חידושי הרן על שבת [מיוחס להריטבא]· רבנו יום טוב ב"ר אברהם אשבילי [הריטב"א]
דף מג:
דחשיב עלייהו וכגון שהם רדויות כבר דאי לא ברדייתן יש איסור שבת אליבא דרבנן ולרבי אליעזר חייב חטאת כדאמרינן לקמן בפרק המצניע וכיון שכן אכתי הוי דבר שאינו ניטל:
מני אי רבי שמעון לית ליה מוקצה. וא"ת וכ"ש דאתי שפיר טפי דלא צריכי לאוקומה דחשיב עלייהו. י"ל אין הכי נמי אלא ניחא ליה לפרוקא לפום שטתיה:
אי ר' יהודה כי לאו מכוין מאי הוי. וא"ת לר' שמעון מי ניחא והא מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות י"ל דלר' שמעון אינו צריך לדקדק בפרישת המחצלת שישאר שם ריוח דכיון שאפשר שישאר אפי' היא נפרשת לגמרי וסותמת הכורת כיון דלאו להכי איכוין ולאו פסיק רישיה ולא ימות הוא לרבי שמעון שרי אבל לר' יהודה כל היכא דמתגרי אע"ג דלאו להכי איכוון אסיר. והא דלא שני ליה בצריך למקומו היינו טעמא משום דלא שנינו הכי אלא בשאינו צריך לעשות מעשה אחר בכולן דכיון שמתחיל' טלטלו בהיתר אין מחייבין אותו להניחו מיד אלא מטלטלו עד אותו דבר שאינו ניטל אבל הכא פרישת המחצלת מילתא אחריתי היא ולי' שרי' לה:
רב אשי אמר. כתבו בתוספות דמסתמא רב אשי השיב מיד כן לרבי עקיבא כששאלו אלא שסדר התלמוד תירוץ שלו תחילה והרשב"א ז"ל כתב דשניהם השיב רב אשי בפרק משילין גרסי' א"ל לא נצרכה אלא לאותן שתחילות ופשטיה דהכא גרסי' ואי בעית אימא מדקתני בימות החמה. כבר תרגמא רב הונא לשמעתיך בבבל. מהא משמע דרב הינא כר' יצחק ס"ל דאמר אין כלי נטל אלא לצורך דבר הנטל וקשיא מדאמרי' בפרק מי שהחשיך אמר רב הונא היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואמרי' התם דהני כלי זכוכית קרכי דאומני נינהו דלא חזיין בשלפי זוטרי דליכא משום מבטל כלי מהיכנו וכיון דרב הונא כר' יצחק ס"ל כדמשמע הכא אכתי ליתסר דאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל אלא ודאי משמע דרב הונא לית ליה דר' יצחק וכן כתב עלה דההיא הרב אלפסי ז"ל ויליף מינה דלא קי"ל כר' יצחק וקשיא הך דהכא כתב הרמב"ן ז"ל שאפשר שבנוסחאות המדוקדקו' ובנסחי הרב אלפסי ז"ל אין כתוב כאן כבר תרגמא רב הונא אבל הר"ז הלוי ז"ל כתב דודאי רב הונא כר' יצחק ס"ל כדמשמע מהא דהכא והתם היינו טעמא דשרינן להביא כרים וכסתות ולהניח תחתיה משום דחיישי' ליפסד כלי זכוכית דבמקום פסיד' לא גזרו נהי דלא שרינן לבטל כלי מהיכנו מדאצטרי' לאוקומה ההיא דהתם בשלפי זוטרי אפילו הכי איסורא דאין כלן ניטל אלא לדבר הניטל דלא חמיר כולי האי במקום פסידא שרינן ליה. ויש לזה הוכחא בשמעתא דהתם ואגמור הדבר שם אם גומר הש' עלי ומי' אע"ג דאי ק"ל כר' יצחק אי לא מחלקות דרב ואתא הוא כולהו מודו דקי"ל כרב יוסף דאמר דאסור לבטל כלי מהיכנו דסוגי' בכול' מכילתין הכי דמקשינן בכמה דוכתן והא מבטל כלי מהיכנו וכן כתב הרב אלפסי ז"ל.
איתמר מת הופכו ממטה למטה. כלומר שאוחז במטה ומנער המת מעליה ומטילו על אותה מטה אחרת וכן האי גוונא שמטלטל האיסור מצד ההיתר הוא שנקרא טלטול מן הצד ומשום הכי אמרינן דטעמיה דשמואל דאמר הופכו ממטה למטה משום דס"ל דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול ואם תאמר והיכי שרינן והא מטה עצמה אסירה שנעשית בסיס לדבר האיסור וכדתנן בפרק נוטל אדם מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלות ואמרי' עלה בגמרא לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסים לדבר האיסור תי' הר"ז הלוי ז"ל דלא מיבעיא היכא שמת בשבת דשרי שהרי נעשית המטה מבערב בסים לדבר המותר אלא אפילו מבע"ש נמי שרי לפי שאין המטה בסיס למת שאין המטה צריכה לו וכל עצמו א"צ אלא להטילו ע"ג קרקע כדתנן שומטין את הכר מתחתיו ומטילין אותו על ברזל כדי שימתין דנקוט האי כללא בידך לעולם אינו נעשה בסים לדבר האיסור אלא כשהדבר התחתון שנעשה בסים צריך לאותו דבר האסור שמונח עליו והיינו דתנן בפרק במה טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן כיצד הוא עושה נוטל את הכיסוי והן נופלות והיכי שרי והא התם מניח הוא ונימא דנעשה הכיסוי בסיס לגזי צמר האסורין וליתסר אלא היינו טעמא לפי שהטמנה והכיסוי תשמיש לקדירה וצריכין לה ואין הקדירה תשמיש להטמנה ולכיסוי ומשום הכי לא הויא בסיס לדבר האיסור. ונ"ל דהכא בשמעתין לא צריכנא להנהו טעמי משום דהופנו ממטה למטה למת עצמו קאמר ואין צריך לאחוז במטה כלל דכל דבר שמטלטלו שלא כדרכו אלא כלאחר יד טלטול מן הצד מיקרי וכן נראה מדברי רש"י ז"ל מר סבר טלטול מן הצד שמיה טלטול והיינו רב ומקשו רבואתא הכא מדאמרינן בפרק חולין דאמרי' בי רב תנינא הקש שעל המטה לא ינענעו בידו אלא מנענעו בגופו ואם היה מאכל בהמה או שהיה עליו כר או סדין מנענעו בידו שמע מינה טלטול מן הצד לא שמיה טלטול שמע מינה. ואמרינן בי רב תלמידי בי רב נינהו ודאי כוותיה סבירא להו ומינה גמרי לה ואי היכי קשיא דרב אדרב ותו קשיא היכי פליג רב אכמה סתמי דתנן במכילתין דכולהו מוכח דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול. דהא תנן בפ' במה טומנין בגזי צמר ואין מטלטלין אותן כיצד הוא עושה נוטל את הכיסוי והן נופלות וכי תימא אמר לך רב אנא דאמרי כתנא קמא דר' יהודה בן לקיש. ליתא דמנא ליה לרב דטעמיה משום דטלטול מן הצד שמיה טלטול דילמא לכולי עלמא לא שמיה טלטול והכא בטלטול גמיר פליגי ומשום הכי אסר תנא קמא ור"י בן לקיש דשרי מתיך שאדם בהול על ממינו אי שרית ליה אתי לכבויי דנהי דהכא אמרינן דכולי עלמא טלטול מן הצד שמיה טלטול לאו דלא מצינן למימר איפכא אלא לאוקימיה לרב אליבא דכולי עלמא אמרינן הכי וכיון שכן היכי פליג רב אהנהו סתמי משום דאיכא למידק דתנא דר' יהודה בן לקיש ס"ל דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול. ותו קשיא הלכתא אהלכתא דמסקי' הכא לכולי עלמא דטלטול מן הצד שמיה טלטול דהוה מצינן למימר איפכא דכולי עלמא לא שמיה טלטול והכא בטלטול גמור פליגי וכדכתיבנא משמע דהכי קיימא לן דשמיה טלטול ואלו בפרק כל הכלים תניא פאה שהטמינה בתבן וחררה שהטמינה בגחלים אם מגולה מקצתן מותר לטלטלה ואם לאו אסור לטלטלה אלעזר בן תדאי אומר תוחבן בכוס או בכרכר והן ננערות מאליהן ואמר רב נחמן עלה דההיא הלכה כאלעזר בן תדאי וליכא מאן דפליג עליה י"ל תרי גוונא טלטול מן הצד נינהו דכל שעיקר טלטולו משום דבר המותר ודבר המותר הוא שמטלטל אלא שאי אפשר לו לטלטל אותו דבר המותר אלא אם כן יטלטל דבר האיסור בטלטול מן הצד כי האי גוונא שרי והיינו ההיא דפגה שהטמינה בתבן וההיא דגזי צמר ומעות שעל גבי הכר אבל בשעיקר טלטולו בשביל דבר האיסור אע"פ שמטלטל אותו מן הצד כי הוא צריך לטלטל את המת טלטול מן הצד כי האי אסור. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפכ"ה מה' שבת. וקש שעל גבי הכר דשרינן בפרק תולין לנענעו בגופו דהיינו טלטול כלאחר יד אע"פ שאינו מטלטל אגב דבר המותר התם היינו טעמא לפי שאינו מטלטל את הקש מפני שצריך למטה ואי אפשר לו בלא טלטול הקש כלאחר יד אבל הכא שהוא צריך לטלטל המת עצמו שהוא דבר האסור בכי האי גוונא מסקינן הכא דטלטול מן הצד שמי' טלטול: