אור ברסלב
חידושי הרן על עבודה זרה פרק ב - אין מעמידין

חידושי הרן על עבודה זרה· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי

פרק ב - אין מעמידין

פרק א - לפני אידיהן

דף כג.

ורמינהו האשה שנחבשה ע"י עכו"ם. פירש"י ז"ל באשת ישראל וע"י נפשות אסורה שמא נתרצת לא' מהם. אבל הגאונים ז"ל פי' דכל שמא נתרצת לא חיישינן. והכא באשת כהן דוקא דמתסרא אפי' באונס וכן עיקר. ובמס' כתובות יתבאר בס"ד. וא"ת הכא מסקינן דלא שני בין לכתחילה לדיעבד. וע"י ממון היינו טעמא דשריא משום דמתירא מפני הפסד ממונו. וא"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו כשירה לכהונה דכיון דנתיחדה עם העכו"ם נפסלה. תירצו בתו' דביחוד דאשה גרידא ודאי שני לן בין לכתחילה לדיעבד אף ע"ג דבבהמה לא שני משום דבהמה שותקת ואשה צווחת ויוצאה לחוץ. אבל נחבשה הוא דמדמינן לבהמה לפי שהיא [אינה] ברשות עצמה. חובשה כבהמה. ובכה"ג מסקינן דלא שני לן בין לכתחי' לדיעבד אי לאו משום הפסד ממונו:

שם ודילמא היינו טעמא דר"א כדר"י א"ר דאמר ר' יהודה א"ר הניח עלי' עודא של שקין.בדין הוא דהו"מ למדחה מדקתני סיפא וכן הי' ר"א פוסל בכל הקרבנות דאי משום דר"י שאר קרבנות מי פסיל בהו עול. ונדחי לי' להאי בהאי ודילמא דבסמוך אלא דלא אצטריך להכי דמילתא דפשיטותא היא דליכא למיחש להכי דמשום הנאה פורתא לא מפסיד טובא:

דף כה:

הגרש"י ז"ל אי' ביניהו אשה חשובה בין האנשים. ואינה חשובה בין הנשים ופי' דלר' ירמי' מותרת להתיחד בין האנשים כיון דאינה יפה. ולרב אידי אסורה דרב אידי לא בעי חשובה דכל אשה אפי' אינה חשובה איכא למיחש לעריות. וקשה לדבריו דהא אמרי' לעיל דחביבה עליהם בהמתן של ישראל מנשותיהם ומי גרעה כעורה לר' ירמי' מבהמה ואפשר דהכא בזקינה ובהמה עדיפא לי'. אבל רבי' יצחק בעל התוס' ז"ל גריס איכא ביניהו חשובה בין האנשים ושאינה חשובה בין הנשים. ותרתי מילי נינהו וה"פ ר' ירמי' אמר באשה חשובה עסקינן כלומר קרובה למלכות הלכך לשפ"ד ליכא למיחש אבל עריות חיישינן שמא תתרצה. ורב אידי נאיד מאוקימתי' דר' ירמי' דאי באשה חשובה כי היכא דליכא למיחש לשפ"ד ה"נ ליכא למיחש לעריות שהעכו"ם מתירא לתבוע אותה. אבל הכא לאו באשה חשובה עסקינן ואפ"ה ליכא למיחש לשפ"ד דאשה כלי זיינה עלי'. ואמרי' דתרתי אי' ביניהו אשה חשובה להתיחד בין האנשים דלר' ירמיה אסורה משום עריות ולר' אידי מותרת דאיהו ס"ל דבאשה חשובה כמו דליכא למיחש לשפ"ד. ליכא למיחש נמי לעריות. ואי' ביניהו נמי אשה שאינה חשובה להתיחד בין הנשים דלרב אידי שרי דמשום שפ"ד ליכא למיחש באשה ומשום עריות נמי כיון שאינה מתיחדת אלא בין הנשים. שאם תשמע שיבואו שם אנשים תלך לה. אבל לר' ירמי' דחייש לשפ"ד אפי' בין הנשים אסורה להתיחד שמא יהרגוה הנשים עצמן. או שמא יבואו שם אנשים. וא"ת תלך לה כדאמרי' לרב אידי ליתא שכמה שערים יש להנצל מעריות שאינן מספיקים להנצל משפ"ד:

דף כו:

להכעיס מין הוא. והכי הלכתא דכיון דרב אחא ורבינא פליגי בהא מילתא וליכא לאכרועי מיני' מידי. אע"ג דכל ר"א ורבינא הלכה כדברי המיקל. בהא מילתא שייכי בי' קל וחומר וחזינן לר' יוחנן דאמר מין הוא וכדאמרינן קסבר או"נ להכעיס מין הוא קיי"ל כותי' וכן נראה דעת אלפסי ז"ל בהלכות וכן פסק הר"מ במז"ל בפ"ד מה' רוצח ושמירת נפש:

שם. לא נצרכה שאם היתה מעלה בבאר מגררה. וא"ת אכתי קשיא אי אחותי מחתי אע"ג דלא מצי נקיט כה"ג מבעיא. י"ל דה"ק מורידין בשידינו תקיפה ואפילו בשאין ידינו תקיפה מסבבין מיתה בידים בכל מה דאפשר כגון בחד מהני גוני. כך למדתי מדבריו של הרב הנז' בפרק הנז':

שם. מנין למילה בעכו"ם שהיא פסולה. לענין פסק הלכה קיי"ל כר' יוחנן דרב ור"י הלכה כר' יוחנן ועוד דקראי כפשטיהו כר' יוחנן אתו. דלרב צריכינן למדחי קרי בי' ותקח ותכרות הלכך אשה כשירה למול וישראל שמתו אחיו מחמת מילה כשר למול דהמול ימול קרי' בי' אבל ערבי וגבעוני מהול פסולין דמולי שאר העכו"ם כערלים נינהו כדכתיב כי כל העכ"ום ערלים:

דף כח.

חושש הוא דלא הא כייבי לי' טובא שפיר דמי. כלומר דככי ושיני הרי הן כמכה של חלל. וא"ת ומאי קושיא דילמא שאני גמיעה דכיון שאין בה איסור כלל אע"ג דלאו סכנתא היא כיון דכי כייבי לי' טובא שפיר דמי ולא גזרינן משום שחיקת סמנין. ויש לומר דאי לאו משום סכנתא לא הוה שרינן לגמוע ולפלוט כיון דאיכא תקנתא כדתני סיפא אבל גומע ובולע:

שם ת"ש דר' יוחנן חש בצפדינא וכו'. אלמא מכה דר' חלל היא. וא"ת מאי קושיא שאני הבא דליכא מלאכה דאורייתא וכיון שאינו אלא שבות בעלמא ראוי להתירו אפי' במקום שאין בו סכנה וכדאמרי' בפ' מפנין [דקכ"ט[ צרכי חולה עושין ע"י עכו"ם בשבת. י"ל ה"מ בחולה אבל מיחוש בעלמא שאדם מתחזק והולך עמו כבריא בשוק כגון צפדינא וכיוצא בה אי לאו משום סכנה אפי' שבות בעלמא לא היינו מתירין בו. עוד י"ל דכי שרינן בחולה שאין בו סכנה שבות של דבריהם ה"מ שבות דאמירה לעכו"ם דלית בי' מעשה. אבל ע"י ישראל אפי' שבות של דבריהם אין מתירין בו אלא היכא דאיכא סכנת אבר לפי שיותר הוא חמור שבות של דבריהם ע"י ישראל ממלאכה גמורה ע"י עכו"ם ולפנינו נאריך עוד בזה בס"ד:

דף כח:

מ"ט דשוריאני דעינא בלבא תלו. מהא שמעי' דמשום סכנת אבר א' אין מחללין את השבת. אא"כ יש בדבר סכנת מיתה דטעמא דשוריאני דעינא בלבא תלו הא לא"ה משום סכנת עורון לחוד אין מחללין את השבת. וכן פירש"י ז"ל דכי קס"ד מעיקרא דלמשחק ואתויי סמנין לא. משום דהוה סבירא לן דלאו סכנת נפשות הוא אלא סכנת עורון. ושמעי' נמי דכל היכא דאיכא סכנת אבר אע"פ שאין מתירין בו מלאכות של תורה. מלאכות של דבריהם מתירין בו אפי' ע"י ישראל שהרי אפי' היכא דשחיק סמנין מאתמול שבות של דבריהם יש בו גזירה משום שחיקת סמנין. אפ"ה שרינן לי' ע"י ישראל. וכיון שאנו מתירין שבות על ידי ישראל כ"ש אמירה לעכו"ם במלאכה גמורה שיותר הוא חמור שבות ע"י ישראל ממלאכה גמורה ע"י עכו"ם כמו שיתבאר בס"ד. ומיהו כי שרינן אפי' שבות ע"י ישראל ה"מ היכא דאיכא מיהא סכנת אבר אבל חולה שאין בו לא סכנת אבר ולא סכנת נפש נהי דשרינן בי' מלאכה גמורה ע"י עכו"ם וכדאמרינן בפרק מפנין [שם[ צרכי חולה עושין ע"י עכו"ם בשבת. אין מתירין לו ע"י ישראל אפי' שבות של דבריהם וראי' לדבר מדאמרינן בפ' יו"ט שחל [ביצה ד' כ"ב] אמימר שרא למכחל עינא מעכו"ם בשבת ואמר לי' רב אשי מאי דעתיך דאמר רב עולא ברי' דרב עילאי כל צרכי חולה עושין ע"י עכו"ם בשבת ה"מ היכא דלא מסייע בהדי' ומר הא קא מסייע בהדי' דקא עמיץ ופתח ומשני מסייע אין בו ממש. והרי איסורו של כותל אינו אלא מדבריהם כדאי' בפ' המצניע [ד' צ"ג] ואפ"ה לא שרינן לי' ע"י ישראל היכא דליכא אפי' סכנת אבר אלמא דחולה שאין בו אפי' סכנת אבר אין צרכיו נעשין אלא ע"י עכו"ם אבל לא ע"י ישראל כלל ומסתברא דכי שרינן לי' ע"י [עכו"ם[ ה"מ בחולה שהוא נופל מחמת חליו למשכב אבל במיחש שאדם מתחזק בו והולך כבריא לא. ולא עוד אלא אפי' דברים שהן מותרים לבריאים אסורים לו כל היכא שמעשיו מוכיחים שלרפואה הוא מתכוין. זו היא ששנינו החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ ואמרי' לעיל דאפי' היכא דכייבי לי' טובא חושש קרי לי' לפי שדבר זה אינו חולי אלא מיחוש בעלמא:

נמצאת למד דחולה שיש בו סכנה כל צרכיו נעשין ע"י גדולי ישראל. אין בו סכנת נפש אלא סכנת אבר צרכיו במלאכת דאורייתא נעשין ע"י עכו"ם ובשל דבריהם אפילו על ידי ישראל. אין בו אפי' סכנת אבר אלא חולי בעלמא צרכיו נעשים ע"י עכו"ם אפי' במלאכות של תורה. אבל לא ע"י ישראל ואפי' בשל דבריהם. מיחוש בעלמא כגון חושש בשיניו וכיוצא בו אין מתירין בו כלום ולא עוד אלא שאפי' דברים המותרים לבריא אסורין לו כל שמעשיו מוכיחין שהוא מתכוין לרפואה. זהו דעת הרמב"ן ז"ל בדברים הללו בס' תורת האדם:

דף לב:

ומני ר' יהודה בן בתירא היא פי' דמדתנן מפני שהוא כזבחי מתים משמע דהרי הוא כמת ממש ואף לענין טומאה ומני ר"י בן בתירא היא דאלו לרבנן דפליגי עלי'. דוקא איסור הנאה אית להו אבל טומאה לא דכיון דאסור איסור אכילה בדאורייתא סברי רבנן דאתא דוד ואמר דבההוא איסור יש בו איסור הנאה אבל טומאה שלא הוזכרה בתורה לא דרשי לה מההוא קרא:

תוכן העניינים

חידושי הרן על עבודה זרה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה