אור ברסלב

חידושי הרן על ראש השנה· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי

פרק רביעי

פרק שלישי

דף כט:

יו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. פי' מדינה אפילו בירושלם. והא דקתני עוד זאת היתה ירושלם יתירה על יבנה לאחר תקנה נשנית: וא"ת ומאי שנא מלולב שהיה ניטל אף בגבולין בזמן בית המקדש כדתנן בפרק לולב וערבה שהיו מוליכין לולביהן לבית הכנסת ומוכח התם דבזמן בית המקדש אפי' בגבולין היו עושין כן. וי"ל דלולב שני משום דטפי בקיאי בלולב מבשופר ומשו"ה לא שייך ביה כולי האי שמא יוליכנו אצל בקי וא"ת אי הכי מאי שנא דבשופר התקינו לאחר חורבן ומאי שנא בלולב שאסרוהו בכל מקום. י"ל משום דשופר זכרון בישראל לאביהן שבשמים לא רצו לבטלו:

כל מלאכת עבודה לא תעשו יצא תקיעת שופר. וא"ת תינח י"ט דכתיב ביה כל מלאכת עבודה אבל שבת דלא כתיב ביה עבודה לא תעשו אלא לא תעשה כל מלאכ' מנלן דיצאת תקיעת שופר. ותירוץ קושיא זו כתבתיו בפרק כל כתבי:

שהיא חכמה ואינה מלאכה. ומיהו ברדית הפת איסורא דרבנן מיהא איכא והכי מוכח בפ"ק דשבת ובפרק כל כתבי. ובתקיעות שופר נמי איסורא דרבנן מיהא איכא כדמוכח לקמן גבי אין מעכבין את התינוקות מלתקוע בי"ט וא"ה כיון דאיסורא מדרבנן בעלמא הוא אי לאו משום גזירה שמא יעבירנו לא מתסר

שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים הא דלא נקט שמא יוציאנו מרשות היחיד לרשות הרבי' משום דהתם אית ליה הכירא טפי:

אמרו לו היינו תנא קמא איכא בינייהו בי דינא דאקראי. פי' דת"ק סבר בכל ב"ד של שלשה תוקעין דהיינו בי דינא דאקראי ור' אלעזר סבר שלא תקן רבן יוחנן בן זכאי אלא דומיא דבית המקדש דהיינו בית הועד שיודעין בקביעא דירחא ושם תוקעין בפני שלשה שקדשו את החדש דקידוש החדש בשלשה. ואמרו לו סברי דנהי דלא בעינן ב"ד ושל שבעים ואחד כיבנה ב"ד קבוע מיהא בעינן של עשרים ושלשה. וקיימ"ל כת"ק הלכך בב"ד של שלשה נמי תוקעין ולפיכך כת' הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו הא רב דאמר רב הונא ועם ב"ד לפני ב"ד ועל זה היה סומך לעשות מעשה בדבר שהיו תוקעין בבית דינו בר"ה שחל להיות בשבת. אבל הרמבמז"ל כת' בפ"ב מהלכות שופר ובזמן הזה שחרב בהמ"ק כל מקום שיש בו ב"ד קבוע והוא שיהיה סמוך בארץ ישראל תוקעין בו בשבת. וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל:

אמר רב הונא ועם ב"ד מאי ועם ב"ד בזמן ב"ד. פירש"י ז"ל דליכא למימר בפני ב"ד דהא בכל ארצכם כתיב. ותמהני דהא מאי דבעי' בפני ב"ד מדרבנן בעלמא הוא ומשום גזרה שמא יעבירנו והיכי מפיק בכל ארצכם לגזרה דרבנן. ולפיכך נראה לי דהכי קאמרי' דיובל כיון דאחד בחמשים שנה הוא דקא אתי ליכא לאחמורי ביה כולי האי ומשו"ה מסתייא דבעי' ביה בזמן ב"ד:

דף ל.

אמר ר' חייא בר גמדא אין תוקעין אלא כל זמן שב"ד יושבין פי' רש"י ז"ל ביובל. ולפי זה לא היה לרב אלפסי ז"ל להביאה בהלכות שהרי עכשיו אין היובל נוהג לפיכך נראה דאפי' בר"ה קאמר ואתא לאשמועינן דאפילו בפני ב"ד לא יתקע אלא כל זמן שיושבין:

ונתקלקלו הלוים בשיר. וא"ת ולמה נתקלקלו ולא המתינו מלהביא נסכים עד למחר ולא יצטרכו לומר שירת היום עד למחר דהא קיימ"ל שאין אומרין שירה אלא על היין כדאיתא בפ"ב דערכין ויכולין הן להביא תמיד ולהמתין מלהביא נסכים עד למחר כדאמרינן במנחות בפ' הקומץ זוטא מביא אדם זבחו היום ונסכים מכאן ועד עשרה ימים. ובפ"ב דתמורה נמי אמרי' מנחתם ונסכיהם אפילו בלילה מנחת' ונסכיה' אפילו למחר. י"ל דלכתחילה צריך להביא נסכים עם הזבח דאם הביא בלילה אינו יכול לומר שירה כדאמרי' בפ"ב דערכין מה כפרה ביום אף שירה ביום. ולמחר נמי מבעיא לן התם נסכים הבאין בפני עצמן טעונין שירה או אין טעונין שירה ולא איפשטא ואפילו תמצא לומר דנסכים הבאין מחמת עצמן טעונין שירה אפי' הכי לכתחילה צריך שיביאם עם הזבח כדי שיאמר שירה על אכילה ושתיה דמזבח כדאמרינן התם על אכילה לחודה לא אמרינן וההיא דמביא אדם זבחו היום ונסכו עד עשרה ימים דמשמע אפילו לכתחילה הני מילי בקרבן יחיד ואין אומרין שירה אלא בקרבן צבור הקבוע לו זמן כדמוכח בערכין. וא"ת כי היכי דחשיב קלקול שיר אמאי לא חשיב נמי קלקול מוסף שהרי לאחר שהקריבו תמיד של בין הערבים לא היו יכולין להקריב במוסף כדדרשי' מוהקריב עליה חלבי השלמים עליה השלם כל קרבנות כלו' שעל תמיד של שחר היו משלימין כל הקרבנות ולא היו מקריבין שום קרבן אחר תמיד של בין הערבים. י"ל אפי' לאחר שבאו העדים הקריבהו דאתי עשה דמוסף דהוי עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה וכדאמרי' בפרק השולח דר' אליעזר הלך לבהכ"נ ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה ואמרינן עלה דהמשחרר עבדו עובר בעשה אפ"ה מצוה דרבים שאני:

דף לא.

הזיו לך. פירש"י ז"ל האזינו. זכור ימות עולם. ירכבהו. וירא. לולא. כי ידין. אבל במסכת סופרים כתי' וירא לו. ור"ח ז"ל פי' וישמן. לו:

דף לא:

שלא יהו העדים הולכים אלא למקום הועד ירושלמי ביני מתניתא למקום הועד של חדש:

ובקש ר' אליעזר להפקירו לעניים וא"ת בפ' ידיעות הטומאה מספק' לן בר' אליעזר אי סבירא ליה קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא או לא. אמאי לא פשיט מהכא דקדשה לעתיד ס"ל דאי לא תימא הכי כי אפקרה לעניים מאי קא מהני להו לעניים והלא אינן יכולים לאכלן לפנים מחומות ירושל' שהרי בטלה קדושתה. וי"ל דנפקא מינה שהיו יכולין לחלל כל הפירות על שוה פרוטה וכדשמואל דאמ' הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל. ואע"ג דבפרק הזהב פליגי בשחללו אי דוקא חיללו דיעבד או אפילו לכתחילה הא אסיקנ' בערכין פרק המקדש שדהו דבזמן הזה אפילו לכתחלה נמי:

דף לב.

סדר ברכות אומר אבות וגבורו' וקדושת השם. משמע דלא משנינן בהו מידי ועכשיו נהגו לומר בברכת אבות זכרנו ובגבורות מי כמוך ובקדושת השם ובכן ובכן ובכן ובהודא' וכתוב לחיים ובשים שלום בספר חיים. והרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל כתב דאע"ג דאמרינן לא ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות נהגו כן לפי שצורך רבים הוא וכן בחנוכה ופורים שאומרים כן עשה לנו פלא ונסים וכן בעבודה בכל יום רצה בעמך ישראל ובתפלתם וכן נהגו דורות הראשונים ע"כ. והרמבמז"ל מצא סמך לדבר במסכת סופרים שכתוב בה כלשון הזה וכשם שחתימתן של ר"ה ושל יוה"כ משונה משאר ימים כך תחלתן משונה ואין אומרין זכרנו בשלש ראשונות ובשלש אחרונות אלא בשני ימים של וביוה"כ ואף באלו בקושי התירו. ואם חל ר"ה להיות בשבת אינו אומר יום תרועה לפי שאין תקיעת שופר דוחה את השב' בגבולין משום גזירה ע"כ:

למה הוא מזכיר רחמנא אמר אדכר. פי' רחמנא אמר לאו דוקא דהא כל הני ברכות מדרבנן בעלמ' נינהו וכדאמרי' בסוף פרקי' גבי שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין ומקשי' התם פשיטא משום דתקיעות דאורייתא וברכות דרבנן. אלא ודאי כי אמרינן הכא דרחמנא אמר אדכר לאו משום דהוו מדאוריית' אלא משום דרבנן תקנוהו ואסמיכנהו אקראי כדאמרינן בסמוך ודכותה הא דאמרינן בפ"ק אמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות:

הני עשרה כנגד מי כנגד עשרה הלולים שאמר דוד לפום גמרין משמע דעשרה פסוקים דמלכיות ודזכרונות ודשופרות כלהו אהני עשרה הלולין אסמכינהו אבל בירושלמי מסמיך כל חד וחד לעניניה עשרה מלכיות כנגד עשרה קילוסין שאמר דוד בהללויה הללו אל בקדשו. עשרה זכרונות כנגד עשרה ודויין שאמר ישעיה רחצו הזכו ומה כתיב בתריה למדו היטב ומה כתיב בתריה לכו נא ונוכחה יאמר ה'. עשרה שופרות כנגד שבעה כבשים ופר ואיל ושעיר:

ת"ש דתניא אין פוחתין מעשרה מלכיות וכו' ואם אמר שבע מכולן יצא וכו' ר' יוחנן בן נורי אמר הפוחת לא יפחות משבע ואם אמר שלש מכולן יצא. הך ברייתא פליגא אמתני' בתרייתא דלתנא דמתניתין לת"ק אפילו בדיעבד לא יצא בפחות מעשרה מדלא קתני ואם אמר שבע יצא כדקתני בבריית' וכדקתני נמי במתני בדר' יוחנן בן נורי. ולתנא דמתני' נמי אליבא דר' יוחנן בן נורי לכתחילה לא יפחות מעשרה דהא לא פליג אלא בדיעבד אבל בלכתחלה לא. ותנא דברייתא פליג בהני תרתי אפ"ה פשטינן מינה דשלש שלש דר' יוחנן בן נורי שלש מכולם קאמר משום דלית לן לשווי פלוגתא בין מתניתין וברייתא אלא במאי דחזינן בהדיא דפליגי: אמר רב המנונא אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי. פי' כר' יוחנן בן נורי דמתני' דסבירא ליה דלכתחלה עשר בעי' ומיהו אם אמרן שלש יצא. וכן דעת הרב אלפסי ז"ל שלא הביא בריית' זו בהלכותיו וכן דעת הרמבמז"ל בפ"א מהלכות שופר וכן דעת הרמב"ן ז"ל ומדקתני במתני' ובברייתא אין פוחתין ולא קתני ולא מוסיפין כדקתני גבי הבדלות ש"מ דאין פוחתין מהם הא אלו בא להוסיף מוסיף כמו שירצה וכך אמרו הגאונים ז"ל. ואע"ג דלכאורה משמע דמצוה מן המובחר בעשרה כנגד עשרת הדברות או כנגד עשרה מאמרות דעשרה הוו ולא יותר אפילו הכי מצינו כיוצא בה שאמרו אין פוחתין מעשרה פסוקים בבית הכנסת ואמרי' כנגד מי כנגד עשרה מאמרות ועשרת הדברות ואעפ"כ מוסיפין עליהן כמה שירצו:

דף לב:

תרועה שאין עמה ולא כלום אומרה עם השופרות כדברי ר' יוסי. וקימ"ל הכי דר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי. ותמהני על הרב אלפסי ז"ל והרמבמז"ל שלא כתבוה. ומיהו דוקא תרועה סתם הא תרועה שנזכר בה חצוצרות כגון ותקעת' בחצוצרות אינו אומרו כל עיקר דאין שופרות בענין וביובל דמיניה גמרינן שופר תרועה כתיב ואותן שנהגו לומר בסוף השופרות ותקעתם בחצוצרות טעות הוא דאע"ג דכל מקום דיש חצוצרות במקדש יש שופר אפי"ה אנן קרא דמזכיר בו שופר בעי' והא ליכא אלא אומר לא הביט און ביעקב וגו' ואע"פ שאמרו עם המלכיות וכדאמרי' מלכות שיש עמו תרועה אומרו עם המלכיות ואומרו עם השופרות ואי נמי יום תרועה יהיה לכם וכן דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל אבל הרא"ה ז"ל כתב דבקרא דותקעתם בחצוצרות סגי דאע"ג דכתיב בחצוצרות מ"מ הא איכא שם תקיעה דעולה משום שופרות ועדיף טפי האי קרא משום דבספרי דרשי' מיניה מלכיות זכרונות ושופרות שופרות מותקעתם זכרונות מדכתיב בסופיה דקרא והיו לכם לזכרון מלכיות מדכתיב אני ה' אלהיכם והלכך לדידן דקיימ"ל כר' יוחנן בן נורי דבשלש סגי ואנן אמרינן אפי' טובא ליכא למידק בהאי קרא דותקעתם כולי האי ואי משום דבעי' שיהא משלים בתורה שפיר מקרי משלים בתורה ההוא קרא דותקעתם בחצוצרו' בהדי ההיא דרשה דספרי דדריש מהאי קרא שופרות. השני מתקיע. מדקתני השני מתקיע ולא קתני תוקע דאיק מינה רבינו האי גאון ז"ל שאין שליח צבור תוקע אלא מצוה לאחר ותוקע שמא ישתבש בדעתו בשביל התקיעות ולא ידע לחזור לתפלתו דומיא דמאי דאמרינן בפ' אין עומדין העובר לפני התיבה לא יענה אחר הכהנים אמן מפני הטירוף ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו ואם הבטחתו שנושא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי והכא נמי דכותיה והא דקתני ובשע' ההלל הראשון מקרא את ההלל ולא קא תני קורא התם היינו טעמא לפי שהוא מקרא לצבור וכדאמרינן הו' אומר הללויה והם אומרים הללויה: מאי שנא דהשני מתקיע. וא"ת מאי קא מיבעי לן דהא תקיעות על סדר ברכות נינהו ובתפלת המוספין הוא דאיכא תשע לפי שמזכרין בהן מלכיו' זכרונו' ושופרות אבל בשחרית ליכא אלא שבע ברכות ומשו"ה לא תקעינן בהו. ומכאן משמע שכל תפלות היום תשע וכן דעת הרב בעל המאור ז"ל דמעיקר דינא אין בר"ה שבע ברכות אלא תשע הן לעולם בין בערבית בין בשחרי' בין במוסף בין במנחה וכדאמרינן בפ' תפלת השחר הני שמנה עשרה כנגד מי הני שבעה דשבתא כנגד מי הני תשע ברכות דר"ה כנגד מי ומיהו משמע דכשם שאין לחלוק בשמונה עשרה של חול ובשבע של שבת כך אין לחלוק בתשע ברכות של ר"ה ומנהגן של ישראל אינו כן שאין מתפללין תשע בר"ה אלא בתפילת המוספין. וכתב הרמב"ן ז"ל שכך הוא מפורש בירושלמי בפ"ק דשבועות דגרסינן התם ר' יעקב בשם ר' יסא העובר לפני התיבה בי"ט של ה בשחרית ב"ש אומרים שמנה וב"ה אומרי' שבע במוסף בש"א עשר ובה"א תשע. פי' בי"ט של ר"ה שחל להיות בשבת קאמר דס"ל לב"ש דשבת ויו"ט כל אחד קובע ברכה לעצמו ואינו כוללן לשניהם בברכה אחת וב"ה סברי שאינו מברך אלא ברכה אחת לשניהם ובכי האי גווני נמי מייתינן להא בריית' בעירובין בסוף פרק בכל מערבין ומשו"ה בשחרית בש"א שמונה ובה"א שבע ובמוסף בש"א עשר ובה"א תשע ומ"מ הרי אתה למד מכאן מפורש שאינו מתפלל תשע אלא בתפלת המוספין של ר"ה אבל לא בשאר תפלות של יום. וכי תימא אם כן מאי שיילינן הכא מאי שנא דהשני מתקיע איכא למימר דהכי קא אמרינן אמאי לא תיקון רבנן תשעה בשחרית כי היכי דנתקע בשחרית משום זריזין מקדימין למצות:

ר' יוסי אומר משלים בתורה ואם השלים בנביא יצא משמע דלא פליג ר' יוסי אלא בהשלמה אבל בהתחלה מודה הוא דמתחיל בתורה והכי נמי תני' בתוספתא בדברי ר' יוסי מתחיל בשל תורה ומסיי' כשל תורה וקיימ"ל כר' יוסי מדאמר ר' אלעזר בריה ותיקין היו משלימין בתורה ואע"ג דסתם מתני' פליג עליה אפ"ה מעשה רב. ומשמע נמי לכאורה דלת"ק כתובים באמצע מדקאמר מתחיל בתורה ומשלים בנביא ולר' יוסי נמי משמע הכי דבהא לא פליג וכן כתב רבינו האי גאון ז"ל שכך הוא מסורת בידם. והרמב"ן ז"ל הביא ראיה לדבר מדתניא במסכת סופרים בפי"ח גבי תשעה באב אומר ארבעה פסוקים משל ירמיה וכו' עד כי אתה עשית את כל אלה ושני מזמורים הללו אלקים באו גוים בנחלתיך ועד על נהרות בבל ואעפ"י שבכל מקום דברי קדושה נקדמין לדברי קבלה בזה מקדימין דברי קבלה לדברי קדושה ש"מ שבכל מקום מקדימין דברי קדושה כמסורת רבותינו הגאונים ז"ל. ומאי דאמרי' הכא תור' נביאים וכתובים סדר כתיבה נקיט ואזיל:

אמ"ר יוחנן בשעת השמד שאני. מפורש בירושלמי ר' יעקב בר' אחא בשם ר' יוחנן מפני מעשה שאירע פעם אחת תקעו בראשונה והיו השונאין סבורין שמא עליהן הן הולכין עמדו עליהן והרגום מן גו דאינון חמיין לון קרו את שמע ומצלו וקרו באורייתא ומצלו ותוקעין אינון אמרין בנימוסיהון אינון עסקין:

מאי טעמא שופר עשה הוא והו"ל י"ט עשה ולא תעשה קושטא דמלתא קאמר ומיהו לא צריכין להכי דאפי' הוי י"ט ל"ת גרידא לא אתו מכשירי שופר ודחו דהא בעידנא דקא עקר לאו לא קא מקיים עשה:

דף לג.

משום שבות סכינא. פי' לפי שכל מלאכה שהיא נעשי' בכלי שאין דרכן לעשות בו אותה מלאכה לא הוי מלאכה דאורייתא וכדאמרינן בסוף כירה גבי גרירת כסא וספסל כל היכי דכי קא מכוין איכא איסורא דרבנן כי לא מכוין שרי לכתחילה. כלומר וגרירת כסא וספסל אפי' במתכוין לעשות חריץ ליכא איסורא דאורייתא דכי אמרינן בפר' כלל גדול דחופר תולדה דחורש וחייב הני מילי במר וכיוצא בו אבל במטה כסא וספסל לא:

ר' יוסי ור' שמעון אומר נשים סומכות רשות לענין הלכה נקיטי' כר' יוסי ור' שמעון דר' יוסי נמקו עמו. ואע"ג דסתם מתני' מוכח דאין בנות ישראל סומכות מדקתני אין מעכבין את התינוקות מלתקוע. ומשמע דהא נשים מעכבינן אפילו הכי כיון דאמר ר' בפרק בתרא דעירובין דמיכל בת שאול היתה מנחת תפלין ולא מיחו בידה חכמים ואשתו של יונה הית' עולה לרגל ולא מיחו בידה חכמים והיינו כמאן דאמר נשים סומכות רשות נקיטי' הכי דמעשה רב הלכך אם רצו נשים לעשות כל מצות עשה שהזמן גרמא הרשות בידן:

ולענין ברכה כלו' אם מברכות על מצות הללו אם לאו כתב ר"ת ז"ל דאם רצו מברכות וליכא משום ברכה לבטלה. והביא ראיה מדאמרינן בפ'החובל ובפ"ק דקדושין אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דא' לי הלכה כר' יהודא דאמר סומא פטור מן המצות עבידנ' יומא טבא לרבנן דאנא לא מפקידנא ועבידנא אלמ' סומא לר' יהודא אע"ג דפטור אם רצה עושה ומברך דאי לא הכי אמאי ליעבד רב יוסף יומא טבא שהרי היה מפסיד שכר הברכות ואמרי' האי מאן דבעי למיהוי חסיד' לקיים מילי דברכות אלא ודאי מי שהוא פטור מן המצות אם רצה לעשותן ולברך עליהן הרשות בידו וא"ת וכיון שהוא פטור היכי מברך דהא ברכה שאינה צריכ' הוא ואמרינן בפרק אין עומדין כל המברך ברכה שאינ' צריכה עובר משום לא תשא. י"ל דברכה שאינה צריכ' מדרבנן היא ובכי הא לא אמור. וראיה לדבר מדאמרי' בפרק מי שמתו ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומ' משום דסבירא לן התם דאמת ויציב דאורייתא ואם איתא דברכה שאינה צריכה עובר עליה מה"ת נהי דאמת ויציב דאורייתא היאך חוזר ואומרו מספק והרי אם אמרו קא עביד איסורא בידים ומוטב שלא לאמרו שאפי' לא אמרו ממילא הוא דקא עבר אדאורייתא ושב ולא תעשה שאני אלא ש"מ דברכה שאינה צריכה מדרבנן בעלמא היא. ומוציא שם שמים לבטל הדנפקא לן בפ"ק דתמורה מדכתיב את ה' אלקיך תירא הני מילי בלא ברכה אבל בברכה לא מתסר אלא מדרבנן ודוק' בברכה שאינה צריכה כלל אבל בברכת המצות למי שהוא פטור בהן לא הלכך אם רצו נשים לברך על מצות עשה שהזמן גרמא הרשות בידן אלו דברי ר"ת ז"ל. ומביאין עוד ראיה לדבריו מההיא דאמרי' בפרק בתרא דעירובין דמיכל בת שאול היתה היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידם חכמים ואמרינן התם דמאן דאמר הכי ס"ל דנשי' סומכו' רשות משמע דלמאן דאמר נשים אין סומכות מיחו ואמאי מיחו בשלמא סמיכה משום דהו"ל משתמש בקדשי' אבל בהנחת תפילין מאי איסורא איכא אלא ודאי משום ברכה דלמאן דאמר סומכות רשות היו מברכות ולמאן. דאמר אין נשים סומכות רשות מיחו משום דהוי ברכה לבטלה הלכך לדידן דקיימ"ל סומכות רשות מברכות. וכי תימא א"כ היכי קאמר לא מיחו הודו הוה ליה למימ' כיון דלכתחילה רשאות לעשות כן וכדדייקינן כי האי גוונא בפרק מקום שנהגו גבי אנשי יריחו. לאו קושיא' היא דאין ה"נ דהודו אלא משום דלמאן דאמ' סומכו' נקט למאן דאמר סומכות לא מיחו. תדע לך דלא מיחו לאו דוקא דהא מעיקרא הוה ס"ד לאוקמה כמאן דאמר לולב ושבת זמן תפילין הלכך הוי לה מצות עשה שלא הזמן גרמא ונשים חייבות ולכך אוקמתא ודאי לא מיחו לאו דוקא דאדרבא חייבות הן לעשות כן הלכך כי מוקמינן לה נמי כמאן דאמר נשים סומכות רשות לא מיחו לאו דוקא:

ואין אלו ראיות דלעולם אין מברכות וכי תימא א"כ למאן דאמר אין סומכות למה מיחו. איכ' למימר משום דקיימ"ל תפילין צריכין גוף נקי והנשים אינן נקיו' דעת ולא נקיות גוף הלכך מיחו כי היכי דמחיין בסמיכ' משום משתמש בקדשים ומאן דאמר נשים סומכות רשות סבר דלא מיחו דס"ל דכל מצוה שבאנשים חובה בנשים רשות ומ"מ מפני שאינן נקיות לא הודו לגמרי והיינו לשנא דלא מיחו. והא דאמרינן נמי התם באשתו של יונה שהיתה עולה לרגל שלא מיחו בידה חכמים לישנא דלא מיחו דוקא הוא כלומר אבל לא הודו משום דאתי למטעי ולומר שהיא חייבת בעולת ראיה כיון שרואין שעול' לרגל ואתי לאתויי חולין לעזרה אבל לעולם אימא לך דאין מברכות. והא דסומא נמי לאו ראיה היא דאע"ג דסומא לר' יהודא פטור מן המצות הני מילי מדאורייתא אבל מדרבנן חיובי מיחייב הוי מצי רב יוסף לברוכי וראיה לדבר דמדרבנן מחייב מדתנן במגילה ר' יהודא אומר כל מי שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע כלומר לפי שלא נהנה במאורות כדי שיברך עליהן טעמא דלא ראה הא ראה פורס ואם איתא דסומא לר' יהודא פטור אפילו מדרבנן ראה למה פורס הרי אינו מחוייב בדבר וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא' את הרבים ידי חובתן. וכי תימא כי פטר ר' יהודא סומא הני מילי סומא מעיקרו אבל פתח ונסתמא לא ומשו"ה ראה פורס ליתא דהא לפום טעמא דר' יהודא דמפורש בפר' החובל אפילו פתח ונסתמא פטור. ועוד דהא רב יוסף פותח וסתמה הוה כדאמרינן בהגדה דאיהו סמי נפשיה משום דלא מצי קאי דלא לאסתכולי בר מארבע אמות דליה ואפילו הכי פטר נפשיה בדר' יהודא אלמא לר' יהודא אפילו פיתח ונסתמא פטור דאי אמרת פטור ואפילו מדרבנן ראה למה פורס אלא ודאי אפילו לר' יהוד' מחייב מדרבנן ומשו"ה מוציא את אחרים ידי חובתן דכיון דברכות ק"ש מדרבנן נינהו אתי דרבנן ומפיק דרבנן ואע"ג דבירושלמי דמגלה משמע דכי קאמר ר' יהודה כי שלא ראה מאורות דמשמע הא אם ראה פורס ביושב בבית אפל היא ומשו"ה ראה פורס דגברא בר חיובא הוא ולפי זה אין להביא ראיה מהתם דסומא חייב במצות מדרבנן אינו נראה כן לפי שיטת הגמרא שלנו. דהא אמרינן עלה במגלה ורבנן הכא נמי אית ליה הנא' כדתני' א"ר יוסי כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה כאשר ימשש העור באפלה וכולו כדאיתא התם משמע שעל סומא נחלקו שליושב בבית אפל אינה ענין ושמעת מינה מדאמרי' דאם ראה פורס דמדרבנן מיחייב הלכך כיון דפריסת ק"ש דרבנן אתי דרבנן ומפיק בדרבנן. וא"ת ואפי' הכי היכי מפיק דהא אמרינן בפרק ערבי פסחים שאלתינהו לרבנן דבי רב ששת מאן אמר אגדתא בי רב ששת ואמרו לי רב יוסף כלומר שהיה עושה כל הסדר ומוציא את הרבים ידי חובתן בברכות ואוקימנא התם במצה דזמן הזה דרבנן כלומר דאי מדאורייתא לא מפיק דאפי' למאן דאמר דסומא חייב במצות גבי מצה מיעטיה קרא בהדי' כדאיתא התם ואקשינן והא כל דתיקון רבנן כעין דאוריית' תקון כלו' והיכי מפיק לאחריני אלמא כי היכי דבדאוריית' לא מפיק בדרבנן נמי לא מפיק וכיון שכן במידי דרבנן פורס. יש מי שתירץ דאין הכי נמי דאפילו במדי דרבנן כל היכא דאית ליה עיקר בדאוריית' לא מפיק והיינו ההיא דהתם אבל במידי דלי"ל עיק' בדאוריית' כגון פורס על שמ' כיון דסומא נמי מחייב במדרבנן אתי דרבנן ומפיק דרבנן ואיכא מאן דאמר דאפילו במידי דאי"ל עיקר בדאוריית' כיון דחיובא מדרבנן הוא אמרינן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן והתם ה"ק דכיון דבזמן הבית מיעטיה רחמנא לסומא מחיובא דמצה בזמן הזה נמי שהיא מדרבנן לא חייבו חכמים לסומא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון אבל אין הכי נמי דכל המחויב בדבר מדרבנן מפיק דרבנן אפילו במידי דאית ליה עיקר מה"ת והכי מוכח בפרק מי שמתו דאמרי' דאי נשים בברכת המזון מדרבנן מוציאין אנשים ידי חובתן היכא דאכל שיעורא דרבנן אע"ג דאית ליה עיקר בדאוריית'. וא"ת מ"מ בדלית לי' עיקר בדאורייתא דכולי עלמא אתי דרבנן ומפיק דרבנן וכיון שכן למה אמרו קטן לא יפרוס על שמע. י"ל דקטן אינו מחויב בדבר כלל דמצוה עליה דאבוה רמיא לחנכו במצות. ולפי זה הא דתניא בפרק מי שמתו בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה ואוקימנא בדאכל שיעורא דרבנן לאו בבן קטן איירי דהא אפילו בדרבנן לא מפיק כיון דלאו בר חיובא כלל וכדכתיבנא אלא אשה הוא דמתוקמא בהכי אבל בן בגדול איירי ואפילו בדאכל שיעורא דאורייתא וקמ"ל דסופר מברך ובור יוצא ומשום דבעי למתנא עלה תבא מארה לאדם אבל אשה היא שמוציאה למי שאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק בדרבנן ומשו"ה קאמר ר' יהודא כל שלא ראה לא יפרוס הא ראה פורס שהסומא מחויב בדבר הוא מדרבנן ולפיכך היה אפשר לו לרב יוסף לברך ואין להביא ראיה משם לנשים שכיון שהן פטורות אפילו מדרבנן לעולם אימא לך דאין מברכות. ומ"מ אעפ"י שדחינו ראיות הללו כיון שכבר הורה ר"ת ז"ל נקיטי כוותיה ומברכות דכיון שנוטלות עליהן שכר דהא א"ר יוסי בר' חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה ומדקאמר גדול אלמא למי שאינו מצוה ועושה שכר יש לו הלכך בכלל מצוה הן ומברכות. ולא תימא כיון שלא נצטוו היאך יאמרו וצונו וכדדייקי' גבי נר חנוכה בפרק במה מדליקין היכן צונו דלא קשיא דכיון שהאנשים נצטוו ואף הן נוטלות שכר שפיר מצי אמרי וצונו:

הא גופא קשיא אמרת מתעסקין בהן עד שילמדו ואפילו בשבת אלמא אמרינן להו תקעו והדר תני אין מעכבין עכובי לא מעכבין הא לכתחילה לא אמרינן להו תקעו לא קשיא כאן בקטן שהגיע לחנוך כאן בקטן שלא הגיע לחנוך כך היא עיקר הגירסא והיא גרס' רש"י ז"ל והכי פירושא דכיון שהגיע לחנוך אין מעכבין אותו מלתקוע ואפילו בשבת אבל אין אומרין לו שיתקע דאיסור' דרבנן לא ספי' ליה בידים אבל בקטן שלא הגיע לחנוך מתעסקין עמהן כדי שילמודו ולא שיתקע להם גדול שאין אומרין לאדם עמוד וחטא כדי שיזכה הקטן אלא שמלמדין אותן בדבור ואומרין להם תקעו בענין זה. וא"ת ואפילו הגיע לחנוך נמי אמאי לא אמרי' להו תקעו דהא תקיעת שופר איסור' דרבנן היא ובפ' חרש משמע דאיסורא דרבנן ספינן ליה בידים כדאמרי' התם הולך אצל אבי אמו ואין חוששין שמא יאכילנו תרומה ואוקימנא בתרומה דרבנן ואפילו בשהגיע לחנוך כדמוכח בפ' יוצא דופן גבי קטנה שנדרה בעלה מפיר לה. תירץ הרשב"א ז"ל דל"א הכי אלא במה שהוא לצורכו של תינוק וכההיא שגזרו על שמאי להאכילו בשתי ידיו. ובהכי מתרצא ליה קושיא אחריתי דהא קשיא לי' מההי' דגרסינן פרק מי שאמר הריני נזיר דתנן התם האיש מדיר את בנו בנזיר כלומר שאומר לו נזיר אתה ואמרי' עלה בגמרא ר' יוחנן אמר הלכה היא בנזיר ר' יוסי בר' חנינא אמר כדי לחנכו במצות ואמרינן בשלמ' לר' יוחנן מגלח ועביד הקפה אלא לר' יוסי בר' חנינא הא עביד הקפה ומשני קסבר הקפת כל הראש דרבנן וחנוך דרבנן אתי דרבנן ודחי דרבנן אלמא אי לאו חנוך לא דחינן הקפה דרבנן והיינו טעמא משום דשאני הקפה שאינו הנאה לתינוק אלא נוול הוא לו וה"נ בתקיעת שופר כיון שאינו צרכו של תינוק בקטן שהגיע לחנוך לא אמרי' ליה שיתקע. ומיהו אכתי קשיא דכיון דתקיעת שופר אינה צרכו של תנוק אפילו בקטן שלא הגיע לחינוך נמי ליתסר דהא אמרי' התם בפרק חרש מניחו תולש מניחו זורק אבל לא יאמר לו הבא לי חותם הבא לי מפתח. י"ל דהכא בי"ט של ר"ה עסקינן דמדינא תוקעין אפילו בשבת אלא דרבנן הוא דגזר הילכך כיון שלא הגיע לחנוך אומרין לו לתקוע כדי שילמוד ונמצ' פסקן של דברי' דקטן שלא הגיע לחנוך מתעסקין עמו ואומרין לו שיתקע ואפילו בשבת ומיהו דוקא בשבת של ר"ה אבל בקטן שהגיע לחנוך אין מתעסקין עמו אבל אין מעכבין אותו ומשמע לי דכי אין מעכבין אותו דוקא בי"ט אבל בשבת מעכבין אותו דר"א דאמר אפי' אמתעסקין עמהן בשבת כדי שילמודו קאי והיינו בקטן שלא הגיע לחנוך אבל בקטן שהגיע לחנוך דתנן ביה אין מעכבין לא אשכחן ביה דאפילו בשבת אין מעכבין. ויש לראב"ד ז"ל דרך אחרת בזה בהשגות שכתב דקטן שהגיע לחנוך המצות אביו מתעסק עמו כדי שילמוד ואפילו בשבת הסמוכה לי"ט כמו שאמרו קטן היודע לנענע אביו לוקח לו לולב אבל קטן שלא הגיע לחנוך הן עצמן תוקעין בי"ט אבל בשבת לא וכ"ש שאין אביו מתעסק עמו. ודברי הר"ם במז"ל בפ"ב מהלכות שופר לא נתחוורו:

וכתב רבינו אפרים ז"ל שעכשיו אסור לתקוע לכל קטן בשבת כלל ואפילו בשבת של ר"ה שלא נאמרו הדברים אלא בזמן שהיתה תקיעת שופר דוחה את השבת וכן דעת הר"א הלוי ז"ל. וכן מוכיח בירושל' ואעפ"י שהרב אלפסי ז"ל כתבה בהלכות אפשר דלטעמי' אזיל שהוא סובר שאפילו בזמה"ז תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד קבוע וכמו שכתבתי למעלה. אבל הרמבמז"ל כ' שכיון שהגאונים כולם כתבוה בחבוריהם מדבריהם יש ללמוד שהם סבורים שלא ביבנה בלבד נאמרה אלא בכל יום ראשון של ראש השנה שחל להיות בשבת בכל מקום לפי שאין בלימוד גזרה דרבה ואין בו אלא איסור שבות בתקיעה עצמה וכיון שהיא למצות מותרת שהם עתידים להתלמד כדי לתקוע למחר ולחנכם במצות ומתעסקין עמהם בשבת זו ומיהו בשבת אחרת אין מתעסקין עמהן וזהו שאמרו בירושלמי א"ר אלעזר מתני' בגדול ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת ותני כן מתלמדין לתקוע בשב' פי' בגדול קטן שהגיע לחינוך וזה כדברי הראב"ד ז"ל:

דף לג:

שיעור תרועה שלש יבבות זו היא גרסתו של רבינו חננאל ז"ל ובגמר' נמי גריס שיעור תרועה שלשה שברים ולא גרסינן כשלשה אלא שאפשר לקיים שלפי שעיקר שברים ויבבות בפיו קאמר דשיעור תרועה כשלש יבבות או כשלשה שברים שאדם מילל או מגנח בפיו:

תנא דידן קא חשב תקיעות דכלהו בבי כתרועות דכלהו בבי. יש מי שפירש דתקיעות דכלהו בבי דהיינו שש תקיעות כשלש יבבות ותנא ברא קא חשיב דחד בבא שהם שתים וקאמר שהן כתרועה ולפי"ז שיעור תקיעה כחצי תרועה וכן דעת הרמבמז"ל בפ"ג מהלכות שופר. ולא נהירא דהא והעברת כתיב דמיניה דרשי' פשוטה לפניה ולאחריה ולשון העברה קול ארוך משמע ושלש יבבות אמרי' בירושלמי דהיינו שלש טרומיטן כלו' קולות קטנים ביותר ופלגא דידהו דהיינו טרומיט וחצי זוטר שיעוריה טפי בכי האי גונא לא מיקרי העברה. לפיכך נראה דהכי קאמר תנא דידן קא חשיב תקיעות ראשונות דכלהו בבי כתרועות דכלהו בבי דשיעור תקיע' אחת כתרועה אחת ושיעורא דתקיעות אחרונות לא אצטריך ליה למתני דפשיטא ליה דשיעורן של אחרונות כשיעורן של ראשונות. ותנא ברא חשיב חד בבא כלומ' דשיעור תקיעה ראשונה דחד בבא כשיעור תרועה וממיל' תקיעה אחרונה נמי שיעורא כראשונה. הלכך נקיטינן דשיעור תקיעה כתרועה:

אמר אביי בהא ודאי פליגי פי' אע"ג דשיעור תקיע' מצינן לשנויי דלא פליגי בשיעור תרועה ודאי פליגי דתנא דמתני' סבר ילולי הוא ותנא ברא קא חשיב חד בבא אפי' הכי בשיעור תקיעה נמי פליגי דשיעור תקיעה בשיעור תרועה תלי דהכי קים להו דשיעו' תקיע' כתרועה וקרא נמי אקשינהו דכתיב והעברת דהיינו פשוטה כדלקמן וסמיך ליה שופר תרועה הלכך לתנא דידן דס"ל שיעור תקיעה שלש יבבות שיעור תקיעה נמי כשלש יבבות וכי קתני שיעור תקיעה כשלש תרועות קא חשיב תקיעות דכלהו בבי ותנא ברא דס"ל דשיעור שלשה שברים שיעור תקיעה נמי כשלשה שברים וכי קתני שיעור תקיעה כתרועה כתרועה דידיה קאמר וכדתניא בברייתא דלקמן שיעור תקיעה כתרועה שיעו' תרועה כשלשה שברים:

ולפי שיטה זו אמרו הגאונים ז"ל שצריך להאריך בתקיעות דתשר"ת כשיעור שלשה שברי ותרוע' דהא תרועה אחת הן שמפני ספק תרועה אחת התקינ' ר' אבהו. ובשל תש"ת אינו צריך אלא להאריך כדי שיעור שלשה שברים. ובשל תר"ת כדי שיעור שלש יבבות:

אבל הראב"ד ז"ל פי' דהכי קאמר בהא ודאי פליגי דמר סבר גנוחי גנח ומ"ס ילולי יליל והלכך תו לא אצטרכינן לפרושי מתני' דתקיעות דכלהו בבי קא חשיב ולאפוקה מפשטה אלא זה הוא שיעורא לשנות בלשונותם דתנא דמתני' ס"ל דתרועה דאורייתא יבבות נינהו דהיינו ילול והם שלש יללות שהם קולות קטנים וקרי להו בירושלמי טרימוט ומשו"ה קתני דשיעור תקיעה כשלש תרועות שהן תשע טרימוטי ותנ' דבריית' סבר גנוחי גנח והיינו שברים גדולים ויש בכל שבר ושבר כדי שלש יבבות והני נמי שיעור תקיעת לדידיה דתשע טרימוטי ובשיעורא דתקיעה לא פליגי כלל אבל בשיעור תרועה עצמה הוא דפליגי:

ונמצא עכשיו לפי שיטה זו שאין התקיעה תלויה בתרועה כלל דהא לתנא דמתני' שיעור תרועה שלש יבבות ושיעור תקיעה תשע יבבות אלא חכמים נתנו שיעור לתקיעה תשע טרימוטי דכי האי שיעורא משמע להו לישנא דוהעברת ולפי"ז אין לשנות בין תקיעות של תשר"ת ותש"ת ותר"ת כלל דתקיעה יש לה שיעור בפני עצמה ואינה תלויה בתרועה ויש לחוש ולהחמיר כדברי הגאונים ז"ל:

דף לד.

או אינו אלא תקיעה ותרוע' אחת היא. פירש"י ז"ל דהכי קאמ' אנו תוקעין תרועה כאלו כתב והרעותם תרועה ואע"ג דבפ' החליל אמרינן כי האי לישנא ר' יהודא סבר תרוע' ותקיעה אחת היא והתם לאו למימרא דאחת היא שלא יהא אלא קול אחד אלא לומר דמצוה אחת היא וצריך לעשותן בנשימה אחת. אפי"ה האי לישנא דהכא אפשר לפרושיה כדברי רש"י ז"ל דבסוגין דהכא כיון דאכתי לא קים לן דבעי' פשוטה לפניה דייקינן דדלמא אחת היא כלומר שאינו אלא קול אחד והרי הוא כאלו אמר והרעותם תרועה אבל בסוגיא דהתם בתר דקים לן הכא דבעינן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה שקלינן וטרינן אי מצוה אחת הן או שתי מצות ואע"פ שהלשון שנוי כאן ושבפרק החליל אחד הוא לשני ענינים הו' משמ' ומצינו כיוצא בו הרשב"א ז"ל:

שלש תרועות בר"ה שתי' מדברי תורה ואחת מדברי סופרים זכרון תרועה ויום תרועה מדברי תורה. פי' משום דבר"ה גופא כתיבי והעברת שופר תרועה מדברי סופרים. פי' דגמרי לה מיובל באסמכת' בעלמא אבל לא נאמר' למשה אלא הך ג"ש דתרוע' דמדבר אלא רבנן אסמכי עלה אף הך ג"ש משום דתרוע' תרוע' נמי היא כההיא דמדבר שנאמרה לו למשה אבל תעבירו שופ' גמרינן כלל כיון דלא כתיב ביה תרועה. ור' שמואל בר נחמני אמר אחת מד"ת ואחת מד"ס כלומר מג"ש דרבנן שבתון זכרון תרועה מד"ת והעברת שופר תרועה מדברי סופרים יום תרועה לתלמודו הוא בא ביום ולא בלילה ואעפ"כ כיון דבר"ה גופיה כתיב אסמכוה בי' רבנן ולא קרי מדברי סופרים אלא אותה של ג"ש שהיא אסמכתא דסופרים אבל הא פשטיה דקרא הוא וסופרי' דדרשי ליה למלתא אחריתי ביום ולא בלילה. ואית דגרסי ושתים מד"ס והכל עולה לטעם אחד זו היא גרסתו ופירושו שלר"ח ז"ל:

ואידך ביום ולא בלילה מנא ליה מביום הכפורים. וא"ת וכיון דמיוה"כ ילפינן נימא נמי דוהעבר' שופר תרועה מד"ת. י"ל דס"ל דליכא למילף בג"ש ליתן את האמור של בזה אלא ללמד שיהו שוין בדינן:

אתקין ר' אבהו בקסרי. נשאל רב האי גאון ז"ל וכי עד שבא ר' אבהו לא היו ישראל יוצאין ידי תקיעת שופר. וכלשון הזה השיב אל תחשבו בלבבכם כי בימי ר' אבהו נפל ספק בדבר זה שהרי משניות קדומות אחת אומרת תרועה שלש יבבות ואחת אומרת תרועה שלש שברים והא אמרי' בהדיא אמר אביי בהא פליגי וכך היה הדבר מימים קדמונים מנהג בכל ישראל מהן עושין תרועה יבבות קלות ומהן עושין תרועות יבבות כבדות שהן שברים ואלו יוצאין ידי חובתן ואלו יוצאין ידי חובתן כי שברים כבדים תרועות הן ויבבות קלות תרועה הן והיה הדבר נראה כחלוקה אע"פ שאינו חלוקה והרי התנאים כמו שאמרנו למעלה הללו שונין שיעור תרועה שלש יבבות והללו שונין שיעור תרועה שלשה שברים אלו משנתן כמנהגם וקאמר אביי בהא פליגי ולאו פלוגתא היא ולא היו אלו מטעים את אלו ואלו את אלו אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה קתני וחכמים של הללו מודים כי שברים תרועה היא וחכמים של הללו מודים כי יבבות תרועה הן וכשבא ר' אבהו ראה לתקן תקנה שיהו כל ישראל עושין מעשה אחד ולא יראה ביניהם דבר שההדיוטות רואין אותם כחלוקה:

ודילמא ילולי הוא וקא מפסקי שברים בין תקיעה לתרועה. וא"ת וכי מפסקי' מאי הוי והתני בסמוך שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום ואפילו לר' אבהו דאמר לא יצא הני מילי בששהא כדי לגמור את כולה אבל הכא הא לא שהא. תרצו בשם ר"ת ז"ל דהכי פרכינן דכיון דר' אבהו חאיש לכלהו ומכניף לכלהו מנהגי וכדברי רבינו האי גאון ז"ל וכמו שכתבתי למעל' הוה ליה למיחש נמי לר' יהודא דאמר אין בין תקיעה ותרועה ולא כלום כדאיתא בפרק החליל. ועוד דרבנן נמי נהי דשמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא הני מילי דיעבד אבל לכתחילה משמע ודאי דאינו רשאי להפסיק אבל הרמבמז"ל כתב דלרבנן נמי אי מפסקי שברים בין תקיעה לתרועה לא יצא דנהי דאם הפסיק %(חסרים קצת דפים)% ואומר פסוק אחד של תורה והפסיק שוב אינו צריך כלום. ותימא הוא לדבריו רבי חננאל אמר רב דאמר כמאן דלא כר' יוחנן בן נורי ודלא כת"ק אלא ודאי כמו שפרשנו עיקר:

אלא משום דאושי ברכות. פי' שהן תשע ברכות דכי אמרי' כר"ג בר"ה ויוה"כ היינו במוספי ר"ה ויוה"כ של יובל דאיכא תשע ברכות דבמלכיות זכרונות ושופרו' בלבד הוא שש"צ מוציאן והיינו דגרסי' בירושלמי ר 'זעירא ורב חסדא הוו יתבן תמן באלין תקיעת מן דצלין אתא צלות' קם רב חסדא א"ל ר' זעירא א"ל כבר מצלי' א"ל מצלי והדר מצלי דנחתן מערביא להכא אמרי בשם ר' יוחנן הלכה כרבן גמליאל באלין תקיעתא. וכך פי' דר' זירא הקשה על רב חסדא כיון דכבר מצלי יוצר למה לי' לצלויי תו דבשלמא יוצר היה צריך להתפלל דכיון שאינו אלא שבע ברכות אין שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן אבל מוסף שהוא תשע כיון דאושי ביה ברכות לא היה צריך להתפלל שהרי ש"צ מוציא בו את הרבים ידי חובתן ואהדר ליה דהלכה כרבן גמליאל באלין תקיעת' פי' לברכות של מלכיות זכרונות ושופרות קרי תקיעתא לפי שתוקעין בהן והנהו קיימ"ל כר"ג אבל שבע ברכות של מוסף עצמו צריך כל יחיד להתפלל ומשום הכי אע"ג דכבר צלי' יוצר הדר מצלי' למוספין שבע שבמלכיות זכרונות שופרות בלבד הוא שש"צ מוציא את הרבי' י"ח:

ולפיכך יש שהיו נוהגין להתפלל שבע ואח"כ שומעין תפלת המוספין מש"צ מתחלה ועד סוף והיו יוצאין בה ידי מלכיות זכרונות ושופרות שש"צ מוציאן ועכשיו נהגו כולם להתפלל תשע:

לא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות דאניסי. פי' לא פטר אותן שלא שמעו סדר ברכות מפי ש"צ אלא אותן שבשדות דאניסי אבל דעיר דלא אניסי ולא אתו לבי כנישתא אין ש"צ מוציאן אבל כל אותן שהן בבי' הכנסת ואפי' של עיר כיון שהן שומעין מפי ש"צ פטר ר"ג וכדאמרי ליה לדברך למה צבור מתפללין דאלמא לדברי ר"ג אין הצבור צריכין להתפלל אלא כדי שיסדר שליח צבור את תפילתו: תם ונשלם שבח לאל בורא עולם

סוף הספר

תוכן העניינים

חידושי הרן על ראש השנה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה