חידושי מהראך חלק א· רבי אלעזר הכהן
או"ח · סימן תלד
סעיף א אחר הבדיקה יהא נזהר בחמץ שמשייר להצניע כרי שלא יצטרך בדיקה אחרת כגון אם יטלנו עכבר בפניו או אם יחסר לחמו כגון שיניח עשר ככרות וימצא תשעה:
הנה כתב בח"י (ס"ק ג') וה"ה שצריך לבטל פעם אחרת כי אין דעתו לבטל בשעת הביטול מה שרוצה לאכול אחר הבדיקה על כן צריך לבטל שנית כ"כ הב"י בשם הר"ן והב"י השמיט בש"ע לפי שבלא"ה חוזרין ומבטלין בי"ו ומ"ש המ"א בשם הב"י בספרי הב"י ד"ק לא מצאתי כן ונראה דאע"ג דצריך בדיקה שנית מכל מקום אין צריך לברך שנית וכתב מו"ח במקור חיים בביאורים (ס"ק א') דדוקא בחמץ שלו צריך ביטול פעם שנית אף דבודאי נתייאש דיאוש בעינן דאתי לרשות זוכה אינו דומה להפקר וכן כתב בנ"מ (סי' רמ"ב ולקמן סי' תמ"ח) בדברים אלו יש לתרץ קושית התוס' ב"מ (דף י') ר"נ ור"ח אמרי תרווייהו המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו מ"ט הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים והתופס לבע"ח וכו' לא קנה חבירו והקשו התוס' מהא דאמרינן ביצה (דף ל"ט) מילא מים ונתן לחבירו ר"ש אמר ברגלי הממלא ור"נ אמר ברגלי מי שנתמלא לו ומסיק דבמגביה מציאה לחבירו פליגי דמ"ס קנה ומ"ס לא קנה ומשמע דלר"נ קנה חבירו ודחקו עצמם בקושיא זאת בגירסאות שונות ור"ת פירש דהתם ר"נ מודה דקנה חבירו דאינו חב לאחרים שיש הרבה מים בבור ע"ש וכן הקשה בע"ז (דף ס"ב ע"א) ד"ה לקיט לו ירק שכרו מותר ולפ"ז לכאורה יש לתרץ בפשיטות דהא מבואר בש"מ בשם הרמב"ן וכן הוא בת' מהר"ם אלשיך דחב לאחרים שייך דוקא במקום דמפסיד לחבירו אבל אם מונע את חבירו מניעת הריוח לא הוי חב לאחרים א"כ יש לומר באבידה כיון דהיאוש לא מהני עד דאתי לרשות זוכה א"כ חב לבעה"ב כי קודם שהגביה היה ברשות הבעלים לחזור מהיאוש ובהגבהה זו מפסיד אותו אשר לא יוכל לחזור אף שהיה בידו לזכות עבורו ואינו מפסיד לחבירו במה שמגביה בעד אחר הא לא ס"ל מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה דהיינו דכיון דהיה בידו לזכות לעצמו נקנה לחבירו א"כ מפסיד לבעל האבידה אבל בהפקיר אינו חב לאחרים רק במניעת הריוח ומניעת הריוח לא הוי הפסד ועוד דאף דמניעת הריוח הוי הפסד מ"מ איך שייך לומר דחב לאחרים דהפסיד לו והא בידו לזכות עדיין ולא יהיה חבירו כלום בלא"ה דנהי דלא ס"ל מגו דזכי נמי לחבריה היינו דוקא אם אין עכשיו בידו לזכות רק משעה שהגביהו היה בידו אמרינן כיון דלא זכי לנפשיה בשעת ההגבהה לא יוכל לזכות לחבירו כי חב לאחריני מה שמונע מהם הריוח אבל אם עדיין בידו לזכות לא שייך לומר כלל דהוי חב לאחריני במה שלא רצה לזכות לעצמו רק לאחריני ולזה נראה דאם יש בידו עדיין לזכות לעצמו יכול לזכות לאחרים דלא חב לאחריני במה דזכו לחבירו ולא לעצמו רק במציאה כיון שהדין דלא קנה לחבירו בהגבהה ראשונה אינו יכול לזכות עוד בשביל עצמו כיון דהיאוש לא מהני רק באתו לרשות זוכה ואם לא קנה בהגבהה לא אתי לרשות זוכה ולא מהני היאוש כיון דיאוש אינו מועיל הוי כמו שבא אבידה לידו קודם יאוש דאינו יכול לזכות עוד אבל בהפקר אף אם לא זכה בהגבהה ראשונה עדיין בידו לזכות לעצמו ולא הוי חב לאחריני כלל:
והנה המ"א (ס"ק ה') הביא שיטת הטור דאם לא ביטלו עובר עליו אע"פ שלא ידע והרמב"ם (בפ"ג) כתב אם מצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת ביעור ולא ביערו ה"ו עובר עליו משמע דאם לא ידע מתחלה אינו עובר עליו כלל ועיין בתוס' ריש פ' כל שעה והנה שיטת התוס' נראה דחולק על דעת הרמב"ם ג"כ אף אם ידע מתחלה אינו עובר דהם דרשו הקרא דלא ימצא שצריך להיות מצוי בידו. אך דעת הרמב"ם צריך טעמא ממ"נ אי סובר כשיטת התוס' דאינו עובר כשאינו מצוי בידו אמאי עובר עליו בשוגג כשהיה דעתו עליו ואי סובר כדעת הטור גם בלא ידע מתחלה חייב ומאיזה סברא נחלק בין ידע מתחלה או לא:
ונראה לענ"ד דהרמב"ם סובר כשיטת הטור אשר גם בשוגג עובר והא דמחלק בין ידע מקודם ללא ידע נראה דהנה לכאורה קשה על מאי דמקשה הש"ס כי משכחת ליבטלו משמע דעכ"פ צריך ביטול והא למ"ד דיאוש שלא מדעת הוי יאוש דהיינו דאמרינן אם היה יודע היה מייאש ולאו דוקא לענין יאוש גם לענין שליחות תרומה אמרינן כן א"כ אמאי צריך כלל ביטול ואמאי לא נימא דאם היה יודע היה מבטל אף ששם צריך גילוי דעת עכ"פ שאני חמץ דמסתמא אם היה זוכר היה מבטל ומפקיר חמצו ולמה בעי ביטול. אך לשיטת התוס' א"ש דמהכ"ת נימא דאם היה ידוע היה מבטלו כדי שלא יעבור בבל יראה הא לשיטתם אינו עובר למפרע בלא"ה ולמה לן למימר דאם היה יודע היה מבטל הא אף אם לא יבטל לא יעבור בבל יראה כלל וכשימצא יבטל קודם שיעבור אך כאשר כבר תיקנו חכז"ל דבודק צריך שיבטל אף שלא ביטל מהראוי לומר למאן דסובר דיאוש שלא מדעת הוה יאוש דאם היה יודע היה מבטל וכמו דמצינו נגד ביטול רשות לענין עירוב בעירובין דמהני הגילוי דעת של שבת לומר אלו היה יודע היה מבטלו אף דשם צריך גילוי דעת כי לא ברי לן דרוצה בשריותא דהאי אבל בחמץ ידוע לנו דרוצה לקיים תקנת חכז"ל אבל לשיטת הפוסקים דעובר בבל יראה בשוגג צריך לומר דקושית הש"ס כי משכחת לה ליבטלו הוא אליבא דהלכתא דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש:
אך כבר העלה הט"ז ביו"ד (סי' של"א ס"ק ט"ו) דבניחותא דמצוה אמרינן אלו ידע ומתרץ בזה דעת הרמב"ם שפסק כן ודחה סוגיא דאילו מציאות א"כ נהי דקושית הש"ס כי משכחת לה ליבטלו הוא אליבא דכ"ע דהיינו למ"ד דגם בניחותא דמצוה אמרינן דשלא מדעת לא מהני אבל לפסק הלכתא נראה דאף אם לא ביטל מהראוי לומר דאם היה יודע היה מבטל ונראה לומר דהך סברא דאלו היה יודע היה מבטל היינו דוקא אם היה הדבר בסתם אבל אם היה לו חמץ ודעתו עליו לבערו או למכרו ול רצה לבטל לעשותו הפקר או לחשבו כעפר לשיטת מהרי"ק הובא בדברינו לעיל (סי' תל"א) לא מהני לן דאם היה יודע היה מבטל כיון שהיה במחשבתו שלא לבטלו רק לבער ומצינו בש"ך (סי' שנ"ח) דחולק על התוס' וסובר דאם יודע דאין חבירו מקפיד על הדבר מותר ליקח שלא מדעתו אף דפסקינן דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ומחלק דבשלמא ביאוש צריך לחלק ולומר דאם היה יודע שנאבד מאתו היה מיאש אמנם אם היה יודע מי שמצא לא היה מיאש וצריך לחלק הדבר לומר דלענין אבידה היה יודע ומי שמצאו לא היה יודע אז היה מיאש זה לא אמרינן והוא דיאוש שלא מדעת דפסקינן כאביי אבל הכא אם אינו מקפיד א"צ לחלק הידיעה רק לומר דאם היה יודע לא היה מקפיד זהו שפיר אמרינן ע"ש דזהו כונתו כמו כן יש לומר לענין ניחותא דמצוה שלא לחלק ולומר דאם היה שוכח היה מבטל כיון דאם לא היה שוכח היה מבער וצריך:
לחלק הידיעות זה לא אמרינן אבל אם לא היה דעתו עליו בשעת הביעור אמרינן דאם לא היה שוכח היה מבטל ויצא לנו מתוך הפלפול הנ"ל דלשיטת הט"ז וכן לשיטת הש"ך ביאוש אף אם לא ביטל אם לא היה דעתו עליו מעצמו בטל ואינו עובר בב"י:
סעיף ב אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו ויאמר כל חמירא דאיתיה ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה לבטיל ולהוי כעפרא דארעא:
והנה עכשיו נוהגין לשרוף בשעה החמישית כדי לקיים מצות שריפת החמץ שלו ותיכף יבטלנו והביטול צריך להיות קודם בשעה ששית דלאחר איסורו אינו ברשותו לבטלו וגם כשחל ערב פסח בשבת מבואר (בסימן תמ"ד) דצריך לבערו בערב שבת וקודם חצות ויבטל בשבת בשעה חמישית ויאמר כל חמירא ותמיעא דאיכא ברשותי דחמיתיה ודלא חמיתיה לבטל כעפרא דארעא: והנה כעת המדפיסים הדפיסו בנוסח כל חמירא דלהוי הפקר והוא כי בחק יעקב (בסימן זה) איתא על מה דאיתא בש"ע לאחר הבדיקה יאמר כל חמירא כתב שיאמר הפקר כעפרא דארעא והמדפיסים הדפיסו גם בכל חמירא דאמרינן ביום לאחר הביעור הפקר לפי ענ"ד נראה דהנה בענין הביטול יש ג' שיטות שיטת התוס' דהוא מטעם הפקר והר"ן הקשה כי אם יאמר אדם נכסי יהיו בטלין בודאי לא מהני וגם דביטול סגי בלב דברים שבלב אינן דברים לזה כתב דביטול אינו הפקר רק כיון דחמץ בלא"ה אינו ברשותו אלא שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו כשגילה בדעתו שאינו רוצה בהחמץ סגי: וצריך להבין לשיטתו כיון דסגי בגילוי דעת שאינו רוצה בהחמץ גם לאחר זמן איסור ליסגי בביטול כשגילה דעתו שאינו רוצה כמו קודם זמן איסורו בשלמא דאי הטעם מטעם הפקר אינו יכול להפקיר לאחר זמן איסורו דכל קנין הפקר הוא מטעם נדר כמבואר בש"ע (ח"מ רע"ג) דהפקר הוי כמו נדר וא"י לחזור וצ"ל כמו שאמר דבר זה הקדש או צדקה קנה ההקדש והצדקה במוצא שפתיו ואינו יכול לחזור כן האומר חפץ זה הפקר א"י לחזור דזכו הרבים בזה החפץ שהפקיר א"כ בחמץ לאחר זמן איסורו לא שייך לומר דזכו רבים דהא הוא איסורי הנאה ואם מקדש דבר האסור בהנאה או שנדר לצדקה דבר האסור בהנאה פשיטא דלא הוה ממש שיהיה נקרא נדר דהא אם נהנה מהחמץ של הקדש בפסח מועל אבל לדעת הר"ן דסגי במגלה דעתו שאינו חפץ ורוצה אמאי לא מהני לאחר זמן איסורו ג"כ:
ונראה דהר"ן סובר כשהגיע זמן האיסור נפקע הקנין של חמץ מיד בעלים לגמרי ונעשה הפקר רק שהתורה אוקמיה ברשותו מחדש לענין ב"י ולענין שאסור לשחוט לו קרבן פסח ולזה קודם שבא זמן האיסור יכול לגלות דעתו שאינו רוצה בקנין החדש דאוקמיה רחמנא ברשותו ויכול לומר אי אפשי כמו הנותן מתנה לחבירו דיכול לומר אי אפשי קודם שיבא המתנה לידו ואינו זוכה בה אבל אם כבר בא זמן איסורו ואוקמיה ברשותו אינו יכול להפקיע מה דאוקמיה רחמנא ברשותו כמו שאינו יכול להפקיע נכסיו בגילוי דעת ובזה ניחא דעת החק יעקב ושאר אחרונים שפסקו לסמוך על קנין כסף אחר הפסח להתיר החמץ:
והקשה בת' חמדת שלמה להפוסקים דס"ל תקפו כהן מוציאין מידו וא"כ דכל ספק ממון חשיב כודאי של בעלים הראשונים א"כ גם החמץ אשר נמכרו בקנין כסף לא יצא כלל מרשות בעלים הראשונים והוא שלו לגמרי אפילו לדעת הרמב"ם דתקפו כהן אין מוציאין מידו כתב הכ"מ דקודם שתפס הוא של בעלים הראשונים לגמרי א"כ דקנין כסף וחמץ הוא ברשות הבעלים הוא שלהם לגמרי ועובר בבל יראה:
ובתשובת הרי"מ השיב לו דנהי דפסקינן דתקפו כהן מוציאין מידו מ"מ בפלוגתא דרבוותא אין מוציאין מהתופס ובס' בגוף התפיסה ג"כ אין מוציאין כמו שהאריכו הפוסקים לחלק בין תקפו כהן דמוציאין ובין פלוגתא דרבוותא דאין מוציאין ויכול לטעון קים לי א"כ עכ"פ אם יתפוס הנכרי לא נוציא ממנו מס' דשמא מעות קונה ואין מוציאין בספיקא דרבוותא:
לענ"ד נראה דדבר גדול דיבר אדונינו מורנו ורבינו זצ"ל בחידושי הרי"מ דבן נח יכול לטעון קים לי דהנה בתיקו לא מהני תפיסה ובפלוגתא דרבותא מהני תפיסה ומחלקים דבתיקו כיון דאין אדם בעולם יכול לפשוט האיבעיא א"כ לא יכול לטעון טענת ברי לא עפ"י עצמו ולא עפ"י אחרים אבל בפלוגתא דרבוותא טוען טענת ברי קים לי כהאי פוסק וכ"כ המהרי"ק לפי שהדבר תלוי בסברא יכול לומר ברי לי שהסברא כך לזכות וטוען טענת ברי עפ"י אחרים ועוד בתיקו אם הדיין פוסק דבר ברור הוה טועה בדבר משנה חוזר ובפלוגתא דרבוותא אף דסוגיא דעלמא כחדא אם עדיין פוסק כאידך קם דינא וכיון דאלו עביד הדיין מה שעשה עשוי תפיסתו ג"כ מהני מטעם דעביד אינש דינא לנפשיה א"כ צע"ג אי שייך בנכרי הני סברות כמבואר ביבמות לדבריך וכו' ואין עדות ע"ש (דף מ"ו) וגם הטעם השלישי כיון דהדיין יכול להכריע כאחד מהם הוה תפיסה קודם שנולד הספק וצ"ע אי מותר לו לדיין להכריע לחייב את המוכר ולבד זה הנה בתפיסה צריך להיות שהתפיסה יהא קנין אשר בגזילה היה קונה בקנין זה להתחייב באונסין וכל קנין שאין קונה בגזילה להתחייב באונסין בתפיסה לא שמה תפיסה כי במכר ומתנה צריך להיות הקנין מדעת הבעלים ובגזל ובתפיסה לא בעינן דעת. בעלים אבל קנין צריך כמ"ש הקצה"ח (ובקונטרס הספיקות) והנה למאן דסובר דכסף בקנין בכותי אין משיכה קונה גם בגזל כמבואר בע"ז (דף ע"ב) א"כ אין התפיסה קנין אפילו למ"ש תוס' שם ד"ה דבמקום דליכא מעות משיכה קונה והא דהקשה הש"ס אמאי קנה בגזל כיון דאינו דומה למתנה ולמציאה דבהתירא אתי לידו אבל בגזל באיסורא אתי לידיה ע"כ לשון תוס':
ונראה דהא דכתבו התוס' דבגזל ליכא דמים היינו בגזל פחות משו"פ דישראל מחילה הוה כמו מתנה לא כן בגזל גמור צריך לשלם דמים אינו קונה כותי הגזילה וחייב כיון דמחסרו א"כ אפשר לומר דבתפיסה אספיקא דרבוותא לא הוה תפיסה באיסור אך בתפיסה כשטוען קים לי יש חיוב דמים אין משיכה קונה ולא מהני התפיסה ואינו דומה לתפיסה כשיש ספק בתפיסה דשם בקנין אין ספק והקנין הוא ודאי מכש"כ בנידון דידן דהלוקח חייב לשלם דמים בעד החמץ וגם רוצה לזכות מטעם דעיקר כפוסקים הכסף קונה א"כ אין המשיכה קנין ומוציאין מידו כנלענ"ד הקלושה:
ובדברינו ניחא דטעם תפיסה ל"מ מטעם חזקת מ"ק לפ"ז נהי דלענין קנין ממון קודם שש ותקפו מוציאין מידו כי יש חזקת מ"ק אבל כשהגיע שש נפקע קנין ממון מבעלים הראשונים ונעשה הפקר רק שהתורה אוקמי מחדש ברשותיה לענין ביעור ובל יראה וכשמכר בקנין כסף קודם שש הוה ספיקא אי קונה ולא אוקמיה רחמנא ברשותיה כי אלו קנה בקנין הכסף והוה של הלוקח ולא של בעלים הראשונים וצריך לבער רק ספיקא ולא מודאי ולזה כשעבר פסת מותר כי הוא ספק חמץ שעבר עליו הפסח עכ"פ לשיטת הר"ן אין הביטול מטעם הפקר רק מטעם גילוי דעת ולר"ת דביטול הוה הפקר ע"כ דסובר דביטול הוי לשון הפקר ומהני בכל מקום וכן הוא בח"מ (סי' רע"ה) הרי היא בטילה הוה לשון הפקר והר"ן בעצמו בגטין (פ' השולח) כתב דביטול הוה לשון הפקר א"כ בממ"נ נוסח הישנה שלא נזכור ההפקר רק ביטול הוא או דביטול הוה לשון הפקר או דא"צ להפקר רק גילוי דעת ולחשש דלמא כר"ת דצריך להיות הפקר וביטול לא הוי לשון הפקר הוה אוחז החבל בתרי ראשין ועוד נראה דאף לשיטת הח"י הוא דוקא בביטל בלילה קודם התחלת זמן האיסור ויכול אדם לזכות וליהנות בהחמץ מהני מתורת נדר אבל ביום סמוך לזמן איסורו אינו מועיל כלל ההפקר דהא אין אדם רוצה לקנות ולא שייך לומר דזכו רבים בהפקר:
והנה יש עוד שיטה שלישית בענין הביטול והוא שיטת מהרי"ק:
(בשורש קמ"ב) דלשיטת רש"י והרמב"ם אין הביטול מטעם הפקר אלא שעושהו כעפרא בעלמא כדמשמע לשון השבתה והוא דומיא דההוא דתבן ובטלו בפ"ק דסוטה (דף ד' ודף ה') ובעירובין (דף ע"ח) פ' חלון. והנה אף לענין טומאת אוכלין לא מהני מחשבה מה שמחשב שאינו אוכל ומבטל במחשבתו מתורת אוכל כי רק בדברים שאינן אוכלין גמורים מועיל המחשבה לעשות אוכל לטמאות או לבטל מתורת אוכל לטהר אבל אוכל גמור שיהיה נטהר במחשבתו ויהיה נפקע מתורת אוכל לא נמצא לדידן ואפילו לר' שמעון דס"ל במנחות דכל איסורי הנאה אין מטמאין טומאת אוכלין רק דבר שהיה לו שעת הכושר אבל לא נמצא שהמחשבה מהני לבטל אוכל ולשויא שאינו אוכל ולענין שלא לעבור בבל יראה מהני המחשבה שלא לשויא אוכל וכן הוא לשון הרמב"ם מהו השבתה האמורה בתורה שמבטל בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל וכלל שכל החמץ שהוא ברשותו הרי הוא כעפר ונראה דכן הוא שיטת הגאונים דביטול אינו משום הפקר רק לבטלו במחשבתו שאינו אוכל רק כעפר ולזה הביא בהג"מ בשם הראבי"ה דיאמר הפקר כתב אביו רבינו יואל לא היה אומר וכדברי רבינו המחבר וכן ר"י רב אלפס וכן הוא בסידור רב עמרם עכ"ל הגה"מ נראה מפורש שהם סוברים דהביטול אינו מטעם הפקר רק כמו שכתב המהרי"ק:
ונראה דאם מפקיר א"י לשויא אשר החמץ אינו אוכל כי רק בחמץ שלו יכול לבטל מתורת אוכל ולזה הקפידו שלא לומר הפקר וכיון דלשיטתם אין הביטול מטעם הפקר ולשיטת הר"ן הביטול הוא מטעם גילוי דעת ולשיטת ר"ת דביטול הוא לשון הפקר נראה דעל כיוצא בזה נאמר מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך:
סעיף ד ושלוחו יכול לבטל:
והנה מבואר בר"ן מדבריו דרק ביטול מהני ע"י שליח כיון דסגי בגילוי דעת אבל הפקר לא מהני ע"י שליח ולכאורה טעמא בעי מאי א"י להפקיר ע"י שלית והר"ן כתב כיון דהפקר הוא מטעם נדר ונדר לא מהני ע"י שליח ולכאורה גם בנדר טעמא בעי ואפשר כיון דכתיב לא יחל דברו דברו אינו מיחל אבל לא דברי שליח: