חידושי הרן על עבודה זרה· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי
פרק א - לפני אידיהן · דף ו.
אבעיא להו אסור לשאת ולתת עמהן משום הרוחה הוא דאסור וכו' פירש בלהשאילן ולהלותן פשיטא לן דמשום דאזיל ומודה הוא שהרי הן נהנין בדבר ואינן חסירין כלום. אבל במקח וממכר מבעיא לן מי אמרי' אזיל ומודה אין כאן לפי שכמו שבא לידו חפץ יוצאין מתחת ידו מעות א"נ איפכא הילכך ליכא בה משום אזיל ומודה. אלא משום לפני עור. או דילמא כיון שבא לידו מה שהי' רוצה אזיל ומודה. ואמרי' למאי נ"מ דאית לי' בהמה לדידי'. וא"ת אמאי לא אמרי' נ"מ לזבוני לי' מידי דלא חזי לתקרובת. ותרצו דאין ה"נ אלא דאתא לאשמעי' רבותא דכי אית לי' בהמה לדידי' לית בי' משום לפני עור ולא אפשיט בעיין. וכיון דהאי אסורא מדרבנן הוא כ' הרמב"ן ז"ל דנקטינן לקולא. וכן כ' הר"ר אהרן הלוי תלמידו זצ"ל ולפ"ז מותר למכור להם כל דבר שאינו של תקרובת. ואי אית לי' בהמה לדידי' אפי' דברים שראוים להקרבה. ואיני רואה שיהי' זה דעת הגאונים ז"ל. שהרב אלפסי השמיט בעיא זו וכ' משנתינו בסתם משמע דס"ל דכולא בחד גונא היא משום דאזיל ומודה. וכן ראיתי לר"מ במז"ל שכ' בפ"ט מה' ע"ז שלשה ימים לפני אידיהן של עכו"ם אסור ליקח מהם ולמכור להן דבר המתקיים. שאסר הכל ולא חילק בין דברים הראוים לתקרובת לשאינן ראוים. ובין אית לי' בהמה לדידי' ללות ל' וכדבריהם נ"ל דאע"ג דבעיין הכא אפשיט סוגיין משום אזיל ומודה הוא. שהרי אם נפרש לשאת ולתת עמהם ליקח ולמכור כמו שאתה סובר מד' הר"מ במז"ל שהוא מפרש אותם כן. אם אתה אומר דטעמא משום לפני עור הוא ולא משום דאזיל ומודה. ע"כ ליקח מהם אינו אסור אלא משום גזירה דלמכור. וא"כ כי בעינן בסמוך בשלמא להשאילן דקא מרווח אלא לשאול מהם מעוטי קא ממעט להו. ואמר אביי גזירה לשאול מהם אטו להשאילן. ה"נ הוה לן למבעיא במקח וממכר בשלמא למכור להן משום ולפני עור. אלא ליקח מהן אמאי. והוה צריכין לשנוי דמשום גזירה הוא. ועוד דלרבא דלית לי' גזירה בכולה מתני' הי' צריך לפרש יותר דרישא בלוקח משום גזירה הוא. א"ו משמע לי' לתלמודא דלשאת ולתת משום אזיל ומודה הוא. ולהכי לא בעי לה דבין ליקח בין למכור מדינא אסור ואפי' לדברי מי שמפרש דלשאת ולתת הכא אין משמעו למכור להם. ולפ"ז הפי' אין בידינו הכרע מזו שאמרנו. אעפ"כ יש להכריע כד' הגאונים ז"ל מדאמרי' בסמוך וצריכא דאי תנא לשאת ולתת משום דקא מרווח להו אבל לשאול מהם דמעוטי קא ממעט להו אימא שפיר דמי אלמא טעמא דלשאת ולתת משום הרוחה הוא וכדאמרי' בהדיא משום דקא מרוח להו. שאם אתה אומר דלשאת ולתת משום ולפני עור וכו' הוא אין שום דמיון בינה ובין לשאול מהם כדי שנעשה בהן צריכותא. דהאי טעמא לחוד. והאי טעמא לחוד כנ"ל:
הלכך פסקן של דברים דבדבר המתקיים אסור בין למכור להם ובין ליקח מהם אבל דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל לא לוקחים מהם. וכפשטא דברייתא דתניא כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהן כלו' בין ליקח בין למכור. לא אמרו אלא בדבר המתקיים אבל בדבר שאין מתקיים מותר. כלו' יש בו צד היתר דהיינו למכור להן אבל לא ליקח. והיינו דאייתי תלמודא סמו' להך ברייתא אידך ברייתא דתני ר' זביד בדבי ר' אושעיא דבר שאין מתקיים מוכרין להן אבל לא לוקחין מהן. וכי קאמר אבל לא לוקחין מהם גבי דבר שאין מתקיים לאו למימרא שיהא מותר בדבר המתקיים אלא כלפי שהברייתא האחרת אמרה סתם אבל בדבר שאין מתקיים מותר תני ר' זביד דלאו מותר לגמרי קאמר אלא במכירה אבל ליקח אסור בין בדבר המתקיים בין בדבר שאינו מתקיים. זו היא שיטת הגאונים ז"ל. אבל יש כאן דעה אחרת לרש"י ז"ל וכו' עד וכן דעת הר"מ במז"ל בפ"ט מה' ע"ז. (ככתוב בפי' הר"ן להרי"ף ז"ל עיין שם: