אור ברסלב
חידושי הרן על עבודה זרה פרק א - לפני אידיהן

חידושי הרן על עבודה זרה· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי

פרק א - לפני אידיהן

דף ב.

מתני' לשאת ולתת עמהן. פירש"י ז"ל משום דאזיל ומודה לע"ז ביום אידם. ואע"ג דבעיינן בגמ' האי לשאת ולתת אי משום הרוחה הוא. כלומר ואזיל ומודה, או משום לפני עור לא תתן מכשול ולא אפשיטא. נקיט לי. רש"י ז"ל לטעמא דאזיל ומודה משום דסוגין בגמ' הכי וכמו שנפרש והזקיקו לרש"י ז"ל לפרש משום דאזיל ומודה ביום אידם. ולא פי' דאזיל ומודה מהשתא. שאם אתה אומר כן שכל מה שהוא מרויח ג' ימים קודם לאידו מיד הוא מודה לע"ז שלו א"כ למה אמרו בברייתא דתני רב זביד בדבי ר' אושעיא דבר שאין מתקיים מוכרין להם. הא אזיל ומודה סמוך למקחן. אלא ע"כ לא חיישינן דאזיל ומודה עד יום אידו. ולפיכך כל שאין אותו דבר בעינו ביום אידו אינו מודה עליו:

דף ה.

גמ' ומי בעינן כולי האי. פירש"י ז"ל דניחוש דזבין לה עכו"ם האי בהמה לצורך יום אידם ג' ימים קודם. והזקיקו לפרש [כן] מדאמרי' בסוגין הכא דלהקרבה בעינן תלתא יומי דאלמא איסורא משום דחיישינן דלצורך יום אידו זבין לבהמה הוא. וקשה לי דא"כ כל הך סוגיין רהטא דטעמא דאסור לשאת ולתת עמהם משום טעמא דלפני עור ל"ת מכשול הוא וכספיקא דבעיין בסמוך. ואי אפשר. דהא סוגי' דלקמן רהטא דמשום הרוחה הוא וכמו שאני עתיד לפרש לפנינו. והרי אתה רואה שרש"י ז"ל כתב במשנתינו שאסור לשאת ולתת עמהם משום דאזיל ומודה לע"ז. ולההוא טעמא מאי מקשה הכא ומי בעי' כולי האי. אלא ה"פ ומי בעי' כולי האי כלו' ודאי גבול שנתנו חכמים בג' ימים דחישינן בהו דילמא אזיל ומודה. הוא מפני שכל זמן זה הוא מתעסק בצרכי ע"ז שלו וכל ריוח שבא לו בזמן הזה תולה אותו בעבורה ואזיל ומודה. ולהכי פרכינן ומי בעי' כולי האי כלו' ומי מתעסקי לצרכי ע"ז ג' ימים והא תנן דביום א' סגי. ומתרצי' התם דלא מיעסקי אלא באכילה סגי בחד יומא. אבל הכא דמיעסקי בצרכי הקרבה בעי' יומי. וכל מה שהם מרויחים בזמן הזה אזלי ומודו עלי' לע"ז:

דף ה:

ודילמא נח גופי' טריפה הוה. ואע"ג דחי בתר הכי טובא אפשר דלמ"ד טריפה חי' קא פריך ואפ"ה סבירא לן למעוטי מכל החי, דחי משמע בריא וזה אינו כן, ועוד דרובן אינן חיות א"נ י"ל דאפשר דבאדם איכא טריפות שהוא חי בו שכנגדו בבהמה אינה חי'. וקשה להאי תירוצא ההיא דאמרי' בריש פ' אלו טריפות (ד' מ"ג] דאמרו לי' חברי' לר' יוסי ב"ר יהודא ישפוך לארץ מרירתי ועדיין איוב קיים. ואם כדבריו מאי קושיא (דאיכא) [הא איכא] טרפיות באדם שהוא חי שכנגדו בבהמה אינה חי':

דף ו.

אבעיא להו אסור לשאת ולתת עמהן משום הרוחה הוא דאסור וכו' פירש בלהשאילן ולהלותן פשיטא לן דמשום דאזיל ומודה הוא שהרי הן נהנין בדבר ואינן חסירין כלום. אבל במקח וממכר מבעיא לן מי אמרי' אזיל ומודה אין כאן לפי שכמו שבא לידו חפץ יוצאין מתחת ידו מעות א"נ איפכא הילכך ליכא בה משום אזיל ומודה. אלא משום לפני עור. או דילמא כיון שבא לידו מה שהי' רוצה אזיל ומודה. ואמרי' למאי נ"מ דאית לי' בהמה לדידי'. וא"ת אמאי לא אמרי' נ"מ לזבוני לי' מידי דלא חזי לתקרובת. ותרצו דאין ה"נ אלא דאתא לאשמעי' רבותא דכי אית לי' בהמה לדידי' לית בי' משום לפני עור ולא אפשיט בעיין. וכיון דהאי אסורא מדרבנן הוא כ' הרמב"ן ז"ל דנקטינן לקולא. וכן כ' הר"ר אהרן הלוי תלמידו זצ"ל ולפ"ז מותר למכור להם כל דבר שאינו של תקרובת. ואי אית לי' בהמה לדידי' אפי' דברים שראוים להקרבה. ואיני רואה שיהי' זה דעת הגאונים ז"ל. שהרב אלפסי השמיט בעיא זו וכ' משנתינו בסתם משמע דס"ל דכולא בחד גונא היא משום דאזיל ומודה. וכן ראיתי לר"מ במז"ל שכ' בפ"ט מה' ע"ז שלשה ימים לפני אידיהן של עכו"ם אסור ליקח מהם ולמכור להן דבר המתקיים. שאסר הכל ולא חילק בין דברים הראוים לתקרובת לשאינן ראוים. ובין אית לי' בהמה לדידי' ללות ל' וכדבריהם נ"ל דאע"ג דבעיין הכא אפשיט סוגיין משום אזיל ומודה הוא. שהרי אם נפרש לשאת ולתת עמהם ליקח ולמכור כמו שאתה סובר מד' הר"מ במז"ל שהוא מפרש אותם כן. אם אתה אומר דטעמא משום לפני עור הוא ולא משום דאזיל ומודה. ע"כ ליקח מהם אינו אסור אלא משום גזירה דלמכור. וא"כ כי בעינן בסמוך בשלמא להשאילן דקא מרווח אלא לשאול מהם מעוטי קא ממעט להו. ואמר אביי גזירה לשאול מהם אטו להשאילן. ה"נ הוה לן למבעיא במקח וממכר בשלמא למכור להן משום ולפני עור. אלא ליקח מהן אמאי. והוה צריכין לשנוי דמשום גזירה הוא. ועוד דלרבא דלית לי' גזירה בכולה מתני' הי' צריך לפרש יותר דרישא בלוקח משום גזירה הוא. א"ו משמע לי' לתלמודא דלשאת ולתת משום אזיל ומודה הוא. ולהכי לא בעי לה דבין ליקח בין למכור מדינא אסור ואפי' לדברי מי שמפרש דלשאת ולתת הכא אין משמעו למכור להם. ולפ"ז הפי' אין בידינו הכרע מזו שאמרנו. אעפ"כ יש להכריע כד' הגאונים ז"ל מדאמרי' בסמוך וצריכא דאי תנא לשאת ולתת משום דקא מרווח להו אבל לשאול מהם דמעוטי קא ממעט להו אימא שפיר דמי אלמא טעמא דלשאת ולתת משום הרוחה הוא וכדאמרי' בהדיא משום דקא מרוח להו. שאם אתה אומר דלשאת ולתת משום ולפני עור וכו' הוא אין שום דמיון בינה ובין לשאול מהם כדי שנעשה בהן צריכותא. דהאי טעמא לחוד. והאי טעמא לחוד כנ"ל:

הלכך פסקן של דברים דבדבר המתקיים אסור בין למכור להם ובין ליקח מהם אבל דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל לא לוקחים מהם. וכפשטא דברייתא דתניא כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהן כלו' בין ליקח בין למכור. לא אמרו אלא בדבר המתקיים אבל בדבר שאין מתקיים מותר. כלו' יש בו צד היתר דהיינו למכור להן אבל לא ליקח. והיינו דאייתי תלמודא סמו' להך ברייתא אידך ברייתא דתני ר' זביד בדבי ר' אושעיא דבר שאין מתקיים מוכרין להן אבל לא לוקחין מהן. וכי קאמר אבל לא לוקחין מהם גבי דבר שאין מתקיים לאו למימרא שיהא מותר בדבר המתקיים אלא כלפי שהברייתא האחרת אמרה סתם אבל בדבר שאין מתקיים מותר תני ר' זביד דלאו מותר לגמרי קאמר אלא במכירה אבל ליקח אסור בין בדבר המתקיים בין בדבר שאינו מתקיים. זו היא שיטת הגאונים ז"ל. אבל יש כאן דעה אחרת לרש"י ז"ל וכו' עד וכן דעת הר"מ במז"ל בפ"ט מה' ע"ז. (ככתוב בפי' הר"ן להרי"ף ז"ל עיין שם:

דף ז.

הנשאל לחכם וטימא. לא ישאל לחכם ויטהר. לחכם ואסר וכו'. כ' הראב"ד ז"ל בפי' ס"ז שלו דלאו משום כבודו של ראשון נגעו בה אלא משום דכיון דאסרה ראשון שויא חתיכה דאיסורא ושוב אין לה היתר דאפי' התירה שני אינה מותרת והיינו דתניא בפ' אלו טריפות חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר. אסר אין חבירו רשאי להתיר. כלו' אינו רשאי דאפי' התירו אינו מותר ואפי' הי' גדול ממנו בחכמה ובמנין דמדקאמר ואם היו שנים א' אוסר ואחד מתיר אם א' מהם גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו מכלל דהיכא דלא היו שנים בבת א' אלא שהא' אסר בפני עצמו אין חבירו רשאי להתיר אפי' גדול [ממנו] בחכמה ובמנין. והני מילי בדבר שאין בו מחלוקת אלא משקול הדעת. אבל אם טעה בדבר משנה חוזר ומטהר ומתיר כדתנן בבכורות בפ' עד כמה וכו' ככתוב בפי' הר"ן להרי"ף עיי"ש:

שם ואם היו שנים וכו'. אמרו בשם רבינו יצחק ז"ל דכל איכא דאמרי שבתלמוד הכי דיינינן לי' כשני ת"ח שקולים דבשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל. אבל הרב ר' יצחק אבן גיאת ז"ל כתב דלעולם קיי"ל כלישנא בתרא בין בשל תורה בין בשל סופרים בין להחמיר בין להקל שלכך סדרו בעלי התלמוד הלשון ההוא אחרון לומר שהוא עיקר. אבל בחי' הרשב"א ז"ל במס' ר"ה ראיתי שהרב אלפסי ז"ל ומקצת הגאונים סוברים דבשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים או בדיני ממונות הלך אחר לשון האחרון ואיני יודע מה נשתנו דיני ממונות משל תורה אבל קבלה היא נקבל

ד"ח. ור"א סבר לא ילפינן ממשה שאני משה דרב גוברי'. וא"ת א"כ לר"א למה תקנו ג' ראשונות שהן שבחו של מקום קודם לשאלת צרכים. איכא למימר צרכי צבור נינהו וצבור נמי רב גוברי' הלכך גמרי' ממשה:

אם יש לו חולה בתוך ביתו אומרה בברכת החולים. פי' אינו רשאי שימתין עד שומע תפלה וזהו מה שחידש רב חייא בר אשי על רב יהודא ברי' דר"ש בר שילת. מיהו אם לא הזכיר עד שומע תפלה מזכיר:

ד"ט. הגרש"י ז"ל האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע נחשוב כללי ביובל ופרטי בשבוע ולשקול מכל מאה תרתי ונשדי אפרטי ונוספי חדא שתא. ופי' הרב ז"ל דבית שני עמד ת"כ שנה עם שנה שנחרב בו ואותה שנה מוצאי שביעית היתה ולפי שיצאת רובה בבנין היא נמנה מכלל שנה הבנין ומשו"ה אמרי' נטפי חדא שתא והאי דאמרינן נשקול מכל מאה תרתי משום דסבירא לן כרבי יהודה דאמר שנת נ' עולה לכאן ולכאן. ואם תשאל למה הוצרך הרב ז"ל להעמידה כר' יהודה משום דאמר נשקול מכל מאה תרתי. אפי' כרבנן הוה מצי לאוקמי דהא משמע בפ' בתרא דערכין [ד' ל"ב] דמשגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשה בטלו היובלות מפני שלא היו כל יושביה עלי' וכ"ש בבית שני ואצ"ל לאחר החורבן וכיון שכן אפי' לרבנן נמי נשקול מכל מאה תרתי לא תקשי לך דהא אמרי' התם דבבית שני אע"פ שבטלו היובלות מונין היו אותן ולא לעצמן שהרי בטלו אלא כדי שיתקדשו השמיטין בזמנם הלכך אפילו לאחר חורבן מנינן יובלות לקדש שמיטין ולא מצינן למשקל מכל מאה תרתי:

וכתב עוד רש"י ז"ל דבמס' ערכין פרכי' ולר' יהודה חורבן בית שני במוצאי שביעית מי משכח"ל מכדי בית שני כמה, קם ת"כ פיישי לי' ח' שנים לד' מאות שדינהו אל כ' הרי כ"ח אשתכח דבשנת השמיטה חרב. ומשנינן הך שית שנין דעד דסליק עזרא ומקדש לא קא חשיב. זה כתב הרב ז"ל. ואין ספק דאגב שטפא לא עיין בה שסוגיית ערכין מפורשת הפך מדבריו ז"ל דמקמי דפריק רב אשי התם דשית שנין דעזרא לא קא חשיב קיימא שפיר לר' יהודא. דהכי אי' התם בשני במוצאי שביעית מי משכח"ל מכדי בית שני כמה קם ד' מאה וכו' ד' מאה תמניא יובלי. ארבסרי תרי שבוע. פשו להו שית הוה לי' בשיתא בשבוע הא מני ר' יהודה היא דאמר שנת חמישים הוא לכאן ולכאן אייתי תמניא מתמניא יובלי והני שית הוי להו ארביסר אשתכח דבמוצאי שביעית חרב. אלמא לר' יהודה בלאו פרוקא דהנך שית שנין סליק שפיר. וההוא פרוקא רב אשי הוא דפריק לי' התם אליבא דרבנן ועוד קשה לגירסתו של רש"י ז"ל דגריס ונטפי חדא שתא דכיון שלא פירש מהיכן יתחיל מנינו היכי קאמר טפי חדא שתא. ואמאי לטפי.

לפיכך נראה עקרן של דברים כגי' רבינו חננאל ז"ל וכך הוא גורס האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע לשיילי' לספרא כמה כתב ונבצר מניהו תרתי שני או נטפי עלי' חמש שני וליפקינון בשבוע וידע כמה שני בשבוע. וסימנך כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים. והכי פי' בית שני עמדו ת"כ שנים שלמים מלבד שנת החורבן שהי' שנת תכ"א והיא מוצאי שביעית לר"י כי כי שקלת מכל מאה תרתי והיא נמנית בכלל שני חורבן. ולהכי לא גרסי' לטפי חדא שתא. ומאן דלא ידע כמה שני בשבוע לשיילי' לספרא שהוא מונה למלכות יונים והוא מתחיל למנותן ארבעים שנה לאחר שנבנה הבית. נמצא שכשהתחיל סופר זה למנות היו ה' שנים בתוך השמיטה. שהרי ארבעים ושתים הן שש שמיטות. לפיכך הרוצה לעמוד על שנת השמיטה יגרע שתי שנים ממנינו של סופר או יוסף עליו ה' שנים ואחר כך ימנה ז' ז' ואתנח סימנא אקרא דכתיב כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים. כלומר שחשבונו תלוי בשנתים וחמש שנים. זה לתוספת וזה לגרעון ויש שמוסיפין בגי' זו ולחשוב כללי ביובל ופרטי בשבועי ונשקול מכל ק' ב' ונשדי אפרטי ונבצר מני' שתי שנים והכל עולה לענין א' אלא שהאריכו בגי' זו יותר ללמד סדר החשבון ועוד ללמד דכר' יהודה עבדינן דאמר שנת נ' עולה לכאן ולכאן. ולפ"ז כי אמרי' התם בפ' אין נערכים אשתכח דשיתא בשבועי הוא על שנת ת"כ שהוא בסוף שני בנין ולא על שנת תכ"א שהיא שנת חורבן והיינו דאמרי' בתר הכי לר"י אשתכח דבמוצאי שביעית חרב ולפי פי' זה לית לי' לר"י הא דשני רב אשי התם אליבא דרבנן הנך שית שנין עד דסליק עזרא ומקדש לא קא חשיב דאי אית לי' לא משכחת חורבנו במוצאי שביעית אלא בשני' בשבוע אלא ודאי דההיא דלרבנן אתמר דבין לר"י ובין לרבנן ס"ל דבמוצאי שביעית חרב. אלא דרבנן לא חשבי הנך שית שנין ור"י קא חשיב להו וסליק לכל חד שפיר. וא"ת בשלמא לשמיטת קרקעות שהיא תלוי' בארץ דין הוא שנמנה מתחילת ב"ש שהרי ביאתן בימי עזרא בחדוש כל הדברים הללו היתה כלומר שהתחילו למנות שמיטין ויובלות כדאי' בפ' בתרא דערכין מפני שקדושה ראשו' קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא אלא שמיטת כספים שאינה תלויה בארץ נמנה אותם מהר סיני שהרי משם התחילה מצוה זו. תי' הרמב"ן ז"ל שאע"פ שנהגה מצות ה' השמטת כספים קודם לכן כשהתחילו למנות יובלות ושמיטין לאחר כבוש וחלוק חזרו ומנו עמהן לשמיטת כספים. וכן כשבאו בימי עזרא שלא היו להם שני שמיטין ושני חשבונות מעולם.

ולפי פי' זה שאמרנו ששנת תכ"א הי' מוצאי שביעית. שנה זו שהיא שנת חמשת אלפים ק"ט היא שנת השמיטה. שהרי קע"ב שנה אחר חורבן הבית נשלמו ד' אלפים. וקע"ב ואלף ק"ט הם (ש"נ) [קפ"ג] שביעיות. ולפמ"ש רש"י ז"ל בהלכה זו ששנת ת"ך הי' מתחיל שביעית שנה ק"ח היתה שמיטה. אבל אין לסמוך על דבריו של רש"י ז"ל בכאן שהרי הוא עצמו פי' במס' ערכין ששנת תכ"א הי' מוצאי שביעית ובה חרב הבית ולחשבון זה הסכים הר"מ במז"ל בשם הגאונים הלכה למעשה בפ"י מה' שמיטה. אע"פ שהוא יש לו דרך אחרת בשמועה זו שהוא מעלה אותה כד' חכמים דלית להו שנת חמשים עולה לכאן ולכאן. אעפ"כ הוא מעלה אותה לחשבון זה משום דרבנן ס"ל דהנך שית שנין דעד דסליק עזרא ומקדש לא קא חשיב וכמו שכתבנו למעלה נמצא ששנת תכ"א הי' מוצאי שביעית ובתר חורבן שקלינן נמי לרבנן מכל מאה תרתי. שכן כ' הר' ז"ל שכך היא קבלת הגאונים איש מפי איש לפי שהגאונים סוברים שאחר החורבן לא מנו יובלות לקדש שמיטין. ונראה שהם גורסין כמ"ש במקצת נוסחאות נשיילי' לתנא דסדר עולם כמה חשיב ולחשיב כללי ביובלי וכו' ולשקול מכל מאה תרתי. ולפי גי' זו נאמר שתופס מסדר עולם לחשבון החורבן. ושקיל מכל מאה שאחר החורבן תרתי. שא"א לגרום כפי דרכם כגי' רבי' חננאל ז"ל שאם כך היאך יאמר בסתם לשקול מכל מאה תרתי והרי חשבון זה משני בנין מתחיל ובשני בנין הרי הגאונים הללו סבורין דלא שקלי מכל מאה תרתי דכרבנן קיי"ל וכך נראה לי בטעמא דהא אמרי' בסוף ערכין מנו יובלות לקדש שמיטין היינו לרבנן דלית להו הך הקישא דר' דמקיש שמיטה ליובל וכדאי' בפ' השולח [ד' ל"ו] ובשאר דוכתי וזה דבר השמיטה שמוט בב' שמיטות הכ' מדבר אחת שמיטת קרקעות וא' שמיטת כספים דהיינו שביעית בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים כלו' כשהיובל נוהג אתה משמט כספים כלומר שהשביעית נוהגת. אבל בזמן שאין אתה משמט קרקע כלו' שאין היובל נוהג אי אתה משמט כספים כלומר שאין השביעית נוהגת. אבל רבנן סבירא להו דלא תליא שמיטה ביובל כלל. הלכך בבית שני אעפ"י שלא נהג יובל כלל מן התורה כדאי' בפ' בתרא דערכין. שמיטה הי' נוהגת מן התורה. ולפי' לרבנן מנו יובלות כדי שיתקדשו השמיטין בזמן הראוין להם מן התורה ואף ביובלות הי' נוהגין מדבריהם כדמוכח בערכין שהתקין הלל במוכר בית בבתי ערי חומה שיהא חולש מעותיו ללשכה. וכיון שהי' בית בבתי ערי חומה נוהג ע"כ היה היובל נוהג שהרי אין בית בבתי ערי חומה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. הלכך שניהם יובל ובית בבתי ערי חומה היו נוהגין מדבריהם. ואף לאחר חורבן ג"כ שלא מצינו שנהגו יובל כלל אפי' מדבריהם מנו יובלות לקדש שמיטין בזמנם הראוי מן התורה. אבל (לר' יהודה) [לרבי] דאמר שמיטה ויובל תלוים זה בזה. כל ימי בית שני מנו יובלות ושמיטין. לא שנאמר מנו יובלות לשמיטין שאין לשמיטין עיקר יותר מן היובל אלא מנו אותו וקדשו שניהם מדבריהם. אבל אחר שנחרב הבית שהדבר נראה שלא נהגו יובל כלל וכ"כ הרמב"ן ז"ל במס' גיטין לפי שבטלה עיקר מצותו של יובל שהרי נחלתינו היתה לזרים. לא מנו אלא שמיטין שהן נוהגות היום מדבריהם והגאונים הללו פוסקים כר' דשמיטה בזמן הזה דרבנן דהכי מכרעי סוגי' דבפ' השולח דאזלי לקולא בכל דיני פרוזבול וכן פסק הרמב"ם ז"ל כר' בפ' זה. הלכך כיון שהיובלות לאחר חורבן נתבטלו לגמרי ואף השמיטין לא נהגו אלא מדבריהם לא מנו יובלות כלל אלא קדשו שמיטין שבעה שבעה הכל כטעמן של הגאונים והר"מ במז"ל שהסכים לדבריהם. ולפ"ז ג"כ שנה זו שהיא ש' ה' אלפים ק"ט היא שנת שמ"ח) שמיטה:

דף יא:

לא חשו להם חכמים משום בשר נבלה פי' רש"י ז"ל לא חיישינן דילמא אדמהדר אפיה ישראל שקל עכו"ם נבלה מקדירה שלו ושם בקדירת ישראל. ובלישנא דרבא פי' האי לא חשו לאו לבשר נבלה קאמר דניליף מינה דכוותה דלא ניחוש לדמי ע"ז דהא לא דמו דהתם לית לי' הנאה לעכו"ם דנישדי נבילה ומסתפי דאי חזי לי' ישראל תבע לי' בדינא. אבל הכא עכו"ם מתכוין לעשות רצון חבירו. הלכך לדמי ע"ז ודאי חיישינן אם לא שראינו שמתוך תיבתו לקחן ואין פי' מחוור דהיכי טעי אביי לדמויי הך חששא דנבלה לדמי ע"ז ביד עכו"ם דודאי לנבלה ליכא למיחש כלל דלעולם לא חיישינן שיחליף העכו"ם או יערב אלא כשיש לו תועלת בדבר. אבל כשאין לו תועלת בדבר לא חיישינן שיחליף או יערב כדי להעביר הישראל והראי' מדאמרי' לקמן בפרק אין מעמידין [ד' ל"ד] קסטא דמוריתא בלומא קסטא דחמרא בארבע לומי וכי תימא חיישינן שמא יחליף כחושה בשמינה, הא אסיקנא בפ"ק דחולין [ד' ד'] דבין ליין בין לשאר איסורי סגי ביוצא ונכנס. ואפי' לאביי דאמר התם יוצא ונכנס לכתחי' לא. מ"מ בעומד על גביו סגי והכא הרי שניהם שם וכל אחד משמר את שלו:

והנכון בשמועה זו מה שפי' בה הרב ר' יונה ז"ל דהכי קאמר לא חשו משום בשר נבלה כלו' לא חיישינן שמא מתוך שהקדירות סמוכות כל כך יטעה העכו"ם שיהי' סבור לתת נבלה לתוך קדירתו ונותנה לקדירה של ישראל. ואע"פ שמתוך סמיכותן דבר זה קרוב. והי' ראוי לחוש עליו ואם היינו חוששין בזה לא היינו מתירים מפני שישראל יוצא ונכנס או עומד על גביו. (ולא) [דלא] שרי כה"ג (אבל) [אלא] במידי דעכו"ם מירתת אבל במה שעושה שלא מדעת לא. ואפ"ה לא חיישינן דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ה"נ לא חיישינן משום סמיכות המקומות לדמי ע"ז, ורבא נאיד מטעמא דאביי משום דס"ל דדמי ע"ז ביד עכו"ם מותרין כדמסקי' בפ' השוכר [ד' פ"ד] הילכך ליכא למימר לא חשי משום דמי ע"ז דאפילו בידוע מותרין הן וס"ל נמי דמנבלה ליכא למילף למשרי משא ומתן ביום אידם דודאי כשנותן עכו"ם בשר לקדירה שלו מכוין הוא שלא יתננו אלא לקדרה שלו שהרי יש לו קפידא בדבר אלא מאי לא חשו משום בשולי עכו"ם דניחוש דילמא קודם שנתבשלה קדירת ישראל כמאכל בן דרוסאי מסלק אותה העכו"ם מעל גבי כירה שסבור הוא לסלק את שלו שהרי אין לו קפידא בכך. ואפ"ה לא חיישינן דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. ה"נ לא חשו משום יום אידם מפני סמיכות המקומות. ורבה בר עולא נאיד מאוקימתא דרבא משום דס"ל דאע"ג דלא חיישינן לבישולי עכו"ם. הי' לנו לחוש ליום אידם ואפי' לפני אידיהם דאיסור בישולי עכו"ם קיל טפי דלית לי' דררא דאסורא דאורייתא. משא"כ ביום אידם ואפי' בלפניו דחיישינן דאזיל ומודה. אלא דילפינן מצנורא שאע"פ שיש לו עיקר בדאו' לא חיישינן כיון דלא שכיח. ה"נ לפני אידיהן אע"ג דאית לי' עיקר בדאורייתא כיון דלא שכיח מילתא לא חיישינן. אבל ביום אידם עצמו דשכיח טובא שבני חוצה לה נגררין אחר תוכה חיישינן. ולדברי כולם למדנו דישראל ועכו"ם ששפתו קדרותיהן זו אצל זו אין חוששין לה לא משום נבילה ולא משום צנורא ומשום תערובת טעמים נמי ליכא למיחש ואפי' למאן דפסק כרב דאמר בפרק כיצד צולין דבשר שחוטה שצלאו עם בשר נבלה אסור משום דריחא מילתא היא. דהנ"מ בצלי אבל בקדירה לא. וכ"ש לדעת ר"ת ז"ל שכ' דאפילו בצלי לא אסרו אלא בתנורין שלהן שהיו צרים ואין הריח יכול להתפשט אבל בתנור רחב לא:

דף יב:

אמר רשב"ל לא שנו אלא שמעוטרות בורד והדס דקא מתהני מריחא. וא"ת דהא לא קא מכוין וקיי"ל בפ' כל שעה [ד' כ"ה] דכל דלא מכוין אפי' אפשר שרי י"ל חיישינן דילמא מתוך טרדתו לישא וליתן מכוין ולאו אדעתי'. וא"ת עוד כי מכוין מאי הוי והא קיי"ל כרבא דאמר לקמן בפרק השוכר [ד' ס"ה] גבי בת תיהא ריחא לאו מילתא י"ל הני מילי גבי יין דלאו לריחא קא עביד. אבל וורד והדס דלריחא קא עביד. ריחא בכה"ג מילתא היא וכדאמר רבא בפ' כל שעה [שם] גבי הנאה הבאה לו לאדם בע"כ. וא"ת חנויות שאינן מעוטרות למה מותרות נהי דלא שקיל מניהו מכסא לע"ז מ"מ הו"ל נושא ונותן ביום אידם. תי' רש"י ז"ל דליקח מהם דבר המתקיים מותר דסתם מוכר עצב הוא. וק' לדבריו דהא אמרי' בסוגין דר' ירמי' זבין פיתא ובודאי כשהפלטרין מוכרין פיתן אינם עצבין אלא שמחין. אלא דאפשר דלא פלוג רבנן בדברים המתקיימים דכיון דברובן מוכר עצב. התירו מיעוטן אע"פ ששמח במכירתן. וכבר כתבנו למעלה שד' הגאונים עיקר דדבר המתקיים קתני אסור ליקח ביום אידם ולפ"ז קשיא שמעתין לכך פי' דמתניתין הכי קתני וכו' עד וכ"כ רבינו האי גאון ז"ל בתשובה. וככתוב בפירוש הר"ן להרי"ף עיי"ש):

דף יג.

אין מקדישין ואין מעריכין. פרש"י ז"ל דקא סבר האי תנא סתם חרמין לבדק הבית והכי משמע מדאמר אביי ונשחטי' משחט. ואי בקדשי מזבח הא איכא משום שחוטי חוץ. אלא בבדק הבית עסקי' דשרי וכדתני' בפ' (הוציאו לו) [שני שעירים ד' ס"ג]. וא"ת היכי אקשינן עלה דרבא נראה מטיל מום מעליא הוא כלו' ואדאורייתא עבר דכתיב כל מום לא יהי' בו. ואי' בקדשי בדק הבית הא לא מתסר מדאורייתא. ועוד כיון דס"ל למקשה דמטיל מום מעליא הוא מאי קשי' ליה מעקרא ועקור כה"ג הוא הלא בקדשים אינו יכול לעשות כן משום דהוי כמטיל מום מעליא. ולמאי אצטריך לפירוקא דאביי דאמר משום בזיון קדשים. לכך נראה דמעקרא חרמין מקשי' דק' דהיינו בדק הבית וכולה נמי מקדישין ומעריכין אפי' בשל בדק הבית היא דומיא דחרמין דלא מתסר בהו מומא. ואוקמא אביי משום בזיון קדשים. ורבא חדית ואמר דבתמימים עסקי' וכיון שתמימים הן בין שהקדישן למזבח בין לבדק הבית מידי מזבח לא יצאו ולפי' אסור להטיל בהם מום ומשו"ה מתמהינן מטיל מום מעליא הוא ואי בקדשי מזבח אסור מדאורייתא. ואי במתפיס תמימים לבדק הבית אסור מדרבנן. ומ"מ ל"ש למימר בהו נראה כמטיל מום כיון שקדשים הן או מדאורייתא או מדרבנן:

דף יד:

ויהבי לי' שחור ושקל. פרש"י ז"ל ולר' יהודה קא בעיא דאלו רבנן הא אמרי אפי' בין התרנגולים אסור. והקשה הרמב"ן ז"ל ולר' יהודה נמי הא אמרי' לעיל דכל היכא דאמר תרנגול לבן למי אפי' בין התרנגולים אסור לכך פי' דאפי' לרבנן קא בעי דע"כ לא אסרי אלא לבן בין שחורים ואדומים ביחד דכיון דחזי בהו תרנגול לבן אפשר דכולהו זבין להו משום תרנגול לבן. אבל הכא קא מבעיא לן בדיהבו לי' שחור לחודי' ושקל דמוכחא מילתא דכיון דשקל להו בלא לבן לאו לע"ז קא בעי. והאי דאמר תרנגול לבן משום דמיבק הוא דאביק בע"ז. ולא אפשיטא בעיין הלכך אזלינן לחומרא:

דף טו:

מתקיף לה רב אשי וכל היכא דאין אדם מצווה שרי. הא ודאי לאו אתקפ' היא. דרבה גופי' דאמר מי דמי התם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית בדאיכא למתלי קאמר וכדאסיק רב אשי גופי'. וכדתנן בהדיא מפני שיכול לשוחטה. אלא שבא רב אשי להשלים קושיתו של אביי ולומר דלאו במצווה תליא מילתא. ורצה להביא משנה זו דכלים. דמפרש בה טעמא דהיכא דאיכא למתלי תלינן דקתני סיפא זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה אסור. לאיסור ולהיתר מותר. כן כתב הראב"ד ז"ל :

כל היכא דאיכא למתלי תלינן וכו'. הקשה ר"ת ז"ל מדתנן בפ' הנזקין [דס"א] משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה ריחים ותנור מפני דרכי שלום. ובמאי עסקינן אי בדאיכא [למתלי אף אי לאו משום דרכי שלום שרי כדאמרי' הכא ואי בדליכא למתלי] הא אסיקנא הכא דכל היכא דליכא למתלי אסור. תי' הוא ז"ל לעולם בדליכא למתלי ואפ"ה משום דרכי שלום מותר. אבל בשמעתין במכירה עסקי' ומי שאינו רוצה למכור את כליו אין מחזיקין לו איבה. ואין זה נכון דודאי גבי אומן כיון דלהאי מזבין ולהאי לא מזבין איכא איבה. א"ו ההיא דגיטין בדאיכא למתלי הוא. וכי תימא א"כ למה לי טעמא דדרכי שלום הא אסיקנא בשמעתין דכל היכא דאיכא למתלי תלינן י"ל ה"מ במכירה שכיון שהוא צריך למעות לא החמירו חכמים עליו כל היכא דאיכא למתלי אבל בשאלה דלא מטי' לידי' היינו אומרים דלא להשאיל ולא לוקי נפשי' בספק איסור. אם לא שהתירו חכמים משום דרכי שלום, וכן מפורש בירושלמי בפ' ה' דשביעית ר' זעירא בעיא קומי ר' מנא מתני' בסתם אבל במפרש לא. א"ל סתמא לאו (כפירושו] שאני אומר נפה לספור בו מעות כברה לכבור בה חול ריחים לטחון בה סמנין. תנור לטמון בו אונין של פשתן:

שם כדרך שאמרו אסור למכור לעכו"ם כך אסור למכור לישראל החשוד למכור לעכו"ם. וא"ת וכי היכי דלעיל תלינן אימור לשחיטה זבני הכא אמאי לא תלינן דלישראל מזבן לי' י"ל כי תלינן ה"מ במידי דאפשר דבשעת המקח הוברר הדבר דלהתירא בעי לה ומקפיד בכך כגון הרוצה בהמה לשחיטה שמקפיד בה שלא תעשה מלאכה. אבל ישראל חשוד שאין לו קפידא בין ישראל לעכו"ם כה"ג לא תלינן:

דף טז.

ולטעמיך אין מקריבין אותו היום למחר מ"ט וא"ת הא נ"מ טובא כדי שלא ילך ויודה לע"ז שלו תי' הרמב"ן ז"ל שכיון שמס מושל עליהם הי' ליכא למיחש למודה. ומה שטרח לבטלה מפני שהי' ע"ז בזוי' עליהם. ועוד שהי' להם חלישות דעת בדבר דרבנן לאו בני מתן כרגא נינהו:

דף כא.

מתני' אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו וכו'. אמרי' עלה בירושלמי הא במקום שנהגו למכור מוכר הוא לו אפי' לבית דירה ומשכיר הוא לו אפי' לבית דירה. ולפ"ז מתני' ה"פ אף. באותן מקומות שהקילו להשכיר כגון סוריא לר"מ או א"י לר' יוסי לא לבית דירה הקילו. אבל בחו"ל שהקילו אפי' למכור אף להשכיר לבית דירה התירו וטעמא דמילתא משום דהאי לא תביא תועבה אל ביתך להא מילתא אסמכתא בעלמא היא דעיקר קרא בישראל המכניס ע"ז בביתו הוא. והכי מוכח בסוף מכות [ד' כ"ב] הלכך בארץ שאנו מצווין לשרש אחר ע"ז אסרו חכמים שלא להשכיר לבית דירה. וכן נמי בסוריא מפני סמיכתה לא"י. אבל בחו"ל שאין אנו מצווים לשרש אחרי'. משכיר אפי' לבית דירה. וא"ת אי האי במקום שאמרו להשכיר למעוטי חו"ל אתי היכי דייקינן מינה מכלל דאיכא דוכתא דלא מוגרי וסתמא כר' מאיר. דילמא בכל דוכתי מוגרי ומתני' למעוטי חו"ל שהתירו אף למכור אתיא. וי"ל דתרתי שמעת מינה מדקתני מקום שאמרו להשכיר מכלל דאי' דוכתא דלא מוגרי. ומדקתני אף משמע אע"פ שהקילו בשכירות לא הקילו לבית דירה. ומדאצטריך לאשמעי' שאע"פ שהקילו בכך לא הקילו לבית דירה משמע שהייתי אומר כן אם לא שלימדנו התנא. הילכך במקום שהקילו יותר כגון בחו"ל מסתמא אף לבית דירה הקילו. ולפיכך נהגו להשכיר בחו"ל אפי' לבית דירה. ולי נראה דמתני' נמי דיקא הכי דקתני סיפא ובכ"מ לא ישכיר לו את המרחץ. ואי איסור בית דירה בכ"מ נמי הוא. לא הו"ל למתני ולא ישכיר לו את המרחץ דרישא נמי בכ"מ ה אלא ש"מ דאיסורא דרישא ליתא אלא דוקא בא"י אבל בחוצה לארץ [לא] כדברי הירושלמי. משו"ה תנא סיפא ובכ"מ:

דף כא:

ותיפוק לי' משום ולפני עור לא תתן מכשול. יש שלמדו מכאן דמלאכה בחולו של מועד דאורייתא. ואין זו ראי' דאפי' הוי דרבנן איכא משום לפני עור מדרבנן וה"ק מאי איריא מפני שנקראת על שמו דמשמע שאין בדבר איסור דרבנן עד שעת מלאכה. הא משעת מכירה עבר משום לפני עור מדרבנן וכן שמעתיה מפי מורי ז"ל. ובודאי אשכחינן בדרבנן חששא דלפ"ע כדתני' לעיל גבי מכירת בהמה דאינה אלא מדבריהם. כשם שאסרו למכור לעכו"ם כך אסרו למכור לישראל החשוד למכור לעכו"ם. וה"נ משמע בירושלמי [מ"ק פ"ב ה"ג] דחש"מ דרבנן דאמרי' התם אמר ר' בא בר ממל אלו הי' לי מי שימנה עמי הייתי מתיר מלאכה בחולו של מועד כלום אסרוה אלא כדי שיהי' אוכלין ושותין ושמחים. ואינון אוכלים ושותין ופוחזין. אלמא איסורו אינו אלא מדבריהם. וכן דעת הר"מ במז"ל בפ"ז מה' שביתת יו"ט. אבל הרמב"ן ז"ל כ' דהא דירושלמי לא מוכחא דודאי חולו של מועד מן התורה הוא דאסור מיהו דוקא במלאכת קרקע וכיוצא בה שטרחתן מרובה. אבל חכמים הוסיפו אף מלאכות אחרות. ואותן מלאכות הי' רוצה ר' בא בר ממל להתיר אילו מצא מי שימנה עמו. וה"נ משמע בר"פ מי שהפך [ד' י"א] דאמרי' לא מבעיא וכו' חולו של מועד דאיסור מלאכה מדאורייתא. וה"נ משמע בפ' אין דורשין [די"ז] דאמרי' התם מכלל דתרוייהו ס"ל חש"מ אסור בעשיית מלאכה. ומשמע דמדאורייתא קאמר. דבדרשי דקראי קיימינן התם:

דף כב.

אבעיא להו סתמא מאי. הקשה הראב"ד ז"ל ונפשוט מרישא דקתני לא יאמר לו טול אתה חלקך בשבת וכו' טעמא דא"ל הכי הא סתמא שרי. ותי' דאדרבה אי' למימר דרבותא קמ"ל דאפ"ה אסור דסד"א אפי' אי סתמא אסור כה"ג שרי דהו"ל כהתנו מעיקרא קמ"ל דאפ"ה אסור כיון שלאחר שקבלו התנו וכ"ש סתמא:

תוכן העניינים

חידושי הרן על עבודה זרה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה