אור ברסלב
חידושי הרן על עבודה זרה פרק ג - כל הצלמים

חידושי הרן על עבודה זרה· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי

פרק ג - כל הצלמים

פרק ב - אין מעמידין

דף מג:

ומי חיישינן לחשדא והא ההיא כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא. ק"ל אלא מאי ס"ל למקשה דקיומן אסור מן התורה ולא משום חשדא וכמו שכתבתי למעלה. וא"כ כ"ש דקשיא לדידי' היכי מקיימו לה אבוה דשמואל ולוי לההוא אנדרטא. אלא שראיתי לגאון שפירש דשעת השמד הי' וכשבטל השמד העבירוהו משם. ולפ"ז א"ש דהכי מקשי בשלמא לדידי קיומן אסור מן התורה אבל לחשדא לא חיישינן ומשו"ה הוה מצלו בה אבהו דשמואל ולוי דלחשדא לא חיישינן ולא הוה מצי למיעקרי' דשעת השמד הי'. אבל לדידך דאמרת דקיומן מותר מן התורה אבל לחשדא חיישינן נהי דלא מצו למעקרי' משום שמד לא לעלוייה לצלויי התם. ומשני דכיון דשכיחי בה רבים ליכא למיחש לחשדא. ונראה לי שזה שהזקיקו לגאון ז"ל לכתוב כך:

דף מה:

מבעי להו לאילן שנטעו מתחילה לכך. וא"ת בשלמא למ"ד ע"ז של נכרי אסורה מיד א"ש דבשעת אסורא הוי בה תפישת ידי אדם. אלא למ"ד עד שתעבד מאי איכא למימר הא הויא ליה בשעה שהיא נאסרת בעבודתה כאילן שנטעו ולבסוף עבדו. י"ל דאפי' למ"ד עד שתעבד כיון דנטעו מתחילה לכך מתסר דמהניא לה תפיסת ידי אדם דמעיקרא:

דף מו.

המשתחוה להר אבניו מה הן למזבח. פירש"י ז"ל דרמי בר חמא חדא מגו חדא קא מבעיא לי' אי יש נעבד במחובר לגבוה או לא. ואם תמצא לומר יש נעבד במחובר לגבוה. למזבח מאי מכשירי קרבן כקרבן הן או לא. ואתא רבא ופשיט להו תרוייהו לאיסורא מק"ו דאתנן. דאתנן אסרה תורה ל"ש תלוש ול"ש מחובר ואפי' למכשירי קרבן נמי אסרו מדכ' בית ה' אלהיך. ואחרים פי' דמפשט פשיטא לי' לרמי בר חמא דמכשירי קרבן כקרבן דמי. וליכא נמי דמספקא לי' הא דלכו"ע מכשירי קרבן כקרבן אלא קא מבע"ל אם יש נעבד במחובר לגבוה מי אמרי' מידי דהוה אבע"ח דאסירי או דלמא התם גזירת הכתוב היא אבל הכא כיון דכ' אלהיהם על ההרים ולא הרים אלהיהם אפי' לגבוה שרי. ואינו מחוור בעיני דא"כ כי אמרי' בסמוך אי משום בית ה' אלקיך מבע"ל לכדתני'. לא קאי אמכשירי קרבן דלא שקלינן וטרינן בהא בכולי בעיין כלל וע"כ הכי קאמר משום בית ה' אלהיך דמשמע אפי' מחובר כגון שאם נתן לה בית באתננה שתהא אסור להקדישה מבע"ל לכדתני' וכו' וא"כ קמה לה סוגין דלא כרב דאמר לקמן המשתחוה לבית אסרו דכתלוש דמי וליכא מאן דפליג עלי' אלא ע"כ רמי בר חמא תרתי בעי כד' רש"י ז"ל, ואתא רבא ופשיט לה תרוייהו לאיסורא דל"ש תלוש ול"ש מחובר ולמכשירי קרבן נמי מדכ' בית ה' אלהיך. ואתא רב הונא ברי' דרב יהושע ודחי לי' מתרוייהו דנעבד מותר במחובר לגבוה ואפי' לקרבן עצמו ואם משום בית ה' אלקיך כלומר ולא תפשוט נמי דמכשירי קרבן כקרבן וכל מידי דאסור לקרבן יהא אסור נמי למכשירי קרבן ואע"ג דלא נ"מ מידי לגבי נעבד דאי מחובר אפי' לקרבן עצמו מותר ואי תלוש אפי' להדיוט אסור ואפי' למכשירי קרבן. מ"מ נ"מ לענין אתנן דתפשוט מבית ה' אלקיך דאפי' למכשירי קרבן אסור שכל דבר שהוא אסור לקרבן אסור אף למכשירי קרבן לא תפשוט הכי דאי משום בית ה' אלקיך מבע"ל לכדתני' וכו' כנ"ל. ורש"י ז"ל כתב ואי משום בית ה' אלקיך ובעית למימר דבית דהוי במחובר קא אסר ודרשת לי' הכי לא תביא אתנן זונה של בית שאם נתן לה בית באתננה אסור להקדישו לבדק הבית. טרח הרב ז"ל לפרש כן דליהדר אמחובר כי היכי דיהא נ"מ לענין נעבד משום דבהא נחתינן וסלקינן ובודאי שזה פשטה של שמועה אלא שא"א דא"כ קמה לה סוגין דלא כרב, ואיפשיט בעיין לאסורא דיש נעבד לגבוה במחובר. ומקשי בירושלמי א"כ היכן בנו בהמ"ק שאין לך הר גבוה וגבעה נשאת שלא עבדוה ומתרץ ע"פ נביא בדבר גד. כלו' וגלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שלא נעבדה

דף מו:

המשתחוה לקמה למנחות יש שנוי או לא. וא"ת מאי קא מבע"ל פשיטא דיש שנוי דמחובר לגבוה מנא לן מאתנן מה התם שנוי מותר אף ה"נ שינויו מותר. י"ל דק"ו גופי' לאו מאתנן גמרי לנעבד אלא הכי קאמרינן ומה אתנן הקל שאינו אסור להדיוט עשה בו לגבוה מחובר כתלוש נעבד החמור אינו דין שנעשה בו לגבוה מחובר כתלוש. הלכך ליכא למימר בי' דיו. דמחובר מתלוש אתי. ותלוש אפי' שנויו אסור ולא ילפינן מאתנן זונה אלא גלויי מילתא בעלמא דלהוי מחובר כתלוש. ומ"מ מספקא לי' לרמי בר חמי אי יש שנוי או אין שנוי דכיון דמ"מ מאתנן ילפי' אסורא לנעבד דילמא לא מחמרינן בי' טפי מבאתנן ושנויו מותר כאתנן אע"ג דליכא למימר דיו:

דף מז.

קרני' מה הן לחצוצרות. וא"ת דהא חצוצרות מן הכסף היו באות כדכתיב חצוצרות כסף. ותניא בפ' הקומץ רבה [ד' כ"ב] חצוצרות הי' באה מן העשת מן הכסף עשאו של גרוטאות כשירה של מיני מתכות פסולה. וי"ל מאי חצוצרות שיפורא דאשתנו שמיהו מכי חרב בהמ"ק כדאי' בסו"פ במה מדליקין ד' ל"ו] ושיפורא נמי הוה במקדש שכל מיני זמר היו שם כדאמרי' נמי מה הן לחלילין ומה הן לכנור. והיינו דאמרי' לבסומי קלא הוא דעביד כלו' לבסם קול המשוררים בפה. וחצוצרות אינן עשוין לכך שהרי אין תוקעין בהן אלא בין פרק לפרק כדאיתא בסוף תמיד. אלא מין זמר של שיפורא הוא:

דף מח.

גידעו ופיסלו אין לא גידעו ופיסלו לא. וא"ת ונימא לי' גדעו ופסלו אע"פ שלא השתחוה. השתחוה אע"פ שלא גדעו ופסלו וכיון דלענין בטלה גדעו ופסלו חד הוא חשיב להו חד וכדמשנינן לעיל גבי בתים. וי"ל דתנא בכל חדא מהני תלתי בבי דמתני' אשמעי' מילתא חדתא. רישא דבתים קמ"ל בנה אע"פ שלא השתחוה דע"ז של עכו"ם אסורה מיד. וסיידו וכיירו לשם ע"ז וחידש אע"פ שלא חידש בגופו של בית כגון דשיעה והדר שיעה. ומציעתא דאבנים קמ"ל שאע"פ שחידש בגופה של אבן לא מתסרא כולה. אלא סיפא דאשרות למה לי קס"ד דאתא לאשמעינן גדעו ופסלו אין לא גדעו ופסלו לא דמחובר לא מתסר בהשתחואה אפי' תוספתו ולדיוקא הוא דאיצטריך דלגופא ממציעתא דאבנים דסיידה וכיירה וחידש נוטל מה שחידש שמעי' לה ואם אי' להא דמשתחוה לאילן תוספתו אסורה ליתני הכי לאשמעי' דאע"פ שאין ע"ז במחובר להדיוט גדוליו אסורין. וא"ת אם כן במסקנא דשמעתין דמשנינן גדעו ופסלו אצטריכא לי' מהו דתימא כיון דגדעו ופסלו עקרו נמי לתסר קמ"ל מאי אשמעי' הך סיפא דאשרות הא ממציעתא דאבנים שמעי' לה כדאמרי' מהו דתימא כיון דסייד וכייר בגופה של אבן. כאבן שחצבה מתחילה לבימוס דמיא ותתסר כולה קמ"ל. י"ל דטפי הוא רבותא באשירה כי לא מתסרא כולה מאבן דאלו גבי אבן מאי דסייד וכייר בגופה של אבן לא מהני מידי למה שנשאר מהאבן שלא עשה בו מעשה אבל הכא כי גדעו ופסלו כיון דלכולי' אילן מהני סד"א תאסר כולה קמ"ל סיפא:

דף מט:

מתני' ר"א אומר יוליך הנאה לים המלח. פירש"י ז"ל דמי הנאת עצים לפי שהרב ז"ל סובר שהפת אין אנו רואין אותה כאלו היא כולה גוף האיסור אלא כאלו יש בה תערובת איסור. ולפיכך הוא ז"ל מפ' דר"א דפליג ואמר יוליך הנאה לים המלח לאו אנתערבה בלחוד פליג אלא אפי' פת ראשונה בעינה יוליך הנאת עצים שנאפת בהן ומותרת שהרי אף היא עצמה אינה אלא תערובת איסור אבל לא בגופו של איסור. אבל הר"מ במז"ל כ' בפ"א מה' ע"ז יוליך דמי אותה הפת לים המלח. לפי שהוא סובר שהפת עצמה כל שהיא בעינה הרי היא כממשו של איסור. ולפ"ז ר"א דפליג ואמר יוליך הנאה לים המלח דוקא אנתערבה באחרות קאי אבל כל שהיא בעינה לא אמר ר"א יוליך הנאה לים המלח שהרי היא כגוף האיסור. ועוד שאפי' תימא שהיא עצמה אינה אלא כתערובת איסור אין ראוי להתיר אותה כל שהיא בעינה בהולכת דמי עצים לים המלח. והראי' מדתנן בפרק בתרא ד' ע"ד] יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשב"ג אומר ימכר כולו חוץ מדמי יין נסך שבו. ופסקינן בגמ' כרשב"ג ואמר ר"נ התם הלכה למעשה יין נסך יין ביין אסור חבית בחבית מותר סתם יינם אפי' יין ביין נמי מותר. אלמא כל שיש בכאן בודאי תערובת של איסור ע"ז לא סמכינן עלי' דרשב"ג למכרו לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו. ומשו"ה אמרי' אבל לא יין ביין. וכיון שכן אם הפת היא בעיני' שהדבר ידוע שיש בה תערובת איסור ע"ז. לא שרי' למכרה חוץ מדמי איסור שבה. וכ"ש שאין לנו להתירה בתקנתו של ר"א דהיינו יוליך הנאה לים המלח. דודאי ר"א מיקל טפי מדרשב"ג דאלו בדרשב"ג אינו נהנה מן האיסור כלל וכאן נהנה ממנו לאחר שהוליך הנאה לים המלח. וכן דעת הרב ר' יונה ז"ל דר' אליעזר לא פליג ארישא דודאי קודם שנתערבה אין לה תקנה בהולכת הנאה לים המלח. והביא ראי' מהא דתני' שדה שנזדבלה בזבל ע"ז וכן פרה שנתפטמה בכרשיני ע"ז שדה תבור ופרה תרזה ומהדרינן בשמעתין לאוקמא כר"א דאמר זה וזה גורם אסור. ואלו היתה תקנה לשדה ולפרה בהולכת הנאה לים המלח לא הי' לי' למתני' שדה תבור אלא יוליך הנאה וכו'. וכ"כ הרמב"ן ז"ל דר"א לא פליג ארישא ולפי דעת זה א"ש הא דאמרי' בפ' כל שעה [ד' כ"ו] קערות וכוסות וצלוחיות אסורות משמע דלא סגי בהולכת הנאה לים המלח משום דהתם לאו בנתערבו עסקינן. אבל לדברי רש"י ז"ל שאמר דר"א ארישא נמי פליג קשיא אמאי אסורות יוליך הנאה. אלא שיש שחשבו ואמרו דכי שרי ר' אליעזר ביוליך הנאה לא להשתמש בהן ישראל עצמו אלא למוכרו לעכו"ם. ולפ"ז אפשר לומר לדעת רש"י ז"ל דמשו"ה אמרי' התם אסורות סתמא משום דאין להם תקנה להשתמש בהן ישראל. אלא שאין סברא זו מחוורת דכיון דר"א אמר סתמא יוליך הנאה משמע דלאחר שהוליך הנאה אפי' ישראל משתמש בהן שאל"כ הי' לי' לר"א לפרש. ועוד שאלו היו דברים הללו אסורים לישראל אף למוכרן לעכו"ם אסורין שמא ימכרום לישראל שכן הדין בכל הדברים הנקחים מן העכו"ם כדאמרינן בפרק אלו טריפות דס"ג] אין מוכרין ביצת טריפה לעכו"ם אא"כ מטורפת בקערה וכן מפורש בירושלמי וכמו שאכתוב בסמוך. ואלו במתני' שרי ר"א אף בבגד שהוא ניקח מן העכו"ם. וכן דעת הרב ר' יונה ז"ל שלאחר שהוליך הנאתו לים המלח מותר לאכלו ישראל ומשתמש בבגד:

שם גמ'. אמר ר' חייא ברי' דרבה בר נחמני משמי' דר"ח וכו' הלכה כר"א. וא"ת והא אנן תנן [ד' ע"ג] אלו אסורין ואוסרין בכ"ש יין נסך ועורות לבובין. ותנן נמי חבילי תלתן וחבילי זמורות הרי אלו ידלקו ואמאי נימא יוליך הנאה לים המלח. ועוד דרב גופי' דפסיק הלכתא כר"א אמר בזבחים פ' התערובת ד' מ"ד] דטבעת של ע"ז שנפלה לתוך מאה טבעות הרי כולן אסורין ואמאי נימא יוליך הנאה לים המלח. ותי' הרב ר' יונה ז"ל דכי אמר ר"א יוליך הנאה ה"מ דוקא היכא שאין האיסור בעינו כגון פת שאפאה בעצי אשירה וכן בגד שארגו בכרכר שנטל ממנה שאין כאן לגוף האיסור אלא שבחו בלבד. א"נ כשהאיסור בעינו אם הוא מאסורין דרבנן כגון חבית בחבית בסתם יינם. אבל טבעת ע"ז ועורות לבובין ויין שנתנסך לע"ז וכן חבילי תלתן וחבילי זמורות דכולהו הני איסורא דאורייתא נינהו ואיתנהו בעיניהו ליכא תקנתא ביוליך הנאה לים המלח שהוא היתר מרובה שמתיר אף להנות מאסורין עצמן וכמו שכתבנו למעלה. ולפי דבריו ז"ל הא דאמרי' בגמ' ההוא גברא דאיערבה ליה חביתא דאסורא בחמרא ואתא לקמי' דרב חסדא ואורי לי' כר"א. דוקא בחבית דסתם יינם אבל יין נסך לא וכמו שנפרש בס"ד. וא"ת נהי דניחא לן בכל הני אמאי לא עבדינן תקנתו של ר"א וכדכתיבנא אכתי לא ניחא לן בעורות לבובין וחבילי תלתן וחבילי זמורות למה ידלקו. וכן טבעות של ע"ז. הא אפשר למיעבד בהו תקנתא דרשב"ג דאמר ימכר כולו חוץ מדמי איסורין שבו. דע"כ נהי דתקנתו של ר"א שהיא היתר מרובה להשתמש מן האיסור בעצמו לא סגיא באיסור תורה כי איתי' לאסורא בעיני' וכדכתיבנא. תקנתו של רשב"ג שהוא היתר מועט סגיא אפי' בכה"ג דהא פסקי' כותי' בפ' בתרא דמכילתין ביין נסך בחבית אע"ג דאיתי' לאסורא בעיני' והוא מאיסורין של תורה. תירוץ קושיא זו מתלמוד שלנו לא למדנו אבל מתלמודא של ארץ ישראל למדנו דגרסי' התם במס' ערלה פ"ג אמר ר' חגיי כד נחית מן אלפא שמעית קל ר' יעקב בר אחא מקשי בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלוק. ותנינן נטל הימנה כרכר וכו' אסור בהנאה ותנינן יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשב"ג אמר ימכר כולו לעכו"ם חוץ מדמי יין נסך שבו. אמר ר' יעקב בר אחי חגיי קשייתא חגיי קיימא מאי כדון תמן אין דרך בני אדם ליקח מן העכו"ם ע"כ גירסא ירושלמית ופירוקא דפריך אינהו איפריקו להו כולהו קושיין. דכולהו הני דתנן בהו ידלקו זו דרך בני אדם ליקח אותן מן העכו"ם ומשו"ה לא אמרי' דימכרו לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבהן. ולפ"ז הא דאמרי' בפרק כל שעה כוסות וצלוחיות אסורות איכא מאן דאמר דמשו"ה אמרי' אסורות סתמא משום דליכא למיעבד בהו תקנתא לא כר"א ולא כרשב"ג. כר"א לא לפי שר"א לא התיר אלא בנתערבה אבל בפת עצמה לא וכמו שכתבנו במשנתינו. וקערות וכוסות שלא נתערבו הרי הן כפת. וכרשב"ג נמי לא דאע"ג דרשב"ג אפי' בתערובת של איסור שרי למכרו חוץ מדמי איסור שבו אפ"ה בקערות וכוסות א"א למיעבד הכי מפני שהם דברים הניקחים מן העכו"ם וחיישינן שמא ימכרום לישראל. הא אילו היו דברים שאינן נקחים מן העכו"ם נהי דלא אפשר למיעבד בהו קולו של ר"א לפי שר"א לא הקל אלא כגון חבית בחבית מפני שהתירו של ר"א מרובה וכמו שכתבנו למעלה. מ"מ עבדינן בהו תקנתו של רשב"ג שהתיר אפי' יין ביין. מפני שהיתרו של רשב"ג היתר מועט שאינו מתיר להנות ישראל מהן אלא למוכרן ולפ"ז הא דתנן תבשיל שבשלו בקליפי ערלה ידלק דוקא בתבשיל שנאכל כמו שהוא חי שהוא ניקח מן העכו"ם הא בשאר המבושלים לא ידלק אלא ימכר חוץ מדמי איסור שבו וכרשב"ג. שהרי אין ספק דרשב"ג דשרי באסורי ע"ז למכרן חוץ מדמי איסור שבהן כ"ש דשרי בשאר אסורין ועוד שהרי אתה רואה מפורש בירושלמי שהקשו מבגד שצבעו בקליפי ערלה אמתני' דיין נסך דאמר רשב"ג ימכר אלמא לרשב"ג לא שני ליה בקולא דימכר בין ע"ז לשאר אסורין. הלכך תבשיל שאינו נאכל כמו שהוא חי שנתבשל בקליפי ערלה ימכר חוץ מדמי איסור שבו וכן הי' דין זה בקערות וכוסות וצלוחיות אלא שאנו חוששין שמא ימכרום לישראל מפני שהם דברים הנקחים מהן. דנהי דלא קיי"ל כרשב"ג ביין ביין [אלא] חבית בחבית גבי יין נסך. וקערות וכוסות וצלוחיות וכן תבשיל שנתבשל בקליפי ערלה כיין ביין דמי. אפ"ה כיון דקיי"ל כותי' בסתם יינם אפי' יין ביין מסתברא דלא חמירי שאר איסורין מסתם יינם. אדרבה מצינו בהן צד קל שאינן אוסרין במשהו כסתם יינם. ואילו בסתם יינם לא מצינו צד קל אשאר איסורין. הלכך כיון שאנו מקילין בסתם יינם אפי' יין ביין כקולו של רשב"ג כ"ש שנקל בשאר איסורין בדבר שנתערב בו איסור דומיא דיין ביין. הילכך כי אמר' קערות כוסות וצלוחיות אסורין דוקא מפני שהן דברים הנקחים מן העכו"ם הא לא"ה ימכרו חוץ מדמי איסור שבהן ומ"מ א"א לתקן (מכאן ואילך חסר איזה דפים בספר הכת"י):

תוכן העניינים

חידושי הרן על עבודה זרה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה