטיל ורבנן סברי דעולין אין מבטלין זה את זה ותרווייהו ילפי מחד קרא דולקח מדם הפר ומדם השעיר ר"י סובר דמין במינו לא בטל ורבנן סברי דעולין אין מבטלין זה את זה ר"י סובר דעצם בעצם לא בטיל ורבנן סברי דאזלינן בתר דמיון ולא בתר עצם ולכך אין עולין ומבטל זה את זה אבל איסור והיתר נהי דעצם הם מין במינו אבל הדמיון אינו מינו במינו כי זה איסור וזה היתר סברי רבנן דבטיל נמצא דלרבנן אזלינן בתר דמיון ור"י אזל בתר עצם וסובר הרשב"א דהא דסובר ר"י דאזלינן בתר עצם הוא באיסורי אכילה כי חיך אוכל יטעם כיון שהם עצם אחד ואין הרוב מחליש הטעם המועט לא אזלינן בתר דמיון רק בתר עצם אבל לענין טומאה כיון דלא איכפת לן בטעם וסובר ר"י ג"כ דאזלינן בתר הדמיון ולא בתר העצם לבד וכיון שזה מטמא וזה אינו מטמא הוה מין בשא"מ כמו לחכמים דאיסור והיתר הוה משבא"מ רק במקום דאפשר שיהיה המבטל כמו הבטל לר"ח או הבטל כמו המבטל לר"ח אף דעכשיו אינן שוין כיון דשוין בעצם וגם בדמיון יכול להיות האחד כמו חבירו אינו בטל ורבנן כיון דלא אזלי בתר העצם רק בתר הדמיון כיון דעכשיו אין הדמיון שוה בטל:
ולפ"ז נראה לר"י דלענין איסור בל יראה הוה כמו טומאה ואינו מין במינו רק במקום דיכול להיות המבטל כמו הבטל לרב חסדא או הבטל כמו המבטל לר' חנינא ובחמץ ומצה אפי' אי אפשר לר' חסדא להיות המבטל כמו הבטל והוא מבשא"מ ולא משכחת רק בחטים מצומתים ובחטים שאינם מצומחים ולא בחמץ ומצה אפי' אך לכאורה נהי דאנן פסקינן כר' חנינא לשיטת התוס' בזבחים הנ"ל והאיסור יכול להיות כמו ההיתר מכל מקום קשה דהא בחמץ גם אם נפסל מאכילת כלב צריך לבער ואי אפשר להיות האיסור כמו ההיתר ואיך כתב המ"א (בסי' תמ"ב) דלשיטת רש"י דפסק כר"י דמב"מ לא בטיל עובר בבל יראה ואפשר כיון דאנן פסקינן דחמץ לאחר הפסח מותר ודלא כר"י א"כ אפשר האיסור להיות כהיתר ואינו בטל בפסח לענין בל יראה ולר"ח לא משכחת רק בחטים מצומחים שנתערבו בחטים שאינם מצומתים ועל קושיית מקו"ח עיין לעיל (סי' תמ"ז) מה שתרצתי:
דהר"ן כתב בסוף ע"ז (דף ע"ו) על הא דהקשו תוס' אי לינת לילה לבד פוגמת למה הוצרכה תורה שבירה בכלי חרס ומריקה ושטיפה בכלי מתכת הרי בשעה שנעשה נותר נפגם ושרי לדידי לא קשה שכבר פרשתי למעלה שבליעה הבלוע בקדירה שאינה בת יומא דאלו לגר הוא מעצמו אסור אלא מפני שאינה משובח תערובתו אלא פוגם אינו אוסר ערובות וכיון שעדיין שם נותר עליו צותה התורה לבערו כמו שצותה לשרוף ולבער ונותר בעין והבליעות נותר בכלי ראתה התורה שהוא שבירה בכלי חרס או הגעלה בכלי מתכת ועיין בחוות דעת (סי' צ"ג ס"ק ב'):
ולכאורה צריך להבין דהא ניחא לשיטת הרמב"ם (בפ"ת מהל' מעשה הקרבנות הל' י"ד) דטעון מריקה ושטיפה עקב אכילה קודם שנעשה נותר אבל שיטת התוס' זבחים (דף צ"ו) דא"צ שבירה רק לאחר שנעשה נותר יקשה: דאם גם בבליעה שייך נותר אמאי לא יהיה אסור לעשות נותר כמו שאסור להתיר בבשר ונראה בשלמא בקדשים צוה התורה לאכול שלא יהיה נותר אבל בבליעה כיון דאי אפשר לאכול רק צריך לבער מן העולם במריקה ושטיפה או בשבירה לא צוה התורה רק לאחר שנאסר כמ"ש הרא"ש בפסחים לענין מ"ע של תשביתו הוא רק לאחר זמן איסורא מה שמשבית קודם זמן האיסור הוא רק שלא לעבור בבל יראה אין מפורש במצות עשה מן התורה עיין ח"צ (סימן פ') וכיון דכתב הר"ן דבליעת הקדירה אף שאינה בת יומא לא נפסל מאכילת אדם הבליעה אסורה. לא הוה הבליעה סרוח מעיקרא כנבילה דנפסל מאכילת אדם וחל שפיר איסור חמץ על הבליעה רק למאן דסובר דנט"ל מותר אינו אוסר הבליעה התערובות אבל הבליעה אסורה בזה יש לפרש כל הסוגיא דהא דאמר רב קדירות בפסח ישברו הקשה אמאי לישהינהו ולעביד בהו שלא במינו. א' הקשה תוס' ורש"י דהא דאמרינן קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בה בנ"ט והא רב סובר דחמץ לאחר זמנו אסור וכתבו דחמץ אינו משתמש בשפע ואינו רק משהו והקשה בח"י דאם יש חילוק בין חמץ לשאר איסורין אמאי אמרינן השומן שנעשה בכלי בת יומא של חמץ קודם הפסח דהא פליטת חמץ לא הוה רק משהו. ב' דהא נט"ל מותר ולישהינהו עד אחר הפסח ויהיה מותר. ג' דהא אסור לבטל איסור לכתחילה אפילו איסור משהו ואיך יעביד בהו שלא במינו ויבטל איסור לכתחילה. והנה הא דנט"ל מותר בדיעבד שלא לכתחילה כתב הר"ן אע"ג דאי אפשר שלא לשבר הכלי אפ"ה לא הוה כדיעבד דהא תברה ר' אמי הפינכא דמלח בה בישרא ואי כדיעבד דמי למה לו להמחבר ולישהנו עד למחר:
והרשב"א במשמרת כתב דהא דנט"ל בקדירה שאינה בת יומא אסור לכתחילה להשתמש בהו לא הוה כדיעבד במאי דאסרינן הכלי כיון דגזרו אטו בת יומא לפ"ז הא דאסרינן הכלי הוה כדיעבד רק כיון דגזרו אטו בן יומא אי אפשר להתיר להשתמש באינו יומא כי כאשר ישתמש באינו בת יומא ישתמש בבן יומא ולפ"ז דחמץ לאחר הפסח לא שייך הגזירה דאם יבשל בקדירה שישתמש בה חמץ בפסח יבשל בקדירה שבישל בה היום חמץ דהא חמץ כל ימות השנה מותר וכיון דל"ש הגזירה ואין נאסר הקדירה כיון שבישל בה חמץ בתוך הפסח ומצריכין לתברה הוה כדיעבד ואמאי אמר רב קדירות בפסח ישברו דהא נט"ל מותר בדיעבד ושבירת הכלי הוה כדיעבד כיון דל"ש הגזירה אטו קדירה בת יומא:
ונראה דהנה הא דילפינן דנט"ל בקדירה שאינה בת יומא דמותר מנבילה כיון דנפסל מאוכל אדם דמותר אף דומה הפגם של הבליעה לפגם של הנבילה כי הפגם של הכלי לא נפסל מאוכל אדם כתב הרשב"א דבנבילה אין למידין רק דאף כשהיה משובח היה אסור לאכול ולוקין על כזית מ"מ כשנפסל אח"כ מאכילת אדם התורה התירה ובטעם כעיקר דאסור מדאורייתא ולא לבטל הטעם ברוב מאחרי רבים להטות ילפינן ממשרת או מגיעולי מדין וזה דוקא בטעם משובח כמו שהיה שם אבל כל שנט"ל קצת טעם כזה לא אסרה התורה מדין ביטול ברוב קא אתינן עלה א"כ יש לומר כיון דרב סובר כר"י דמין במינו לא בעיל אפילו בדליכא טעם כלל והבליעה בעצם לא נפסל מאכילת אדם שפיר דאסור לשיטתו גם קדירה דאינה בת יומא כי מה שמותר קדירה שאינה בת יומא לדידן הוא מטעם ביטול ולזה מקשה הש"ס שפיר דלעביד בהו שלא במינו כי שלא במינו בטל ברוב כיון דנפגם הבליעה במקצת וגזירה דאטו קדירה בת יומא לא שייך בחמץ אחר הפסח והוה שבירת כלי דעובד והבן: והנה הר"ן לא הזכיר ליה תרוצא של הרשב"א והוא כתב דכולה מילתא דנט"ל מותר בתערובות ילפינן מנבילה כמו דנבילה דאינו ראוי לגר מותר כי התורה לא אסרה רק במקום שנהנה מן האיסור וכשאינו ראוי לגר כיון דאינו נהנה התורה התירה אע"פ שחל עליו איסור מתחילתו ילפינן בקדירה דאינה בת יומא כיון שהבליעה נפגם במקצת וההיתר נפגם מה בליעה אינו נהנה בטעם הבליעה ומצטער עליו לא נאסר ע"ש ולפי דעת הר"ן אף דחמץ אוסר במשהו מ"מ נט"ל מותר בשאינו מינו דהבליעה פוגם הטעם ומצטער ולא קשה תינח בליעה מרובה דפוגם התערובות יהיה מותר אבל כשהבליעה הוא משהו אינו פוגם הבליעה יהיה האיסור כי חמץ במשהו דלא דהא דאסרו משהו בפסח הוא כל שבשאר איסורין אוסר עד ס' בפסח אסור במשהו אבל אם בשאר איסורין אינו אוסר גם בפחות מס' לא החמירו בפסח ובפוגם מותר בפחות מס' כי מצטער על התערובות לא אסרו בחמץ במשהו אך זה ניחא לדידן משא"כ לרב דפסק כר"י דמין במינו לא בטיל במשהו מדאורייתא אף דבשא"מ טעם כעיקר לאו דאורייתא א"כ במינו כשאינו נותן טעם רק משהו ואינו פוגם התערובות אוסר במשהו כי במשהו אין חילוק בין טעם לשבח או טעם לפגם כיון שהבליעה אסורה ואינו פוגם התערובות ואינו מצטער א"כ לא קשה דאמאי אסר רב במינו לאחר הפסח דלא הוה נט"ל הא במשהו אין פוגם ואינו מצטער אסור דמין במינו, אסור במשהו ולזה הקשה הש"ס שפיר לשהינהו וליעבד בהו שלא במינו ושלא במינו מותר ממ"נ אי לא יתן טעם בטל ואי נותן טעם פוגם התערובות ומצטער עליו ותירץ דגזרינן שאינו מינו אטו מינו ובמינו אם לא יתן טעם לא יפגום התערובות ויהיה אסור כי מין במינו לא בטיל שבירת הקדירה החמץ הוה כדיעבד:
ולפ"ז תירץ ג"כ קושיית הג' דהא אין מבטלין איסור לכתחילה כיון דכאן הוה ספק אם מבטל איסור כלל דאם הקדירה נותן טעם הרבה הוה נט"ל ובשבירת הקדירה הוה כדיעבד לא מבטל איסור כלל וספיקא דמבטלין איסור לכתחלה הוה ספיקא דרבנן ולקולא כנלענ"ד:
והנה טעם כעיקר ילפינן ממשרת או מכלי מדין ולכאורה אי ילפינן ממשרת ואמאי לא הוה כלי מדין שני כתובים הבאים כאחד וצריך לומר דקדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא א"כ בכלי אינו אסור מדאורייתא התערובות לשיטת הרשב"א מטעם בטל ולשיטת הר"ן מטעם מצטער בתערובתו ולפ"ז נראה (דבסי' צ"ח) ביו"ד הובא דאם נתערב מין במינו ונשפך בעין שאינו יכול לעמוד עליו אם היה ס' מותר ובמין בשאינו מינו אסור דהוה ספיקא דאורייתא ולא הביא הדין לענין בליעת הכלי אפשר דלענין בליעת הכלי הוה ספיקא דרבנן גם במין בשאינו מינו כי אולי יליף טעם כעיקר ממשרת בזה יש לתרץ סתירת הרשב"א בסוגיא דזרוע בשלה מה שעמד בחמדת שלמה ע"ש לעיל (בסי' תמ"ב) מה שתרצתי הרשב"א: