חידושי הרן על שבת [מיוחס להריטבא]· רבנו יום טוב ב"ר אברהם אשבילי [הריטב"א]
דף צה.
כוחלת משום כותבת כתבו בתוספ' דמשום צובעת גרסינן דלא שייכא כתיבה אלא במידי דהוי מטעם רושם שכן במשכן היו רושמין על הקרשים כדי לעמוד על סדרן הלכך משום צובעת גרסינן:
חולב חייב משום מפרק וא"ת והא מפרק תולדה דדש הוא ובפרק כלל גדול אמרינן דאין דישה אלא בגידולי קרקע א"ל דבהמה גידולי קרקע נינהו כדאמרינן בעלמא מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע אף פרי מפרי וגידולי קרקע דהיינו בקר וצאן א"נ ר"א הוא דסבר הכי אבל רבנן דפטרי קסברי אין דישה אלא בגידולי קרקע ורבנן אחולב ואמחבץ ומגבן נמי פליגי אבל ר"ח ז"ל כתב דחולב מחבץ מגבן דברי הכל היא והביא ראיה מדאמרינן במס' כתובות וביבמות יונק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן אמרינן התם בפרק חרש אבא שאול אומר נוהגין היינו יונקים מבהמה טהורה ביום טוב אבל לא בשבת מאי טעמא מפרק כלאחר יד הוא וביום טוב שרי משמע דוקא יונק הוא דהוי מפרק כלאחר יד אבל חולב אסור מן התורה אלמא רישא דברי הכל היא.
ודאמרי' הזיד בי"ט לוקה את הארבעים לא קאי אחולב ומגבן ומחבץ דההיא דברי הכל היא ולאו דברי ר"א בלחוד היא ועוד שאי אפשר לומר דחולב ומחבץ ומגבן בי"ט לוקה את הארבעים דהא אוכל נפש הוא ומותר מן התורה דאע"ג דלקמן בפרק ר' אליעזר דמילה אסרינן לגבן משום דאפשר לעשותו מערב יום טוב איסורא מדרבנן בלחוד הוא דאלו מדאורייתא ודאי שרי דלא אמרינן אפשר ולא אפשר אלא במכשירין דכתיב הוא וכתיב לכם כדאיתא בפ' אין צדין אבל באוכל נפש עצמו בדאורייתא אפילו אפשר שרי ועוד דהא ר' אליעזר שרי במכשירין אע"ג דאפשר כדאיתא לקמן בפ' תולין וכ"ש חולב דלא מיתסר מדאורייתא דהוא אוכל נפש עצמו ולא אפשר מערב יום טוב א"ו כי קתני הזיד בי"ט לוקה את הארבעים לא קאי אחולב ומחבץ ומגבן ומיהו לא תימא לא קאי ארודה חלות דבש שהוא אוכל נפש לא מיתסר ביום טוב מדאורייתא דליתא דכיון דסבר ר"א דיער הוא והתולש ממנו כתולש מן המחובר בי"ט נמי אסור מן התורה דתלישה בי"ט אפילו בדברים שאפשר לעשותן מבערב כגון תותים ותאנים אסורה ובירושלמי מפיק לה מדכתיב אך הוא לבדו יעשה לכם הרי אלו מיעוטין:
הכא ליכא גומות וא"ת ואמאי לא גזרינן אטו היכא דאיכא גומות כדאמרינן בפרק במה מדליקין גזירה עליתא דששה אטו עליתא דעלמא תירץ הרמב"ן ז"ל שאין אומרין באיסורי שבת זה דומה לזה ולא מסרן הכתוב אלא לחכמים דשמא הגורר קרוב לבא לידי חריש יותר משהמכבד והמרבץ בא לידי השואת גומות לפיכך גזרו בהו ולא בהו וכן נראה שהתירו כאן להערים שאמרו אשה חכמה מרבצת את ביתה ואלו היה קרוב לבא לידי השואת גומות לא היו מתירין הערמה זו ובר מן הדין דהאי מימרא היא מימרא לאמימר לא סבירא ליה:
והאידנא דסבירא לן כר"ש שרי אפילו לכתחילה. כתב הרב בעל הלכות ז"ל דאמכבד נמי קאי שאף הוא מותר לר"ש ואפילו בדהוצני ויתבאר לפנינו בס"ד ומדאמרי' דלדידן דקיימא לן כר"ש שרי אפילו לכתחילה משמע דשבות דרבנן משום חששא דאשוויי גומות הוא ומיהו חייב חטאת דר' אליעזר לא משום הכי הוא דכיון שאינו מתכוין להשוות גומות היאך יחייב עליו ר' אליעזר חטאת א"ו לר"א ס"ל שהכבוד עצמו כיון הקרקע הוא וחייב עלה משום בונה ורבנן ס"ל דמשום בונה ליכא ולא מיתסר אלא משום חששא דאשויי גומות לדידהו דסבירא להו דבר שאין מתכוין אסור ולדידן דסבירא לן דדבר שאין מתכוין מותר שרי אפילו לכתחילה:
אלמא נקוב לר"ש (כשאינו] נקוב משוי ליה ורמינהי. וא"ת מאי מקשי מהך ברייתא אמתני' דהא הך ברייתא נמי תני דכל מילי נקוב כשאינו נקוב לר"ש אלא לענין הכשר זרעים בלבד וכ"ת הכי מקשי מאי שנא הכשר זרעים משבת אי הכי מדמותיב מברייתא אמתני' תיקשי ליה האי ברייתא גופה מ"ש של זרעי' מכל מילי אחריני וי"ל דברייתא לא קשיא ליה אבל מברייתא אמתני' רמי דמדתנן ר"ש פוטר בזה ובזה ולא קאמר ר"ש פוטר בלחוד משמע ולא לענין שבת בלחוד הוא שמשווי רבי שמעון נקוב לשאינו נקוב אלא לכל דיניו ומשום הכי קשיא ליה ומשני דאה"נ דלישנא בזה ובזה מוכח משמע דלכל מילי משוי ר' שמעון נקוב לשאינו בר מהיכא דאיכא גזירת הכתוב כהכשר זרעים ובתוס' פירשו דהאי מקשה הכי פריך מאי שנא הכשר זרעים משבת וכי תימא אם כן תיקשי ליה ברייתא גופה לאו קושיא היא דהוה ס"ד דהא מתני' אתנייה בחיובין התלויין בקרקע כגון מעשר וכלאים ושביעית ומשום הכי אתי ליה שפיר דבכולהו הני כיון דשדה כתיב בהו ליכא מידי בין נקוב לשאינו נקוב דנקוב נמי לאו שדה הוא אבל בהכשר זרעים דלא כתיב שדה מפליגינן בין נקוב לשאינו נקוב ומשום הכי קשיא ליה דבשבת נמי לא כתיב שדה ומאי שנא שבת מהכשר זרעים ושאני ליה דלאו במאי דכתיב שדה תלי טעמא דבכולהו מילי אפילו לא כתב בהו שדה ר"ש נקוב כשאינו נקוב משוי ליה בר מהכשר זרעים דאיכא גזה"כ: