חידושי הרן על ראש השנה· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי
פרק שלישי · דף כח.
שלמים דלאו בני מעילה נינהו איסורא הוא דרכיב עלייהו. פי' והוי לה מצוה הבאה בעבירה. ומכאן נראה לי דשופר שגזלו מחבירו ותקע בו לא יצא כי היכי דאמרי' בלולב משום מצוה הבאה בעבירה ולא מפלגינן בהו משום דבלולב בגופו הוא יוצא ובשופר בקולו הוא יוצא דאי הכי נהי דסבירא לן השתא מצות לאו ליהנות ניתנו אמאי לא יצא אבל בירושלמי במס' סוכה הכשירו ובעינן התם מה בין שופר ללולב ופריך תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקול ואין בקול דין גזל. ולא נראה לי כן לפי גמרתינו וכן דעת הרא"ה ז"ל שאפילו בשופר לא יצא. והרמב"ם ז"ל סמך על הירוש' בפ"א מהלכות שופר:
לאימת קא מעיל לבתר דתקע. קשיא לי והיכי מעיל והא בפ' כל שעה אמרי' קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה. ואפשר דקול מצוה כי סבירא לן מצות ליהנות ניתנו חמיר טפי דהנאה מעליתה אית ביה ומשום הכי מעל. ולפי זה אפשר לומר דאמסקנא דפום גמרא דילן סברינן דאין בקול דין גזל וליכא משום מצוה הבאה בעבירה כדברי הירושלמי דמעקר' כי אמרי' אם תקע לא יצא היינו משום דמאי דסבירא לן מצות ליהנות נתנו ההוא קול חשיב טפי ואית ביה משום מצוה הבאה בעבירה:
כפאוהו ואכל מצה יצא כלומר שאם כפאוהו פרסיי' ואכל מצה בליל פסח שלא לכונת מצה יוצא ידי חובתו וכ' הרא"ה ז"ל דדוקא כי האי גוונא יצא שיודע הוא שעכשיו פסח וזו מצה אלא שאינו מתכוין לצאת אבל קסבר חול הוא ואכל מצה או קסבר לאכול בשר ואכל מצה ודאי לא יצא דאם איתא למה לי למנקט כפאוהו פרסיים לנקוט חד מהני גוונא אלא ודאי כדאמרן וגרסינן עלה אמר רבה זאת אומרת התוקע לשיר יצא פשיטא היינו הך מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל כלומר דכיון שנהנה באכילתו לא מיקרי מתעסק דהא אפילו לענין חטאת אמרינן המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכבר נהנה אבל הכא כלומר בתוקע לשיר אימא מתעסק בעלמא הוא קמ"ל ואקשי ליה אביי לרבא אלא מעתה כיון דמצות אין צריכות כונה הישן בשמיני בסוכ' ילקה משום בל תוסיף ואסקה רבא לשמעתה הכי אלא אימא לצאת לא בעי כונה לעבור כלומר על בל תוסיף בזמנו לא בעי כונה שלא בזמנו בעי כונה ומשו"ה הישן בשמיני בסוכה לא לקי דשלא בזמנו הוא ובתר הכי גרסי' א"ל ר' זירא לשמעי' איכוין ותקע לי ואוקימנא בגמרא דר' זירא כר' יוסי דאמר דדוקא בשליח צבור דדעתיה אכולי עלמא אמרינן דמסתמא איכא כונת משמיע אבל באינש אחרינא בעינן עד שיתכוין שומע ומשמיע כך היא הצעה של שמועה בגמרא:
והרב אלפסי ז"ל כתב הא דר' זירא ושבקה לדרבא דאסקא לשמעתא ואמר דלצאת לא בעי כונה ויש סבורין לומר דלא פליגי דר' זירא אדרבא דלא אמר ר' זירא איכוין ותקע לי למצוה אלא שצריך כונה לשמוע ולהשמיע לשם תקיעת שופר כל דהו אפילו שלא לשם מצו' ולעולם כונת מצוה לא בעינן אבל בעינן כונה לשמוע ולהשמיע ויש שדנין כן מלשון הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו והר"ז הלוי ז"ל הקשה דודאי מדאוקימנא להא דר' זירא כר' יוסי דאמר דביחיד לא יצא עד. שיתכוין שומע ומשמיע משמע דר' זירא בעי כונת מצוה כר' יוסי דהא בפרק ערבי פסחים משמע דר' יוסי מצות צריכות כונה ס"ל ופליגי רבנן עליה הלכך ליתא לא לדר' יוסי ולא לדר' זירא ואף רבינו שלמה ז"ל כן פי' איכוין ותקע לי להוציאני ידי חובתי משמע דס"ל לרב ז"ל דר' זירא פליג אדרבא:
לפיכך כתב הרמב"ן בס' המלחמות דאין ה"ג דר' זירא סבר מצות צריכות כונה גמורה כלומר לצאת וכותיה נקטינן וכי תימא אמאי והא רבא דבתרא הוא ס"ל לצאת לא בעי כונה איכא למימר דאפשר דרבא לאו אליבא דנפשיה הוא דקאמר הכי אלא לפרוקי' פירכא דאביי דאמר אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה וקא משני דלא קשיא דאי נמי אמרינן מצות אין צריכות כונה הני מילי לצאת אי נמי לעבור בזמנו אבל שלא בזמנו לעבור בעי כונה ואכתי רבא אליבא דנפשיה אפשר דס"ל דמצות צריכות כונה ורבה נמי אע"ג דאמר זאת אומרת התוקע לשיר יצא דילמא זאת אומרת קאמר וליה לא הריא"ף. וא"ת מאי אשמועינן דלמאן דלא בעי כונה באכילת מצה בתקיעת שופר נמי לא בעי ולא גרסי' כדכתיב במקצת נוסחי אלמא קסבר רבה מצות אין צריכו' כונה וכיון דמימרינהו דרבה ורבא לא מכריעי לדידהו מאי סבירא להו מנקט לחומרא דר' זירא טפי עדיף דס"ל דמצות צריכות כונה לצאת. וכן פסק הרמבמז"ל בפ"ב מהלכות שופר דצריך שיתכוין משמיע להוציא ושומע לצאת הא לאו הכי לא יצא. אלא שבפ' ו' מהלכות מצה פסק דכפאוהו ואכל מצה יצא. ולא פליגי דידיה אדידי' דס"ל דתקיעת שופר כיון דחזינן דר' זירא אמר ליה לשמעי' איכוין ותקע לי נקיטיה דצריך כוונה אבל בכפאוהו ואכל מצה כיון דלא חזינן בגמ' מאן דפליג עלה בהדיא לא דחי' לה דאע"ג דבתקיעת שופר לא יצא הכא יצא שכן נהנה כדאמרי' בעלמ' המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה ובגמ' נמי עבדינן צריכותא ממצה לשופ' הלכך אע"ג דשופר מדחי דקיימ"ל דצריך כונה בכפאוהו ואכל מצה נקטינן דיצא:
אבל דעת הרבה מהגאונים דקיימ"ל מצות אין צריכו' כונה וכן דעת הרשב"א ז"ל. ומ"מ כתב רבינו שמואל ז"ל דאע"ג דאמרי' אין צריכות כוונה הני מילי בסתם אבל במתכוין שלא לצאת אינו יוצא דאי לא תימא הכי תקשי לך הא דאיבעיא לן בפ"ק דברכות היכא דנקיט כסא דשיכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא פתח בדחמרא ופירש"י ז"ל אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא מאי בתר פתיחה אזלי' או בתר חתימה ולא איפשיטא ואמאי לא איפשטא ניפשוט דיצא דמצות אין צריכות כונה אלא ש"מ דאע"ג דמצות אין צריכות כונה במתכוין שלא לצאת לא יצא והתם הרי נתכוין שלא לצאת בשכר אלא ביין. וזה סיוע לדברי במה שכתבתי למעלה בההיא דתקע בראשונ' ומשך בשניה כשתים. ולפי"ז כתב הרב ז"ל שזה הוא שנהגו להבדיל בבית אעפ"י ששמעו כל בני הבית הבדל' בביהכ"נ לפי שנתכונו שלא לצאת שם. ואני אומר דאי בעי מיהא כונת משמיע להשמיע מטעמא אחרינא מצי למעבד הכי משום דהא איצטרכינן למימר בהיה עובר אחורי בית הכנסת דבשליח צבור עסקינן דדעתיה אכולי עלמא ובודאי שאין דעתו להשמיע אלא מי שרוצה לשמוע אבל להשמיעם כדי להוציאם בעל כרחם לא נתכוין שהרי אינו אלא שלוחם: