אור ברסלב

חידושי הרן על עבודה זרה· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי

פרק ה - השוכר

פרק ד - רבי ישמעאל

דף סב.

אילימא הואיל ויין נסך אסור בהנאה שכרו נמי אסור בהנאה. פי' דכיון דאסור בהנאה אסור ליהנות מכל דבר הבא בגרמתו אע"פ שאינה חלופיו ולא דמים שלו לא מצית אמרת הכי דהרי ערלה וכלאי הכרם דאסירי בהנאה ואפ"ה ממון הבא בגרמתו שלהם מותר כדתנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת לפי שדמים הללו כמתנה הם בידו של זה וכך אמרו בירושלמי במס' קדושין ר' חגי בשם ר' זעירא בשאין דמיהן. כלו' לפיכך מקודשת לפי שאין ממון זה דמים של ערלה וכלאי הכרם שאילו הי' כן אף דמים הללו הם אסורים בהנאה שכיון שערלה וכלאי הכרם אסורין בהנאה אף ליהנות מדמיהן אסור. דמה לי הן מה לי דמיהן הא מ"מ מיניהו מתהני שמכרן בדמים. אלא משו"ה מקודשת לפי שאין ממון זה דמיהן של ערלה וכלאי הכרם שכיון שהן אסורין בהנאה אינן שוין ממון ומעות הללו מתנה הן בידו, ולפיכך מותרין דדוקא בע"ז הוא שחידש הכתוב שאע"פ שאין לה דמים שיהיו חליפי' נתפסין באיסור שלה אבל בשאר אסורי הנאה לא ולפיכך מקודשת אלמא כיון שאין ממון זה דמי איסור הנאה אע"פ שבגרמא שלהן ומחמתן באו לידו מותר. אף שכר פעולה ביין נסך כיון שאינו דמיו אע"פ שבגרמא שלא בא למה נאסר. אלא הואיל ותופס את דמיו בע"ז גזרו בי' רבנן אף על שכר פעולה מפני שנראה כמחליף והרי שביעית וכו'. ומן הירושלמי הזה שכתבנו נראה שאם עבר ומכר איסורי הנאה שדמיהן מותרין אף למוכר עצמו חוץ מע"ז ושביעית. לפי שאינן דמי איסורי הנאה אלא מתנה או גזל בידו. וזה שלא כד' רש"י ז"ל שכ' בפ"ק דחולין גבי חמצן של עוברי עבירה דלמוכר עצמו אסורין ואין מקום להאריך בזה:

שם. נמצא פורע חובו מפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה. כלומר שגזירת הכ' הוא בפירות שביעית דלאכלה ניתנו ולא לדבר אחר. והיינו דתנן במס' שביעית [פ"ח[ אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מפירות שביעית. והא דאמרי' בפ' האיש מקדש (ד' נ"ב] וש"מ המקדש בפירות שביעית מקודשת דיעבד קאמר הא לכתחי' אסור לקדש בהן את האשה כמו שאסור ליקח בהן בהמה עבדים וקרקעות דלאכלה ניתנו ולא לדבר אחר, והיינו ש"מ לומר דאע"ג דאסור מקודשת היא וכך אמרו בירושלמי מה בין הקונה אשה לקונה שפחה וכו':

דף סג.

והא מחסרא משיכה. וא"ת ומאי קושיא והא קיי"ל כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות וא"כ מדאו' לא מחסרא משיכה. ואע"ג דרבנן תקון משיכה איסור אתנן דאורייתא הוא. י"ל דלר' יוחנן הכי נמי אבל הכא אליבא דר"ל מקשי' כלומר הניחא לר' יוחנן מתוקמא שפיר הך ברייתא דאמ' התבעלי לי בטלה זה. אבל לר"ל מאי איכא למימר ומצינו סוגיות בתלמוד דמקשה. אליבא דחד אע"ג דלית הלכתא כותי' כדמקשי' בפרק האיש מקדש [ד' נ"א] את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה ואילו אנן קיי"ל דקנה ובריש פ' האשה שנתארמלה מקשי' ונימא רוב נשים בתולות נשאת ואילו אנן קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב. וכן נמי הא דמיפרק בזונה גוי' דלא קניא במשיכה ופרש"י ז"ל דכי כתיבא משיכה בישראל כתיבא. כר"ל אתיא דאלו לר' יוחנן איפכא הוא בישראל מעות [קונה] ובעכו"ם משיכה:

דף סד.

שאני גר כיון דדעתי' לאיגיורי ודאי בטלה. פי' נ"ל דהכי קאמר כיון דדעתי' לאיגיורי ודאי בטלה במכירתו דאע"ג דקיי"ל כרבנן דאמ' בפרקין דלעיל דמכרה לא בטלה. ה"מ בעכו"ם שנשאר בגיותו משום דמימר אמר דעכו"ם פלח וישראל נמי מזבן לה לעכו"ם ופלח לה אבל כל שמכרה משום דדעתי' לאיגיורי בטלה. או אפשר שיסתייעו מכאן אותן שפסקו כמ"ד דבצורף ישראל ד"ה בטל והכי קאמר כיין דדעתי' לאגיורי ודאי בטלה דמזבן לי' לצורף ישראל דאפי' רבנן מודו דבטל: אבל א"א לפרש ודאי בטלה בפחיתה וכיוצא בזה דא"כ בתר דבטלוה למה להו לזבוני. אלא הכי קאמר א"כ תאמר דכל שהוא עצמה בטלה ומשהה לה גבי' לאחר שנתגייר גזרי' בי' דילמא משהה לה גבי' קודם ביטול כדגזרי' לעיל דילמא מגבה לה והדר מבטל לה וכו', וא"ת תינח ע"ז דמהני לה ביטול אלא יין נסך מאי איכא למימר הא לא מהני בי' ביטול ואיהו סתמא קאמר כל מאי דאית לכו דמשמע אפי' יין נסך וא"כ תפשוט דלא תפיס דמיה ביד עכו"ם וה"ה לע"ז. י"ל דמסתמא סתם יינם הוא ואפשר בסתם יינם לא גזרו בו שיהא תופס את דמיו. א"נ כיון דאפי' אי מתסר לא מתסר אלא מדרבנן משום מצוה דגר התירו:

דף סה:

מתני' יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם והם מותרות ואם היו מבוקעות אסורות פי' משום דבלעי ושמא יש בהם נותן טעם. וכתב הראב"ד ז"ל נ"ל שאם היו הענבים מרוטות. והענבה מטולטלת מעוקצה וקרובה לינטל הרי היא כמבוקעת ואסורה:

דף סה:

. גמ' שרא רבא למפיני' ולזבוני לעכו"ם שלא בפני ישראל. כתב ר"ח ז"ל ש"מ דפת של עכו"ם אסור איסור חמור דחיישינן דילמא נפל בחטי יין נסך והקשה עליו הרמב"ן ז"ל דא"כ חטים לא ניקח שמא נפל עליהם יין נסך אלא אחזוקי איסורא לא מחזקינן:

דף סו:

. אמר רבא מנא אמינא לה דתנן תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת. הפת מותרת. וא"ת מאי קא מייתי רבא ראי' דילמא שאני התם דאינו אסור בהנאה הילכך דינא הוא דלשתרי דהא אין כאן טעם כמון. אבל יין נסך דאסור בהנאה כיון דמתהני מריחא אסור. דמ"מ הא מתהני מאסורי הנאה. תי' הרמב"ן ז"ל דטעמא דאביי דאסר משום דס"ל דריחא כטעמא הוא ואפי' בשאר איסורי אכילה דלאו איסורי הנאה אסר בהו ריחא כטעמא ואפי' לא מכוין אסור כדאמרי' במתעסק בחלבים ובעריות שכבר נהנה והא דאמרי' בפ' כל שעה [ד' כ"ה] דכל היכא דלא מכוין שרי כר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר. שאני התם שאינו שואף הריח בפיו אבל כאן שמשים פיו כנגד קלוחו של הריח ס"ל לאביי דהרי הוא כאילו טועם מממשו של איסור. ומשו"ה מייתי רבא סיעתי' מהא דתרומה דאי ריחא כטעמה בכמון של תרומה הו"ל למיסר שהרי טועם ריחו של איסור. ולענין פסק הלכה בכל הני דאיפלגי בהו אביי ורבא כתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות והלכתא בכולהו כרבא דקיי"ל דכל היכא דאביי ורבא [פליגי] הלכתא כרבא לבר מיע"ל קג"ם. ובפרק גיד הנשה כ' הוא ז"ל דהא דאפליגו רב ולוי בפסח שני בפ' כיצד צולין [ד' ע"ו] בבשר שחוטה שצלאו עם בשר נבילה דרב אמר אסור דריחא מילתא היא. ולוי שרי ואפילו בשר נבילה שמן ובשר שחוטה, כחוש דריחא לאו מילתא היא. דפלוגתיהו שייכא בהא דרבא ואביי דרב ס"ל כאביי ולוי ס"ל כרבא וקיי"ל כלוי כיון דקאי כותי' דרבא. וכן פסק שם משמי' דרבוותא ז"ל וכ' שם דאיכא מאן דאמר דפסקי' כרב לחומרא ומייתי ראי' מדגרסי' התם תני רב כהנא ברי' דרב חיננא סבא פת שאפאה עם הצלי בתנור אסור לאכלו בכותח. ואמרי' נמי התם ההוא ביניתא דאטוי' בהדי בשרא אסרא רבא מפרזיקיא למיכלי' בכותחא דאלמא ס"ל דריחא מילתא הוא. ורבינו אלפסי ז"ל קיים דברי הראשונים ודחה ראיות הללו ואמר דלאו סייעתא הוא לרב ולאו כותי' שייכי דאפי' לוי נמי מודה בכי הא דכיון דשרו למיכלינהו בלא כותחא אי שרית לי' למיכלינהו בכותחא הו"ל כמאן דשרית לי' לכתחילה לצלותו. ולוי לא שרי אלא בדיעבד דהא שצלאו קאמר. וכן דעת הר"מ במז"ל דלוי דוקא בדיעבד הוא שכן כ' בפט"ו מה' מאכלות אסורות אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבילה ואם צלאן הרי זה מותר. וזה אינו מחוור דהתם מוכח דלוי אף לכתחי' קאמר מדאקשי עלה ממתני' דקתני אין צולין שני פסחים כא' מפני התערובת ולא משני התם לכתחי' הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי. ועוד דרבא דאזיל בשיטתי' דלוי שרי הכא בבת תיהא אפי' לכתחי'. ועוד דגרסי' בירושלמי במס' תרומות מהו לצלות שני שפודין א' של שחוטה וא' של נבילה כאחד בתנור א"ר ירמי' בשם רב אסור שמואל בשם לוי מותר. אלמא דלוי אפי' לכתחי' שרי. וכן הטעם האחר שכ' הרב אלפסי ז"ל לדחות ראיות הללו שהביאו לפסוק כרב ואמר ז"ל שאינן ראיות דכיון דשרינן לי' למיכלינהו בלא כותחא הוו להו כדבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל והרי כל דבר שאינו אלא א' מאלף כריחא בעלמא הוא. אינו מחוור שהרי רבא כי אמר ריחא לאו מילתא הוא אפי' בפ"ע קאמר הכא בבת תיהא והיאך אפשר דבפ"ע לאו מילתא הוא. וכשנתערב בדבר שיש לו מתירין יאסר את תערובתו ועוד דכשאמרו דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל לא אמרו אלא במינו אבל שלא במינו בטל הוא כשאר איסורים בנותן טעם. וראי' לדבר דתנן בנדרים (ד' נ"ב] הנודר מן הדבר ונתערב באחרים אם יש בו נותן טעם אסור ונדרים דבר שיש לו מתירין הוא כדאי' בפ' הנודר מן המבושל) [הירק דנ"ט] משום דאי בעי מתשיל עליהו. ואפ"ה [הוא[ בנותן טעם ולפנינו יתבאר עוד בס"ד. והרמב"ן ז"ל כתב דודאי הלכתא כלוי וכד' הרב אלפסי ז"ל והא דתני רב כהנא וכו' וכן עובדא דהאי ביניתא דהתם לא מסייע לרב דאפי' לוי מודה בהו משום דכיון שריח בשר נרגש בהם הטועם אותם יהא סבור שממשו של בשר נבלע בהם וכי אכיל להו בכותחא מתחזי כבב"ח ומשו"ה אסור. משא"כ בבשר שחוטה שצלאו עם בשר נבילה שאין ריחו וטעמו של נבילה נרגש בהם כלל. ועוד שאפשר שחומר הוא שהחמירו בבב"ח יותר משאר אסורין דמשום דלא בדילי אינשי מיני' מפני שכל א' היתר בפ"ע החמירו בו יותר משאר אסורין כמו שהחמירו בו שלא להעלותו עם בשר על השולחן. משא"כ בשאר אסורין שאם אוכל עם העכו"ם על השולחן מעלה עליו יין נסך ושאר אסורין. הלכך בפת שאפאה עם הצלי נמי גזרו בו הואיל ויש בו ריח בשר שלא לאכלו בכותח ולאו משום דריחא מילתא דא"כ אפי' בפ"ע תהא אסורה וכדאמרי' אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה שמפני שאדם אופה ממנו בפעם א' לימים הרבה אם אתה מתירו לאכלו בפ"ע יבא לאכלו בכותח. אבל כאן כיון שאף בחלב אינה אסורא מן הדין דריחא לאו מילתא היא לא אסרוה בפ"ע דהו"ל גזירה לגזירה. אבל לאכלה עם חלב אסורה לכו"ע משום חומרא דבב"ח. ואפי' לוי ורבא דאית להו ריחא לאו מילתא היא מודו בה:

שם. כל שאינה חסירה כלום ואינה נאכלת מפני זה פירש"י ז"ל דלאו דוקא אינה נאכלת אלא שנפגם טעמה מפני זה, וראי' לדבריו מקדירה שאינה בת יומא דקרינן לה נותן טעם לפגם. ובודאי שאינה פוגמת התבשיל כל כך עד שלא יהא נאכל. ובקדירה בת יומא נמי אמרי' א"א דלא פגמה פורתא אלמא דפגם שרי. וראי' לדבר עוד משמן ודבש וקורט של חלתית ודומיהן שהתירו בפ' אין מעמידין משום נותן טעם לפגם ובודאי שאינן נפסלים מאכילת אדם שהרי כולן נאכלין הן ש"מ דכל היכא דאי' פורתא דפגם שרי. ואע"ג דנותן טעם לפגם מנבילה גמרי' לי' וכל שראוי' לגר שמה נבילה ואע"פ שנפגמה התם היינו טעמא מפני שנאכלת בפ"ע והלכך עד דמפגמה לגמרי מאכילת גר אסירא אבל איסור תערובת שהולכין בו אחר נתינת טעם. כל שטעמו פגם התבשיל קצת מותר לפי שאינו נותן טעם אדרבה פוגם הוא. וכי גמרי' בנבילה בנו"ט לפגם מותר. י"ל דהכי גמרי' מה מצינו בנבלה שלא אסרה תורה אלא כשהיא ראוי' לגר מפני שהאוכלה נהנה מן האיסור אע"פ שהיא פגומה קצת אבל כל שאינה ראויה לגר כיון שאינו נהנה מן האיסור התורה התירתה ואע"פ שחל עלי' איסור מתחי' אף באיסור שנתן טעם בהיתר כיון שההיתר נפגם קצת מן האיסור נמצא שזה שאוכלו אינו נהנה מן האיסור אלא מצטער עליו הלכך שרי ואע"פ שחל איסור מתחי' באותו דבר שנתערב בהיתר. ולפ"ז נ"ל שאם הגדיל האיסור מדתו של היתר עד שהוא משביח יותר כשאוכלו בגודל מדתו ממה שהוא פוגם בהפסד טעמו אסור עד שיפסל מלאכול לאדם כנבילה. וכי אמרי' דבפגם כ"ש סגי כשפוגם יותר בקלקול טעמו ממה שמשביח בגודל מדתו וצ"ע. ומ"מ נ"ל ברור דכל דאיכא כזית בכדי אכילת פרס אע"ג דנותן טעם לפגם אסור עד שיפסל מלאכול לאדם דהיינו נבילה גופה ופשוט הוא. אלא שראיתי לרשב"א ז"ל בס' תורת הבית הארוך שהתיר בנו"ט לפגם כל שההיתר מרובה מן האיסור. וכן בדברים המאוסים מתחילתן כעכבר וכיוצא בו שנתערבו בהיתר מרובה מהן כ"ש ונתן טעם לדבר דאי משום ממשן דאורייתא מרובא בטיל ואי משום טעמן אין כאן משום נותן טעם כיון שהוא פוגם. אלו דבריו ז"ל. ולא נתחוורו לי דכל היכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס אסור ולוקין עליו ולא בטיל. ומנבילה נמי ליכא למגמר אע"ג דפגים כל היכא שהגדיל האסור מדתו של היתר וכ"ש בדאיכא כזית בכדי אכילת פרס דמ"מ נהנה מן האיסור אא"כ נפסל מלאכול לאדם כנבלה אלא כמו שכתבתי עיקר. אבל הראב"ד ז"ל טרח לפרש דכי קאמר ואינה נאכלת דוקא קאמר. ולא עלתה בידו:

דף סז:

לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלאו לפגם הוא. פי' כגון שידוע שנתבשל בה איסור באותו יום. הא אינו ידוע מדאו' שרי דסתם כליהם של עכו"ם אינן בני יומן כמו שנתבאר בראיות ברורות בפ' אין מעמידין. אבל מדרבנן הוא שאסור לבשל בהן לכתחי' ואם בישל בהן מותר וכדאמרי' בשילהי פרקין וכולן שבישל בהן עד שלא הגעיל עד שלא ליבן תני חדא מותר. ואוקימנא לה בסוף פרקין כמ"ד נו"ט לפגם מותר. ולא תימא דכי אמרי' דמדרבנן אסור לבשל לכתחי' הני מילי משום חשש קדירה בת יומא. הא כל שידוע שאינה בת יומא שרי אפי' לכתחי' דליתא אלא אפי' דודאי אינה בת יומא אסור לבשל בה לכתחי' אפי' מדרבנן. וראי' לדבר מדאמרי' בפ' כל הבשר [ד' קי"א] דההיא פינכא דהוה בי ר' אמי דמלח בה בישרא ותברה. ואי ס"ד דקדירה שאינה בת יומא שרי לבשולי בה לכתחי' למה לי' לתברה לשהייה עד למחר ולשתמש בה אלא ש"מ דמדרבנן אסור לבשל בה לכתחי'. כך שמעתיה לזו בשם הרמב"ן ז"ל:

שם אמר עולא מחלוקת כשהשביח ולבסוף פגם אבל פגם מעיקרא ד"ה מותר. קשה לי דודאי לסברי' דעולא מאן דאסר לאו מגעולי עכו"ם גמר. דאי הוה גמר מנייהו אפי' בפגם מעיקרא הו"ל למיסר דגיעולי עכו"ם פגומין הן בתבשיל מעיקרו. א"ו לעולא כולהו סבירא להו דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא. וכיון שכן בשהשביח ולבסוף פגם במאי פליגי דכל הך שקלא וטריא דאמרי' עד השתא מ"ט דר"מ. מ"ט דר"ש אליבא דעולא ליתה כלל וכדכתיבנא. ותו קשיא לי למסקנא דסוגין דאמרי' אליבא דר' יוחנן דבפוגם מעיקרא מחלוקת אבל בשהשביח ולבסוף פגם ד"ה אסור. אמאי מודה מאן דאמר נו"ט לפגם מותר דליתסר בשהשביח ולבסוף פגם. דודאי מ"ד מותר מנבילה גמר וס"ל דלאו בסרוחה מעיקרא בלחוד התירה התורה אלא אף במשובחת ולבסוף איפגמה וכיון שכן אפי' בשהשביח ולבסוף פגם הו"ל למישרי' כיון דמנבילה גמר. ונ"ל דאליבא דעולא היינו טעמיהו דר"מ ור"ש דתרויהו ס"ל דנבלה שהתירה התורה אפי' בשאינה סרוחה מעיקרא ומינה גמר ר"ש דמה נבילה אעפ"י שחל עלי' איסור כשהיתה משובחת כשנפסלה מלאכול לגר שריא. אף תערובת זה של היתר ואיסור אע"פ שחל עליו איסור כשהוא מושבח. כשנפגם לבסוף שרי. ואע"ג דלא דמי האי פגם לפגם דנבילה דהתם אינו ראוי כלל והכא ראוי' אע"פ שנפגם כבר כתבנו למעלה דכיון שאין ממשו של איסור כאן אלא טעמו. כל שאותו טעם פוגם אותו ההיתר קצת. ראוי להתירו כנבילה שאינה ראוי' לגר כלל. שהרי אינו נהנה מן האיסור. ור"מ ס"ל דדוקא בפגום מעיקרא הוא שראוי להשוות פגם זה ואע"פ שאינו פגם גמור כנבילה שאינה ראוי' לגר שהיא פגומה לגמרי. לפי שבפגום מעיקרא מעולם לא הושבח תבשיל זה מחמת טעם האיסור אדרבה נפגם ממנו ואיכא למישרי' אע"פ שהיא נאכל כנבילה שאינה ראוי' לגר [דמ"מ אינו] נהנה מן האיסור אבל כל שהשביח ולבסוף פגם. כיון שבשעה שהשביח נאסר תבשיל זה הוה לי' כנבילה וכיון שחל עליו אסור א"א להתירו עד שיפסל מלאכול לאדם כנבילה שאע"פ שאיסור זה מחמת טעם הוא בא ואלו הי' פגום מעיקרא אע"פ שהי' ראוי לאדם לאכול הי' מותר לפי שאינו נהנה מן האיסור. כל שמושבח מתחילתו נעשה תבשיל זה כנבילה. דומיא דמאי דאמרי' במס' חולין (ד' ק"ח] חתיכה עצמה נעשית נבילה ואסור עד שיפסל מלאכול לאדם אע"פ שמחמת טעם הוא בא. סופו כתחילתו לא אמרי' אלא אמרי' כל שאינו נפסל מלאכול לאדם נהנה הוא מתבשיל זה שנעשה איסור מתחילתו. אבל בפגום מעיקרו ד"ה מותר דאיכא לדמויי לנבילה כדכתיבנא. היינו טעמא דעולא אבל ר' יוחנן דאמר בפגום מעקרו מחלוקת אבל בהשביח ולבסוף פגם ד"ה אסור. ס"ל דר"מ ור"ש בהא פליגי ר"מ גמר מגיעולי עכו"ם דאע"ג דפוגם מעיקרא אסר רחמנא הילכך ע"כ דר"מ נבילה דשרא רחמנא בסרוחה מעיקרא שלא חל עלי' איסור מעולם. ולפיכך אסרה תורה גיעולי עכו"ם לפי שכבר חזר איסור באותו בלע קודם שהיה בלוע בדופני הכלי שאילו התירו תורה נבילה שאינה סרוחה מעיקרא לא היה אפשר שיהיו גיעולי עכו"ם אסורין ואע"פ שאין נפסלין מלאכול לאדם לפי ששוין הן עם נבילה שהשביחה ולבסוף פגמה וכמו שכתבנו. היינו טעמא דר"מ דאסר אפילו בפגום מעיקרו. אבל ר"ש ס"ל דכשהתירה תורה נבילה אפי' בשהשביח ולבסוף פגמה התירתה אע"פ שחל עלי' איסור כשהיתה משובחת. הלכך ע"כ איסור שנתן טעם בהיתר ופגום מעיקרא שרי ששוה הוא עם נבילה שאינה ראוי' לגר אע"פ שהוא נאכל לאדם כיון שלא חל איסור על תבשיל זה מעולם אע"פ שחל על דבר זה איסור קודם שנתערב בהיתר. דמ"מ אינו נהנה מן האיסור. אבל בשהשביח ולבסוף פגם. בשעה שהשביח כל תבשיל זה נעשה כנבילה ושוב אין לו היתר עד שיפסל לגמרי מלאכול לאדם וכטעמי' דר"מ אליבא דעולא כנ"ל:

דף סח:

ור"ש ליצטרף היתר לאיסור וליתסר. קשה לי מאי קושיא דהא אמרי' בפ' אלו עוברין [ד' מ"ג] דבכל התורה כולה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאסורי נזיר. וא"נ שאור בבל תקטירו. אבל שאר איסורין לא ובהדיא אמרי' התם דבתרומה אין היתר מצטרף לאיסור דאמרי' גבי ההיא דהמקפה של תרומה וכו' מ"ט לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור לא מאי כזית. כזית בכדי אכילת פרס. אלמא דבתרומה אין היתר מצטרף לאיסור. ובהדיא נמי תנן ומייתי לה בסו"פ כל הצלמים שאור של חמץ ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה וכו'. וחכמים אומרים בין שנפל איסור בתחילה בין שנפל איסור בסוף אינו אסור עד שיהא בו כדי לחמץ דאלמא דאין היתר מצטרף לאיסור. אדרבה זה וזה גורם הוא ומותר. וניחא לי דשאור זה של תרומה אע"פ שאין בו כדי לחמץ בשעה א' מ"מ נותן טעם הוא בעיסה אלא שכיון שאינו מספיק לחמץ אותו טעם שהוא נותן בעיסה טעם פגום הוא שכל שהעיסה מתחלת להתחמץ ולא נגמרה נפגמה ומשום האי טעמא קרינן בפ' אלו עוברין לסידוק חמץ נוקשה כדאי' התם ומשו"ה מקשינן כיון שאיסור זה בפ"ע הוא נו"ט בעיסה בשעה א' אע"פ שאלו הי' בפ"ע היה פוגם בעיסה כיון שעכשיו בצירוף ההיתר אין טעמו פגמו ליתסר ולהוי כשהשביח ולבסוף פגם לפי שזה אינו צירוף גמור דתימא דאין היתר מצטרף לאיסור שאיסור זה בפ"ע יש בו כדי ליתן טעם בהיתר בשעה אחת. והיתר זה אינו צריך לו לסייעו בנתינת הטעם אלא גרמא בעלמא הוא שגורם לו שאין טעמו של איסור לפגם. ועוד שבאיסור לבדו יש בו כדי לחמץ והיתר אין מסייעו אלא לקרב חימוצו. ומתרצינן דר"ש לטעמי' דאמר איסור ואיסור לא מצטרפי וכ"ש שכל שהאיסור בפ"ע אין בו כח לאסור העיסה בשעה א' אלא בסיועו של היתר שאין ההיתר מסייעו לאסור אע"פ שאינו מסייעו גמור אלא גרמא בעלמא וקירוב שעה א' בעלמא:

דף סט.

גמ' היכי דמי בחזקת המשתמר כדתני' וכו', וא"ת מאי קא מבע"ל כל היכא שלא הודיעו שהוא מפליג היינו חזקת המשתמר תי' הרמב"ן ז"ל דברישא דמתניתין דנכרי שה' מעביר כדי יין תרתי קתיני חזקת המשתמר להיתרא והודיעו שהוא מפליג לאיסורא דמשום דברישא נכרי אוחז כדי יין בידו אע"פ שהן סתומות בפקק של עץ וכמו שפיר' הרב ז"ל במשנתינו ליכא למישרינהו בלא הודיעו שהוא מפליג בלחוד כיון שאינן סתומות יפה. וסיפא דקתני ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום וכו' דמכלל דבלא הודיעו שהוא מפליג שרי בסתומות לגמרי היא וכדקתני כדי שישתום וכו' ומתני' הכי קתני נכרי שהי' מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום אם היה בחזקת המשתמר מותר ואע"פ שאינן סתומות אלא בפקק של עץ. ואם הודיעו שהוא מפליג אפי' סתומות לגמרי כדי שישתום ויסתום וינגב אסור הלכך בנכרי שהיה מעביר כדין לא שרינן בפתוחות בלא הודיעו שהוא מפליג בלחוד אלא א"כ הי' בחזקת המשתמר והיינו דבעי בגמ' היכי דמי בחזקת המשתמר ומסקנא בבא להם דרך עקלתון דבכה"ג שרי. הא אילו לא יכול לבא להם דרך עקלתון אע"פ שלא הודיעו שהוא מפליג אסור כיון שהעכו"ם נושא את החבית בידו ואינן סתומות אלא בפקק של עץ וכיוצא בו. והיינו טעמא דבבבא דנכרי שהי' מעביר עם ישראל כדי יין קתני תרתי. חזקת המשתמר להיתרא ואם הודיעו שהוא מפליג לאיסורא ובהנך בבי אחרינא לא קתני אלא הודיעו שהוא מפליג לאסורא משום דבהנהו בבי כיון שאין הנכרי אוחז החבית בידו כלל. לא הודיעו שהוא מפליג שרי. אבל רש"י ז"ל פי' היכי דמי בחזקת המשתמר כדתניא לומר שכל שלא הודיעו שהוא מפליג אע"פ שהפליג מהן יותר ממיל מותר כדתני' בברייתא. וכן נראה מד' הרב אלפסי' ז"ל שפ' בהלכותיו היכי דמי חזקת המשתמר כדתני' וכו' ולא הזכיר בבא עליהם דרך עקלתון:

דף סט:

אבל נכרי בחנותו אחיד לי' לדשא ועביד מאי דבעי אימא לא צריכה. כלומר קמ"ל מתני' דלא חיישינן להכי. ומיהו אי חזינן ליה דאיפליג לספינתי', א"נ דאחיד דשא דחנותא אי אית ליה לאשמוטי אסור ואי לא שרי. והיינו דתני' בתוספתא בפונדק ונכנס לכרך אע"פ ששהא לזמן מרובה מותר ואם הודיעו או שנעל עליו הפונדק אסור, המניח יינו בספינה ונכנס לכרך אע"פ ששהא לזמן מרובה מותר. אם הודיעו או שהפליגה ספינתו אסור. וראי' לדבר עוד מדאמרי' בסמוך ההוא חמרא דהוה בביתא דהוה דרי ישראל בעיליתא ועכו"ם בתחתיתא וכו' אתא עכו"ם אחדא לדשא באפי'. והא התם כיון דעכו"ם דר בתחתיתא כמניח עכו"ם בחנותו הוא ולא הודיעו שהוא מפליג ואפ"ה טעמא דמימר אמר כי היכי דאקדים ואתאי אנא וכו' הא לא"ה כיון דאחדיה לדשא חמרא אסור לפי שמעשיו מוכיחין עליו דאי לאו לנסוכי למה ליה לאחדי' לדשא:

דף עא.

גמ' אמר אמימר משיכה בעכו"ם קונה. נראה לי דלאמימר בין דסבר ליה כרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות. בין אי סבר לה כר"ל דאמר משיכה קונה מפורשת מן התו' הכי קאמר משיכה בעכו"ם קונה ולא מעות. וראיה לדבר מדאמרינן בפ"ב דבכורות (ד' י"ג:) ולאמימר דאמר משיכה בעכו"ם קונה הניחא אי סבר לה כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות אבל משיכה לא קניא לעמיתך בכסף לעכו"ם במשיכה. אלא אי סבר כר"ל דאמר משיכה מפורשת מן התורה לעמיתך במשיכה ולעכו"ם במשיכה לעמיתך למה לי. ומתרצינן לעמיתך אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר לעכו"ם אונאה. הניחא אי סבר לה כמ"ד גזילו של עכו"ם אסור היינו דאצטריך למשריא אונאה אלא אי סבר לה כמאן דאמר גזילו של [עכו"ם מותר אונאה מבעיא אמרי אי סבר לה כמ"ד גזילו] מותר ע"כ כר' יוחנן ס"ל ע"כ סוגיא דהתם. ולפי סוגי' זו אין ספק דאמימר דאמר משיכה בעכו"ם ם קונה משיכה ולא מעות קאמר דאי ס"ד אף משיכה קאמר וה"ה למעות מאי קא מקשי' התם אלא אי סבר לה כר"ל דאמר משיכה מפורשת מן התורה לעמיתך במשיכה ולעכו"ם במשיכה לעמיתך למה לי. הא מבעיא ליה למידרש לעמיתך בחדא דהיינו משיכה הא לעכו"ם בתרתי משיכה ומעות כדקס"ד למידרש לעמיתך בכה"ג בריש סוגי' דהתם. אלא ע"כ אמימר משיכה ולא מעות קאמר ומשו"ה מבעיא לן לעמיתך למה לי דישראל נמי הכי דיני' למ"ד משיכה מפורשת מן התורה. וכיון שכן יש כאן שאלה אליבא דאמימר דמוקמי האי מימרא דרב דאמר להו להנהו סבוותא אקדימו ושקולי זוזי מיניה בדאיכא עכבת יין אפומא דמנא שנעשה כיין נסך קודם שמשך אותו העכו"ם ומשו"ה מצריך רב למקדם ולמשקל זוזי מינייהו ולפום מאי דכתיבנא קשיא טובא כי מקדמי ושקלי זוזי מאי הוי דכיון דלאמימר משיכה קונה ולא מעות כי קא הוי יין נסך אכתי ברשות ישראל הוא וכשעכו"ם מושך אותו ונקנין באותה שעה. דמיו שהקדים לישראל דמי יין נסך קא שקיל. וכי תימא אע"ג דלא קני לי' זוזי לעכו"ם מ"מ על דעת שיוציאם ישראל נתנם לו וזוזי דישראל הוו לגמרי ומאותה שעה נעשו המעות של ישראל אע"פ שלא קנו לו לעכו"ם את היין. ולא דמיא להא דאמרי' לקמן דבשהקדים לו דינר כל זמן שלא פסק דמיו אסורין כיון שלא [קנה] מעותיו דהתם [היינו] טעמא דכיון דלא פסק לו לא סמכא דעתיהו וזוזי הוו פקדון אבל הכא קים להו דלא הדרי בהו וקנה להו ישראל להנהו זוזי מההיא שעתא. אכתי לא ניחא דכיון דקיי"ל דכור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה נמצא שזה העכו"ם אפי' לאחר שקיבל לתוך כליו רובו של יין ונעשה יין נסך יכול לחזור בו ואלו חזר בו חייב להחזיר לו המעות. וכיון שיכול לחזור בו נמצא שישראל זה רוצה בקיומו של יין נסך כדי שלא יחזור בו העכו"ם ויהא חייב להחזיר לו הדמים. והיכי אמרי' ש"מ נצוק חבור כלו' ניחא בהכי. אדרבה קשיא טפי שנמצא שיינו של ישראל שהוא עומד עדיין לתוך כליו נתנסך והוא צריך ליתן אותו לעכו"ם כדי שלא יהא חייב להחזיר דמים שקיבל ונמצא רוצה בקיומו של יין נסך. זו היא שאלתן של הראשונים ז"ל ומכח קושיא זו אמרו דאמימר דאמר משיכה בעכו"ם קונה אף משיכה קאמר וה"ה למעות. וזה א"א כמו שבארתי מההיא סוגי' דבכורות. ולפיכך נ"ל שאין זו קושיא כלל דודאי לאמימר רב הכי אמר להו להני סבוותא אקדימו ושקולו זוזי מנייהו והתנו עמהם שאם יחזרו בהם יהיו המעות שבידכם מתנה שבודאי לא יהיו ישראלים הללו מניחים שיתנסך יינם בכליו של עכו"ם ושאח"כ יהא רשות ביד עכו"ם לחזור בו. ועוד שקרוב אני בזה לומר שאין צריך תנאי בזה שכל שנתן העכו"ם מעות ליד הישראל אע"פ שאין המעות קונות כיון שהפסיד ישראל יינו ע"פ העכו"ם וא"א לעכו"ם להחזירו לישראל להיתירו הראשון נקנו לו לישראל מעותיו ואפי' חזר בו העכו"ם אין ישראל חייב להחזיר לו מעות. נמצא שאין ישראל זה רוצה בקיומו של יין נסך כלל ומשו"ה שרי באקדומי ומשקל זוזי מנייהו אעפ"י שלאמימר משיכה קונה ולא מעות:

שם רב אשי אמר לעולם משיכה בעכו"ם אינו קונה. פי' רב אשי ס"ל כר"ל דאמר משיכה מפורשת מן התורה כדאי' בפ' הזהב ודרוש הכי לעמיתך במשיכה הא לעכו"ם בכסף. דאילו לר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות איפכא הוא לעמיתך במעות הא לעכו"ם במשיכה. וא"ת א"כ היכי א"ל רבינא לרב אשי בסוף סוגיין ת"ש דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הא רב אשי כר"ל ס"ל ודלא כר"י. י"ל דהכי קאמר ליה ת"ש ממילתא דקיי"ל הכי דההיא דר' חייא בר אבא הלכה פסוקה היא:

שם. אמר רב אשי מנא אמינא לה כדאמר להו רב להנהו סבוותא. וא"ת מאי קא מייתי ראיה רב אשי ממימריה דרב כר"ל ס"ל כדאמרי' בפ' הזהב אמר קרא ומתני' מסייע לי' לר"ל וכו' מתני' מאי היא נתנה לבלן ואמר רב בלן דוקא וכו' ולר"ל ודאי משיכה בעכו"ם אינה קונה ומשו"ה צריך לאקדומי ולמשקל זוזי מינייהו ואמימר דאמר כר"י דס"ל דבר תו' מעות קונות הא לעכו"ם במשיכה. יש לי לומר דאמימר ודאי לא מסיימא אי כר' יוחנן דוקא ואי אפי' כר"ל וכדאי' בסוגי' דבכורות וכמ"ש למעלה דאי ס"ל לאמימר גזילו של עכו"ם אסור מימרי' אפי' כר"ל אתיא ומשו"ה מייתי רב אשי מנא אמינא לה מדרב אע"ג דרב כר"ל ס"ל. ועוד דמעשה רב:

ולענין פסק הלכה קיי"ל כאמימר דאמר משיכה בעכו"ם קונה דמסקנא דסוגיין הכי ש"מ משיכה בעכו"ם קונה הלכך לא צריך לאקדומי ולמשקל זוזי מיניהו אלא כיון דמשכי' קני' יין נסך לא הוי למיסר בהנאה עד דנגע בי' ביין במגע בכונה ואפי' אי כייל ורמי למנא דעכו"ם ואיכא עכבת יין אפומה דמנא שרי והא קיי"ל כרשב"ג בסתם יינם ואפילו יין ביין הלכך לא קיי"ל כרב. אבל רבי' האי גאון ז"ל פסקה לדרב בספר המקח בשער י"א:

דף עא:

אי דקא כייל ורמי למנא דישראל הכי נמי. מהא שמעי' שמשיכה או הגבהה אפילו בכליו של מוכר קונות דאל"כ לוקמה כגון דכייל ורמי לכליו של ישראל דלא קני לי' במשיכה וכי קא הוי יין נסך אכתי ברשותא דישראל הוא ומשו"ה צריך לאקדומי ולמשקל זוזי מיניהו. וזה שלא כדברי מקצת המפרשים ז"ל שהם סוברים דמשיכה והגבהה בכליו של מוכר אינן קונות מפני שעדין פירות ברשות בעלים הראשונים הן ושמעתין הויא תיובתיהו:

שם. הכא במאי עסקינן דקא כייל למנא דעכו"ם. פי' וכגון דאיכא עכבת יין בקרקעות של כלי וכדאוקי' לה בסוף. דליכא לפרושה משום איסור כלי עצמו דהא קיי"ל נודות העכו"ם וקנקניהם ויין של ישראל כנוס בהן אסורין ואין איסורן איסור הנאה. ומ"מ דלא כרשב"ג אתיא דאי כרשב"ג הא אמר ימכר כולו חוץ מדמי יין נסך שבו. וכן נמי הא דאקשינן ש"מ נצוק חבור הוא דלא כרשב"ג אתיא דאי כרשב"ג אע"ג דנצוק חבור האי נצוק לא מתסר אלא מפני תערובת של יין אסור זה שהוא בשולי הכלי ולרשב"ג ימכר כולו חוץ מדמי יין נסך שבו. אלא דנטר לה תלמודא עד סוף סוגיין לומר דלא כרשב"ג והראב"ד ז"ל אומר שאפילו נגע עכו"ם בקלוח היורד מכלי לכלי דמתסר יין שבכלים הללו משום נצוק ימכר כולו חוץ מדמי מגעו דנצוק כתערובת חשבינן לי' אבל לא כאלו היה כל היין בכלי א' ונגע בו העכו"ם הלכך ימכר כולו חוץ מדמי איסור שבו:

שם. סוף סוף מכי מטא אוירא דמנא קני' יין נסך לא הוי עד דנגע ביה. מהא שמעינן שאויר כלי ככלי דמי וקונה. וא"ת דהא אמרי' בפ' הזורק (ד' ע"ט) שתי קופות זו לפנים מזו פנימית שלה וחיצונית שלו וזרקו לה אע"פ שהגיע לאויר פנימית אינה מגורשת מ"ט דהא לא נח ומקשי' וכי נח מאי הוי כליו של לוקח ברשות מוכר הוא ומתרצינן הכא במאי עסקי' בקופה שאין לה שולים כלו' לחיצונה אלמא אויר כלי לא קנה עד שינוח בו. ואיכא למימר דשאני גט דמידי דמנטר בעי' דומיא דידה ובאויר כלי לא מינטר שאין מחיצות כלי עשויות לשמור מאוירן אבל לענין קני' מדמטא לאויר כליו קני' וגט נמי מדמטא לאויר חצירה ומינטר מגורשת כך כ' הראב"ד ז"ל. ואין צריך לכך דהתם היינו טעמא דכשהגיע לאויר פנימית אינה מגורשת לפי שהגט אף בתוך מחיצות של החיצונה שהיא של בעל הוא עומד וכיון דפנימית לאו במחיצות דחיצונה מינטרא דלאו להכי עבידי וכדאי' התם והאי גיטא מינטר אף במחיצות דחיצונה אינה [מגורשת] שאף במחיצות דבעל מינטר:

מיתיבי הלוקח גרוטאות וכו' ואי ס"ד משיכה בעכו"ם קונה אמאי יחזיר וא"ת ואלא מאי מעות קונות ולא משיכה א"ה היכי קתני סיפא אם משנתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח אפי' לא משך נמי כיון שקיבל מעות יוליך הנאה לים המלח דמעות קונות ולא משיכה. י"ל דאין ה"נ דלמאי דקס"ד משך בסיפא לאו דוקא אלא איידי דתנא רישא משך תנא סיפא נמי משך וה"נ אמרי' בפ"ב דבכורות (די"ג:):

דף עב.

ההוא גברא דא"ל לחברי' אי מזבנינא לי' להאי ארעא לדידך מזביננא לה במאה זוזי אזל זבנה לאיניש אחרינא] ואסקי' דכל היכא דלאו זוזי אנסוהו קנה קמא. וכתב רבי' האי גאון ז"ל בס' המקח דדוקא כגון שקני מן המוכר וא"ל הקניתיך בדמים כך וכך מעכשיו ולכשארצה למוכרה והקרקע עומד ביד הלוקח. אי הו' כה"ג קני לי' ואי לא לא קני ליה. וכן כ' הרב אלפסי ז"ל בסוף פ' בית כור וקיי"ל כל הני שמעתתא נינהו כדאמר להו מעכשיו וקני מידו. וכן עיקר שלפי דרך זה הרי הוא כמוכרה על תנאי. אבל אם לא תאמר כן קנין דברים בעלמא הוא ואפ"ה אסקי' דאי משכח מאה ועשרים לא קנה קמא דזוזי אנסוהו. וכתב הרמב"ן ז"ל דטעמא דמילתא דמדמי לה לאונסא משום דכי היכי דאונסא מבטל תנאה דאמרי' אונסא לא אסיק אדעתיה עד דמקבל עלי' בפי' כל אונסא דמתיליד. ה"נ האי דזבנה במאה לא אסיק אדעתי' דהוה מצי לאזבונה במאה ועשרים ומשו"ה לא קנה קמא דהו"ל כמאן דאמר לי' אי מזבנינא לה במאה זוזי לדידך מזבנינא לה. וכיון דלאונסא מדמינן לה. אי א"ל בפירוש אי מזבנינא לה לעולם אפי' בכמה לדידך מזבנינא לה. קנה קמא דהו"ל כמאן דקביל עלי' כל אונסא דמתיליד בה. וכתב הראב"ד ז"ל שכיון שהראשון קנה משעת תנאי ראשון וכמו שכתבתי למעלה ואין מקחו מתבטל אלא בטענת אונס. ה"מ היכא שנמלך בראשון ולא רצה ליתן לו אלא מאה. הא אילו רצה לתת מאה ועשרים או שלא נמלך בו כלל אלא שהלך ומכרה לשני קנה קמא. דכל כמה דלא ממליך בראשון לאו אנוס הוא והרמב"ן ז"ל חולק בדבר שמכיון שהוא מוצא עבירה יותר ממה שהתנה עם הראשון נתבטל ממכרו ואינו חוזר ונעור אע"פ שחוזר הראשון ונותן בה כל אותן דמים שנותן השני:

שם אמר ר"ה הנצוק והקטפרס ומשקה טופח חבור ליין נסך מסתברא דר"ה דאמר נצוק חבור ליין נסך אף בנצוק שאין סופו לירד קאמר דנצוק דמתני' דתני דאינה חבור לטומאה ולטהרה בנצוק שאין סופו לירד הוא. ודכוותה אמר ר"ה דאפילו נצוק כה"ג חבור ליין נסך וראי' לדבר דמתני' בנצוק שאין סופו לירד היא דהא בריש פרק המביא (גיטין ד' ט"ז) אוקימנא לה להאי מתני כר' יהודה ור' יהודה ס"ל דבכל שסופה לירד אמרי' גוד אחית והוה חבור דאמרי' גבי מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות וירדו שנים וטבלו בזה אחר זה דאם רגליו של ראשון נוגעות במים אף השני טהור דאמרי' גוד אחית כדאי' התם וכיון דהך מתני' דתני הנצוק אינו חבור לטומאה ולטהרה אוקימנא לה התם כר"י ע"כ בשאין סופו לירד הוא ועלה קאמר רב הונא דכה"ג הוי חבור ליין נסך אלמא דר"ה בנצוק שאין סופו לירד קאמר. ומאן דפליג עלי' ס"ל דאפי' נצוק שסופה לירד ל"ה חבור כדפליגי רבנן עלי' דר"י התם ואמרי דאפי' רגליו של ראשון נוגעות במים השני טמא דלא אמרי' גוד אחית וא"נ אפילו לר"י דס"ל דהאי דקאמר ר"י גוד אחית קל הוא שהקלו חכמים במקוה אבל שאר מילי ל"ה חבור. והכי מוכח בפ' המביא תניין וראי' לדבר דמאן דס"ל נצוק אינו חבור אפי' בנצוק שסופו לירד קאמר מדאמרי' בסוגיין ת"ש המערה מחבית לבור קלוח היורד משפת חבית אסור ש"מ נצוק חבור והא קלוח זה ודאי סופו לירד ואפ"ה אמרי' ש"מ נצוק חבור מכלל דלמ"ד אינו חבור אפי' בכה"ג קאמר נמצא דלמ"ד נצוק חבור אפי' בשאין סופו לירד הוי חבור ולמ"ד אינ' חבור אפי' בשסופו לירד לא הוי חבור: ולענין פסק הלכה כתב ר"ח ז"ל דאע"ג דלא מסתייע ר"ה מהני מתניאתא קיי"ל כותי' דליכא מאן דפליג עלי', דרב נחמן לא פליג עלי' אלא א"ל מנא לך לך האי סברא דילמא אית בידי' מתני' ואגמרה מני' אבל לא חלק עליו אלו דברי הרב ז"ל. וכן נראה דעת הרב אלפסי וכן פסק הר"מ במז"ל בפי"ב מה' מאכלות אסורות ואע"ג דאמרי' בדרי חייא נצוק תבעי לך. לא דחי' מימריה דר"ה משום ספיקא דר' חייא דמאי דאבעיא להו לקמאי הדר פשטוה בתראי. ורב חסדא נמי משמע דכר"ה ס"ל מדאמר להו להנהו סבוותא כי מזבינהו חמרא לעכו"ם קטיפי קטופו א"נ נפיצו נפוצו. הילכך קיי"ל כר"ה דנצוק חבור ואפי' בשאין סופו לירד דר"ה אפי' בכה"ג קאמר וכמ"ש למעלה. אבל מקצת מרבותי' הצרפתים ז"ל או' דאפי' לר"ה גופי' לא פשיטא לי' דנצוק חבור דמעיקרא הוה בעי למידק הכי מרישא דהך מתני' דהנצוק והקטפרס ואקשי' ר"נ מסיפא וסלקא שמעתין דמהאי ליכא למשמע מינה. הילכך לר"ה גופי' מספקא לי' כי היכי דמספקא לי' לדתני ר' חייא. וראי' לדבר דלר"ה גופי' מספק' מדקאמרי בפ' ר' ישמעאל (ד' נ"ו) אהא דאמר ר"ה התם ל"ש אלא שהחזיר גרגותני לגת וכו', גרגותני גופא במאי מתסדא בנצוק ש"מ נצוק חבור הוא ודחינן כדאמר ר' חייא שפחסתו צליחתו ה"נ שפחסתו בירי ואם אי' דפשיטא לן לר"ה הו"ל למימר מידי הוא טעמא אלא לר"ה הא אמר ר"ה נצוק חבור. אלא ש"מ דלר"ה גופי' לא פשיטא לי', ומדרב חסדא נמי דאמר להו להנהו סבוותא קטיפו קטופו ליכא לאתויי ראי' דכיון דלר"ה מספק"ל רב חסדא נמי מזהר עלה לכתחי' כי היכי דלא לעייל נפשי' בספיקי' דרבי' אלא שיש לדחות ולומר דלר"ה ודאי פשיטא לי' כדמשמע הכא לכאורה בסוגיין. והא דאמרי' בפ' ר' ישמעאל ש"מ נצוק חבור ודחינן לה ולא אמרי' מידי הוא טעמא אלא לרב הונא ר"ה ודאי נצוק חבור ס"ל. לאו ראי' היא דדילמא התם הכי דייק ש"מ מהא דס"ל לר"ה דנצוק חבור ליין נסך וא"ה מאי קמ"ל הא אמרה חדא זמנא ומשו"ה דחינן בשפחסתו בורו והא קמ"ל דאפי' למ"ד נצוק אינו חבור בשפחסתו מודה. ועל זה הדרך מתקיימים דברי הראשונים ז"ל. אלא שקשה לדבריהם הא דאמרי' בסמוך דמר זוטרא ורבה בר ר"ה שרו למשתי (בקנושקניז) [בקנישקנין] ואיכא דאמרי דרבה בר ר"ה גופי' עבד עובדא בנפשי', וכיון שהנצוק אסור היאך אפשר דבקנישקניז שרי דודאי חבורו של כלי זה לא גרע מחבורו של נצוק. ואע"פ שהראב"ד ז"ל כתב בתשו' דכי אמרי נצוק חבור ה"מ מאי דאתי בההוא פתחא או בההוא ברזא אבל האי קנישקניז מאי דאתי בברזא דישראל לא אתי בברזא דעכו"ם ומשום הכי ל"ה חבור. אינו מספיק אצלי שכבר הכרחנו למעלה דלר"ה דאמר נצוק חבור אפי' בנצוק שאין סופו לירד קאמר. הלכך משמע דהך שריותא דקנישקניז פליגא אדר"ה וכן נמי ההוא עובדא דההיא חביתא דאשתקל לברזא דבסו"פ ר' ישמעאל דמסקי' דכל דאתי בברזא אסיר ואידך שרי. משמע דפליגא אדר"ה. סוף דבר שאין לאיסור של נצוק הכרע גמור מן הסוגיות ורפוי מרפיא בידן. והרב בעל המאור ז"ל כ' שדעתו נוטה להתירו בדיעבד דהא קיי"ל דטהרות עדיפי מיין נסך ואמרי' דנצוק אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה כ"ש שיש לנו לומר ביין נסך שאין הנצוק חבור הוא ולהתירו בדיעבד:

דף עג.

מתני' יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא. פי' רת"ם ז"ל בס' הישר דדוקא ביין נסך ממש דומיא דמים במים שאין הדברים אמורים אלא במים שנתנסכו ודאי לע"ז אבל סתם יינם בנותן טעם כשאר אסורין שבתורה. והקשו עליו מדתני' בתוספתא עכו"ם שטעם במינקת ונפלה ממנו טפה כ"ש אסורה מפני שטפה של יין נסך אסורה ואוסרת בכ"ש. אלמא סתם יינם נמי במינם במשהו. וליכא למימר דהאי תנא דברייתא סובר כל מין במינו במשהו דא"כ למה לי' למתני מפני שטפה של יין נסך וכו' כל אסורין שבתורה נמי הכי דינייהו דבמינם במשהו אלא ש"מ דלהאי תנא דוקא ביין נסך אבל בשאר אסורין לא. וש"מ דסתם יינם אוסר במשהו כיין נסך. ומיהו דוקא ביין שנאסר בהנאה אבל יין שאינו נאסר אלא בשתי' אינו אוסר בכ"ש. דהא אמרי' בגמ' בסמוך דהאי דאוסר יין נסך בכ"ש משום חומרא דע"ז הוא. הלכך דוקא ביין שנאסר בהנאה שיש בו משום לתא דע"ז אבל ביין שלא נאסר אלא בשתי' דלית ביה משום לתא דע"ז לא:

גמר' כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן המערה יי"נ מחבית לבור אפי' כל היום כולו ראשון ראשון בטל. פי' כגון שלא נפל בבת אחת יין שהוא ראוי ליתן טעם במים שהוא כשיעור יין שבבור הא אילו נפל בבת אחת יין שהי' ראוי ליתן טעם בכיוצא בו בשאינו מינו ודאי לא אמר ר' יוחנן ראשון ראשון בטל. שכל שנפל בבת אחת כדי נתינת טעם אפי' איסורא לגו התירא לא בטיל שהרי שנינו שאור של תרומה ושל כלאי הכרם שנפל לתוך העיסה. אלמא איסורא שנפל לגו היתרא ב"א כדי נתינת טעם לא בטיל. וא"ת א"כ מאי קא מקשי עלי' דרב דימי אמר ר"י מדתנן יין במים בנותן טעם מאי לאו דקא נפיל חמרא דאיסורא לגו מיא דהיתירא מאי קושיא לימא לי' הכא במאי עסקי' כגון שנפל בב"א ובכה"ג אפי' ר"י מודה דלא בטיל וכדכתיבנא. י"ל אין הכי נמי דהוה מצי לשנויי הכי אלא איידי דאצטריך לאוקמא לרישא דוקא בדקא נפיל התירא לגו אסורא אוקמא לסיפא בכה"ג. ומתוקמא ביין שנפל במים מעט או בב"א שכל המים של איסור נתן טעם ביין של היתר נאסר:

שם תנן יין נסך אסור ואוסר בכ"ש וכו' לא דקא נפיל היתרא לגו איסורא פירש ז"ל דקמא קמא דהתירא בטיל ומשו"ה אוסר בכ"ש. ולפי דבריו ז"ל אילו נפל יין של היתר לתוך יין של איסור שיעור גדול בבת א' שלא הי' ביין של איסור שיעור כדי ליתן טעם בכיוצא בו בשאינו מינו מותר שמה ששנינו אוסר בכ"ש אינו אלא היכא דנפל התירא לגו איסורא פורתא פורתא ומשום דקמא קמא בטיל. וכיון שכן קשיא טובא א"כ מאי רבותי' דיין נסך משאר אסורין דתנן בי' אוסר בכ"ש אף בכל אסורין שבתורה יש לך לומר כן דהיכא דנפל התירא לגו איסורא פורתא פורתא ראשון ראשון בטל שאי אתה יכול לומר דדוקא משום חומרא דיין נסך הוא דאמרי' בהתירא לגו אסורא דראשון ראשון בטל אבל לא בשאר אסורין. שהרי אפי' לקולא אתה אומר כן דהיכא דנפיל אסורא לגו התירא ראשון ראשון בטל שהדין נותן כך אף בשאר אסורין יש לך לומר דהיכא דנפל התירא לגו איסורא שיהא ראשון ראשון בטל ונמצאו יין נסך ושאר אסורין שוין ולא מצית אמרת הכי דהא ר' יוחנן גופי' אמר בסמוך כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמינן במשהו וכו' כך הקשה הרמב"ן ז"ל ועוד קשה על דברי רש"י ז"ל שהוא פי' בהא באמרי' לא דקא נפיל חמרא דהתירא לגו מיא דאיסורא א דכי אמרי' דדוקא בנו"ט נאסר הא בשאין במים כדי ליתן טעם ביין אינו נאסר ה"מ כגון שנפל היין בב"א ואין במים כדי ליתן טעם בו הא אילו נפל היין מעט מעט אע"פ שאין במים של איסור כדי נתינת טעם אסור דראשון ראשון בטל. ולפי זה קשיא טובא א"כ מאי איכא בין מין במינו למין בשאינו מינו דהא אמרת לעיל ביין ביין דכי אמרי' דבדקא נפיל התירא לגו איסורא אוסר בכ"ש טעמא דמילתא משום דראשון ראשון בטל אלמא דוקא דקא נפיל פורתא פורתא הא אם נפל בב"א אין באיסור כח נתינת טעם בו ומותר וה"נ אמרי' ביין במים שאילו הי' נופל מעט מעט היתרא לגו איסורא אפי' לא הי' באיסור כדי ליתן טעם אסור וכי אמרי' דדוקא בנו"ט הנ"מ בשנפל ההיתר בב"א דבכה"ג אם אין באיסור כדי נתינת טעם מותר וה"נ אמרי' במין במינו. נמצאו מין במינו ומין בשאינו מינו שוין ואלו במתני' תנן זה הכלל מין במינו בכ"ש מין בשאינו מינו בנותן טעם. לפיכך נראה דכי אמרי' לא דקא נפל התירא לגו אסורא דאוסר בכ"ש גבי יין ביין אפי' בשנפלה חבית גדולה של היתר לתוך טיפה א' של יין נסך נאסר הכל והיינו חומרא דיי"נ משאר אסורין. ואע"ג דמחמרינן בי' בכה"ג היכא דנפל איסורא לגו התירא ראשון ראשון בטיל אלא א"כ נופל בב"א כדי נתינת טעם. וטעמא דמילתא לפי שאותו דבר שהוא עומד במקומו חשוב יותר מן הבא עליו ולפיכך כשהאיסור עומד במקומו אפי' כ"ש אוסר כל היין שבא עליו ואפי' חבית גדולה בב"א משום חומרא דיי"נ אבל כשההיתר במקומו והאיסור בא עליו ההיתר מבטל את האיסור אא"כ בא עליו איסור מרובה שיש בו כדי ליתן טעם בהיתר וזה כענין ששנינו במקואות דרביעית מים שאובין מתחילה פוסלין את המקוה מפני שמי המקוה באין עליהן ואילו על פני המים אין השאובה פוסלת אלא בשלשה לוגין וכל הני מילי במין במינו אבל בשאינו מינו קיל טפי דחמרא דהתירא דנפל בב"א למיא דאסורא ואין במים של איסור כדי ליתן טעם בו מותר והיינו דתנן יין במים בנותן טעם. ולפי דרך זה הדבר ברור חלוק בין יי"נ לשאר אסורין שביי"נ אם נפל היתר מרובה בב"א לתוך איסור מעט נאסר. ואילו בשאר אסורין בעינן שיהא באיסור כדי נותן טעם. וכן בזה הדרך עצמו הוא החילוק שיש בין מין במינו ומין בשאינו מינו ביי"נ וכן נראה מדברי הר"מ במז"ל ונראה לי שלפי שיטה זו אף בשאר אסורין היכא דנפל התירא לגו אסורא מעט מעט כגון במערה מחבית לבור או מצלצול קטן דאפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל ונאסר הכל שזו שאנו מחמירין ביי"נ מבשאר אסורין אינו אלא בהיתר מרובא שנפל בב"א לגו איסור מועט שביי"נ אסור במינו ובשאר אסורין א"נ ביי"נ בשאינו מינו מותר אבל בהיתר שנפל לתוך איסור מעט מעט אפי' בשאר אסורין א"נ ביי"נ בשאינו מינו ראשון ראשון בטל ואסור שהרי אנו אומרים כן להקל ביי"נ היכא דקא נפיל אסורא לגו התירא. ואם תשיבני לומר א"כ כי תנן דביין במים צריך כדי ליתן טעם ואוקימנא לה בנפל חמרא דהתירא לגו מיא דאסורא דוקא בשנפל חמרא דהתירא בב"א הא בנופל מעט מעט אפי' אין במים כדי ליתן טעם ביין אסור דראשון ראשון בטל. ואי בשנפל בב"א דוקא עסקינן למה ליה לאוקמא דקא נפיל [חמרא דהתירא בגו מיא דאסורא אפילו] חמרא דאסורא במיא דהתירא נמי מתסרי דכל בב"א כדי ליתן טעם לא אמרינן ראשון ראשון בטל וכמו שכתבנו למעלה. לא תקשי לך דאף על גב דודאי למאי דמתרצינן בדקא נפל חמרא דהתירא לגו מיא דאסורא דוקא בבת אחת מתוקמא הא בזה אחר זה אפילו אין באסור כדי ליתן טעם בהיתר ראשון ראשון בטל הני מילי לענין שריותא דפחות מכדי נתינת טעם דדוקא בבת אחת הא בזה אחר זה אפילו פחות מכדי נתינת טעם אסורא הא לענין אסורא דבנותן טעם מילתא פסיקא קתני בין בנופל [בבת אחת] ובין בנופל מעט מעט דומיא דרישא דיין ביין אוסר בכל שהוא דבדקא נפיל התירא לגו אסורא אסור בין שנפל בבת אחת או מעט מעט וכמו שפירשנו. ודכוותה קתני יין במים בנותן טעם דכל היכא שיש באיסור כדי נתינת טעם נאסר הכל ומתוקמא שפיר בדקא נפיל חמרא דהתירא לגו מיא דאסורא והכי קתני כל שיש באיסור כדי נתינת טעם מתסר בשאינו מינו בכל הני גוני דמתסר בכל שהוא מין במינו כלומר אפילו נפל ההיתר בב"א הא בשאין האסור כדי ליתן טעם אינו נאסר בכל הני גוני דמתסר במין במינו אלא דוקא כשנפל מעט מעט ומשום דראשון ראשון בטל. אבל בדקא נפיל חמרא דאסורא לגו מיא דהתירא לא הוי מצי לאוקמא דאם כן לא מתוקמא אלא בבת אחת ומתני' לענין אסורא מילתא פסיקתא קתני בין במין במינו ולכל שהוא בין לשאינו מינו ונותן טעם כן נראה לי. ולפ"ז לא למדנו לשאר אסורין א"נ למין בשאינו מינו ביין נסך שלא נאמר בהן ראשון ראשון בטל היכא דנפל התירא לגו אסורא ולחומרא. ומכל מקום דעת הרמב"ן ז"ל כך הוא דלא קאמרינן בהתירא לגו איסורא ראשון ראשון בטל לא בשאר אסורין ולא ביין נסך בשאינו מינו אף על פי שאנו אומרים כן להקל ביין נסך בדקא נפיל איסורא לגו התירא והטעם לפי שהאסור עשוי להתבטל אבל לא ההיתר והוא ז"ל מפרש זו שאמרו במין במינו לא דקא נפל התירא לתוך איסורא דבנופל מעט מעט הוא ומשום דראשון ראשון בטל וחומר הוא שהחמירו ביי"נ מה שאין כן בשאר אסורין לפי שאין היתר עשוי להתבטל. ומכל מקום יש לדקדק בעיקר שמעתייהו היכי אמר ר"י ראשון ראשון בטל והתניא בתוספתא עכו"ם שטעם במניקת ונפלה ממנו טפה כל שהוא אסורה מפני שטפה של יין נסך אסורה ואוסרת בכל שהוא ולא אמרינן דראשון ראשון בטל. זו אינה קושיא שכבר כתבנו למעלה דטעמא דראשון ראשון בטל מפני שההיתר עומד במקומו ובחשיבתו ומבטל האיסור שהוא בא להתערב עמו. אבל בעכו"ם שטעם במניקת טפה זו האסורה מן החבית עצמה היא ולפיכך הרי היא חשובה מפני שעומדת במקומה ואין ההיתר יכול לבטלה:

שם. דוקא צלצול קטן דלא נפיש עמודי' אבל חבית דנפיש עמודי' לא. וטעמא דמילתא דחבית כיון דנפיש עמודי' הרי היא כאילו כל היין שבחבית מחובר לבור דכיון דנפיש עמודי' חבירו חשיב וכנופל בבת אחת דמי וכל שנפל בב"א כדי ליתן טעם בהיתר לא אמרינן ראשון ראשון בטל וכדאמרי' לעיל. אבל צלצול קטן דלא נפיש עמודי' אין כל היין שבצלצול כנופל בב"א לבור הילכך ראשון ראשון בטל, ואע"ג דקיי"ל נצוק חבור ויין שבצלצול הרי הוא מחובר לבור ע"י קלוח של נצוק אפ"ה לא מתסר שאין הנצוק חבור אלא לומר שהיין של מעלה דינו כאותו יין שנתערב למטה והרי הוא כמוהו וכיון שאותו שנפל למטה נתבטל ונעשה היתר היאך יאסור יין של מעלה. אבל הראב"ד ז"ל אומר דכי אמרי' ראשון ראשון בטל ה"מ היכא דמקטף קטופי הא במערה ואינו מפסיק כיון דקיי"ל נצוק חבור הרי הוא כאילו נפל בב"א. וכי תימא א"כ בחבית דנפיש עמודי' למה נאסר דכיון דמקטף קטופי אין היין שבחבית חבור ליין שבבור ובאותו שנפל לבדו ליכא כדי נתינת טעם דאי הכי פשיטא. תי' הרב ז"ל דכל שהקלוח גדול כקלוח חבית אע"פ שאין בו כדי נתינת טעם כל שהוא בעצמו חשוב אינו ראוי להתבטל ברבוי יין שבבור:

שם. כי אתא רבין אמר ר"י יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים. לכאורה משמע דהאי מימרא דרבין אמר ר"י פליגי אדרב יצחק בר יוסף אמר ר"י ואדרב דימי אמר ר"י. דקאמר דוקא בנפל שם קיתון של מים הא לא"ה מתסר כולי' בור ולא אמרי' ראשון ראשון בטל. וכי תימא נהי דפליגא אדרב דימי אמר ר"י דאמר אפי' במערה מחבית ראשון בטל. אדרב יצחק ב"ר יוסף אמר ר"י לא פליגא דהא מודה איהו דבחבית דנפיש עמודי' לא אמרינן ראשון ראשון בטל ומימרא דרבין רב יוחנן בחבית דנפיש עמודי' מתוקמא. לא משמע הכי דא"כ צריך אתה לומר דיי"נ זה שנפל לבור הי' בו כדי נתינת טעם עד שהיין שבבור לא הי' יכול לבטלו וא"כ היאך בטל אותו קיתון של מים א"ו הא דרבין אמר ר"י פליגא אתרויהו אדרב דימי ואדרב יצחק וזהו שכ' רש"י ז"ל ואין הלכה כרב דימי דאתא רב יצחק והחמיר ואתא רבין והחמיר. משמע דס"ל ז"ל דאמוראי נינהו ואליבא דר"י דרב דימי אמר הכי אמר ר"י ואתא רב יצחק ואמר דלא"ה אמר אלא הכי ואתא רבין ואמר דאפ"ה לא אמרה ר"י אלא דוקא בשנפל שם קיתון של מים הלכך לית הלכתא לא כרב דימי ולא כרב יצחק ב"ר יוסף אלא כרבין אמר ר"י. אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפי"ו מה' מאכלות אסורות כרב יצחק ב"ר יוסף אמר ר"י דבצלצול קטן ראשון ראשון בטל. משמע דס"ל ז"ל דכי בעיא רבין אמר ר"י קיתון של מים דוקא בחבית דנפיש עמודי' ואפשר שהוא ז"ל מפרש זו שאמרו אבל חבית דנפיש עמודי' לא אפי' במערה ומפסיק ואע"פ שלא היה בקלוח זה כדי ליתן טעם מהיתר אוסר הכל מפני חשיבותו כדברי הראב"ד ז"ל שאל"כ אלא דוקא בשיש ביין שנפל כדי ליתן טעם ביין שבבור יהי' מן התימה שלה הי' ביין שבבור כדי לבטל וקיתון זה של מים ביטל אותו. ומ"מ לענין פסק הלכה מדברי כולם ז"ל נלמוד דבמערה מחבית לבור לא אמרי' ראשון ראשון בטל. ולפי מה שפרשנו למעלה אף בצלצול קטן נמי לא אמרי ראשון ראשון בטל. אבל לדברי הרמב"ם ז"ל בצלצול קטן ראשון ראשון בטל. וכ' הראב"ד ז"ל דאע"ג דלית הלכתא כר"י לענין יין ביין מיהו גבי יין במים ומים ביין וכן לכל איסור שנמוח כגון חלב ודם וכן כיוצא בהו הלכתא כותי' שאם יפול האסור לתוך ההיתר מעט מעט שאין בו נתינת טעם בשעת נפילה אע"פ שנפל בו איסור כל היום כולו מותר דראשון ראשון בטל וכיון שנתבטל הרי הוא היתר גמור ולא די לו שאינו מצטרף עוד לאסור אלא אף להיתר מצטרף לבטל האסור הנופל בו אחר מכן דתנן במס' ערלה פ"ב הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה כיצד סאה של ערלה שנפלה למאתים ואחר כך נפלה סאה ועוד ערלה או סאה ועוד של כלאי הכרם זו היא שהערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה. והערלה את הערלה. פי' שאותו ועוד אחרון מתבטל בסאה ערלה שנתבטלה שם בתחי' ונעשית חולין גמורין והוא שיש באותה סאה מאתים באותו ועוד. ותנן נמי לעיל מינה התרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה כיצד סאה של תרומה שנפל למאה של חולין ואחר כך נפלו שלשת קבין ועוד ערלה או שלשת קבין של כלאי הכרם שנפלו למאה סאה חולין ואחר כך נפלה סאה ועוד תרומה זו היא שהתרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה. הנה נתברר מאלו כי התרומה והערלה לאחר שנתבטלו נעשו היתר גמור אף לבטל איסור הבא על ידם לאחר מכן כ"ש שאין מצטרפי' עוד לאיסור. ודוקא בערלה וכלאי הכרם דכיון שנתבטל אין צריך להעלותן כלל אלא נעשה הכל היתר גמור. א"נ בתרומה לגבי ערלה ולכהן שאינו צריך להרים אבל תרומה לגבי חולין בישראל שצריך להרים לא דתנן בתרומות סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה סאה אחרת הרי זו אסורה ור"ש מתיר. וכן הדין לכל אסורין אחרים שלא נמוחו כגון כזית חלב שנפל בשל ששים של היתר ולא נמוח כ"א חציו כיון שהאיסור קיים שאם יפול לקדירה אחרת יאסור כחלב גמור אם יפול עוד בקדירה זו זית א' של חלב ונמוחו שניהם יצטרפו שניהם לאסור את הקדירה ולא נחשוב את הראשון כאלו נמוח כולו כבר קודם נפילת השני שהרי מצאו בעין שעדיין ראוי לאסור במקום אחר משו"ה מצטרף עם האחרון כדין התרומה וכן כל כיוצא בזה עכ"ד הרב ז"ל. נראה שטעמו ז"ל דרב דימי תרתי אמר חדא דיי"נ אסורא לגו התירא אינו אוסר בכ"ש. ועוד דאפי' ריבה עליו כל היום ראשון ראשון בטל ואע"ג דבקמייתא לא סבירא לן כותי' היינו טעמא משום דאדחי' לי' מימרא דרבין אמר ר"י דמשמע דס"ל דביי"נ אוסר בכ"ש אפי' התירא לגו אסורא. אבל במאי דאמר דאסור שאינו אוסר במשהו ואפי' רבה עליו כל היום ראשון ראשון בטל סבירא לן כותי' דלא אשכחן מאן דפליג עלי' ונ"מ לדידן לשאר אסורין שאין אוסרין במה שהן א"נ ליי"נ מין בשאינו מינו. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאפי' בשאר אסורין נמי לא אמרי' ראשון ראשון בטל אלא אם נפל בהיתר איסור מעט אע"פ שנתבטל מחמת מיעוטו אם חזר ונפל שם איסור שבצירופו של ראשון יש בו כדי נתינת טעם נאסר היתר זה דהא דחינן לי' לדרב דימי לומר דלא אמרה ר"י וכיון דאידחיא לה לגמרי אידחיא וליתא כלל וטעמא דמילתא משום דטעמא לא בטל ואפי' במין במינו דליכא למיקם אטעמא כיון דנפל שם שיעור שיש בו לתת טעם בכנגדו בשלא מינו אסור. ואין צריך לומר באיסור המקלח בלא הפסק דלא אמרי ראשון ראשון בטל דכנופל בב"א דמי. אלא אפי' היכא דמקטף קטופי אסור דחוזר ונעור. וראי' לדבר מדפרכינן לרב דימי ממתני' דקתני יין במים בנותן טעם דמשמע דלדעתי' דרב דימי דאמר ראשון ראשון בטל הוא דקשיא מתני' אבל לדידן ניחא ואם כד' הראב"ד ז"ל שאומר דבאיסור נו"ט אמר ראשון ראשון בטל לימא לי' לרב דימי ולדידך מי ניחא והא מין בשאינו מינו את גופך מודית דראשון ראשון בטל דמתני היא במס' ערלה א"ו משמע דלדידן לית לן אף בשאר איסורין ראשון ראשון בטל אלא איסור חוזר ונעור ומצטרף לאיסור. ועוד הביא ראי' מדפרכינן לחזקי' ממתני' דשאור של חולין ושל תרומה ואמרי' והא אמר אביי ל"ש אלא שקדם וסלק את האסור דאלמא לא אמרי' ראשון ראשון בטל. ואם איתא היכי מקשינן מינה לחזקי' דאמר הגדילו בהיתר מותר לימא טעמי' דחזקי' משום דכיון שבטלו המים ליין נסך אע"פ שעכשיו נפל שם של היתר אינו חוזר ונעור ככל איסורין שבתורה ושאני תרומה מפני שצריך להרים דע"כ בתרומה לישראל קא מיירי דאי לא"ה ראשון ראשון בטל לדברי הראב"ד ז"ל. א"ו משמע שאין חלוק בין תרומה לשאר אסורין בענין זה שבכולן לר' אליעזר אם לא קדם לסלק את האסור אסור דלא אמרי ראשון ראשון בטל ומדר"א בשלא קדם וסלק נשמע לרבנן דהא ר"א דאסר משום דסבר זה וזה גורם אסור ורבנן דשרו משום דסבירא להו זו"ז גורם מותר מכלל דאם נפל שם איסור אסור אפי' רבנן מודו דאסור ולא אמרי' ראשון ראשון בטל. עוד הביא ראי' מדגרסי' בירושלמי גריסין של תרומה שנתבשלו עם עדשים חולין ואין בהם בנו"ט רבה עליהן גריסין של חולין אסור מין מעורר מינו לאסור בתמי' הא לא תהא גדולה מיי"נ כמה דתימר ביי"נ אתה רואה את ההיתר כמו שאינו ואותו האסור אם יש בו נותן טעם אסור ואם לאו מותר הדא אמרה ריבה עליהן גריסין של תרומה אסור אלמא דאפי' בשאר אסורין לא אמרי' ראשון ראשון בטל שהרי גריסין ועדשים מין בשאינו מינו הוא ותרומה מין בשאינו מינו בטל לגמרי בששים ואפ"ה כשריבה עליהן עד כדי נותן טעם חזר האיסור ונעור. וכי תימא א"כ קשיא מתני' דערלה אינה קושיא דהתם שאני מפני ששיעורן במאתים ואע"פ שנפלה עוד סאה אחרת אכתי אין באיסור כדי ליתן טעם הלכך דינא הוא דנימא ראשון ראשון בטל דכיון דנתבטל מחמת מיעוטו ועדיין לא ניתוסף כ"כ שיתן טעם דין הוא שלא יהא נעור האיסור הראשון. אבל ודאי אם נתוסף עד כדי נתינת טעם חזר איסור ראשון ונעור. הלכך מתני' דקתני יין במים בנו"ט לדידן דלית לן דרב דימי כפשטה מתוקמא באסורא לגו התירא שאע"פ שנפל כדרך הנופלים ראשון ראשון לא בטל. וא"ת והא אמרי' בפ' כסוי הדם (ד' פ"ז] אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן ל"ש אלא שנפלו מים לתוך דם אבל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל ואע"פ שיש בו מראית דם. והא מראית דם התם כנותן טפה הכא אפ"ה ראשון ראשון בטל. י"ל דהתם לענין קדשים בטל אבל לענין אסורין לא בטיל וכדאמרי' התם עלה דההיא ולענין כסוי הדם אינו כן דאין דחוי אצל מצות הלכך לענין אסורין נמי אינו כן דגבי קדשים הוי טעמא משום דכיון דנדחה אינו חוזר ונעור אבל לגבי מצות ואיסורין כיון שיש בו כשיעור לבסוף חוזר ונעור:

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם:

סוף הספר

תוכן העניינים

חידושי הרן על עבודה זרה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה