חידושי הרן על שבת [מיוחס להריטבא]· רבנו יום טוב ב"ר אברהם אשבילי [הריטב"א]
דף מד:
ומה נר דלהכי עבידא כי לא אדליק בה שרי פרש"י ז"ל דלא מיתסר בהזמנה מדקתני אבל לא ישן ולא קתני אבל לא את המיוחד לכך ונ"ל דלהכי דייק לה רש"י ז"ל מדיוקא דאבל לא ישן ולא דייק לה מדקתני בהדיא אין מטלטלין נר חדש אע"ג דמסתמא אין לך יחוד גדול מתחילת עשייתו להדלקה דלא גרע אפילו ממטה שייחדה למעות משום דאי הכי תיקשי לך למאי דמסקי' דמטה שייחדה למעות והניחו עליה שאסור לטלטלה א"כ היכי תני ר' יהודה כל הנרות מטלטלין חוץ מנר שהדליקו בו באותו שבת דמשמע אבל הדליקו בו בחול מטלטלין הא הוה ליה כייחדו והניח בו אלא ודאי תחילת עשייתו של נר לא מיקרי ייחוד ומשום הכי לא הוה מצי למידק מדנקט מטלטלין נר חדש דהתם היינו טעמא משום דליכא ייחוד מסיפא דייק לה מדקתני אבל לא נר ישן ולא קתני אבל לא את המיוחד והקשו עליו מאי קושיא לעולם אימא לך דבמיוחד נמי אסור והכא רבותא קמ"ל דבישן אפילו בלא ייחוד אסור ולדידי לא קשיא דהכי קאמר אם איתא גבי יחוד לחודיה מיתסר לאשמועינן אבל לא את המיוחד דהוי רבותא טפי מישן שלא ייחדו וכי תימא אי הכי דייקינן נפיק נמי למסקנא מדקתני ר' יהודה חוץ מן הנר שהדליקו בו בשבת לאו יחוד לאו קושיא היא כלל דנהי דייחוד נר גרידא אי מיתסר הוי רבותא טפי מנר שנשתמש בו בלא יחוד אפילו הכי למסקנא דבעי ייחדו והניח בו לא הוי רבותא טפי בלא יחדו והדליק בו בחול לטפי מהדליקו בו בשבת בלא ייחוד ועוד דנר של חרס ישן דמיתסר מחמת מיאוס אי בייחוד בעלמא מיתסר דנימא דבייחוד גרידא אמאיס מהשתא פשיטא לן דהוי רבותא טפי מהיכא שנשתמש בו בלא ייחוד דהא האי ממאיס לגמרי אבל בנר של מתכת איפכא הוי דאיכא למימר דכיון דלא מאיס אי הדליקו בו בשבת באקראי בעלמא שרי אבל כל שייחדוהו למלאכת הדלקה והדליקו בו בחול אסור שכבר סילק דעתו ממנו מכל תשמיש היתר. זה נ"ל לפי דרכו של רש"י ז"ל. אבל הרמב"ן ז"ל פירש דמרישא דייק דטעמא דרב הונא למאי דסלקא דעתין מעיקרא היינו במעשה ומשום הכי מטה שייחדה למעות כיון שהוא מקצה דעתו ממנו מכל תשמיש אחר אסור לטלטלה דבטלה מתורת כלי לכל דבר המותר וגריעא טפי מכלי שמלאכתו לאיסור דההוא שרי לצורך גופו ולצורך מקומו לפי שלא ייחד אותו אלא למלאכת איסור בלבד אלא שעיקר מלאכתו בכך אבל הכא כשייחדה עסקינן מאין דעתו שישתמש בה כלי אחר כלל ומש"ה אסור לטלטלה לגמרי וה והיינו דפרכי' מנר של חרס דאם איתא דיחוד כמעשה הרי בתחילת עשייתו של נר נתייחדה להדלקה וסלק דעתו ממנו מכל תשמיש אחר דהא כיון דאשתמש בו לא חזי לתשמיש אחר דמאיס מכי ייחדי נמי ממאיס למאי דסלקא דעתין דייחוד כמעשה ואפילו הכי תנן דמטלטלין נר חדש אלמא אין ייחוד כמעשה ומסקי' דאין הכי נמי דבייחוד לחודיה לא מיתסר אלא בייחוד ומעשה ולא יקשה לן הכי דמתניתין דכל הנרות של מתכת מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בו בשבת דמשמע הא הדליקו בו בחול שרי אע"ג דאיכא ייחוד ומעשה לאו קושיא היא משום דנהי דשל חרס ודאי מיקרי ייחוד ומשום הכי פרכינן מיניה מעיקרא התם היינו טעמא לפי שאין נר של חרס משמע אלא הדלקה בלבד משום מיאוסו סתמא ה"ל כמטה שייחדה למעות משא"כ בנר של מתכת שהוא משמש כמה דברים עם מלאכתו:
אלא אי איתמר הכי איתמר אמר ר' יהודה אמר רב מטה שייחדה למעות כו' אע"ג דהאי מימרא משמיה דרב הונא אמרינן לה הכי קאמר דאי רב הונא אמר מידי בהאי מילתא כי הא דרב יהודה משמיה דרב אמרה דרב הונא תלמידיה דרב הוא ומסתמא איהו ורב יהודה שמיע להו מיני' דרב ואחדא שטתה אזלי הרשב"א ז"ל:
יש עליה מעות אסור לטלטלה. דוקא במניח לדעת דאי שלא לדעת אפילו יש עליה מעות והיו עליה כל בין השמשות מותר לנוערה כדאמרינן לקמן בפרק נוטל במעות שעל גבי הכר ובאבן שעל פי החבית וכל שאי אפשר לנער מטלטלין ועודן עליו אלא ודאי במניח לדעת עסקינן. י"ל דמשכחת לה בקטן המניח בשבת לדעת אביו או כותי לדעת ישראל:
מוכני שלה בזמן שהיא נשמטת אין חבור לה. מתני' בפרק י"ב דמסכת כלים ולעיל מינה תנן השדה ב"ש אומרים נמדדת מבפנים וב"ה [אומ'] נמדדת מבחוץ ובתר הכי תני מוכני שלה כלומר דשדה דתנא לעיל מינה. ושדה זו פירש"י ז"ל דהיינו עגלה של עץ המוקפות מחיצות שהיא עשויה למרכב אנשים ונשים ומוכני שלה היינו אופן שהיא מתגלגלת על ידה וקאמר דבזמן שהיא נשמטת אין חבור לה כלומר שאם השדה מקבלת טומאה כגון שאינה מחזקת ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש ונטמאת השדה לא נטמא המוכני עמה ואם נגעה טומאה במוכני לא נטמאת השדה ואי שדה זו לאו בת קבלת טומאה היא ונגעה טומאה במוכני המוכני טמאה לעצמה משום האי טעמא נמי אינה מצלת עמה באהל המת לפי שהמוכני מקבל טומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה והקשו עליו דאי מוכני אופן הוא אינו ראוי להניח עליו מעות ועוד איך הוא מקבל טומאה והרי אותו אופן אין לו בית קבול ופשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה ועוד הקשו בתוספות שאם שדה זו עשוייה למרכבת אנשים ונשים אפילו מחזקת ארבעים סאה בלח בת קבולי טומא מדרס היא דכי בעינן מטלטל מנא וריקן דומיא דשק דוקא אשאר טומאות אבל בטומאת מדרס לא וראיה לדבר מדאמרי' במסכת בכורות בפרק אלו מומין ושאין לה תוך בכלי שטף מקבל טומאה הוא בתמיה והא דומיא דשק בעינן שמטלטל מלא וריקן ומשני בהך דחזו למדרסאות אלמא במידי דחזי למדרס לא בעי' דומיא דשק דהא אמרינן התם דאפילו פשוטיהן מקבלין טומאה ומאי דבעי בית קבול ומאי דבעינן נמי שיהא מטלטל מלא וריקן תרוייהו משק ילפי להו כיון דחזי התם בהדיא דבמידי דחזי למדרס לא בעינן בית קבול והכי נמי לא בעינן שיהא מטלטל מלא וריקן וכי הדדי נינהו והיינו דהתם כי פרכי' והא דומיא דשק בעי' לומר דבעי' קביל אדכר ביה שמטלטל מלא וריקן ומשום דמאי דבעי' בכלי עץ בית קבול ומטלטל מלא וריקן כולהו מחד טעמא נינהו. ואע"ג דאמרינן לקמן בפרק אמר ר' עקיבא שלש תיבות הן תיבה שפתחה מצדה מדרס מלמעלה טמאה טומאת מת כלומר אבל מדרס לא לפי שאומרין לו עמוד ונעשה מלאכתינו והבאה במדה טהורה מכלום. הך סיפא לא קאי אלא אפתחא מלמעלה באינה טומאת מדרס אבל כל שיש לה טומאת מדרס אפילו במדה דהיינו שהיא מחזקת ארבעים סאה בלח טמאה וכיון דהך שדה בת קבולי טומאת מדרס היא היכי מצלת באהל המת והא מוכח לקמן בפ' ר"ע דכל שהיא מקבלת שם טומאה אינה מצלת ועוד דטומאת מת נמי מטמאה דהא תנן בפ' בא סימן דכל המטמא מדרס מטמא טומאת מת. אלא עיקרן של דברים כדברי ר"ח ז"ל דפירש דמוכני היינו כן מלשון את הכיור ואת כנו וכתי' ואת המכונות ותרגם יונתן ואת בסיסיא ומיירי כגון שכן זה יש לו בית קבול וכדי שהשדה תעמוד מהודקת על גביו עושים באמצע עץ שנכנס בגת שעושין לשדה ששוליה:
נמצא עכשיו שמוכני זה כלי קבול הוא וראוי לקבל טומאה ולהניח עליו מעות. ודקתני ואינה מצלת עמה באהל המת מיירי כגון שהיתה שדה זו בבית שהמת בתוכה וכל ששדה זו באה במדה שאינה מקבלת טומאה לפי שאינה עשוייה למרכב מצלת על כל הכלים שבתוכה מפני שהיא מכוסה כדאמרינן בנזיר הנכנס לארץ העמים בשדה תיבה ומגדל טהור בקרון ובספינה טמא והיינו טעמא לפי שבקרון וספינה כיון שאינן מכוסין חיישינן שמא יוציא ראשו נחוץ אבל בשדה תיבה ומגדל שהן מכוסין ליכא למיחש להכי. ומשום הכי קתני דמוכני שלה בזמן שהיא נשמטת אינה מצלת עמה באהל המת כלומר אינה מסייעת השדה שתציל על מה שבתוכה משום דכיון שהיא נשמטת הרי היא כאלו אינה סותמת הנקב ונקב שבשדה יש בו פותח טפח ומשום הכי אפילו מוכני זה לאו בר קבולי טומאה אינה מצלת. ואחרים אומרים דהיינו טעמא דאינה מצלת משום דכיון שהיא נשמטת הוה ליה כלי בפני עצמו ואע"פ שאין השדה מקבלת טומאה האי מוכני מקבל טומאה וכיון שמקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה אבל אי האי מוכני לאו בר קבולי טומאה הוא אע"פ שהיא נשמטת מצלת שאע"פ שעומד מוכני זה לינטל משם אפי' הכי בזמן שהוא סותם את הנקב סתימה מעליא הויא. ומוכחי לה מדאמרינן בפרק בני העיר ההוא פיתחא דהוה פתוח לה פיתחא לההיא אנדרונ' דהוה מחתי ביה מיתא בעו כהני למיזל לצלויי התם אתו אמרו ליה לרבא אמר להו זילו דלו לתיבותא ולינחוה התם והוה ליה כלי העשוי לנחת וחוצץ בפני הטומאה אלמא כל שאינו מקבל טומאה אעפ"י שעומד לינטל חוצץ. והא ודאי לאו ראייה היא דאיכא למימר דכיון שהוא כלי העשוי לנחת כבדו קובעו ואינו מצוי שיטלו אותו משם. תו מוכחי ליה מדאמרינן בפרק לא יחפור גבי הא דקתני התם קופה מלאה תבן וחבית מלאה גרוגרות המונחין בחלון רואין כל שאלו ינענעו ויכולין תבן וגרוגרות לעמוד בפני הטומאה חוצצין ומוקמינן התם האי תבן בתיבנא סריא וגרוגרות בשהתריפו ופרכינן התם והאי חבית היכי דמיא אי פומא לבר היא גופא תיחוץ והא אין כלי חרס מטמא מגבו אלמא כל שאינו מקבל טומאה אע"פ שעתיד לינטל חוצץ דהא חבית מסתמא עבידה לינטל. ואחרים מחלקין ואומרים דכל שהוא סותם כל הנקב אפילו בשעתיד לינטל חוצץ אבל כשאינו סותם אלא מקצת הנקב כל שעתיד לינטל אינו ממעט והכא דתנינן מצלת ואינה מצלת בנשמטת ואינה נשמטת כגון שאינו סותם כל הנקב ומשום הכי בזמן שהיא נשמטת אע"פ שאין המוכני מקבל טומאה אינה מצלת אבל בזמן שאינה נשמטת אע"פ שאינה סותמת כל הנקב ממעטת ומצלת ומיהו דווקא בשאין הטומא' כנגד מה שנשאר מן הנקב פתוח אבל כל שהטומאה כנגד הפתוח כל מה שבשדה טמא הכי איתא במסכת אהלות וכבר הארכתי בדברים הללו בפרק לא יחפור בס"ד:
ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות ע"כ מיירי בשהונחו שם לדעת דאי בשוכח הא קיי"ל לצורך גופו אם אפשר לנער מנער דודאי לא מטלטלין ועודן עליו ולצורך מקומו נמי מטלטלין עודן עליו ואי בשוכח היכי פסיק ותני ואין גוררין אותה אלא ודאי במניח וכיון שכן איכא למימר דמדיוקא דברייתא משמע בהדיא בזמן שאינה נשמטת גוררין אותה אף ע"פ שיש עליה מעות ואמאי כיון שבמניח עסקינן הויא לה מוכני בסים לדבר הרשות. תירצו בשם הרב רבינו אפרים ז"ל דהכא במאי עסקינן כגון שיש בשדה כלים הראויין או אוכלין ומשקין הלכך בזמן שאינה נשמטת הויא לה שדה ומוכני כלי אחד שנעשה בסיס לדבר האיסור ולדבר המותר ובכי האי גוונא שרי כדשרינן בפרק נוטל כלכלה מלאה פירות אעפ"י שהאבן בתוכה אבל בזמן שהיא נשמטת הוה ליה מוכני כלי בפני עצמו שנעשה בסיס לדבר האיסור בלבד. ובתוס' תירצו דבזמן שאינה נשמטת הואיל ושדה ומוכני כלי אחד נעשה בסיס מוכני טפל לשדה ואין בסיסותו של מוכני עושה את כולו לדבר האיסור. ולפי דבריהם ז"ל מי שהניח דבר שאינו ניטל מערב שבת כידות הכלים לא הוו הנהו כלים בסים לדבר האיסור ומותר לטלטלן בנעור' לצורך גופן או בטלטול גמור לצורך מקומן כדין השוכח:
ההיא ר' שמעון היא. ורב כר' יהודה ס"ל ומשום הכי אמר והוא שלא היו עליהן בין השמשות וא"ת למאי אצטריך לאוקומה כר' יהודה לוקמה אפי' כר' שמעון דהא אין אדם עומד ומצפה שינטלו מעות מאליהן מהמטה דהוה ליה ככוס וקערה ועשישית דאפילו ר' שמעון מודה דהא ודאי הא דדייקינן מהכא הא אין עליה מעות שריא דוקא בעומד ומצפה דאי לא ליכא מאן דשרי אלא ודאי ביושב ומצפה עסקינן לפי שהמוכני עשוי להטלטל ואפי' בשבת בזמן שהיו עליה בין השמשות מתוך שטלטולו מצוי יושב ומצפה שמא יטלטלוהו תינוקות או נכרים ויסלקו המעות ממנו מה שאין כן במטה שכיון שאינה עשויה לטלטל ליכא למימר בה הכי אדם יושב ומצפה ואפילו ר' שמעון מודה. יש לי לומר דמשמע ליה לעילא דמאי דאמרי' והוא שלא היו עליה מעות בין השמשות אפילו ביושב ומצפה עסקינן דאי לא פשיטא דאפילו ר' שמעון מודה בה. ומדאמרינן ורב כר' יהודה ס"ל משמע דלא קיימא לן כוותיה ונראה שזה היה דעתו של הרב אלפסי ז"ל שהשמיטה מן ההלכות משום דאנן כרבי שמעון קיימא לן אבל בפסקי הרא"ש ז"ל ראיתי בשם ר"ת ז"ל דמטה שייחדה והניח עליה מעות אפילו ר' שמעון מודה שאסור לטלטלה דאי לא תימא הכי היכי אסר ליה רב והא דאמרינן לקמן בפרק מפנין דרב אמוקצה דטלטול כר' שמעון ס"ל אלא ודאי אפילו ר' שמעון מודה בה משום דכיון שייחדה והניח עליה מעות קפיד עליה ומייחד לה מקום מידי דהוה מסיכי זיארי ומזורי דאמרינן בפרק כל הכלים דהכל מודים כיון דקפיד עלייהו לייחד להו מקום. ולפי זה נראה לי דכי אמרי' ורב כר' יהודה ס"ל היינו בענין מאי דאמרינן והוא שלא היו עליה בין השמשות דאע"ג דאמרינן רב במוקצה כרבי שמעון סבור היינו לומר דבכל מה דסבירא ליה לר' שמעון דאינה מקצה רב נמי לענין טלטול פליג עליה דלר' שמעון נהי דהוי מוקצה לא אמרינן דמגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולהו יומא ורב בהא פליג עליה דס"ל דהוי מוקצה ואתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא ולפי זה קיימא לן כרב דמטה שייחדה והניח עליה מעות בחול אסור לטלטלה בשבת. ולדידי קשיא לי דהא איתא נר של חרס ישן לר' שמעון נמי ליתסר דהא נר של חרס כייחדו דמי וכדכתיבנא לעיל ונר ישן הוה ליה ייחדו והניח בו ואפילו הכי פליג ר' שמעון והא ודאי קשיא וליכא למחיא אלא א"כ תאמר דנר של חרס ישן דפליג עליה ר' שמעון בשלא ייחדו להדלקה הוא ואינו במשמע לפיכך נראה לי דמטה שייחדה והניח בה לר' שמעון שרי לטלטלה וכי תימא אם כן היכי אסר לה רב דהא במוקצה דטלטול כר' שמעון ס"ל וכדאיתא בפרק מפנין לאו קושיא היא דההיא גבי בשר חי איתמר דאמר רב הונא מותר לטלטלו ואקשינן התם דהא רב הונא תלמידיה דרב הוה ורב כרבי יהודה ס"ל דאית ליה מוקצה ומשני במוקצה לאכילה סבר לה כר' יהודה במוקצה דטלטול סבר לה כר' שמעון והכי פירושא דרב סבר ליה שכשאדם מקצה דעתו מדבר העומד לאכילה אין אדם מקצה דעתו ממנה אלא מאכילה מפני שהוא עומד לכך אבל אין דעתו שיהא מוקצה לו אפילו מטלטול אבל בדבר שאינו עומד לאכילה אלא לטלטול כמטה שייחדה למעות רב כר' יהודה ס"ל שכיון שאינה ראויה אלא לטלטול עיקר הקצאתה אינו אלא מטלטול לפיכך כי אמר רב והניח בה דאסור לטלטלה משום דס"ל כר' יהודה הוא דאמר הכי הלכך לא קיימא לן כוותיה כנ"ל אחר כך מצאתי לראשונים ז"ל כן בפרק מפנין: