חידושי הרן על שבת [מיוחס להריטבא]· רבנו יום טוב ב"ר אברהם אשבילי [הריטב"א]
דף יח.
ובכולן ב"ה מתירין עם השמש. פי' בתוס' דדוקא בשקצץ וכדאמרינן בגמ' גבי איגרות וב"ש אסרי אע"פ שקצץ וכי פרכינן בגמ' והא קצץ לב"ה פרכינן וכמו שפרש"י ז"ל והא דשרינן הכא קבלנות בשקצץ דוקא קבלנות דכלים שהא"י עושה מלאכתו בביתו ולא מינכר שהן של ישראל אבל קבלנות דבנין שהמלאכה נעשית בקרקע של ישראל כל שהוא תוך התחום אסור וכדאמרינן בפרק מי שהפך מקבלו קבילת תוך התחום אסור חוץ לתחום מותר וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות שבת וכתבתיה בפ"ק דע"ז בס"ד ושלא כדברי ר"ת ז"ל שהיה סובר להתיר קבלנות של בנין ממתני' דהכא אפי' תוך התחום והיה אומר דההיא דפרק מי שהפך באבל דוקא היא ואין הדברים מחוורים ואף הוא ז"ל לא סמך עליהן ומסתברא דכל שקצץ אפי' שעשה הא"י מלאכה בשבת מותר לישראל ללבוש הכלי בשבת עצמה ולא דמי להאי דאמרינן בפרק כל כתבי הקדש א"י שהדליק את הנר שאם בשביל ישראל אסור להשתמש לאורו דהתם משום דנכרי אדעתא דישראל קא עביד אבל כל שקצץ אדעתא דנפשיה קא עביד ושרי ישראל להשתמש אפי' בשבת:
גמרא אבל דיו דלאו בר גבול הוא מנתינת מים מחייב וא"ת והא בפרק במה מדליקין משמע דדיו בר גבול הוא דאמרינן התם כל השמנים יפים לדיו ואיבעיא להו לגבל או לעשן י"ל דלאו גבול ממש קאמר אלא עירוב ומסוגיא דהכא שמעינן בהדיא דטפי איכא לחיובי בנתינת מים דמיד דלאו בר גבול הוא מהיכא דבר גבול דבקטמא דלאו בר גבול הוא בעי למימר דבנתינת מים ליחייב. ומכאן תשובה על מה שפרש"י ז"ל בפרק המביא בהא דאמרינן וקטמא דשרי לתת לתוכה מים משום דלאו בר גבול הוא וליתא דסוגיא מוכחא דאדרבה כל שכן דמחייב לפיכך פי' ר"ת ז"ל דהכי קאמר וקטמא בלא מים לשרוק פי התנור שרי וקמ"ל דלא גזרינן דילמא אתי למגבל:
והשתא דאמרת לב"ה דאית להו שביתת כלים פירוש דקא סלקא דעתך השתא דטעמייהו דב"ש דמתניתין משום גזירה היא דכיון דאי עביד בשבת מחייב חטאת גזרינן ערב שבת אטו שבת וכיון שכן דודאי לא מתוקמא ברייתא כב"ש דא"כ מאי טעמא שרי בפותקין מים לגנה דהא בשבת כה"ג מחייב חטאת כדאיתא בריש משקין הילכך על כרחיך לא מתוקמ' ברייתא כב"ה ושביתת כלים ב"ה היא הכי ס"ל השתא דבין לרב יוסף בין לרבה טעמא דב"ש משום גזירה היא אבל למאי דמסיקנא דמאן תנא שביתת כלים ב"ש וברייתא לרבי יוסף על כרחיה ב"ש היא ולא ב"ה ודאי דב"ש במתני' לאו משום גזירה היא דאי הכי פותקין מים לגנה מאי טעמא שרי אלא ודאי לרב יוסף בין לב"ש בין לב"ה לית להי גזירה וטעמייהו דב"ש דאסרי משום שבירת כלים והיינו טעמא דרחיים לב"ש אבל לב"ה דלית להו שביתת כלים אפי' לתת חטים לתוך הרחיים שריא ורבה סבר דטעמא דב"ש במתני' משום גזירה הילכך ברייתא דשריא פותקין ב"ה ולא ב"ש ואפילו ב"ה אסרי רחיים מפני שמשמעת את הקול:
ולענין פסק הלכה אומר ר"ת ז"ל דהלכה כרב יוסף דמוקי ברייתא כב"ש דהא רב הושעיא קאי כוותיה ולפי זה רחיים מותרין דלרב יוסף לית להו לב"ה שביתת כלים אפי' היכא דקא עביד מעשה ולהשמעת קול נמי לא חייש דמשום האי טעמא הוא דאמר ליה רב יוסף לרבה ולימא מר משום שביתת כלים כלומר דלא מתוקמא ברייתא אלא כב"ש טפי ניחא לך בהכי מדלסלוקי בטעמא דמשמעת את הקול אבל ר"ח ז"ל פוסק כרבה דקיימא לן רבה ורב יוסף הלכתא כרבה והא דרב הושעיא לא מכרעא דרב הושעיא לא אמר אלא דמאן תנא שביתת כלים ב"ש ומיהו רב הושעיא גופיה אפשר דמוקי לה לברייתא כרבה ואליבא דב"ה ומפני שמשמעת את הקול ותלמודא דדייק אי הכי מוגמר וגפרית מאי טעמא שרי ב"ש אליבא דרב יוסף הוא דאמר הכי ולאו אליבא דרב הושעיא וקיימא לן כרב הושעי' דמאן תנא שביתת כלים ב"ש הילכך מותר להשאיל כלים לא"י ואין לחוש במה שיעשה הא"י מלאכה אבל בהמתו אסור דלכולי עלמא אדם מצווה על שביתת בהמתו: