אור ברסלב
חידושי הרן על עבודה זרה פרק ד - רבי ישמעאל

חידושי הרן על עבודה זרה· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי

פרק ד - רבי ישמעאל

פרק ג - כל הצלמים

דף נ:

זריקה משתברת הויא לה כזריקת פנים ומשום הכי לא בעי' בה [אלא] חדא מהנך תרתי דבעינן בכעין (זביחה) [זריקה]. וכי תנן במתניתין וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח ה"ק שכיון שכיוצא בו קרב לגבי מזבח אנו חוששין שמא הקריבו אותן לע"ז בזריקה משתברת. אבל אילו לא היו קריבין לגבי מזבח אין חוששין להם שמא הקריבום לע"ז דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. אין בדבריך כלום חדא דלר' יוחנן דבעי כעין פנים ממש וכמו שנפרש בסמוך ע"כ כי תנן במתני' וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח דוקא תנן שאם לא הי' קרב לגבי מזבח לא הי' נאסר אפי' נזרק ודאי לע"ז ומדר"י נשמע לרב דלא שמעי' להו דפליגי בפירושא דמתני'. ועוד דלרב גופי' ע"כ כי תנן וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח לגבי פרכילי ענבים ועטרות שבלין דוקא תנן שאם לא היו קריבין לגבי המזבח אפילו בידוע שבצרן מתחילה לכך כיון שאין דרכו של מרקוליס בהן אין נאסרין דה"ל כשבר מקל לע"ז שאין עובדין אותה במקל וכיון דלרב גופי' כי תנן וכ"ד שכיוצא בו קרב לגבי פרכילי ענבים ועטרות שבולין דוקא תנן. אף לגבי יינות שמנים וסלתות נמי דלא מפסקינן סיפא דמתני' בסכינא חריפא לומר דלצדדין קתני. הילכך הך ברייתא דספת לה צואה לא מתוקמא אלא בע"ז שעובדין אותה בצואה ומ"מ ברייתא דחגב דמחייב בה ר"י אפשר דאפי' אין עבודתה בחגב מחייב דכיון דהוי זביחה ממש אע"פ שאין דרכה בכך חייב כנ"ל. ואחרים פי' דהא דנקט ע"ז שעובדין אותה במקל לאו למימרא דאם לא היו עובדין אותה במקל דשבר מקל לפני' ליפטר דליתא אלא כיון דהויא לי' כעין זביחה אע"פ שאין עבודתה במקל כלל חייב וכי נקט שעובדין אותה במקל לרבותא נקטי' שאע"פ שעובדין אותה במקל זרק מקל לפני' פטור כיון ששינה מקשקוש לזריקה. אמר ר"נ אמר רבה בר אבהו א"ר וכו'. פירש רש"י ז"ל כשעובדין אותה וכו' (עד סוה"ד. כ"כ בפי' להרי"ף עי"ש):

דף נא.

אמר ר"י מנין לזובח בהמה בעלת מום לע"ז שפטור וכו' לא אסרה תו' אלא כעין פנים. משמע דפליג עלי' דרב דסגי' לי' בכעין זביחה ולדידי' ודאי זובח בהמה בעלת מום לע"ז חייב. ומשמע דר' יוחנן ס"ל כרבנן דפטרי בשחט לה חגב. דאילו לר"י דמחייב בחגב משום דצוארו ארוך כבהמה כ"ש דמחייב בבהמה בעלת מום. וההיא ברייתא דספת לה צואה ר' יהודה היא. דאילו לרבנן דפטרי משום דבעו כעין פנים. ספת לה צואה או שנסך לה עביט של מימי רגלים פטור דכעין פנים בעינן. ואפי' בבהמה מחוסרת אבר פטרי רבנן והאי דנקט חגב להודיעך כחו דר"י דאפי' בחגב מחייב. וא"ת ולר' יוחנן דבעי כעין פנים ממש תקשי לי' מתני' דתנן מצא פרכילי ענבים ועטרות שבלים ואוקימנא כגון שבצרן מתחילה לכך כלומר דהויא לי' כעין זביחה ואע"ג דלא הוי כעין פנים. י"ל דלר' יוחנן כל שאותו דבר בא בפנים אע"פ שאין עובדין בו לגבוה באותה עבודה שהוא עובד בה לע"ז. כעין פנים מתקרי. ופרכילי ענבים באים הם בפנים לבכורים הלכך כי בצרן מתחילה לכך הויא לה שבירתן כעין זביחה וכיון שבאים בפנים הוי כעין פנים. והכי משמע לעיל בסמוך דכל שבצרן מתחילה לכך כעין פנים הוא דמקשינן מאי כעין פנים איכא ומאי כעין זריקה משתברת איכא. כלומר ותקשי לתרוייהו ומפרקינן כגון שבצרן מתחילה לכך דאלמא דבהכי סליק פירוקא אפילו למאן דבעי כעין פנים. והיינו נמי דאמרינן לקמן כל שהוא לפנים מן הקילקלון אפילו מים ומלח אסור לפי שכיון שמים ומלח קריבין לגבי מזבח אף על פי שאין עבודתן בזריקה חיישינן שמא זרקום לע"ז והויא לה זריקה המשתברת ואסור כדין תקרובת שאין לה בטילה עולמית דכל כה"ג כעין פנים הוא לענין פסק הלכה יש שפסקו כר' יוחנן דבעי כעין פנים. משום דרב ור"י הלכה כר"י. ועוד דאמרינן לעיל דכו"ע לא אמרי' כעין זביחה אלא כעין פנים בעי'. הלכך כל היכא דל"ה כעין פנים אינו נאסר משום תקרובת ע"ז אע"ג דהוי כעין זביחה ולזה הסכים הרמב"ן ז"ל. אבל ראיתי להראב"ד ז"ל בס' הגהותיו שפסק כרב וכל כעין זביחה חייב ונאסר. ושחט לה חגב חייב וספת לה צואה נמי חייב. ואפשר שטעמו ז"ל דאע"ג דרב ור"י הלכה כר"י כיון דר"נ ורבה בר אבהו ורב יהודא ס"ל כרב ואביי ורבא נמי שקלו וטרו אליבי' נקטינן כותי'. ועוד דסוגין בפרק ארבע מיתות [ד"ס] דשבירת מקל תולדה דזביחה. ומן התימה על הר"מ במז"ל שפסק בפ"ג מע"ז דספת לה צואה חייב. ושחט לה חגב ובהמה מחוסרת אבר פטור. וכבר השיג עליו הרב הנז' ז"ל דודאי לא גרעי חגב ובהמה מחוסרת אבר מצואה ומימי רגלים ואותן נרות של שעוה שמדליקין לפני ע"ז נוי ע"ז נינהו. ואע"פ שעשוי מתחילה לכך אינן אסורות עד שעת הדלקה דאין הקדש לע"ז וכיון שאין אסורות בשעת הדלקתן משום תקרובת אלא משום נוי ע"ז בביטול סגי להו. הלכך אם נתנן או מכרן כומר לישראל מותרות. ואע"ג דבע"ז עצמה אמרי' דאפי' מכרה או משכנה לצורף ישראל אסורה. התם משום דמימר אמר איידי דדמיה יקרין מזבין לה לגוי ופלח לה. אבל נרות הללו אין דמיהן יקרים. וכן הדין בכל משמשי ע"ז שאין נכרין שהן משמשין ועוד שאין חיבת משמשין עליהן כחיבת ע"ז עצמה שיהיו נקחין ביוקר מכדי דמיהן דניחוש דמימר אמר איידי דדמיהן יקרין מזבן לה לגוי ופלח לה והיינו דתניא בתוספתא וכו' (ככתוב בפירוש הר"ן להרי"ף עיי"ש):

דף נא:

מתני' ע"ז שיש לה גינה ומרחץ נהנין מהן שלא בטובה וכו'. פרש"י ז"ל בטובה בשכר. וא"ת א"כ למ"ד בסיפא דאפילו בטובת כומרים שרי היכי אפשר ליקח מהן והלא מיריד אסור משום מכס של ע"ז. וי"ל התם רווחא גרידא הוא ומהנה אסור אבל הכא כיון דשקיל מיניהו פירות לאו מהנה הוא. אבל הראב"ד פי' בטובה ושלא בטובה טובת דברים וטעמא דאסור בטובת דברים כדי שלא ימשך אחריהם. והכי דייק לישנא בטובה ושלא בטובה מדתנן במס' עדיות [רפ"ה] גבי פירות שביעית אין נהנין מהן אלא בטובה ופי' טובת דברים דאי בדמים אסור דסחורה היא. וטעמא דאין נהנין אלא בטובה כדי שלא יהיו רגילים בכך. ומיהו בירושלמי מוכח דבשכר ושלא בשכר קאמר לפיכך נראה דבכלל בטובה דאסרי' תרוייהו איתניהו שכר וטובת דברים. ואם הי' שלה ושל אחרים מותר בכל ענין דגרסי' בירושלמי חלילין לשם ע"ז אסור לשכרן. ואם היו מעלין שכר למדינה אע"פ שעושין שכר לע"ז מותר. הגובה של ע"ז אסור ליתן לו. ואם הי' מעלה שכר למדינה אע"פ שהוא גובה לשם ע"ז מותר ליתן לו. מתני' אמרה כן הי' שלה ושל אחרים נהנין מהן בטובה ושלא בטובה. אלמא דבכלל בטובה שכר. ומיהו לענין הלכה אין לסמוך על הירושלמי אלא לענין פי' משנתינו שבכלל בטובה שכר אבל לענין דינא כיון דבגמ' דילן [תרי] לישני נינהו קיי"ל כמאן דמתני לה אסיפא ואפילו שלה ושל אחרים בטובת כומרין אסורין. והירושלמי שכתבנו הוא ע"ד לשון ראשון שבגמרתינו דשלה ושל אחרים אפי' בטובת כומרין מותרים. ומשו"ה הוא מתיר לתת לגובה של ע"ז כיון שהוא מעלה שכר למדינה. ולדידן דקיימא לן כלישנא בתרא אסור והרמב"ן ז"ל התיר אם גובה לשם מדינה אף על פי שבני מדינה נותנים חלקם לע"ז וצ"ע:

דף נב.

גמ' סברא הוא מדנכרי עד שתעבד דישראל אסורה מיד. נ"ל דהכי פי' כיון שהוצרך הגמ' להקיש אלוה לכלים מכלל דאי לאו היקשא הו"א דאלוה מתסר מיד דאי לאו הכי היקשא למה לי. וכיון שכן סברא הוא דדוקא בנכרי עד שתעבד דבע"כ הקישה הכתוב. הא דישראל שלא הוקשה אסורה מיד דהוה לי' כע"ז של נכרי אי לא הקישה הכתוב. שכיון שע"ז של ישראל חמורה לענין ביטול מע"ז של נכרי אין לנו ללמוד קולא עלי' מע"ז דנכרי דאין למדין חמור מקל להקל עליו. ואפ"ה לא ניחא לן בהכי ומקשי' ואימא כדנכרי. דלעולם אימא לך שגלה לך הכתוב בע"ז של נכרי שאינה אסורה עד שתעבד וה"ה ע"ז של ישראל שאין ע"ז של ישראל חמורה ממנה אלא למה שהחמיר בה הכתוב שטעונה גניזה. אבל שאר מילי לא הילכך גלי בנכרי וה"ה לשל ישראל ועוד דאפשר שאף ע"ז של ישראל בכלל היקשא דהא אמרי' לקמן דגוים שבא"י שליחותי' דישראל קא עבדי. הילכך אפשר בכלל את אלהיהן איתניהו תרוויהו ע"ז דנכרי וע"ז דישראל:

שם מנין לנכרי שפוסל אלוה ת"ל פסילי אלהיהם וכו'. וא"ת והיאך היו גוים שבא"י יכולים לפסול אלהות שלהם דהא אמרינן לקמן דא"י הי' ירושה לישראל מאבותיהם וגוים שהיו בתוכה כשעבדו ע"ז שליחותי' דישראל עבוד והויא לי' ע"ז של ישראל ואין לה בטלה עולמית. תי' הרמב"ן ז"ל דה"מ כגון אשירה דכיון דמחוברת לקרקע הרי היא כקרקע והויא לי' בכלל ירושתן ומשו"ה טעונה שריפה. אבל ממון האמוריים המטלטל שלהם הי' עד שעת כבוש ומשו"ה היו יכולין לבטל ע"ז שלהן המטלטלת:

שם מנין לע"ז של ישראל שטעונה גניזה. הק' הראב"ד ז"ל תיפוק לי'. מואשריהם תשרפון באש. שאילו הי' לה בטלה לע"ז של ישראל למה הטעינה הכתוב שריפה בבטול בעלמא סגי להו. אלא (ודאי] משום דשליחותי' דישראל עבדו הויא לה ע"ז דישראל ואין לה בטילה כדאמרי' בסוגי' דלקמן. תי' הרמב"ן ז"ל דאי מואשריהם הו"א דגוי העובד ע"ז של ישראל אין לה בטילה עולמית. משום דישראל לא עבדה שיבטלנה. וגוי לאסרה הוי שליח לבטלה לא הוי שליח. אבל ישראל העובד קס"ד דאית לה בטלה דאיהו אסרה ואיהו שרי לה:

שם מאי משמשי' משמשין דנכרי גמר. מיבעי לי' לרמב"ן ז"ל דומיא דבעיא דגמ'. משמשי ע"ז דישראל יש לה ביטול או אין לה ביטול משמשי' ממשמשין דנכרי גמרי' מה התם יש להם ביטול ה"נ יש להם ביטול או דילמא מינה גמרי' איסורא מה התם אין לה בטילה לעולם ה"נ אין להם בטילה לעולם וכתב בשם הראב"ד ז"ל דאין להם ביטול וסמך לדבר שהרי אמרה תורה ונתצתם את מזבחותם ומינה דא"א ע"י ביטול עכו"ם וכדאמרי' לקמן גבי ואשריהם תשרפון באש. והרי מזבח אינו אלא משמשי ע"ז שמקרבין עליו ואפ"ה גלי לך רחמנא דלא סגי לי' בביטול. ואין הדבר נראה שיהיו משתחוין לגופו של מזבח שיהא כע"ז עצמה. ואין הכרעה זו מכרעת אצלי דאיכא למימר דהתם היינו טעמא משום דישראל לא נשתמש במזבח זה שיבטלנו. ועכו"ם לאסרו נעשה שליח אבל לא לבטלו וכמו שכתבנו בשם הרמב"ן ז"ל בסמוך. אבל מ"מ משמשי ע"ז של עכו"ם שהיא ביד עכו"ם ומשמשי' ביד ישראל וביטל העכו"ם ע"ז שבידו אע"פ שהמשתמשין ביד ישראל בטילין הן אגב ע"ז. וכ"כ הראב"ד ז"ל:

שם טומאה דאורייתא הדרא. טומאה דרבנן לא הדרא. וא"ת דהא אמרי' בפ"ק דשבת [ד' ט"ז] גבי כלי זכוכית נשברו טהרו חזר ועשה מהן כלים מקבלין טומאה מכאן ולהבא. מכאן ולהבא אין למפרע לא. ומפרש לה משום דטומאת כלי זכוכית דרבנן וטומאה ישנה דרבנן בטומאה דאורייתא אחיתו להו רבנן טומאה. בטומאה דרבנן לא אחיתו להו רבנן טומאה ומאי שנא הכא י"ל שאני כלי זכוכית דכל טומאתן דרבנן אבל הני כלים כיון דבשאר טומאה אית להו טומאה דאו' מבעיא לן אי גזור בהו אפי' בטומאה דרבנן. וכי אמרי' ותבעי ליה שאר טומאות דרבנן בכה"ג אמרי' בטומאת משקין ובכלים שאם נגע בהן שרץ טמאין מן התורה:

שם ותיבעי לי' כלים. פי' כלים של משמשי ע"ז מי אמרינן דכי היכי דמהני להו ביטול לגבי אסורא מהני להו לגבי טומאה או לא. וכן פרש"י ז"ל. וא"ת ולימא לי' כיון דאיסורא בטיל טומאה נמי בטילה כדאמרי' לי' בסמוך גבי ע"ז גופה. ומכאן נראה לי להכרע דמשמשי ע"ז של ישראל אין להם בטילה ומשו"ה לא שני לי' כיון דאסורא בטיל דאי הוה משני לי' הכי הוה משמע דמשמשי ע"ז של ישראל דאסורא לא בטיל. טומאה נמי לא בטלה. ואינו כן דכיון דאית להו טהרה במקוה טומאה נמי בטלה אע"ג דאיסורא דידהו לא בטיל. ואפשר נמי דמעיקרא כי אמר לי' ותבעי לי' כלים. כלים דומיא דתקרובת שאין להם בטילה קאמר ובמשמשין דישראל:

והא דאמרי' ע"ז גופה לא קא מבעיא לי' דכיון דאסורא בטיל טומאה נמי בטלה קשיא לי' לראב"ד תבעי לי' ע"ז של ישראל דלא בטיל איסורא. וניחא לי' דהתם ביטולי' כמאן דליתי' דמי. הילכך פשיטא דלא מהני אפי' בטומאה דרבנן. אבל הכא דמבטל ע"ז וכולה משמשי' מי אמרי' מגו דאהני ביטולי מהני ביטול זה לטומאה דתקרובת אע"ג דלא מהני לאיסורי' או דילמא לא מהני כלל:

דף נב:

ברוך אתה לשמים שהחזרת לי אבידתי וכו' הקדשנו שהקדשנו אחרים תחתיהם וא"ת נהי דמצי לדחויי הכי [מ"מ] מאי קאמר ברוך אתה לשמים דאלמא מהכא גמר לה דילמא הקדשנו דאקדשינהו דפשטי' דקרא הכי משמע. י"ל דאדרבה הקדשנו אחרים תחתיהם משמע דאי בהנהו כיון דאבטלינהו ממילא לא קדישי ומאי והקדשנו ומ"מ קשיא ומאי קא מוכח מהכא דילמא ע"י מעשה אסרום ואפי' להדיוט כדאי' לקמן וי"ל דר"י בן שאול ורבי סבירא להו כר' נחמן ורב עמרם ור' יצחק דאמרי דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה כדאי' במס' חולין פ' השוחט [ד' מ"] ופליגי עלי' דר"ה דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה. ואפי' לפי פי' רבי' חננאל ז"ל שפי' שם דע"כ לא פליגי אלא במעשה זוטא אבל במעשה רבה מודו. הכא כיון שהכלים בעצמם לא נשתנו מעשה זוטא חשיב דלא עדיף ממנסך דקא אמרי' התם לא כל הימנך שתאסור ייני לאונסי דחשיב מעשה זוטא כיון שאינו ניכר. ולפ"ז לדידן דקיי"ל כר"ה ור' יוחנן דאמרי לקמן דאע"ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה אסור וגמרי לה מכלים דאחז דאלמא דכלים דאחז אפי' להדיוט הוו מתסרי. לית לן למיפשט בעיין מכלים דאחז. ואפ"ה קיי"ל דכלים שנשתמשו בהן בבית חניו אסורין דכיון דר' פשיטא לי' לר"י בן שאול ואמר דאסורין הן. אע"ג דאנן לא מצינן למגמר מקרא שהי' בידו מ"מ נקטינן כפשטי' כיון דלא אשכחן מאן דפליג עלי' וכ"כ הר"ם במז"ל בפ"ט מהל' ביאת מקדש:

דף נג:

מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וא"ת ודילמא ע"י מעשה אסרום כדאמרי' לקמן דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה ואפשר דר"י סבר לה כמ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י שום מעשה. אבל הרמב"ן ז"ל תי' שאפי' אם נאמר שע"י מעשה אסרום מ"מ בביטול בעלמא סגי להו דאע"ג דע"ז של עכו"ם שבאה ליד ישראל אין לה ביטול הכא יש לה ביטול שכיון שע"ז זו שלא מדעת בעלי' נאסרה מפני מעשה שנעשה בה כי היכי דמהני ההיא מעשה שתהא נאסרת כאילו הי' של עכו"ם ה"נ הויא כשלו לענין בטול הלכך קודם שלקחה ישראל מן העכו"ם בביטול בעלמא סגי לה. ולא נראה לי כן אלא אף בזו אין לה בטילה עולמית. וראי' לדבר מדאמרי' לקמן אע"פ שאמרו שהמשתחוה לבהמה של חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה כלו' ואפי' להדיוט וכמו שנפרש בס"ד. ומוכחי לה מכלים דאחז. ובודאי עיקר אוכחתין היא מדלא פרקינהו לאשתמושי בהו להדיוט דאל"כ היכי ילפינן הדיוט מגבוה דילמא לגבוה שאני דמאיסי. כדחזינן בנעבד דבע"ח דאסר רחמנא גבוה ושרי להדיוט. אלא ע"כ הכי קאמר אלא מכלים דאחז דמדלא פרקינ' לאשתמושי בהו להדיוט ש"מ דעשה בה מעשה בדבר שאינו שלו נאסר ואפי' להדיוט. וכ"כ רש"י ז"ל אלא מכלים של בהמ"ק שהזניחם אחז איתסרו להו גזרו עליהם חזקי' וסיעתו איסור עולם אף להדיוט דקתני גנזום ולא אמר ליפרקי' ולפקי' לחולין ע"כ וכיון שכן ע"כ לית לן הא דאמרי' בסוגי' דלעיל גבי אבני מזבח אבל הכא כיון דמעיקרא אשתמשו בהו לגבוה לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו להדיוט. דאי אית לן הכי לא מוכחי' ולא מידי דלגבוה שאני משום דמאיסי. ולהדיוט נמי משום דלאו אורח ארעא. וטעמן של חלוף סוגיות הללו דמשום דלעיל מהדרינן למימר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ואפי' לגבוה צריכינן לשנויי משום לאו אורח ארעא וכו'. אבל השתא דסבירא לן דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה ואפי' להדיוט. נקטינן מילתא כפשטא דלהדיוט אסירי מדינא ולאו משום לאו אורח ארעא. וכיון שכן אם אי' דעכו"ם שעשה מעשה לע"ז בדבר שהוא של ישראל ואסרו יש לו ביטול הדרא קושיא דלעיל לדוכתא גבי אבני מזבח ששקצום מלכי יון לתברינהו ולבטלינהו ולפקינהו לחולין ולא מצינן לשנויי מאי דשנינן לעיל דכיון דמעיקרא אשתמשו בהו לגבוה לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו להדיוט דהשתא לית לן הכי וכדכתיבנא. אלא ע"כ טעמא דמילתא דלא בטלינהו לאשתמושי להדיוט משום דכיון דע"י מעשה נאסרו הוו להו ע"ז דישראל ואין להם בטילה עולמית. וכי תימא אפ"ה לא סגי דכיון דקרא כתיב ובאו בה פריצים וחללוה הוו להו אבני מזבח חולין ומהפקירא קא זכו בהו גוים והו"ל ע"ז דעכו"ם ויש לה ביטול וכדאמרי' בסוגי' דלקמן ואלא מאבני מזבח ודילמא כדרב פפא דאר"פ התם קרא אשכח ודרש ובאו בה פריצים וחללוה. לא תטעה בזה דלקמן הכי אמרי' ואלא מאבני מזבח כלו' דנאסרו ע"י מעשה והאי דלא בטלינהו משום דהו"ל ע"ז דישראל ואין לה בטילה ואמרי'] ובכה"ג אין לה בטילה דילמא כדר"פ דדריש מובאו בה פריצים ויחללוה דיצאו לחולין. וכיון שכן הו"ל ע"ז דעכו"ם וע"כ האי דלא בטלום לאשתמושי בהו להדיוט משום דלאו אורח ארעא כיון דאשתמש בהו לגבוה וכו' וכטעמא דמסקי' בסוגי' דלעיל והדרי' ואמרי' אלא מכלים דאחז כלו' דמניהו גמרי' ע"כ דע"י מעשה נאסרו אע"פ של"ה שלו. דליכא למידרש הכא ובאו פריצים וחללוה ולומר שמן ההפקר זכו בהם דקרא בפריצי עכו"ם כתיב. אלא ע"כ ע"י מעשה נאסרו ומשו"ה נמי נאסרו אבני מזבח ולא מטעמי' דר"פ וכיון דלא התירום להדיוט ש"מ דעשה בה מעשה נאסר אף להדיוט וכיון דלא בטלינהו לאבני מזבח ולמישרינהו להדיוט ע"כ משום דהו"ל ע"ז של ישראל ואין לה בטילה שאם לא תאמר כן הדרא קושיא דלעיל דליבטלינהו ולתברינהו ולפקינהו לחולין לדוכתא דהשתא לית לן טעמא דלאו אורח ארעא. אלמא עכו"ם שעשה מעשה בע"ז בשל ישראל הויא לי' כע"ז של ישראל ואין לה בטילה לעולם כנ"ל:

שם. ואי משום הנך קמייתא בביטול בעלמא סגי להו. וא"ת והיכא סגי להו בביטול. והא כשנתנה להם הארץ אף אותן האשירות שהיו בה קודם לכן באו לרשותן והוו להו ע"ז דישראל ואין לה בטילה עולמית. י"ל דמעולם לא באו ברשותן של ישראל דמסתמא מה שנאסר בהנאה לא ניתן להם:

דף נד.

מתקיף לה ר' זירא אונס רחמנא פטרי' וכו'. וא"ת והא קיי"ל דבע"ז יהרג ואל יעבור. וכ"ת ר"ז כר' ישמעאל ס"ל דאפי' בע"ז בצנעה יעבור ואל יהרג כדאי' בפ' אין מעמידין [ד' כ"ז] מ"מ היכי מקשה בפשיטות אונס רחמנ' פטרי' כיון דאי' נמי תנאי דאית להו יהרג ואל יעבור ואפשר לאוקמי הך ברייתא דלעיל כותייהו י"ל דהכי קאמר אע"ג דיהרג ואל יעבור מ"מ אם עבר ולא נהרג רחמנא פטרי' ממיתת ב"ד. וכיון דרחמנא פטרי' לא מיקרי נעבד. ואתא רבא ופריק דאפי' בכה"ג מיקרי נעבד:

שם. אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם. פי' הרמב"ן ז"ל דרבא ה"ק לא תימא דנעבד באונס לא שמי' נעבד ואפי' בפרהסיא ולא אמרי' יהרג ואל יעבור והאי [דדרשי'] מקרא דלא תחללו את שם קדשי קדוש השם בעלמא הוא. אבל לא שיהא מאיסור ע"ז ושיהא נקרא נעבד ליאסר. שאין הדבר כן דהכל היו בכלל לא תעבדם וכשפרט לך הכתוב וחי בהם ולא שימות בהם יצא אונס. וכי אהדר רחמנא פרהסיא מולא תחללו את שם קדשי לדוכתי' אהדרי' ובכלל לא תעבדם הוא ונעבד מיקרי. ומיתסר מדרשא דמן הבקר להוציא הנעבד:

שם. הא בצנעא הא בפרהסיא. לא קיי"ל הכי אלא בין בצנעא בין בפרהסיא יהרג ואל יעבור. והכי אי' בפ' בן סורר ומורה (ד' ע"ד] ורבא נקיט לה אליבא דר' ישמעאל דאית לי' האי סברא וכדאי' בפ' אין מעמידין [שם[ ולאו דס"ל לרבא כר' ישמעאל אלא לומר דאפי' לר' ישמעאל משכח"ל דאפי' באונס נקרא נעבד:

שם. האי נעבד הוא בימוס בעלמא שוי' פירש"י ז"ל דבעלי חיים לא מיתסרי משום משמשי ע"ז. פי' לפירושו שכיון שלא מיעטן הכ' מקרבן אלא נעבד ומוקצה למשמשין לא למדנו. והקשה עליו הרמב"ן ז"ל דכיון דמשום מעשה אתינן עלה ואפי' להדיוט מתסר דודאי כי אמרי' שחט בה סימן א' אסרן אף להדיוט קאמרי'. וכן פירש"י ז"ל בפ' השוחט [ד' מ] וכ"כ הראב"ד ז"ל. דאי לגבוה דוקא מאי איריא כי שחט לשם ע"ז כי שחט להדיוט נמי פסולה לקרבן שהרי נעשית בעלת מום וטריפה. א"ו אף להדיוט קאמרי' וכיון דאף להדיוט מתסר ע"י מעשה אלמא לאו מדרשא דמן הבקר גמרי'. וכיון שכן אמאי לא חייל איסורי' נמי אמשמשין. לכך פי' הרמב"ן ז"ל דהכא בלישנא בעלמא קפדינן היכי קתני נעבד הוא. הא לאו נעבד הוא אלא בימוס בעלמא שויא. והכי דיקא לישנא מדלא אמרי' ומי מתסר בימוס בעלמא הוא:

דף נד:

אלא מכלים דאחז וכו'. כבר כתבתי למעלה שרש"י ז"ל מפ' דעיקר אוכחתין היא מדלא שרינן לאשתמושי בהו להדיוט. דכיון דאמרי' עשה בה מעשה אסרה אפי' להדיוט וכמ"ש למעלה. דליכא למילף מכלים דאחז מאיסורה דלגבוה דדילמא שאני לגבוה דמאיסי. אלא מדלא התירו להדיוט ילפינן דע"י מעשה אדם אוסר דבר שאינו שלו אפי' להדיוט. ומכאן נראה לי דמשמשי ע"ז של ישראל אין להם בטילה וכמ"ש למעלה. דמסתמא משמע דכלים דאחז לע"ז משתמש בהן אבל לא עשאן ע"ז עצמה. ואי ס"ד דבביטול סגי להו למה להו גניזה לבטלינה ולשתמש בהו הדיוט דהשתא לא ס"ד טעמא דלאו אורח ארעא וכמ"ש למעלה אלא ש"מ שאין להם בטילה:

שם. הוו להו ע"ז ושביעית שני כתובים הבאים כא'. הקשה הרמב"ן ז"ל היכי הוו שני כתובין הבאין כא' הא כל חד מניהו אצטריך שהרי אין שוין באיסורן. דהא ע"ז חליפיו וחליפי חליפיו עד סוף כל העולם אסורין מכל שאתה מהנה ממנו. ואילו שביעית זה נכנס וזה יוצא וצ"ע:

דף נה:

יין כיון שהתחיל לימשך עושה יין נסך. פירש"י ז"ל מכיון שהתחיל לימשך בגת עצמו מעליונו לתחתונו קרוי יין. ונראה לפי שיטתו שמכיון שהתחיל לימשך קצת היין שבגת נעשה יין נסך כל היין אפי' מה דלא נמשך ממנו. וראי' לדבר מדאצטרכינן לשנויי בקושין דלוקחין גת בעוטה בגת פקוקה ומלאה. ופרש"י ז"ל פקוקה שלא יוכל לירד לבור ומליאה כדי שלא ימשך בגת עצמו אלא במקום שנסחט שם עומד. ואם אי' דלרב הונא אינו נעשה יין נסך אלא מה שנמשך. אבל מה שלא נמשך לא. לא הוה לן לשנויי אלא בגת מלאה. שכל שהיא מלאה ואין היין יכול לימשך בתוכה מתוך הענבים אע"פ שאינה פקוקה וירד מן היין שהיא בתוכה לבור לוקחין אותה מן הנכרי שאע"פ שמה שבבור אסור מה שבגת מותר שהרי לא נמשך. אלא ע"כ מדאצטריך לשנויי בפקוקה ש"מ שאילו לא הי' פקוקה אע"פ שהיא מלאה ואין היין שבתוכה ראוי לימשך מכיון שכבר נמשך קצת (היין] שבתוכה לבור אף מה שנשאר בה נעשה יין נסך. וראי' לדבר עוד מדמקשינן תנן ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר. ופרש"י ז"ל והא הכא דהתחיל לירד והוי נמשך וקתני מה שבגת מותר. ואם איתא דרב הונא כי אמר נעשה יין נסך דוקא באותו יין שנמשך לבדו. אבל באותו שלא נמשך לא. מאי קשיא דהא מתני' בגת מלאה אוקימנא לה ומשו"ה תני והשאר מותר שכיון שהגת נשארה מליאה עדיין אין היין שבתוכה נמשך ומשו"ה שרי אע"פ שירד קצת מן היין שבתוכה לבור אלא ע"כ לר"ה מכיון שהתחיל לימשך נעשה יין נסך אפי' מה שלא נמשך זהו שיטתו של רש"י ז"ל. ודבריו עיקר אבל הרמב"ן ז"ל נדחק לפרש דלר"ה אינו נעשה יין נסך אלא מה שנמשך אבל מה שלא נמשך לא. והוא ז"ל צריך לידחק למה לן לאוקמה בגת פקוקה ובקושיין דירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר. ואין דבריו מתישבים. ולענין פסק הלכה קיי"ל כר"ה (וכו' ככ' בפי' להרי"ף ע"ש):

דף נו.

ואין בוצרין עם ישראל העושה פירותיו בטומאה. פי' דכיון דטבולין הם לתרומה אסור לגרום טומאה להם ואע"פ שלא הגיעו לעונת המעשרות שכיון שאם רצה מקדים ומפריש ענבים כדאמרי' מעשר ראשון שהקדימו בשבלין גורם טומאה לתרומה מיקרי. וא"ת דהא תנן [חלה פ"ג] ומייתי לה בפ"ק דנדה [ד' ו] נולד לעיסה ספק טומאה עד שלא גילגלה תעשה בטומאה משנתגלגלה תעשה בטהרה. פי' מפני שכבר הוקבעה לחלה לגמרי. אלמא כל זמן שלא הוקבעה לחלה דהיינו עד שלא גילגלה. מותר לגרום לה טומאה אע"פ שאם רצה מפריש משתטיל לה מים כדתנן (חלה רפ"ג] אוכלין עראי בעיסה עד שתגלגל בחטים. גלגלה האוכל ממנה חייב מיתה. וכיון שהיא נותנת מים מגבהת חלתה וי"ל דהתם לפי שכבר נטמאה מספק הוא דלא חיישינן אלא משהוקבעה לחלה] ולא משראוי ליטול ממנה חלה אבל אלו לא נולד לה ספק טומאה הכי נמי דמכיון שראוי להפריש ממנה חלה אסור לטמאה. והכי אי' בירושלמי דמס' חלה עלה דההיא מתני' דגרסי' התם בדין הי' שיטמא אדם את טבלו דבר תורה דכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי התרומה צריכה שימור ואין הטבל צריך שימור. מה אני מקיים ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן. עשה שתנתן לאהרן בכהונתו. וכאן הואיל ואין אתה יכול ליתנה לאהרן בכהונתו רשאי אתה לטמאן:

דף נז.

קתני מיהת גדולים עושין יין נסך קטנים אין עושין. וא"ת לשני לי' קטנים אין עושין יין נסך ליאסר בהנאה אבל בשתי' אסור. י"ל לא אפשר דא"כ אפי' גדולים נמי דכיון שמלו הרי קבלו עליהם לקיים כל המצות וא"כ לא גרעי מגר תושב דאמרי' בפ' השוכר ד' ס"ד] דיינו כשמנו. כלו' דאינו אסור בהנאה. הלכך ע"כ קתני קטנים אין עושין יין נסך אפי' ליאסר בשתיה קאמר. ואין זה מחוור דא"כ הו"ל לרב למימר דכי היכי דאקילי בגדולים מקילו בקטנים דומיא דבני השפחות לפי שאין מנסכין. אבל עכו"ם אפי' בן יומו עושה יין נסך ליאסר בשתי'. א"ו כי קתני גדולים עושין יין נסך לגמרי קאמרי' דלא דמו לגר תושב. דגר תושב קיבל עליו שבע מצות לקיימן לאלתר אבל אלו לא קבלו אותם אלא כדי לקיימן אחר טבילה, וכ"ת א"כ הדרא קושיין לדוכתה ולשני לי' מאי אין עושין יין נסך ליאסר בהנאה איכא למימר דמשמע לי' לתלמודא דבתרוייהו מילתא פסיקתא קתני גדולים עושין יין נסך לגמרי, וקטנים אין עושין כלל:

דף נט:

אמר להו רב אשי נקטוה לידי' כי היכא דלא לשכשך. פירש"י ז"ל כי היכא דלא לשכשך וליתסר בהנאה, וכן פי' בהא דתני מדדו בין ביד בין ברגל ימכר דטעמא דמילתא משום דנסוך לא הוי אלא ע"י שכשוך וכ"כ הר"מ במז"ל בפי"ו מה' מאכלות אסורות, ואף במגעו ע"י דבר אחר תפש לו רש"י ז"ל שיטה זו דכל היכא דשכשך אסור בהנאה, ואפי' שלא בכונת נסוך ואם לא שכשך אסור בשתי' ומותר בהנאה שהרי כתב לקמן גבי עובדא דחביתא דאשתקיל ברזא מיני' דבהדי ברזא אסור בשתי' ומותר בהנאה לפי שאין כאן שכשוך, וכן נמי כתב גבי עובדא דחביתא דאיפקעה] לאורכה, דהיינו טעמא דשריוהא לאזדבוני לנכרים משום דלא שכשך אע"פ שקירב החצאין זו בזו והוי נוגע ביין ע"י חצאי החבית לא הוי כנוגע בקנה דהתם שכשך בקנה, והכא ליכא שכשוך, והא בהני עובדא ודאי מגעו ע"י דבר אחר שלא בכונת נסוך הוא ואפ"ה אם שכשך אסור בהנאה לפי דבריו ז"ל. ואיכא למידק עלי' דא"כ הא דתנן נפל לבור ומדדו בקנה והתיז את הצרעה בקנה, כולה בשלא שכשך, והוא מן התימה האיך אפשר להתיז את הצרעה בקנה שלא ישכשך, וכ"ת שכשוך גדול בעינן והלא הוא ז"ל כתב כאן שאם יוציא את ידו א"א לשומרו שלא ישכשך, אלמא שכשוך בכל דהו הוי א"ו לא חיישי להכי כלל וכולה מילתא תליא אי מחזי כמכוין לנסך או לא, והכא כשהכניס ידו למנקטא לאתרוגא הו"ל מגעו שלא בכונה ומשו"ה אמר להו דלינקטוה לידי' כדי שלא יעשה מעשה מוכיח שהוא מכוין לנסך דכל דלא עביד הכי הו"ל כמדדו בין ביד בין ברגל דמותר בהנאה, ולפיכך השמיט הרב אלפסי ז"ל האי עובדא דאתרוגא מפני שהוא סובר מגע עצמו אע"פ שהוא שלא בכונת נסוך אסור בהנאה מעובדא דהוה במחוזא דלעיל ודוחה מהלכה ההיא דמדדו בין ביד בין ברגל ימכר. וכמו שכתבנו למעלה. אבל הרמב"ן ז"ל כ' שאין צריך לדחות האי עובדא אפילו לפי סברתו דאפשר דהאי עכו"ם היה סבור למנקטי' לאתרוגא קודם שיפול לתוך היין. נמצא שכשנגע עכו"ם ביין הו"ל מגעו שלא בכוונה ומשו"ה א"ל רב [אשי נקטוה] לידיה כי היכי דלשתרי לזבוני לעכו"ם. והראב"ד ז"ל מיקל עוד שפי' דהאי עובדא דאתרוגא להתירו בשתי' לפי שרובן אינם מנסכים אלא בשכשוך וכדרך שיטת רש"י ז"ל והוא הק' על דבריו מדאמרי' בההוא עכו"ם דאשתכח בי מעצרתא דאי ליכא טופח בהדחה בעלמא סגי אלמא הדחה מיהא בעי ואמאי והא הכא שרינן לי' אפילו בשתיה משום דליכא שכשוך. איכא למימר דהתם היינו טעמא משום דהוי מגעו בכונה הילכך חיישינן למיעוט המנסכין בלא שכשוך אבל הכא דליכא כונה לא חיישינן. ואין פי' זה מחוור דכל היכא דאי' מגע עצמו ליכא למשרי' בשתיה דלא גרע מנפל לבור ועלה מת דאמרי' ימכר:

שם. אמר רב אשי מנא אמינא לה דתני' וכו' ולא כל הימנך שתאסר ייני לאונסי. פירש"י ז"ל דאע"ג דלא ס"ל כוותיהו למוכרו לעכו"ם אחר, מההוא עכו"ם מיהא שרי דדמי נזקו הוא דקא שקיל ויכול ישראל לומר לו לא כל הימנך שתזיקני ולא תהא משלם דמי נזק וזו מן התימה מנ"ל לרב אשי דרבנן דפליגי עליהו דר"י בן בתירא ור"י בן בבא מודו דלמשקל דמי דההוא עכו"ם שרי דדילמא לרבנן כי היכא דלזבוני לי' אסור ה"נ למשקל דמי מההוא עכו"ם גופי' ותו איכא למידק אשמעתין והני תנאי דאמרי' דיכול לומר לו לא כל הימנך שתאסור ייני לאונסי מי נימא דפליגי אכולה מכילתין דע"ז דאסרי מגע עכו"ם אפילו בהנאה. לפיכך פי' הרמב"ן ז"ל דבמגע עכו"ם כו"ע מודו שהוא אסור אפי' בהנאה דאפי' תמצא לומר דמדאו' לא מתסר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מדרבנן מיהא אסור ומשום בנותיהם שאפילו איסור הנאה גזרו בו מטעם זה כיון שיין שנתנסך אסור בהנאה מן התורה וכמ"ש בפ' אין מעמידין. והני תנאי לא במגע עכו"ם פליגי אלא במנסך יין לע"ז בלא נגיעה כגון ששפך ע"ג קרקע לשם ניסוך שאילו מתקנת בנותיהם לא מתסר אלא בשתיה כדין מוריק אורוקי ואי אמרי' דאדם אוסר דבר שאינו שלו אסור אפי' בהנאה כדין תקרובת ע"ז. ורב אשי פשיטא לי' דבסתם מגען לא מתסר אלא מדרבנן דאסור למשקל דמי ואפי' מההוא עכו"ם דנגע בי' דאי שקיל דמי יין נסך קא שקיל ולא דמי הזיקו שכיון שהוא מותר מן התורה ואין עליו שם ע"ז כלל יכול העכו"ם לומר לו אנא לא אזקתיך ולא מידי שהרי אין היין אסור עליכם אלא מפני גדר שגדרתם לעצמכם כדי להתרחק ממנו ואינו בדין שאהא נפסד בשביל כך אבל כשנסכו לע"ז ממש מחייב בתשלומין דמקלא קלייה כיון דאסיק עלי' שמא דע"ז ואסריה בין לדידיה בין לאחרים שאיסורה של ע"ז אף בב"נ הוא נוהג ומשו"ה קאמר רב אשי דהאי עכו"ם דנסכי' לחמרי' דישראל בפירוש לע"ז שרי למשקל דמי חמרא מני' דמקלא קלי' וקא מייתי מנא אמינא לה מדרבנן דאמרי דאדם אוסר דבר שאינו שלו הילכך עכו"ם דנסכי' לחמרי' דישראל לא משום בנותיהם בלבד נאסר כדי שיהיה העכו"ם פטור מן התשלומין שאף משום ע"ז ממש הוא נאסר וכיון דמקלא קלי' חייב בתשלומין אבל לר' יהודה בן בתירה ור' יהודה בן בבא שאומרי' שאין העכו"ם אוסר יינו של ישראל לאונסיה מאיסורא של ע"ז. עכו"ם דנסכי' במגעו לחמרי' דישראל אעפ"י שנסכו בפי' לע"ז לא נאסר מאיסורא של ע"ז כדי שיתחייב העכו"ם בתשלומין. ונהי דמ"מ משום בנותיהן הוא נאסר בהנאה מצי אמר עכו"ם אנא לא עבידנא ולא מידי שהרי אין היין נאסר אלא מפני גדר שגדרתם לעצמכם:

שם. כל דבהדי ברזא אסיר ואידך שרי פירש"י ז"ל כל דבהדי ברזא אסור בשתי' ואידך שרי לגמרי וכן נמי לישנא בתרא כל דאתי בברזא אסיר בשתיה ואידך שרי לגמרי וכן דעת הר"מ במז"ל בפי"ו מהל' מאכלות אסורות, ואינו מחוור שהרי הסכימו הגאונים ז"ל לפסוק הלכה בנצוק שהוא חיבור ואפילו מוריק אורוקי מן החבית לכלי ונגע עכו"ם בכלי מה שבחבית אסור כ"ש מה שבחבית עצמה שהוא חיבור זה לזה ואסור, ועוד הביא הראב"ד ז"ל ראי' לדבר מדתני' בפ"ב מתוספתא דמס' טבול יום חבית שנקבה בין מפיה בין משולי' בין מצדי' טמאה ר' יהודה אומר מפיה ומשולי' טמאה, מפיה מפני שהמשקה משוך לתוך ידו [ומשולי'] מפני שהמשקה גרוד לתוך ידו אבל מן הצדדין יעלה בא' ומאה, אלמא דכמעורב חשבי' ליה ומשו"ה ה קתני הכא מן הצדדין טהורה לפי שנתבטל ועולה בא' ומאה, וכיון דכמעורב חשבינן לי' לגבי יין נסך א"א להתירו בשתיה, ולפיכך יש לפרש דעד דאתי בברזא אסור אפי' בהנאה ומכאן ואילך שרי בהנאה והאי דקאמר שרי סתמא משום דכלפי שאמר כל דאתי בברזא אסור דהיינו איסור הנאה אמר נמי ואידך שרי כלו' שאינו אסור מאיסור זה וכדתני' לעיל ר' יהודה בן בתיר' ור"י בן בבא מתירין מפני שני דברים כלו' מתירין אותו איסור חמור שאסר ת"ק דהיינו איסור הנאה, ומכאן ראיה לדברי הרב אלפסי ז"ל שהוא סובר דמגעו שלא בכונת נסוך אוסר אפילו בהנאה ודוחה ההיא ברייתא דמדדו בין ביד בין ברגל מהלכה וכמו שכתבנו למעלה דהא הכא דמגעו שלא בכונה הוא ואפ"ה כל דאתי בברזא אסיר ואפי' בהנאה:

ולענין פסק הלכה כ' רש"י ז"ל דלית הלכתא כר"פ כיון דרבנן דברייתא קיימי דלא כוותי' דאמרי' דבין מפיה בין משולי' בין מצדי' טמאה. ואין דבריו מחוורין שאפי' נאמר דקם לי' ר"פ כר' יהודה הלכתא כותיה דאמורא הוא ובתרא. ועוד דר"פ ללישנא בתרא כרבנן אתי' דכיון דכל דאתי בברזא אסיר משו"ה קתני בין מפיה בין משוליה בין מצדי' טמאה דמסתמא כל דאתי בברזא א"א להעלותו בא' ומאה. וכתב הרב בעל התרומה ז"ל דהאי דלא אסר ר"פ אלא עד ברזא היינו דוקא כשהעכו"ם לא תחב אצבעו עד חלל החבית שאילו נגע עד חלל החבית הוה לי' לגבי יין שלמעלה כנגע בשולי' ולגבי יין שלמטה כנגע בפיה דהכל טמא אפי' לר' יהודה. אלא הכא כשהניח ידו על עובי הנקב עסקינן וכתבו רבותינו הצרפתים ז"ל שאם תחב בו את הברזא כך הוא דינו שכל היין אסור בשתיה וכן אם נטלו מן החבית שא"א שלא ישכשך בראש הברזא שבתוך החבית והרמב"ן ז"ל רצענין יין שנשפך אפילו הי' הנקב סתום במגופה שאין שם שכשוך בראש הברזא אסור שכיון שנשפך היין כחו הוא כדאמרי' בסנהדרין (ד' ע"ז) האי מאן דכפתי' לחברי' ואשקיל עלי' בדקא דמיא וקטליה מחייב גירי דידי' [נינהו] וה"מ בכח ראשון כלו' שכפתי' סמוך לשפת המים ופתח להם וקלחו עליו עד שמת אבל בכח שני לא. והכא כולי חמרא כח ראשון הוא הלכך כחו מיקרי והו"ל מוריק אוריקי ואסיר בשתיה. ומיהו שלא בכונה מותר דלא גזור רבנן בכחו שלא בכונה:

דף ס.

עכו"ם נקיט דנא וישראל כובא וקא מוריק חמרא אסור דוקא דנקיט לי עכו"ם בלחודיה אבל אי נקיטי ישראל ועכו"ם דנא ומוריקו חמרא שרי כדאמרינן בפ' השוכר (ד' ע"ג) דילמא משתליתו ושדיתו עלי' וקא אתי מכח עכו"ם ואסיר, כלו' דאתי מכח עכו"ם לבדו ואסיר, וכן פירש"י ז"ל אלמא כל היכא דאי' כח ישראל בהדי עכו"ם שרי. אבל אמרו בתוס' דה"מ בשישראל יכול להריק היין לבדו אבל זה אינו יכול וזה אינו יכול וכ"ש אם העכו"ם יכול וישראל אינו יכול אסור דהו"ל בכח עכו"ם גרידא והכי מוכחא סוגי' דבפ' המצניע גבי טומאה:

שם. ואי מצדד אצדודי חמרא אסיר. פירש"י ז"ל דבכובא מלאה עסקי' ואסרינן לי' משום דילמא נגע. ואחרים פי' דמשום קרקושי נאסר לפי שהוא משכשך בכונה. וא"ת א"כ בסמוך גבי כובא היכא אסיקנא חסר שרי והא כי דרי לי' מקרקש לה. איכא למימר דהתם היינו טעמא דשרי משום דלא ניחא לי' בקרקושה דדילמא משתפיך עילוי' והראב"ד ז"ל פי' דהיינו טעמא דאסרי' כי מצדד אצדודי לפי שבצדוד הכובא א"א שלא ירבה בשפיכת היין שהדנא עומדת על שפת הכובא ונמצא שהורק מכח עכו"ם. ואינו מחוור דאכתי כחו וכח ישראל אי' ושרי כדאמרי' בפ' השוכר (דע"ב) א"ל רבא להנהו שפוכאי כי שפכיתו חמרא לא ליסייע עכו"ם בהדייכו דילמא משתליתו ושדיתו לי' עלוי' וקא אתי מכח עכו"ם ואסיר. כלו' מכח עכו"ם לבדו אלמא כי לא שדו לי' עילוי' אלא דהוה בו כחו וכח ישראל דיעבד שרי וכן פירש"י ז"ל שם. ומיהו לראב"ד ז"ל לא קשיא ליה שהוא פי' בההיא דהשוכר דאפילו דיעבד נמי אסור משום דחיישינן דילמא שדו לי' כוליה עילוי'. ויש לזה הוכחה בירושלמי:

אמר להו רבא להנהו שקולאי דחמרא כי דריתו חביתא דחמרא לא תקרו לעכו"ם וכו' כתוב במקצת הנוסחאות וא"ת דרבא גופי' אמר בפ' השוכר להנהו שפוכאי דשפכי לא תשבקו לעכו"ם לסיועי בהדייכו דילמא משתליתו אלמא דדוקא בשפיכה הוא דגזרינן אבל בהולכה לא. י"ל דאין ה"נ דמדינא הולכה שריא אבל הכא רבא היה [אומר] עצה טובה דכי דרי חביתא דחמרא כדי לשפכה לא ליקרו לעכו"ם לסיועי בהדיהו שמא יסייע העכו"ם אף בשעת שפיכתן ואפשר דשדו ליה כולי' עילוי'. אבל בשאין דעתו לשפכה מידן של פועלים ודאי שרי. אבל נראה מפירש"י ז"ל דלא גרסי' הכא להאי מימרא כלל. ואף בהלכות הרב אלפסי ז"ל אינה דדוקא בשעת שפיכה הוא דגזרי' אבל לא מחמרי' כולי האי למיסר הולכה מפני חששא של שפיכה:

שם. זיקא בין חסר בין מלא שרי אין דרך נסוך בכך. פי' ואפילו מקרקש בי' טובא שרי והכי איתא בירושלמי הדין דמרגיל זיקא מעיל לרע אין בו משום מערה מכלי אל כלי. וכובא מליא דאסירי משום דדלמא נגע ביה עכו"ם אי' מ"ד דבשתיה הוא דאסירי אבל בהנאה שרי שאעפ"י שכל ספיקי מגע שבפ' השוכר פי' בהם רש"י ז"ל איסור הנאה הכא כיון דלמלאכתו מתכוין וישראל אזיל בהדי' ליכא למיחש אלא למגעו שלא בכונה הילכך לא מתסר אלא בשתיה. ורבותינו הצרפתים ז"ל התירו לישא ע"י מוט בין מלא בין חסר לפי שאינו עשוי ליגע בכענין זה ואי משום שנשפך ממנו הו"ל כחו שלא בכונה ואף מה שנשפך מותר: מעצרא זירא אסיקנא דהוה עובדא ואסר ר' יעקב מנהר פקוד אפילו בכח כחו. ומשמע דכיון דכח כחו אסרינן ה"ה לכמה כחות. וטעמיה דרב אשי דשרי בכחו משום דבעידנא דקא עצר ענבים קא עצר ולא יין ובשעה שהיין זב לאו כחו איכא ולאו כח כחו היינו טעמיה דרב שה אבל מ"מ למסקנא אסרי' לי' דכיון דסוף סוף מכח עכו"ם נמשך היין אסור וכן פסק ר"ח ז"ל ויש לתמוה על הרב אלפסי ז"ל שהשמיטה:

כללא דנקטינן מהני שמעתתא. במגעו של עכו"ם בגופו. ומגעו ע"י דבר אחר. ובכחו ובמזיגתו. מגעו של עכו"ם בכונה כל היכא דאיכא למיחש שמא נסך אסור בהנאה. והיינו ברייתא דאגרדמים ועובדא דרבא דאיתותב ובין ביד בין ברגל ובכ"מ שבגופו עכו"ם עושה יין נסך: מגעו שלא בכונת נסוך ואי' כונת מגע היינו ברייתא דמדדו בין ביד בין ברגל וכבר כתבנו למעלה שאפשר לקיים דברי חכמים שאומר' ימכר להלכה אבל דעת הרב אלפסי ז"ל וחכמי הצרפתים ז"ל אף בזה לאוסרו בהנאה לפי שהם סוברים דברייתא דאגרדמים פליגא אברייתא דמדדו בין ביד בין ברגל וכיון דרבא איתותב מברייתא דאגרדמים סמכינן עלה מדקתני זה היה מעשה וקיי"ל מעשה רב: מגעו שלא בכונת מגע יין אעפ"י שיש בו כונת מגע אסור בשתי' ומותר בהנאה והיינו דתני' עכו"ם שהושיט ידו לתוך החבית. וכן הדין במגעו שלא בכונת מגע כלל דאסור בשתי' ומותר בהנאה וזו היא ששנינו נפל לבור ועלה ימכר ומוקמינן לה בגמ' בשעלה מת. ויש מגע גופו שמותר אפי' בשתי' דהיינו מגען דבני השפחות קטנים וכדתני' בברייתא דלעיל. וכן הדין בכל תינוק עכו"ם לדברי מי שפוסק דתינוק בן יומו אינו עושה יין נסך אבל לדברי מי שפוסק כרב דאמר עושה יין נסך אין לך מגע עכו"ם מותר בשתיה אלא מגע בני השפחות קטנים: מגעו ע"י דבר אחר שלא בכונת נסוך כגון שנראה מתוך מעשיו שאינו מתכוין אלא למלאכתו אסור בשתיה ומותר בהנאה וזו היא ששנינו מדדו בקנה התיז את הצרעה בקנה ימכר: וכן הדין במגעו ע"י ד"א שלא בכונת יין דאסור בשתיה ומותר בהנאה מדאקשינן בעובדא דר' יוחנן בן ארזא והא קא נגע ביה בנטלא. ובסמוך תמצא דעת אחרת בזה: מגעו ע"י ד"א שלא בכונת מגע כלל. מסתברא דמותר אפילו בשתיה מדאמרינן לקמן בסמוך גבי נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור זה היה מעשה בבית שאן והתירו. ואוקימנא לה בגמ' כגון דאזיל מיני' ומיני' דנגיעה ממש הוות ואפ"ה בחמתו שרי. אבל לגי' רש"י ז"ל שגורס לעיל בההוא עובדא דהוה נגע ברישא דלולבא בחמרא שלא בכונה. משמע דמגעו ע"י ד"א שלא בכונה אסור בשתיה: מגעו ע"י ד"א בכונת יין ובכונת מגע כגון שהוא מקרקש בקנה ביין שלא לצורך ואפשר שאוא מתכוון לנסך לא נתפרש דינו בגמ' ואעפ"י ששנינו התיז את הצרעה בקנה ימכר דמשמע דוקא כשהוא מתכוין לד"א אבל לא נתכוין לדבר אחר שיש לומר לנסך מתכוין אסור בהנאה. אינה ראי' מכרעת דאי' למימר דרבותא קמ"ל דאע"ג דאינו מתכוין לנסך נגיעתו ע"י ד"א אסור בשתי' ולאפוקי מדר' שמעון דשרי. ומיהו למאן דגרסי ברישא דלולבא בחמרא שלא בכונה בעובדא דבי רב משמע דדוקא שלא בכונה אבל בכונה אסור בהנאה דהתם לאשמעי' התירא אתו ואם אי' דאפי' בכונה שרי בהנאה למה להו לפרושי ונגע וכו' שלא בכונה. אבל רת"ם ז"ל כ' דמגעו ע"י ד"א הרי הוא ככחו וכי היכי דכחו אפי' בכונה אינו אסור אלא בשתיה ה"נ במגעו ע"י ד"א. ולפ"ז מגעו ע"י ד"א שלא בכונת יין מותר ואפי' בשתי' כדאמרי' בכחו בעובדא דר"י בן ארזא. ולפ"ז צריך לפ' דכי מקשינן לעיל והא קא נגע בי' בנטלא לאו ממגעו ע"י ד"א מקשינן שכיון שהי' סבור דשיכרא שתו אין מגע ע"י ד"א אוסר עליהם כמו שלא הי' אוסר כחו. אלא הכי מקשינן והא קא נגע בי' בנטלא שנוגע ביין בידו כשהכוס מלא: כחו של עכו"ם בכונה כגון דמוריק אורוקי אסור בשתי' ומותר בהנאה. והיינו דאמרי' עכו"ם אדנא וישראל אכובא חמרא אסור ופי' אסור בשתי', אבל הראב"ד ז"ל פי' אסור בהנאה ומיהו ה"מ במאי דנפיק לבראי אבל מאי דישתאר לגואי וכדאמרי' לקמן בפ' השוכר [דע"ב] תרגמה ר"פ בעכו"ם המערה דאתי מכחו א"ה דחבית נמי מתסר כח עכו"ם לבראי גזרו בי' רבנן דחבית לא גזרו בי' רבנן. אבל יש מי שאומר דלדידן דקיי"ל נצוק חבור אף מה שבחבית מתסר לפי שנאסר בנצוק. כחו שלא בכונת יין אע"פ שהוא מכוין להריק מותר אפי' בשתי' וכדאמרי' בעובדא דר"י בן ארזא למאן דשרי הו"ל כחו שלא בכונה ולא גזרו בי' רבנן: מזיגתו כגון ששפך מים לתוך כוס של יין בין דמקטף קטופי בין שהקלוח נמשך ומחובר ליין אסור בשתיה ומותר בהנאה. ושלא בכונה מותר אף בשתי'. ומיהו בזמן הזה שאין העכו"ם בקיאין בטיב ע"ז ומשמשי' אלא שמנהג אבותיהם בידיהם, אפי' מגען מותר בהנאה לפי מה שנמצא בתשו' הגאונים ז"ל וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל. אבל הרשב"א ז"ל לא הסכים לזה:

דף ס:

ינוחו לו לר' שמעון ברכות על ראשו כשהוא מתיר אפי' בשתיה וכו', פי' טעמי' דר' שמעון משום דקסבר דיינן של עכו"ם הוא נאסר משום בנותיהן אבל מגען לא הילכך כל היכא דאיכא לחוש שמא נסך אסור אפי' בהנאה. אבל כל היכא דליכא למיחש שמא נסך מותר אפי' בשתי'. דמשום בנותיהם ליכא אלא בסתם יינם דאיכא אקרובי דעתם. אבל במגען ביינו של ישראל לא. הילכך כל היכא דליכא למיחש שמא נסך שרי לגמרי. ורבנן סברי דמגען נמי בכלל גזירה דבנותיהן הוא. הילכך אע"ג דליכא למיחש לנסוך אסור בשתי' כשאר דברים שנאסרו באכילה משום חתנות. וקשה לי א"כ לר"ש גזירת בנותיהן ביינן למה דאי במגען בשל ישראל הא אמרת דלא גזרי' בי' משום בנותיהן. ואי לסתם יינם תיפוק לי' דאיכא למיחש שמא נסך כמו שאתה חושש למגען בשל ישראל. אע"כ שאין בו משום בנותיהן כלל. ואם תשיב במגען בשל ישראל הוא שנאסר משום שמא נסך דאיכא רגלים לדבר דאי לאו לנסוכי למאי נגע בשל ישראל אבל בסתם יינם דליכא הוכחה לומר דנסך אלו לא הי' מטעם בנותיהן לא היה נאסר כלל. א"א לך לומר כן דלדבריך לר"ש מותר לישראל להפקיד יינו אצל עכו"ם בחותם א' דלנסוכי ליכא למי' דליכא רגלים לדבר כמו שאתה אומר בסתם יינם. ואי משום חלופי כיון דאי' חותם א' לא טרח ומזייף כדאמרי' לעיל ולא שמעי' לי' לר"ש דפליג במפקיד יינו אצל עכו"ם כלל. ואפשר שכל שישראל מפקיד יינו אצל עכו"ם איכא משום אקרובי דעתא וגזרי' בי' משום בנותיהן כסתם יינם מה שאין כן במגען בשל ישראל דליכא אקרובי דעתא הילכך לא גזרי' בי' משום בנותיהן. א"נ משום דבשל ישראל חיישינן טפי לומר שמא נסך מביין שלהן דמילתא חשיבא להו לדידהו להקריב לע"ז משל ישראל אבל בדידהו לא חיישינן לנסוך מסתמא. ועוד דאם איתא דנסכי' לא הוה מזבן לי':

שם אמר רב אשי כל שבזב טמא בעכו"ם עושה יין נסך וכו'. פירש"י ז"ל דלאו כללא הוא לכל מילי שהרי היסט שבזב טמא ועכו"ם אינו עושה יין נסך כדאמרי' לעיל בזיקא. ועוד דמגעו ע"י ד"א כגון קנה וכיוצא בו בזב טהור ועכו"ם עושה יין נסך. אלא הכי קאמר כל שבזב נקרא היסט עכו"ם נקרא מגע כלו' כל שבזב טמא בהיסט כגון קנה בידו והסיט בידו את הטהור בעכו"ם עושה יין נסך בנגיעה. וכל שבזב טהור כלו' שאינו נקרא הסיטו כגון בזריקה שאם זרק כלים והסיט טהור. אף בעכו"ם אם נגע ביין בזריקה כגון זו אינו עושה יין נסך משום דלאו מגעו הוא. נמצא דהאי דמשוינן זב עם עכו"ם לאו לגמרי משוינן להו אלא האי למילתי' והאי למילתיה זב להיסטו ועכו"ם למגעו דאלו היסט בעכו"ם לא אפשר שאין העכו"ם עושה יין נסך בהיסטו. ורב אשי לאפוקי צרורות אתא. ודכותה אמרי' בב"ק בפ' כיצד הרגל [ד' י"ז] כל שבזב טמא בנזקים משלם נזק שלם. ואמרי' עלה ורבא צרורות אתא לאשמעינן. וא"ת והיכי משוה היסטו של זב למגעו של עכו"ם כלו' דכל שאינו נקרא היסט בזב אף בעכו"ם אינו נקרא מגעו. והא תני' קנה בקומטו של זב והיסיט בו את הטהור טהור. ואילו בכה"ג ודאי בעכו"ם עושה יין נסך. י"ל דבכה"ג נמי משכחת בי' היסט הזב כגון קנה בקומטו של טהור והיסיט בו את הזב טמא. ועוד דאנן הכי קאמרי' כל ענין שבזב טמא בעכו"ם עושה יין נסך. אבל אמקומות לא קפדינן דודאי איכא מקום שאע"פ שבזב טהור. בעכו"ם עושה יין נסך כגון קומטו וכיוצא בו. דהתם טעמא אחרינא הוא משום דטומאת בית הסתרים הוא ולא מטמא. וביין נסך לא שייך למימר הכי. והרב אלפסי ז"ל השמיטה ולא נתברר למה. והרמב"ן ז"ל כ' דאפשר שהוא סובר דרב אשי דאמר הכי לית לי' גזירה בכחו ביין נסך כלל. וכדאמר רב אשי במעצרא זירא ללישנא (קמא) [בתרא] דאפי' בכחו שרי ולדידי' אפי' מוריק אורוקי ואפי' בכונה שרי. הלכך לית הילכתא כותי' והעכו"ם עושה יין נסך בזריקה כמו שעושה במוריק אורוקי וצריכא רבה אלו דבריו ז"ל. וכתב הרשב"א ז"ל שאין טעמו מספיק דהא אמרי' לעיל בלישנא (בתרא) (קמא] דמעצרא זירא דבכחו כו"ע לא פליגי דאסור. אלמא אפילו רב אשי מודה דמוריק אורוקי אסור ולא בא רב אשי להתיר כחו אלא זריקתו:

תוכן העניינים

חידושי הרן על עבודה זרה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה