אור ברסלב

חידושי הרן על ראש השנה· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי

פרק שלישי

פרק שני

דף כד:

סד"א הואיל וראוהו ב"ד וכל ישראל איפרסמ' לה מילתא ולא לעברוה קמ"ל. פי' ואפי' לרב דימי מנהרדעא דתני דאין מאיימין על העדים על החדש שנראה בזמנו לעברו משום דמחזי כשקרא וכדאית' בפרקין קמא. הכא אע"ג דאיפרסמא מילתא מעברינן ליה ולמחזי כשיקרא לא חיישינן שהכל יודעין שמפני שלא היה שהות לב"ד לומר מקודש הוא שמעברין אותו ובכי האי גונא לא מיחזי להו כשיקרא:

חק אימת הוי בגמר דין וקרי ליה משפט. הקשה הרשב"א ז"ל טעמא דגמר דהכא הוי כתחיל' דין דעלמא ולא אפשר בלילה הוא דלא מקדשין בלילה הא לאו הכי מקדשינן ליה למפרע אעפ"י שעבר יומו וא"כ אכתי אמאי מעברינן ליה לקדשוה למחר דהוי התחלת דין וגמר דין ביום. ותירץ דבשלמא אי הוי אפשר לקדושי בלילה ניחא דהא לא אפסקיה זמן שאינו ראוי לקדש בה הא ודאי מכיון דאפסקיה זמן שאינו ראוי אין ראוי לקדשו לאחר זמן אלו דבריו ז"ל. ולא ניחא לי בהאי פירוקא. אבל לדידי לא קשיא מידי משום דאם איתא דדיינינן לקדוש החדש כדיני ממונות דדנין ביום וגומרין בלילה אלמא כולה מילתא בתר תחילת דין שדנין לה דאי לא כיון דיום בעינן היאך גומרין בלילה אלא ודאי היינו טעמא דכיון דהוי תחילתו ביום גמרו נמי בתר תחילתו שדינן ליה וכאלו נגמר ביום דמי וכיון שכן בדין הוא דנקדשיה למפרע אבל כי מסקינן דגמר נמי בעינן ביום אלמא לא שדינן ליה בתר תחילתו אלא אחר שעה שנגמ' בו וכיון שכן היאך נקדש אותו למפרע כנ"ל:

אמאי לא תהא שמיעה גדולה מראיה. פירש"י ז"ל דהא גבי עדות החדש לא כתיב עדות אלא כזה ראה וקדש. נראה מדבריו דלגבי דיני ממונו' ודיני נפשות דכתיב בהו עדות לא אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה אלא בעי' עדות ממש או הודאת בעל דין דהוי כקבלת עדות כי היכי דאמרינן בפ' יש נוחלין ג' שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין. ולא נהיר' דהא בפרק החובל מוקמינן הא דתניא סנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש מקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשו דיינים דאלמא אין יכולין לדון עפ"י ראייתן בלילה דוקא הא לאו הכי כולן נעשין דיינין ודנין על פי ראיתן דאמרי' לא תהא שמיעה גדולה מראי' אלמא אפילו בדני נפשות לר' טרפון דבדיני ממונות בין לר' טרפון בין לר' עקיבא אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה אלא ודאי כי אמרי' הכא לא תהא שמיעה גדולה מראי' לאו בעדות החדש אמרי' לה:

אמר ר' זירא כגון שראוהו בלילה. פי' וכיון וההיא שעתא אין יכולים לדון הוו להו עדים וכשיקדשו את החדש למחר עפ"י ראייתן הוה ליה כאלו מעידין לעצמן ואין עד נעשה דיין. וטעמא דאין עד נעשה דיין פי' רבינו שמואל ז"ל בפ' יש נוחלין גבי ההיא דשלשה שנכנסו לבקר את החולה דגזרת הכתוב היא דכתי' ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' ובעדים הכתוב מדבר אלמא צריכין שיהו אחרים מעידי' לפני ב"ד וכן השיב רב צמח ז"ל בתשובה. ואחרים פרשו משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה ולא גרע ממי שעדים קרובים לדיינין שהן פסולין כדגרסינן בירושלמי שאם הוזמו מפיהם אינם נהרגין וכ"ש לעדות עצמן. ועוד כתבו בתוס' דאפילו תימא דקרובי הדיין כשרין לא דמו דעדות שאתה יכולה להזימה לפני ב"ד אחר הוא אבל הכא אי עד נעשה דיין אי אתה יכול להזימה אפילו בב"ד אחר שהרי לא נתקבל עדותן בב"ד כשר שהרי הם עצמם היו הדיינים ומאחר שהוזמו איגלאי מילתא למפרע דפסולין הם ואפי' למאן דאמר בעד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל מאותו דבר עצמו מסתמא הוא נפסל למפרע. ואחרים כתבו דנפק' לן מההיא דאמר רב יהודא התם בפ' יש נוחלין והי' ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה משום דכיון דראה בלילה הו"ל עד וש"מ דאין עד נעשה דיין:

עד דאיכא אהרן בהדך ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחר. והך סוגיא אתיא כרב אחא דאמר בשמעתא קמייתא דסנהדרין דבר תורה חד נמי כשר דכתיב בצדק תשפוט את עמיתך מדאיצטריך הכא עד דאיכא אהרן בהדך דלמאן דבעי שלשה מומחין מדאוריית' וכדי שלא תנעול בפני לווין הכשירו שלשה הדיוטות גבי עדות החדש לא מצינן לאכשורי. וכי תימא א"כ תקשי מתניתין לר' אבהו דאמר התם בפ"ק דסנהדרין דשנים שדנו אין דיניהם דין ואלו אנן קיימ"ל כר' אבהו. י"ל דנהי דודאי סוגיין כרב אחא רהטא ודלא כר' אבהו ואפ"ה ר' אבהו מצי לפרוקא למתני' דכיון דתנן היתר נדרים בשלשה ואם היה מומחה לרבים אפי' ביחיד סד"א תהוי קדוש החדש כהפרת נדרים קמ"ל דכתיב החדש הזה לכם וכדתניא בפ' יש נוחלין מועדי ה' נאמרו הפר' נדרים לא נאמרה. וברייתא נמי דקתני ואם הי' מומח' לרבים דן אפי' יחידי לא קשיא לר' אבהו דאיהו מוקי לה לבתר תקנתא ומשום נעילת דלת ובסוגיין דהכא לא דייקא למנקט אליבא דהלכתא אלא במאי דמחזי טפי לפשיטותא דמילתא:

דף כו.

דרחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה. וא"ת והא במכות בפ' ואלו הן הגולין נפקא לן מקרא אחרינא דאמרינן התם תניא ר' עקיבא אומר מניין לסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בב"ד אחר ת"ל עד עמדו לפני העדה למשפט עד שיעמוד בב"ד אחר. י"ל דעיקר דרשה מההוא קרא נפקא וקרא דהכא אצטריך דלא תילוף מניה שאר דינין להצריך ב"ד אחר דשאני הכא משום דכתי' והצילו העדה:

כל השופרות כשרין חוץ משל פרה מפני שהוא קרן כתבו בתוס' דהא דלא מפיק נמי של ראם מפני שהוא קרן משום דלא אצטרך למעוטי אלא אותן שהן חלולין אבל אותן שאינם חלולין כגון של ראם ושל צבי לא אצטריך ליה למעוטי דפשיטא דלא מיקרו שופר אלא אותן שהן חלולין מלשון שפופרת. ותדע לך דהא קדחו בזכרותו נמי אי לאו דמין במינו אינו חוצץ הוה פסלי' לי' וזכרותו נמי ודאי אי אפקיה לבר וקדחו ותקע בו לא יצא דלאו שופר הוא:

חדא ועוד קאמר. פי' משום דמיתחזי להו דטעמא דרבנן דמתני' לאו מעליא הוא דכיון דאשכחן כלהו דאקרו קרן ואקרו שופר ש"מ היינו קרן היינו שופר משום הכי מוספי ואמרי חדא ועוד קאמר:

ולא שנים ושלשה שופרות. ולא דמי להמניח שופ' שופר דאמרי' לקמן דאם קול פנימי שמע יצא משום דהכא אין הגלדין זה על גב זה אלא זה אחר זה והקול יוצא דרך כולן:

היו קורין לנדה גלמודה מהני לפרושי כי עדת חנף גלמוד דאמרי' בפ' ואלו נאמרין בכל לשון כל עדה שיש בה חנופה מאוסה כנדה שנא' כי עדת חנף גלמוד:

דף כו:

מאי חלגלוגות נפקא מינה לפרושי מאי דאמרי' בפ"ק דיומא דכהן גדול אין מאכילין אותו דברים המביאין לידי טומאה כגון חלגלוגות.

שופר של ראש השנה של יובל פשוט. פירש"י ז"ל דיובל היינו חיה שנקראת בוקשטיאן. ושל זכרים היינו של איל כדמתרגמינן איל דיכרא ואי נמי יובל דאקרי דיכרא כדאמרי' לעיל בגמרא ומנלן דהאי יובלא לישנא דדיכרא הוא. אבל הרב בעל הארוך ז"ל פי' דיעל היינו כשבה נקבה. ומשמע לי שהזקיקו לומ' כן מדתנן בסיפא ובתענית בשל זכרים כפופים מכלל דריש' דתנן יעל היינו כשבה נקבה. ונראין דברי רש"י ז"ל כמתרגמינן ואקו ודישון ויעלא ורימא. וכתיב הרים הגבוהים ליעלים. אלמא יעל מין חיה הוא ועוד מדאמרי' בירושלמי עליה דר' יהודא דאמר בר"ה תוקעין בשל זכרים וביובל בשל יעלים דהיינו טעמא משום דתקנו את המצוי למצוי כלומ' זכרים שמצויין לר"ה שהוא מצוי ושאינו מצוי דהיינו יעל ליובל שאינו מצוי. ואם איתא דיובל כשבה נקבה היא הרי הוא מצוי. ומיהו יעל פשוט וזכרים כפופים לאו דוקא דת"ק ור' יהודא לא פליגו אלא אי כל דאכיף אינש עדיף או כל מה דפשיט אינש טפי עדיף ולרבנן דאית להו דכמה דפשיט אינש טפי עדיף מה לי יעל פשוט מה לי שאר חיות שקרניהן פשוטים וכן נמי לר' יהודא דס"ל דכמה דאכיף אינש טפי עדי' מה לי זכרים כפופים דהיינו אילים ומה לי שאר בהמות שקרניהן כפופים אלא ודאי לת"ק יעל לאו דוקא ולר' יהודא נמי בשל זכרים נמי לאו דוקא אלא הוא הדין בכל שאר קרני הבהמות הכפופין וכל חד וחד אורחא דמלתא נקט. ואיפסקא הלכתא בגמרא בר"ה כר' יהודא וכדאמרינן א"ר לוי שופר של ר"ה ושל יוה"כ בכפופים. מיהו איכא לעיוני אי בעינן כפופין לעכובין או למצוה בלחוד שיש מי שאומר דכי היכי דת"ק דמתני' דלעיל ור' יוסי פליגי לעכובא דת"ק ס"ל דכל השופרות כשרין חוץ משל פרה כלו' דשל פרה אפילו בדיעבד פסול הכי נמי פליגי בהך מתני' ת"ק ור' יהודא דת"ק ס"ל דשופר של ראש השנה דוקא פשוט אבל כפופין אפילו בדיעבד פסילי ור' יהודא ס"ל דכפופין דוקא אבל פשוטין אפי' דיעבד פסילי ולפי"ז כיון דאיפסקא הלכתא כר' יהודא נקיטי' דמצות ר"ה בכפופין אבל בפשוטין לא יצא: וזהו דעת הר"מ במז"ל והוא מוסיף עוד לומר שלא כל הכפופים הוכשרו אלא של זכרים בלבד דהיינו אילים כפשטי' שכן כתב בפ"א מהלכות שופר ושופר שתוקעין בו בין בר"ה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף וכל השופרו' פסולין חוץ מקרן הכבש ע"כ. ודבריו תמוהין חדא דהא כתיבנא לעיל דלר' יהודא זכרים כפופים לאו דוק' דהוא הדין לשאר הכפופים. ועוד דבכפופין נמי משמע דלאו לעכב קאמר אלא למצוה דאי לעכב פליגי היכי מסתים ר' מתני' ותני של שופר של ר"ה של יעל פשוט דמשמע דר' יוסי ות"ק דידיה מודו הו"ל למתניה בלישנ' דפלוגת' ולמימר ואחרים אומרים שופר של ר"ה של יעל פשוט. ועוד דעכובא מנא לן הא בקרא לא כתיב ביה פשוט ולא כפוף אלא תעבירו שופר הוא דכתיב וכלהו אקרו שופר ור' יהודא נמי היכי אמר דשל ר"ה לא מכשרינן ביובל ושל יובל לא מכשרינן בר"ה והא שופר בר"ה מיובל גמרינן ליה. אלא ודאי הא פלוגתא לא שייכא כלל בפלוגתייהו דת"ק ור' יוסי דאינהו פליגי לעכב אבל הני תנאי למצוה הוא דפליגי דת"ק סבר דשופר של ר"ה למצו' של יעל פשוט דכמה דפשיט אינש טפי עדיף ובתעניות בשל זכרים כפופים למיעבד הכירא בין תעניות לר"ה. ור' יהודא סבר דשל ר"ה מצוה בכפופין משום דכל מה דכאיף אינש טפי עדיף ושל יובלות כיון דלחירות קא אתי בשל יעלים דכל כמה דפשיט טפי עדיף ותדע לך דלמצוה קא אמרינן מדא"ר לוי בגמ' מצות שופר של ר"ה ושל יוה"כ בכפופים אלמא כולה מלתא למצוה קא אמרי' ולא לעכובא:

הלכך כיון דקיימ"ל כר' יהודא נקיטי' דשופר של ר"ה מצותו בכפופין. ונמצינו למדין שלשה דינין בשופר דדיעבד כל השופרות כשרין חוץ משל פרה דאפי' דיעבד פסול וא"צ לומר אותן קרנים שכולן זכרות שהן פסולין דלאו שופר מיקרו אלא קרן. ולמצוה בעינן כפופין והיינו דתנן בראש השנה תוקעין בשל זכרים. ומיהו כל הכפופין כשרין וכמו שכתבנו למעלה. אבל למצוה מן המובחר בעי' של איל וכדאמר ר' אבהו לעיל למה תוקעין בשופר של איל וכמו שכתבתי שם בס"ד. וליכא למימר דשל זכרים דקאמר ר' יהודא היינו של איל בלבד משום עקידת יצחק בן אברהם דאי הכי כי קאמרי' בגמרא מר סבר דהיינו ר' יהודא כל דכאיף אינש טפי עדיף טפי הוה לן למימר דר' יהודא סבר דשל איל טפי עדיף משום עקידת יצחק בן אברהם אלא ודאי כדאמרן:

ומיהו אע"ג דמסקי' דכל השופרות כשרין חוץ משל פרה אפשר דדוקא בטהורין אבל בטמאין לא דהא אמרינן בפרק במה מדליקין לא הוכשרו למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה בלבד ושופר מלאכת שמים היא דהא אמרי' לעיל דכיון דלזכרון קא אתי כלפני' דמי. ומיהו לאו ראיה גמורה היא דהתם בפ' במה מדליקין משמע דמשכן גופיה לא גמרי מההיא דלא הוכשרו למלאכ' שמים דהא אמרי' בההיא שמעתא מאי הוי עלה דתחש וכדאיתא התם ולפיכך הדבר צריך עיון:

משני צדדין דשלשה המהלכין בדרך גדול באמצע כדאיתא בפ' אמר להם הממונה:

וביובל בשל יעלים. משום כיון דלחירות תקעינן כל כמה דפשיט טפי עדיף. ואע"ג דגמרי' ג"כ ר"ה מיובל ס"ל לר' יהודא דהני מילי בדאורייתא: אבל הני מילי דלמצוה בעלמא נינהו ליכא למידק בהו ג"ש אלא כל חד וחד כי היכי דמיחזי דמעלו טפי ובתעניות דשתיק מניה ר' יהודה נ"ל דמודה בהו לת"ק דבשל זכרים כפופים משום דר' יהודא הא ס"ל דכמה דאכיף אינש טפי עדיף וכיון שכן בתעניות נמי כפופין עדיפי טפי מאי אמרת למיעבד הכירא בתעניות ליתא דבשלמא לת"ק דאמר שוה יובל לר"ה שפיר איכא למיעבד היכרא בתעניות אבל לר' יהודא דאמר בר"ה בשל זכרי' וביובל בשל יעלים בהי מינייהו דעבדת בתעניות הא דמי או לר"ה או ליובל הלכך לר' יהודא כיון דלא מצי למיעבד היכרא בתעניות שביק להו אדינייהו בכפופין דהא איהו ס"ל דכמה דאכיף אינש טפי עדיף. ות"ק דאמר שוה היובל לר"ה איכא למימר דלאו משום ג"ש קאמר דהני מילי דלמצוה בעלמא נינהו ליכא למידק בהו ג"ש וכמו שפירשתי לר' יהודא אלא היינו טעמא משום דס"ל לת"ק דבר"ה כמה דפשיט אינש טפי עדיף כ"ש ביובל דכמה דפשיט אינש טפי עדיף. ומיהו לא משמע לי הכא דאם כן ר' לוי דאמר בגמ' מצוה של ר"ה ושל יוה"כ בכפופין דאמר כמאן וכמו שאכתוב עליה בגמ' בס"ד. אלא ודאי טעמיה דת"ק משום ג"ש דס"ל דכיון דגמרינן ג"ש בכל מילי נמי אית לן לדמויינהו. ור' יהודה סבר דג"ש לא מהניא אלא בדאורייתא אבל במילי דמדרבנן נינהו לסימנא בעלמא לא:

אמר ר' לוי מצוה של ראש השנה ושל יוה"כ בכפופין וכו'. יש מי שהקשה ר' לוי דאמר כמאן. ולדידי לא קשיא דר' לוי ס"ל כר' יהודא בר"ה דכמה דאכיף אינש טפי עדיף ומשום הכי אמר דמצוה של ר"ה בכפופין דמסתבר ליה טעמיה דר' יהודה בהא וס"ל כרבנן דאמרי' דאפילו במידי דמדרבנן בעלמא ניהו ולמצוה מדמי' יובל לר"ה דמסתבר ליה טעמייהו דרבנן בהא ומשו"ה אמר דכיון דשל ר"ה בכפופין של יובל נמי בכפופין. וכי תימא כיון דודאי ביוה"כ דלחירות הוא כמה דפשיט טפי עדיף אדמקיש יוה"כ לר"ה לכפופים אדרבא ליקש ר"ה ליוה"כ לפשוטין דהכי מעלי טפי דהא שופר בר"ה מיובל הוא דגמרינן ליה איכא למימר דלהא מלתא דמו יובל לר"ה עדיף משום דתדיר. ועוד דטפי מעלי סמנא דמיכף ר"ה כדי שיכוף אדם לבו מסימנא דמיפשט ביובל דחירות ממילא אתא הלכך מיגמר יוה"כ מר"ה עדיף טפי דיוה"כ נמי למנין תרועות מר"ה גמר כדאמרי' בפ' בתרא דמכילתין מנין ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה. ודקאמר ר' לוי דשל שאר ימות השנ' בפשוטין בין כר' יהודא בין כרבנן אתיא דתרווייהו ס"ל דאי אפשר למעבד היכרא בתעניות עבדינן דרבנן דמשוו יובל ור"ה לפשוטין הא עבדי היכרא בתעניות בפשוטין כר' יהודא דלא עביד היכרא בתעניות היינו משום דלא אפש' ליה וכמו שכתבתי במשנתינו ומשו"ה ר' לוי דמשוה יום הכפורים לר"ה בכפופין עביד היכרא בשאר ימות השנה ועביד בפשוטין כנ"ל:

לכך מאריך בשופר. נ"ל דלא מפרשינן שופר מאריך השתא כדמפרשי' ליה בסיפא דשמעתין דכיון דהשתא אתינן לה משום דשמע סוף תקיעה בלא תחיל' תקיעה יצא על כרחין כי תנן שופר מאריך היינו שהיה מאריך בסוף כל קול וקול מקולות הסימן תקיעה ותרועה ותקיעה כשיעור דלא משמע ודאי דאפילו השתא הוה סבירא לן דמי שלא שמע מכל הסימן כלום אלא סוף פשוטה אחרונה שיצא ידי חובת כל הסימן אלא על כרחין כדאמרן. אבל במסקנא דמסקי' דתרי קלי הכי משתמ' וכי תנן שופר מאריך היינו לידע שמצות היום בשופר ודאי שלא היה מאריך אלא בסוף הסימן דלידע שמצות היום בשופר בהכי סגי:

דף כז.

וממילא שמע תחילת תקיע' בלא סוף תקיעה יצא. כתב רש"י ז"ל דמשום דבעא לאותובי אתרוויהו דייק הך דוק' ותמהני דהא בלאו האי טעמא נמי צריכה ליה האי דיוק' דאם איתא דמעלי טפי סוף תקיעה מתחילת התקיע' לא פריך מידי דדלמא היינו טעמא דאין בידו אלא אחד משו' דנהי דשמע סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה יצא שמע תחילת תקיעה בלא סוף תקיעה לא יצא ולפיכך איני מבין דבריו בזה. אלא א"כ הוא מפרש אין בידו אלא אחת כדברי המפרשים דהיינו תקיעה שתקע לפני התרועה אבל אותה תקיעה שניה לא עלתה לו לכלו' משו' דאיהו סבר לאפסוקי דתסלק ליה בתרתי ולית לה הפסק הלכך לא רישא אית לה סופה ולא סופה אית לה רישא והביא ראיה לדין זה מן הירושלמי דגרסי' התם תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ר' אבא בר זמינא בשם ר' זעירא אפילו אחת אין בידו למה רישא גבי סיפא מצטרף וסיפא גבי רישא מצטרף לא רישא אית לה סופה ולא סיפא אית לה רישא. והיינו נמי דקתני תקע בראשונה דאי לא למה ליה לאדכורי כלל הכא תקיעה ראשונה אלא ודאי לומר שאין בידו אלא אותה תקיעה שתקע בראשונה. והקשו על זה למאן דאמ' מצות אין צריכות כוונה למה לא תעלה לו אותה תקיע'. משום אחת מיהת דהיינו שתעלה לפשוטה שלאחר הסימן דאטו מי גרע מן התוקע לשיר דיצא. ולמאן דאמר נמי מצות צריכות כוונה בדין הוא דיצא דהכא כונת מצוה איכא ועדיף טפי מתוקע לשיר. ועוד דאם איתא דלא עלתה לו אותה התקיעה לכלום אפילו אותה התקיעה הראשונה לא תעלה לו דהא איפסקא לה אותה התקיע' פסולה בין תרועה לתקיעה שיחזור ויתקע עכשיו כדמשמ' בפרקין דלקמן גבי דר' אבהו דחיישינן להפסק שבין תרועה לתקיעה ושבין תקיעה לתרועה כדאמרי' וקא אתו שברים ומפסקי בין תקיעה לתרועה וקא אתיא תרועה ומפסקי בין שברים לתקיעה ומיהו בהא איכא למימר דהתם לכתחילה קא אמרינן כלומר היכי אתקין ר' אבהו לכתחילה מלתא דאתי לאפסוקי בין שברים לתקיעה אי נמי בין תקיעה לשברים אבל פירכ' קמייתא מיהא קשיא. לפיכך פרשו דכי קתני אין בידו אלא אחת היינו תקיעה שלאחריה ולומר דלסוף הסימן עלתה לו ולא לתחילת סימן שני. וכי תימא א"כ למה ליה למתני תקע בראשונה ליתני האריך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת דבהכי סגי. תירץ הרמבמז"ל דלפי שאין שיעור לתקיעות למעלה שאלו האריך הרבה אין הדבר ניכר כשהו' מאריך שיכוין לשתי תקיעות אלא מחמת שהוא כפלים בשיעור תקיעה ראשונה ומשו"ה קתני תקע בראשונה שבתחילת הסימן והאריך בשניה כשתים בראשונה סד"א דכיון שהאריך בראשונה שבראשונות דלהוי כאלו הפסי' בנתי' ואיכא שתי תקיעות קמ"ל וכך נראין דברי הרמבמז"ל בפ"ג מהלכות שופר. והירושלמי שהביאו לראיה דחאו הרמבמז"ל וכתב דלא קאי אמתני' דתקע בראשונה אלא אהא דאמרינן התם גבי שופר מאריך וחצוצרות מקצרות א"ר יוסי הדא אמרת פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא. ועלה קאמר ר' אבא אפי' אחת אין בידו. והכי גרסי' התם הדא אמרה פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא והדא אמרה דאי תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ר' אבא בר זעירא בשם ר' מונא אפי' אחת אין בידו למה וכו' וכך פירשו זאת אומרת תקיעה שהתחיל לתקוע להתעסק ולא לשם מצוה ובא אחר ואמר לו איכון ותקע לי והשלים התקיעה לשם מצוה והאריך בה כשיעורה או שהתחיל לתקוע לשם מצוה ואח"כ נמלך להתעסק יצא והיידא אמרה דא תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים דתנין אין בידו אלא אחת ואעפ"י שאין בידו אלא אחת ונמצא שאריכותו אינו אלא כמתעסק אפי"ה עולה לו מקצתה לאחת. ואתא ר' בא לחלוק על ר' דוסא ולומר דלעולם תקיעה שהיתה מקצתה מן המתעסק אינה כלום כאלו היתה תחילתה מן המתעסק לא סופא אית לה רישא דכיון שראשה אינה כלום אף סיפא נמי אינה כלום ואלו היתה סיפא מן המתעסק כיון שסיפא אינה כלום אף סיפא נמי אינה כלום דלא רישא אית לה סיפא. ולא דמי למשך בשניה כשתים שאעפ"י שנתכוין באריכותו לשתים ולא עלו לו אחת מיהא עלתה לו דהתם היינו טעמא משום שתחילת התקיעה וסופה לשם תקיעות מצוה היו והלכך לשתים הוא דאינה עולה דאפסוקי תקיעתה מהדדי לא מפסיקינן משום אחת מיהא עולה דסופה ורישא תקיעות מצוה הן והא דקאמר אפילו אחת אין בידו דמשמע וא"צ לומר שתים לישנא בעלמא קאמר דפשיט' דלא תעל' לשתי' דר' יוסה נמי דאמר פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא ידי אחת קאמר אלא משום לתא דמתני' דמשך בשניה כשתים דקתני אין בידו אלא אחת קאמר הכא אפי' אחת אין בידו אלו דבריו ז"ל. ותמהני עליהן דע"כ ר' יוסא דאמר הדא אמרה פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא ומוכח לה ממתני' על כרחין ס"ל דבסוף תקיעה זו שהאריך בה כשתים לא יצא אי משום דס"ל מצות צריכות כוונה אי משום דס"ל דאפי' למאן דאמר אין צריכות כוונה והתוקע לשיר יצא בכי הא לא יצא משו' דהוה ליה כמתעסק דגרע מתוקע לשיר כדמוכח בפרקי' דלקמן וכך נראה לי בטעמו של דבר דנהי דאמרינן דמצות אין צריכות כונה והתוקע לשיר יצא דוקא תוקע לשיר שהוא חול ואין כוונתו בה כוונה של כלום ולפיכך אינה מעכבת מלחול מצוה באותה תקיעה אבל מי שמתכוין בתקיעתו למצוה אחת אינה עולה לה תקיעתו למצוה אחרת ומשום הכי תנן דהשומע מן המתעסק לא יצא ואפי' למאן דאית ליה מצות אין צריכות כוונה לפי ששמתעסק היה מכוין למצוה לחנך את התינוקת ולפיכך אין מצוה אחרת חלה עליה משא"כ בכוונת חול שאינה מעכבת מצוה דלאו בת מינה היא ודמיא האי מלתא למאי דאמרי' בריש זבחים דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה. ומשך בשניה כשתים נמי כיון דלתקיעה אחרת היה מכוין אעפ"י שלא עלתה לו אפי' הכי כוונתו מעכבת שאינו יוצא ידי תקיעה בסוף הסימן וכיון דעל כרחין ר' דוסא הכי ס"ל דגרע הא מתוקע לשיר אמאי נימא דר' בא בר זמינא יחלוק עליו בזה ונצטרך לדחוק לשון הירוש' ולהוציאו ממשמעותו לגמרי אלא ודאי משמ' דר' בא בר זמינא מודה דמקצת תקיעה שמשך בה כשתי' כמתעסק דמיא ומשו"ה קאמר דאפי' אחת אין בידו. ולפום גמרא דילן נמי אפשר דנקטי' הכי או אפש' שכיון שלא הזכירו כן נקטי' מתני' כפשטא דאחת מיהא יש בידו דנהי דאי מקצרה למתעסק דמיא איכא למיחש לטעמא דלא סופה אית לה רישא ולא רישא אית לה סופ' כיון דבגמ' מסקי' דשמע תחילת תקיעה בלא סופה וסופה בלא תחילתה יצא אפ"ה אפשר דלא דמי למתעסק דאלו מתעסק מתכוין לדבר מצוה ועשה מצוה ומשו' הכי אין מצות אחרת חלה בתקיעתו אבל האי מתכוין לעשות שתי מצות ולא עשה אלא מצוה אחת ולפיכך אין כונתו מעכבת אותה מצוה שהיא ראויה לחול ורישא אית לה סופה וסופה אית לה רישא:

ואמאי ליפוק בתחילת תקיעה מקמי דליערבוב קלא פי' דקים להו דאיכא שיעור תקיעה מקמי דלעירבב קלא:

מקום שיש חצוצרות אין שופר. פירש"י ז"ל כגון תעניות. והקשה הראב"ד ז"ל מדאמרי' בפ"ק דתענית במה מתריעין בשופרות. ותירץ דהכא בתקיעו' שבסוף כל ברכה וברכה מאותן שש ברכות שמוסיפין ומאי דאמרי' בפ"ק דתענית שמריעין בשופר היינו בשע' שמרבין בתפלה ובתחנונים והיינו דאיכא מאן דאמ' התם דאין מתריעין אלא בפה והכא תנן בהדיא בשל זכרים כפופים אבל הר"א הלוי ז"ל כתב שראה בתשוב' הגאונים שנהגו לתקוע בתענית בשופר. וה"נ מוכח בירושלמי דגרסי' התם בשמעתין דהכא קומי ר' יהושע תקעון בתעניתא כלו' בשופרא ר' יוסי בעא ויתקעון קומי בחצוצרתא כלו' אף בחצוצרתא ולא שמיע דתני חצוצרות במקדש ואין חצוצרות בגבולין ולפי זה הא דתניא מקום שיש חצוצרות אין שופר היינו בשעת מלחמה שתוקעין בחצוצרות כדכתיב והרעותם בחצוצרות אבל בתעניות בגבולין בשופרות מתריעין ולא בחצוצרות והיינו טעמא משום דכיון דאמר רחמנא דבשעת מלחמה מתריעין ילפי' מינה נמי לכל צרה וצרה שלא תבא על הציבור דמתריעין ומיהו כיון דחצוצרות בכנופיא דכלהו ישראל הו' דאשכחן להו כדכתיב והיו לך למקרא העדה ותענית דגבולין לאו כנופיא דכלהו ישראל נינהו מתריעין בשופר בר"ה ולא בחצוצרות וכך נהגו בכ"מ בתעניות בשופר:

כמאן מצלינן האידנא זה היום תחילת מעשיך. כמאן כר' אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם. וא"ת והיכי מצלינן לה והא קיימ"ל כר' יהושע דאמר בניסן נברא כדאמרינן בפרק קמא ולתקופה כר' יהושע. תירץ ר"ת ז"ל דסמכינן אדרב עינא דפריך משוה היובל לר"ה לתקיעה ולברכות והכי קאמר והא איכא זה היום תחלת מעשיך דלדבריך איתא בר"ה וליתא ביובל אלא ודאי לאו משום דזה היום תחילת מעשה בראשית קאמרינן אלא תחילת דין קאמר שהיום הוא תחילת דין על כל המעשי' הוא מילתא ביובל נמי איתא שהרי הוקש לר"ה. ולישנא בתרא נמי מוכח דלר' יהושע נמי מצלינן ליה מדאמרינן כמאן דלא כר' אליעזר דאי כר' אליעזר כיון דאמר בתשרי נברא העולם הא איכא זה היום תחלת מעשיך וכו' כלו' דבשלמא לר' יהושע משום דין אמרי' ליה אבל לר' אליעזר כיון דס"ל בתשרי נברא העולם משמעותיה דהאי לישנא נמי לבריאת עולם משמע וביובל ליתא וכתבו בתוספות דר"א הקליר יסד בטל של פסח כר' יהושע ובגשם של סוכות כר"א ואומר ר"ת ז"ל דאלו ואלו דברי אלקים חיים דאיכא למימר דבתשרי עלה במחשבה להבראות ולא נברא עד ניסן דדכותיה אמרי' בפ' עושין פסין גבי בריאת אדם וחוה:

שופר שנסדק ודבקו פסול. פירש"י דהו"ל כשני שופרות. ונראה מדבריו שהוא מפרש שנסדק משני צדדיו לגמרי ונחלק לשתי חתיכות. ולא נהיר דאי הכי היינו דבק שברי שופרות אלא נסדק היינו שהוא נסדק מצד אחד על פני כולו לארכה והיינו טעמ' משום דכיון שנסדק כולו אין שם שופר עליו אלא כחתיכ' שופר שתקנה ועשאה כעין שופר דמי. ומיהו לא מיפסל אלא בנסדק כלו אבל נסדק מקצתו ועדיין מקצתו קיים כשר והא דתניא בברייתא בגמ' נסדק לארכו פסול לרחבו אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר ואם לאו פסול לאו למימר' דמדמפליג בלרחבה ולא מפליג בלארכה דלארכה לעולם פסול בין נשתייר בין לא נשתייר דאדרבא דוק מינה לאידך גיסא דלרחבה הוא דכי לא נשתייר פסול אבל לארכה אפילו לא נשתייר כשר והיינו דתנן נסדק סתמא דלגמרי משמע. זו היא שיטת הרשב"א ז"ל. אבל הרב ר' יהונתן ז"ל כתב דנסדק לארכה אפילו בכל שהו פסול לפי שכשהוא תקע בו מתבקע אעפ"י שדבקו. ולפי שיטה זו אם הדקו הרבה בחוט או במשיחה כשר שהרי החוט מעמידו שלא יתבקע וכן דעת הראב"ד ז"ל בדרש' שלו. ולכלהו פירושו כי תנן ודבקו פסול כל שכן לא דבקו ודבקו לרבות' נקטיה לומר שעפ"י שדבקו בעצמו אפי"ה פסול דאין שם שופר עליו אלא כמו שחיבר חתיכה שופר ועשאה שופר דמי:

דף כז:

נקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול. ירושלמי ניקב וסתמו ר' בא בר זעירא בשם ר' זעירא והוא שסתמו הא לא סתמו כשר שכל הקולות כשרין בשופר:

ואם לאו כשר. פי' ואם לאו שאינו מעכב עכשיו את התקיעה אעפ"י שהיה הנקב מעכב מתחילתו כשר לפי שמה שסתמו בה בטל לגבי השופר אבל אם מעכב את התקיעה עכשיו אפילו סתמו במינו פסול דכיון שמעכב את התקיעה נמצא שאינו בטל לגבי השופ' והו"ל קול שופ' ודבר אחר אבל לא מצינן לפרושי דכל שמעכב את התקיעה קודם שנסתם פסול אעפ"י שאחר' שנסתם אינו מעכב את התקיעה דהא בפלוגתייהו דרבנן ור' נתן בגמרא אמרינן בלישנא בתרא דר' יוחנן דכי אמרינן שלא במינו פסול דוקא בשנפחת רובו אבל נשתייר רובו בין לרבנן בין לר' נתן בין במינו בין בשלא' במינו כשר דבהא פליגי. ובודאי נקב גדול כל כך אי אפשר שלא היה מעכב את התקיעה מתחילה קודם שנסתם ואי הכי מתני' אמאן תרמיה אלא ודאי אעפ"י שמתחילתו היה מעכב כיון שעכשיו אינו מעכב כלומר שהסתימה מהודקת יפה הרי זה כשר לפי שהוא בטל לגבי השופר וכך הם דברי הרמבמז"ל בפ"א מהלכות שופר:

נתן שופר בתוך שופר אם קול פנימי שמע יצאו. פי' קול פנימי לבדו ומיירי כגון שהו' עודף על החיצון שאין כאן אלא קול פנימי אבל אם קול חיצון נמי שמע לא יצא דהו"ל קול שני שופרות

לא תימא דהפכיה ככיתונתא. פי' לא' תימא דכי מיפסל דוקא היכא דהפכיה ככיתונתא אבל הא' לאו הכי לא מיפסל דליתא אלא אפילו הרחיב את הקצר וכ"ש דהפכיה ככיתונתא דמפסיל והכי איתא בירושלמי גרדו והעמידו על גלדו כשר לא אמרו אלא גרדו אבל הפכו פסול זה בטל חללו וזה לא בטל חללו:

אלא שהרחיב את הקצר וקצר את הרחב. בירושלמי משמע אפילו לא הרחיב את הקצר וקצר את הרחב אלא שתקע בצד הרחב לא יצא וקא יהיב סימנא מן המצר קראתי יה:

ר' נתן אומר במינו כשר שלא במינו פסול. משמע ודאי דכי קא מכשר ר' נתן במינו דוקא בשאינו מעכב את התקיעה דהא מדשקיל וטרי ר' יוחנן אליביה משמע דכותיה ס"ל דכי האי גונא דייקינן במס' שבת ואם איתא דר' נתן מכשיר במינו אפילו בשמעכב את התקיעה היכי מצי סבר לה כותיה דהא ר' יוחנן הוא דאמר הלכה כסתם משנה ותנן אם מעכב את התקיעה פסול וסתמא קאמר אפילו היכא דסתמו במינו אלא ודאי כדאמרן:

אמר ר' יוחנן והוא שנשתייר' רובה. הלכך להאי לישנא ניקב וסתמו לא מתכשרי אלא היכי דאיכא תלת' למעליותא נשתייר רובו וסתמו במינו ואינו מעכב את התקיעה. אבל ללישנא בתרא דר' יוחנן בתרי למעליותא סגי סתמו במינו ואינו מעכב את התקיע' אף על פי שנפחת רובו אי נמי נשתייר רובו ואינו מעכב את התקיעה ואעפ"י שסתמו שלא במינו. ומיהו לעולם בעי' שלא יהא מעכב את התקיעה דמתני' מילתא פסיקתא' קא תני דאם מעכב את התקיעה פסול ואלו הוי מתכש' בשום גוונא הוה תני לה:

ולענין הלכה בעל הלכות ורב חננאל והרב אלפסי ז"ל פסקו כלישנ' קמא דר' יוחנן ולחומרא וכן דעת הרמבמז"ל בפ"א מהלכות שופר וכן נהגו לעולם בשל תורה להחמיר באיסורי כגון גיטין וקדושין ובשאר האיסורין ואעפ"י שהוא לישנא קמא. אלא שבדיני ממונו' ובשל סופרים פסקו כלישנ' בתרא וכן פוסקין בכל מקו' רבותינו הצרפתים בשל תורה כלישנא דמחמיר בתרי לישנא כתרין תנאי או תרין אמוראי דפליגי דבשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל. אבל ה"ר יצחק בן גיאת ז"ל פסק אף הכא כלישנ' בתרא ולקול':

אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר. פי' דוק' שנשתיי' שיעור תקיעה לצד הפה הו' דמכשרינן משום דחזינן לכל שלמעלה ממנו כאלו ניטל משם וכך נראין דברי הר"ם במז"ל בפ"א מהלכות שופר אבל הרב בעל העיטור ז"ל הכשיר אפילו לא נשתייר לצד הפה:.

כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן פי' דהיינו טפח כדגרסי' בפ' המפלת תני אושיעא זעירא דמן חבריא חמשה שיעורן טפח שליא ושופר כו' שליא הא דאמרן שופר דתניא כמה שיעור תקיעה כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן. וכי תימא לימא טפח בהדיא י"ל דטעמא אתא לאשמועינן דמשום הכי הוי שיעוריה טפח כדי שיאחזנו בידו וירא' לכאן ולכאן דשיעור' דטפח ארבע בגודל ושית בקטנייאתא כדאיתא במנחות וכשהו' אוחז אותו בד' אצבעות בינונים מה שנראה ממנו לכאן ולכאן משלים השיעור ולא כדי שיאחזנו התוקע קאי דא"כ הכל כפי מה שהו' אדם ואגרופו של בן בטיח ישנו כראש גדול שבכל אדם אלא כדי שיאחזנו אדם בינוני קתני והיינו טפח:

מתני' היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבהכ"נ ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא הקשו בתוס' מדאמרי' בעירובין פ"ה כל גגות צבור בקטנה ושליח צבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן. ותירצו דשאני התם דליכא עשרה עם שליח צבור. והקשו עוד מדאמרי' בפ' כיצד צולין מן האגף ולחוץ כלחוץ ואמר רב וכן לתפלה ור' יהושע בן לוי אומר אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמי' ובהאי פלוגתא במאי עסקי' אי לענין צירוף וכההי' דפ' כל הגגות תקשי לר' יהושע בן לוי ואנן קיימ"ל כוותיה כדמוכח בסוטה בפ' ואלו הן נאמרין דמייתי מינה ראי' לברכת כהנים דאין מחיצה מפסקת ואי איירי לענין לצאת וכדמתני' דהכא תיקשי מתני' לרב שתירצו דההיא דפ' כיצד צולין מיירי לענין לענות דבר שבקדוש' עם הצבור דלרב מפסקת ואינו עונה עמהם משום דכל דבר שבקדושה אין פחות מעשרה והרי הוא כעומד לבדו בחוץ ולר' יהושע בן לוי אין מחיצה מפסקת והרי הוא כאלו עומד בתוך העשרה שבפנים ועונה עמהם וקיימ"ל כר' יהושע בן לוי. וקשה להו דהא קול מגלה תנן ומגלה בעינן בעשרה בזמנה בין שלא בזמנה ואפי' לרב דאמר בזמנה ביחיד מ"מ הא אמרינן התם דחש לה רב להא דרב אסי דאמר בעשרה. ולא קושיא היא דהא דבעינן עשרה למגלה היינו משום פרסומי ניסא ובמקום קריאת' הוא דבעי פרסומי ניסא בעשרה והא איכא ואע"ג דהאי שמע לה במקום דליכא עשרה קריאתה מיהא בעשרה היא וממקום דאיכא פרסומא ניסא שמע לה ומשו' הכי יצא:

ואם לאו לא יצא. ירוש' א"ר יוסי בר חנינא לא אמרו אלא בעובר אבל בעומד חזקה כיון:

אמר רב הונא לא שנו אלא לאותן העומדים על שפת הבור וכו' מסתברא דכי היכי דמפלגינן בבור ה"נ מפלגינן בפיטם דאותן העומדין בתוך הפיטם יצאו והרמבמז"ל כתב ב"פא מהלכות שופר חילק בבור ודות ובפיטם לא חילק אפש' שדעתו מפני שהפיטם גדולה אפי' אותן העומדין בתוכה אם קול הברה שמעו לא יצאו וכתב רבינו האי גאון ז"ל דברים הללו היו צריכין להם בימי השמד ובמלכיות שהיו מתיראין מהם מלתקוע בגלוי:

דף כח.

שלמים דלאו בני מעילה נינהו איסורא הוא דרכיב עלייהו. פי' והוי לה מצוה הבאה בעבירה. ומכאן נראה לי דשופר שגזלו מחבירו ותקע בו לא יצא כי היכי דאמרי' בלולב משום מצוה הבאה בעבירה ולא מפלגינן בהו משום דבלולב בגופו הוא יוצא ובשופר בקולו הוא יוצא דאי הכי נהי דסבירא לן השתא מצות לאו ליהנות ניתנו אמאי לא יצא אבל בירושלמי במס' סוכה הכשירו ובעינן התם מה בין שופר ללולב ופריך תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקול ואין בקול דין גזל. ולא נראה לי כן לפי גמרתינו וכן דעת הרא"ה ז"ל שאפילו בשופר לא יצא. והרמב"ם ז"ל סמך על הירוש' בפ"א מהלכות שופר:

לאימת קא מעיל לבתר דתקע. קשיא לי והיכי מעיל והא בפ' כל שעה אמרי' קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה. ואפשר דקול מצוה כי סבירא לן מצות ליהנות ניתנו חמיר טפי דהנאה מעליתה אית ביה ומשום הכי מעל. ולפי זה אפשר לומר דאמסקנא דפום גמרא דילן סברינן דאין בקול דין גזל וליכא משום מצוה הבאה בעבירה כדברי הירושלמי דמעקר' כי אמרי' אם תקע לא יצא היינו משום דמאי דסבירא לן מצות ליהנות נתנו ההוא קול חשיב טפי ואית ביה משום מצוה הבאה בעבירה:

כפאוהו ואכל מצה יצא כלומר שאם כפאוהו פרסיי' ואכל מצה בליל פסח שלא לכונת מצה יוצא ידי חובתו וכ' הרא"ה ז"ל דדוקא כי האי גוונא יצא שיודע הוא שעכשיו פסח וזו מצה אלא שאינו מתכוין לצאת אבל קסבר חול הוא ואכל מצה או קסבר לאכול בשר ואכל מצה ודאי לא יצא דאם איתא למה לי למנקט כפאוהו פרסיים לנקוט חד מהני גוונא אלא ודאי כדאמרן וגרסינן עלה אמר רבה זאת אומרת התוקע לשיר יצא פשיטא היינו הך מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל כלומר דכיון שנהנה באכילתו לא מיקרי מתעסק דהא אפילו לענין חטאת אמרינן המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכבר נהנה אבל הכא כלומר בתוקע לשיר אימא מתעסק בעלמא הוא קמ"ל ואקשי ליה אביי לרבא אלא מעתה כיון דמצות אין צריכות כונה הישן בשמיני בסוכ' ילקה משום בל תוסיף ואסקה רבא לשמעתה הכי אלא אימא לצאת לא בעי כונה לעבור כלומר על בל תוסיף בזמנו לא בעי כונה שלא בזמנו בעי כונה ומשו"ה הישן בשמיני בסוכה לא לקי דשלא בזמנו הוא ובתר הכי גרסי' א"ל ר' זירא לשמעי' איכוין ותקע לי ואוקימנא בגמרא דר' זירא כר' יוסי דאמר דדוקא בשליח צבור דדעתיה אכולי עלמא אמרינן דמסתמא איכא כונת משמיע אבל באינש אחרינא בעינן עד שיתכוין שומע ומשמיע כך היא הצעה של שמועה בגמרא:

והרב אלפסי ז"ל כתב הא דר' זירא ושבקה לדרבא דאסקא לשמעתא ואמר דלצאת לא בעי כונה ויש סבורין לומר דלא פליגי דר' זירא אדרבא דלא אמר ר' זירא איכוין ותקע לי למצוה אלא שצריך כונה לשמוע ולהשמיע לשם תקיעת שופר כל דהו אפילו שלא לשם מצו' ולעולם כונת מצוה לא בעינן אבל בעינן כונה לשמוע ולהשמיע ויש שדנין כן מלשון הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו והר"ז הלוי ז"ל הקשה דודאי מדאוקימנא להא דר' זירא כר' יוסי דאמר דביחיד לא יצא עד. שיתכוין שומע ומשמיע משמע דר' זירא בעי כונת מצוה כר' יוסי דהא בפרק ערבי פסחים משמע דר' יוסי מצות צריכות כונה ס"ל ופליגי רבנן עליה הלכך ליתא לא לדר' יוסי ולא לדר' זירא ואף רבינו שלמה ז"ל כן פי' איכוין ותקע לי להוציאני ידי חובתי משמע דס"ל לרב ז"ל דר' זירא פליג אדרבא:

לפיכך כתב הרמב"ן בס' המלחמות דאין ה"ג דר' זירא סבר מצות צריכות כונה גמורה כלומר לצאת וכותיה נקטינן וכי תימא אמאי והא רבא דבתרא הוא ס"ל לצאת לא בעי כונה איכא למימר דאפשר דרבא לאו אליבא דנפשיה הוא דקאמר הכי אלא לפרוקי' פירכא דאביי דאמר אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה וקא משני דלא קשיא דאי נמי אמרינן מצות אין צריכות כונה הני מילי לצאת אי נמי לעבור בזמנו אבל שלא בזמנו לעבור בעי כונה ואכתי רבא אליבא דנפשיה אפשר דס"ל דמצות צריכות כונה ורבה נמי אע"ג דאמר זאת אומרת התוקע לשיר יצא דילמא זאת אומרת קאמר וליה לא הריא"ף. וא"ת מאי אשמועינן דלמאן דלא בעי כונה באכילת מצה בתקיעת שופר נמי לא בעי ולא גרסי' כדכתיב במקצת נוסחי אלמא קסבר רבה מצות אין צריכו' כונה וכיון דמימרינהו דרבה ורבא לא מכריעי לדידהו מאי סבירא להו מנקט לחומרא דר' זירא טפי עדיף דס"ל דמצות צריכות כונה לצאת. וכן פסק הרמבמז"ל בפ"ב מהלכות שופר דצריך שיתכוין משמיע להוציא ושומע לצאת הא לאו הכי לא יצא. אלא שבפ' ו' מהלכות מצה פסק דכפאוהו ואכל מצה יצא. ולא פליגי דידיה אדידי' דס"ל דתקיעת שופר כיון דחזינן דר' זירא אמר ליה לשמעי' איכוין ותקע לי נקיטיה דצריך כוונה אבל בכפאוהו ואכל מצה כיון דלא חזינן בגמ' מאן דפליג עלה בהדיא לא דחי' לה דאע"ג דבתקיעת שופר לא יצא הכא יצא שכן נהנה כדאמרי' בעלמ' המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה ובגמ' נמי עבדינן צריכותא ממצה לשופ' הלכך אע"ג דשופר מדחי דקיימ"ל דצריך כונה בכפאוהו ואכל מצה נקטינן דיצא:

אבל דעת הרבה מהגאונים דקיימ"ל מצות אין צריכו' כונה וכן דעת הרשב"א ז"ל. ומ"מ כתב רבינו שמואל ז"ל דאע"ג דאמרי' אין צריכות כוונה הני מילי בסתם אבל במתכוין שלא לצאת אינו יוצא דאי לא תימא הכי תקשי לך הא דאיבעיא לן בפ"ק דברכות היכא דנקיט כסא דשיכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא פתח בדחמרא ופירש"י ז"ל אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא מאי בתר פתיחה אזלי' או בתר חתימה ולא איפשיטא ואמאי לא איפשטא ניפשוט דיצא דמצות אין צריכות כונה אלא ש"מ דאע"ג דמצות אין צריכות כונה במתכוין שלא לצאת לא יצא והתם הרי נתכוין שלא לצאת בשכר אלא ביין. וזה סיוע לדברי במה שכתבתי למעלה בההיא דתקע בראשונ' ומשך בשניה כשתים. ולפי"ז כתב הרב ז"ל שזה הוא שנהגו להבדיל בבית אעפ"י ששמעו כל בני הבית הבדל' בביהכ"נ לפי שנתכונו שלא לצאת שם. ואני אומר דאי בעי מיהא כונת משמיע להשמיע מטעמא אחרינא מצי למעבד הכי משום דהא איצטרכינן למימר בהיה עובר אחורי בית הכנסת דבשליח צבור עסקינן דדעתיה אכולי עלמא ובודאי שאין דעתו להשמיע אלא מי שרוצה לשמוע אבל להשמיעם כדי להוציאם בעל כרחם לא נתכוין שהרי אינו אלא שלוחם:

דף כט.

דתנן הכהנים והלוים מקדשין לעולם וגואלין לעולם כך היה עיקר הגירסא ומגואלין לעולם מוכח דליתנהו במצות יובל כישראל לפי שהמקדיש שדה אחוזה ומכרה גיזבר כשהיא יוצאה מיד הלוקח ביובל מתחלקת לכהנים ביובל. ונוסחי דגרסי' מוכרין לעולם וגואלין לעולם משתבשי ואע"פ דמתני' הוא נמי בערכין הכי פירושא שאע"פ שישראל המוכר שדה אחוזה אינו רשאי לגאול בפחות משתי שנים כדכתיב במספר שני תבואות ימכר לך אפ"ה הלוים גואלים מיד ואינו שייך יובל בהך גוונא דנוכח מיהא דבמצות יובל ליתנהו אלא ודאי מקדשין לעולם וגואלין לעולם גרסי':

נהי דליתנהו בהשמטת קרקעות בהשמטת כספים ובשילוח מיהא איתנייהו. כך כתוב במקצת נוסחאות. ורש"י ז"ל כתב דלא גרסי' ליה וכמו שכתוב בפירושיו. ועוד הקשו בתוספות דהיכי לימא דהשמטת כספים מיהו איתנהו דמה ענין שמיטת כספים ביובל דהא בהדיא תניא בספרי בפר' ראה אנכי דשביעית משמטת כספים ואין יובל משמט כספים וממעט לי' מוזה דבר השמטה שמטה משמטות כספים ולא יובל:

הדרן עלך פרק ראוהו ב"ד

תוכן העניינים

חידושי הרן על ראש השנה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה