חידושי הרן על מגילה· רבנו נסים [הר"ן] גירונדי
פרק ד - בני העיר
בני העיר שמכרו רחובה של עיר. יש בו קדושה כדמפרש בגמר'.
דף כו.
לוקחים ספרים. נביאי' וכתובי' אבל אם מכרו כו'. שמעלין בקדש ולא מורידין:
וכן במותריהן. מכרו ספרים ולקחו ממקצת הדמים תורה לא יקחו מן המותר דבר שקדושתו פחותה.
כתב הרב אפרים הא מתניתין קשיא רישא אסיפא דכולה רישא שמעינן מינה היכא דלא מעלי ליה אסור. וסיפא דקתני ספרים לא יקחו מטפחות שמעינן מינה דלא בעי' עלוי דבשלמא מתורה לא יקחו ספרים דשמעת מינה הא תורה בתורה שפיר דמי ליכא למשמע מידי דאיכא למימר כיון דליכא לעלויי שפיר דמי אלא מספרים לא יקחו מטפחות דשמעת מינה הא ספרים בספרים שפיר דמי ואע"ג דאיכא לעלויי ש"מ דלא בעי' עלויי וכיון דקשיא רישא וסיפא ליכא למשמע מינה אי מעלין דוקא או אין מורידין דוקא אלא מדאמרינן לקמן בענין ס"ת כיון דלא מעלי ליה אסור אלמא מעלין דוקא ואיידי דתנא רישא ספרים לוקחים תורה דדוקא תורה ולא ספרים תנא סיפא נמי ספרים לא יקחו מטפחות ולעולם אפילו ספרים לא יקחו בדמיהם ספרים אלא תורה מיהו קשיא לן ההיא דאין מוכרים של רבים ליחיד הא של רבים לרבים מוכרים ואע"פ שאין מעלין הדמים דאי מעלין הדמים הא ודאי אפילו של רבים ליחיד מצו מזבני משום דעלוי עדיף כדמוכח בגמר'. ותירץ הר"ז ז"ל דכל דבר שעומד בקדושתו לא בעינן עילוי כגון של רבים לרבים כיון דקאי בקדושתיה לא בעינן עלוי ורישא דמתניתין דבעי עלוי התם בדבר שאינו עומד בקדושתו איירי. וספרים לוקחים ס"ת דאמרינן דבעיא עלוי התם אותם ספרים לא קיימי בקדושתייהו דשל רבים ליחוד נינהו. ובגמר' נמי דקא בעי עלוי גבי מהו למכור ס"ת ישן התם שמוכרו מרבים ליחיד וכי תימא הניחא לר"מ דקא חשיב פחיתת קדושה מרבים ליחיד אבל לרבנן דאמרי ליה אף לא מעיר גדולה לקטנה בתמיה דכי היכי דמעיר גדולה לעיר קטנה לא נפקא מקדושתיה הם הכי נמי מרבים ליחיד א"כ היכי משכחת לה בספרים דתיפוק ליה מקדושתיה הא לא קשיא דהאי אמרו לו דרבנן לא באו לחלוק על ר"מ אלא להוסיף על דבריו וה"ק א"כ שהודית לנו דמרבים ליחיד גרע קדושתיה ה"נ מגדולה לקטנה דגרע מקדושתיה ואין יכולין למכור דרבנן מכולהו סבירא להו דהוי גריעה קדושה וכן כתב הראב"ד בתשוב' שאלה.
גמרא זו דברי ר' מנחם בר' יוסי סתימתאה בהדיא תניא בתוס' דמגלה דהוא אמרה:
בתעניות ובמעמדות. כדתנן במסכת תענית מוציאין את התיבה לרחובה של עיר:
אקראי בעלמא. אינו תדיר.
פיסקא בית הכנסת לוקחין תיבה לא שנו. שיכולין בני העיר למכור בהכנ"ס:
אלא של כפרים אבל של כרכים. הויא ליה דרבים והכל בעליה ואין בני העיר לבדם בעליה ולא מצו מזבני לה:
לא שאנו. שאין מורידין הדמים מקדושתן ולוקחין בדמיו בית הכנסת ולא דבר של חול:
אלא שלא מכרו ז' טובי העיר וכו'. אלא שהודיעו להם ומכרו על דעתם אבל מכרו ו' טובי העיר במעמד אנשי העיר. מותרין הדמים:
למשתי בהו שכרא. דפקעא ליה קדושתיה לגמרי ויצא לחולין.
דף כו:
רבינא הוה ליה ההוא תילא וכו'.
כתב הר"א נראה לי כי רבינא היה חושש שמא יפשעו בדמים מלקנות בהם דבר קדושה לפיכך א"ל רב אשי זבניה מז' טובי העיר. ויש מי שרוצה לומר שאין מותר ללוקח להשתמש בו עד שיקנו בדמים דבר המקודש:
[לא לסתור אינש בי כנישתא כו'. גרסינן בב"ב ד"ג ע"ב. והג"מ דלא חזי בה תיוהא אבל חזא בה תיוהא סתר ובני לה כי הא דרב אשי חזא בה תיוהא בבי כנישתא דמתא מחסיא סתרה ובניה ולא] אפקיה לפוריה מיניה עד דתקין שופכי. אע"ג דתנן לקמן אין אוכלין בהן ואין שותין בהם ואין נוהגין בה קלות ראש. איכא למימר דהכא מיירי בבית שהיה סמוך לאותו בהכנ"ס וכן י"ל בפרק ערבי פסחים גבי אותן בני אדם שקדשו בבית הכנסת דלאו דוקא בבית הכנסת אלא בית הסמוך לבית הכנסת אבל ליכא למימר שבתי כנסיות של בבל על תנאי היו עשויות כדאמרינן לקמן דהא כל זמן שהן בקדושתן לא שייך בהו על תנאי הן עשויין כדאשכחינן לקמן שלא היו רוצים ליכנס בה מפני המטר אי לא משום שמעתא בעיא צלותא:
חלופא וזבונא שרי. שחלה הקדושה [על החילוף או על הדמים] ומותר לישתמש בו:
לבני. לבנים של בית הכנסת:
בחדתי. לבנים חדשות שנעשו לבית הכנסת ואפי' למאן דאסר תכריכי המת בהזמנה ה"מ כגון אורג בגד למת דמכיון שהוא ארוג מיד הוא ראוי לפרשו על המת אבל לבנים מחוסרין עשייה ותיקון ולבנותן בחומה הילכך כשהלבנים מוכנים לבית הכנסת הוה ליה כטווה פשתן לארוג למת דליכא מאן דאמר בהא הזמנה מילתא היא:
מתנה. פירש הר"ב ז"ל מז' טובי העיר במעמד אנשי העיר דבאנפא אחרינא לא משכחת מתנה בבית הכנסת דקא הויא לה מתנה כמכירה למשתי שכרא. ומאן דאסר. לאו משום דלית להו רשותא לז' טובי העיר ליתן בית הכנסת במתנה אסר דהא אמרינן לעיל דז' טובי העיר במעמד אנשי העיר בכל מידי אית להו רשותא אלא משום הכי אסר דלא אפשר ליה למקבל מתנה לאשתמושי ביה:
דאמאי תפקע קדושתיה ומאן דשרי אי לא וכו' הדר הויא ליה מתנה כזביני. ומותר להשתמש בו:
כורסיא. בימה של עץ שקורין אלמיברי:
תשמיש דתשמיש הוא. שפורס מפה עליה ואח"כ נותן ס"ת עליה. תיבותא דאירפט. ארון שנתקלקל וחבירו מנעל המרופט. מלמד ששפתי זקנים מתרפטות:
זבולי. סביב הספר עושים מסגרת עור בגובה הספר כדי לשמור הספר ענין מדור כמו יזבלני אישי:
קומטרי. ארגזי:
אפילו שונה הלכות. שלא שימש ת"ח:
מבי כנישתא לבי רבנן. לעשות מבית הכנסת בית המדרש. גרסינן בב"ב פרק השותפים די"ג ע"ב תניא מדבק אדם תורה נביאים וכתובים כא' דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר תורה בפני עצמן נביאים בפני עצמן וכתובים בפני עצמם. וחכמים אומרים כל א' וא' בפני עצמן ואמר ר' יהודא מעשה בביתוס בן זונין וכו'. והא דתניא הכא.
דף כז.
מניחים תורה על גבי נביאים וכתובים ואין מניחים נביאי' וכתובים על גבי תורה אתיא שפיר לכל הני תנאי דהתם דלר' מאיר אסור להניח לפי שעה זה על גב זה כיון שאינן מדובקין אבל היכא שהוא מדבקן יחד כדי לשומרן מותר ואפי' לרבנן נמי דאמרי כל נביא ונביא בפני עצמן איכא למימר דאתיא שפיר דסברי איפכא מדר' מאיר דלדבק אסור אבל נביא על נביא מותר להניח ולר' יהודה נמי איכא למימר דאע"ג דאית ליה הכא נביאים בפני עצמן וכתובים בפני עצמן התם גבי להניחם זה על זה אין שום חילוק של קדושה ביניהם. ונראה דהלכה כר' מאיר דשרי לדבק כולן יחד מדעשה רבי מעשה כמותו:
אין מוכרין. לכתחלה:
אינו רואה סימן ברכה. באותן דמים:
וכן במותריהן. [אמר רבא לא שנו אלא שמכרו והותירו]. מכרו אחד מן הקדושות הללו ולקחו ממקצת הדמי' קדוש' אחרת והותירו מהן:
אבל גבו. מעות מן הצבור לצורך ס"ת וקנאוהו ונותרו בידם מן המעות מותר לעשות באותו מותר כל חפצם שהרי עדיין לא בא לכלל קדושה:
אבל התנו. ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר מותר ואע"פ שלא מכרו אותן ז' טובי העיר שאלו מכרו הן במעמד אנשי העיר אעפ"י שלא התנו יכולין הן לעשות בכל הדמים כל חפצם:
נותנין. להוציא את עצמם מן החשד. פרשא דמתא. בני העיר שוכרין רוכב סוס שהוא מזומן להן לשלחו אל מושל העיר כשיצטרכו:
דף כז:
חבר העיר. חכם המתעסק בצרכי הצבור.
מתניתין אין מוכרין את של רבים וכו' אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי וכו'. רבינו אפרים פירשה בבית הכנסת של יחיד והוצרך לפרש כך משום דקשיא ליה דר' מאיר אדר' מאיר כיון דאמר ר' מאיר דאין מוכרים משל רבים ליחיד מפני שמורידין אותו מקדושתו על מה צריך תנאי הלא הוא עומד בקדושתו לעולם. ורש"י ז"ל פי' בבית הכנסת של רבים לרבים ומשום דנרא' כמזלזל כשמחליפין אותו ומסלקין את עצמן ממנו. ולי נראה מתניתין מילי קתני מעיקרא קתני' שאם מכרו בני העיר בית הכנסת לחלל על הדמים יש להם באותן דמים לעלות בקדושה כדקתני בית הכנסת לוקחים תיבה. ואם מכרו בית הכנסת להעמידו בקדושתו עושין בדמיו כל צרכן ובזו אסר ר' מאיר למכור את של רבים ליחיד אבל את של רבים לרבים מותר ועושין בדמיו כל צורכן וכל זה בשלא מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר שאלמלא מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אעפ"י שמכרוהו לחלל קדושתו על הדמים אפי' לשתות שכר באותן הדמים מותר ובתר הכי קתני אין מוכרין בית הכנסת אלא על התנאי כשמוכרים אותו לעלות בדמיו ולחלל קדושתו בקדושת הדמים חוץ מד' דברים. הללו.
דף כח.
מפשילין. גודלין וה"ה לכל מלאכה אלא שהפשלת חבלים צריך מקום רחב ידים וב"ה בית גדול הוא וראוי הוא לכך:
מפני עגמת נפש מניחין אותו לעלות עשבים כדי שתהא עגמת נפש לרואים שיזכרו את ימי בנינו ואת שהיו רגילין להתאסף שם.
גמרא במה הארכת ימים. באיזו זכות:
ואין מפשילין בתוכן חבלים. לאו דוקא נקט חבלים אלא כל מלאכה נמי אסורא למעבד בבית הכנסת דכל מלאכות קלות ראש הוא אלא להכי נקט הפשלת חבלים לפי שבית הכנסת רחבה וברחבה דרכן של בני אדם להפשיל חבלים הרב אבי ז"ל.
דף כח:
ואין נאותין בהם. ואינו מתקשטין בהן:
על תנאי. על מנת שישתמשו בהם נראה שפירש רש"י ואפי' בישובן יכול אדם להשתמש בהן שבשעת בנין התנו בהן. ואעפ"י שעל תנאי שישתמשו בם הם עשויין:
אין מחשבין בהן כדמפרש ואזיל מפני שהוא קלות ראש ולא מהני ביה תנאי. ויש מפרשים על תנאי הם עשוים שבחורבנן לא יהיה בהם קדושה לשום דבר בעולם ואעפ"י שעל תנאי הם ולאחר חרבן נקל בהן אפ"ה אין נוהגין בהן עכשיו האי קלות ראש דחשבונות:
זילחא דמיטרא:
זרם מים:
צילותא. דעת צלולה. איצטריך ליה לאינש וכו'. כיון שאין נכנסים בהן אלא לצורך אם הוצרך נקרא אחד מבית הכנסת מה יעשה:
מיתא אתו. באי באו.
דף כט.
פיסקא ואין עושין קפנדריא וכו'.
גמרא אדמקיפנא הדרי ואיעול בהא. בעוד שאקיף שורות הללו אכנס דרך הבית הזה ואקצר דרכי ממבוי למבוי ובהכנ"ס בהם ולא ידעתי על מה השמיט הרב ז"ל מלכתוב להא דא"ר אבהו עלה אם היה שביל מעיקרו מותר:
והא דא"ר חלבו א"ר הונא הנכנס לבית הכנסת להתפלל מצוה לעשות קפנדריא שנאמר ובבוא עם הארץ להתפלל לפני יי. הזכירה במס' ברכות פרק הרואה.
מתניתין קורין בפרשת שקלים. באדר כדי שיקריבו בא' בניסן מתרומ' חדשה:
ומפסיקין לשבת אחרת. לעולם אם חל ר"ח אדר בתוך השבת בשבת של אחר ר"ח מפסיקין כדי שתהא פרשת זכור בשבת הסמוכה לפורים משום דבעי למקרי תמחה את זכר עמלק סמוך למפלתו של המן שהיה מעמלק:
ושבת שניה של אדר. שחל להיות בשבת א"נ בתוך השבת. שבת שניה. שבת סמוכה לפורים. בג' פרה אדומה. כדי שיטהרו טמיאי מתים עצמן לפני הפסח:
בד' החדש הזה. משום ר"ח ניסן ובגמר' מפרש איזוהי ג' וד' ובתלמוד ירושלמי מפרש בדין הוא שתקדים פרשת החדש לפרשת פרה אדומה שהרי בא' בניסן הוקם המשכן ובשני לו שרף אלעזר את הפרה אלא מתוך טהרתן של ישראל הקדימה הילכך כל כמה דמצינן לסמוך פרשת פרה אדומה לפרשת החדש סמכינן:
בה' חוזרין לכסדרן. לאותו סדר שהיו רגילין קודם לכן פירש ר' ירמיה לקמן לסדר הפטרת אבל פרשת היום אין מפסיקין:
לכל מפסיקין. פרישנא בגמר' שמפסיקין הפטרת היום ומפטירין בענין המאורע:
לראשי חדשי' וכו'. אבל בפ' היום לא לכל מפסיקים אלא פעמים מפסיקין ופעמים אינן מפסיקין פעמים מפסיקין בכל המועדות ופעמים אינן מפסיקים כגון בד' פרשיות וכגון בראשי חדשים בחנוכה ופורים לבני ט"ו שאם חלו בשבת אין מפסיקים פרשת היום. אבל הפטרת היום לעולם מפסיקים ומפטירין בענין המאורע:
בתעניות ובמעמדות. פרשו בגמ' דתעניות ומעמדות שהן בחול ואין בחול הפטרה כדי שנאמר שנפסיק הפטרה ונפטיר בענין המאורע הפסקתן היא הפסקת הפרש' שמניחים פרשת היום וקורין בפרשת התעניות או המעמדות והא כדאיתא והא כדאיתא לכל מפסיקים דרישא קאי בהפסקת ההפטרה כדפרשינן לעיל. ותעניות ו ומעמדות שהן בחול ואין בחול הפטר' הפסקתן היא הפסקת הפרש'
דף ל.
גמרא [באלפסי] ואפי' ט"ו וכו' מקדימין וקורין בפרשת זכור בשבת שעברה ומשכחת לה כשחל ר"ח ניסן להיות באמצע שבת שבשבת שלפני ר"ח ניסן קורין לפרשת החדש ובשבת שלפני אותו שבת שהיא לפני ר"ח ניסן קורין בפרשת פרה ואותה שבת היא סמוכה לפורים מאחריה אבל אם חל ר"ח ניסן להיות בשבת הויא לה שבת של פרשה ג' שבת הסמוכה לר"ח ניסן לפי שבאותה שבת עצמה קורין פרשת החדש ובשבת הסמוכה לה מלפניה שהוא ביום כ"ג לחדש קורים בפרשת פרה ואותה שבת אינה סמוכה לפורים מאחריה שהשבת הסמוכה לפורים היא י"ו לחדש ומפסיקין בה כדי שנקרא פרשת פרה לשבת הבאה שהיא ביום כ"ג לחדש ופרשת החדש לשבת האחרת שהיא ביום ר"ח ניסן.
דף ל:
באלפס
פיסקא בה' חוזרין לכסדרן. לסדר הפטרות אבל פרשת היום אין מפסיקים נקוט האי סימנא בידך וכו'.
מתניתין בפסח בפרשת הסועדות וכו'. בגמר' אמרינן דהאידנא לא כמתניתין נהגו עלמא וכולהו פרשיות דמועדות והפטרותיהן מפרש בגמרא.
דף לא.
גמרא והאידנא נהגו עלמא למקרי מש"ך תור"א קד"ש בכספ"א פס"ל במדבר"א של"ח בוכר"א
כתב הראב"ד ז"ל היינו טעמא דלא קרינן שלח בתר קדש כסדר הכתוב בתורה משום דביום הז' בעי' למקריה וביום הז' היתה קריעת ים סוף ואמרו שירה כמו שפירש רש"י בפירוש החומש. ותורח היינו טעמא דקדים בתר משך דהיינו ביום שני משום דכתיב בה וספרתם לכם ממחרת דהיינו ביום שני. וזה הסדר כשחל הפסח בא' ג' ז' אבל חל בה' הסדר משך תורא פסל במדברא קדש בכספא שלח בוכרא. בעל העיטור. ומוציאין בכל יום שני ספרי תורה וקורין בא' על הסדר הזה ובשל מוסף קורין בחודש הראשון. בעצרת ביום טוב ראשון וכו'. מוציאין בכל יום שני ס"ת ובשל מוסף קורין וביום הביכורים:
בראש השנה. מוציאין שני ס"ת וקורין בשל מוסף ובחדש השביעי. ושאר כל ימות החג קורין בקרבנות החג. ואין מוציאין אלא ס"ת אחת:
ביום טוב האחרון של חג קורין כל הבכור. זו היא גירסת הרי"ף. אבל בספרים שלנו גרסינן בי"ט האחרון של חג קורין מצות וחוקים. שמתחילין בעשר תעשר שיש בו כמה מצות. ואומר כל הבכור עד סוף הסדר ולהכי צריך להתחיל מעשר תעשר משום דסוכות זמן אסיפה היא:
למחר קורין וזאת הברכה. משום אסוקי אוריתא:
מקרא קרינן ראה אתה אומר אלי. שיש בו מצות רגלים ורמז חולו של מועד דכתי' את חג המצות תשמור שבעת ימים למדנו מכאן איסור מלאכה בחולו של מועד במסכת חגיגה:
איפטורי בניסן העצמות היבשות. מפני אותן שיצאו ממצרים קודם הקץ וחיו בימי יחזקאל:
בתשרי והיה ביום ההוא ביום בוא גוג. שאותה מלחמה תהיה בסוכות.
מתניתין בפורים ויבא עמלק. ואע"פ ששנינו אין פוחתין מעשרה פסוקים הא פריך בירושלמי ומשני שניא היא שהוא סדרן של יום פי' כיון דסליק ענינא פוחתין:
במעמדות. שהיו עומדים על הקרבן בשעת הקרבתו:
ברכות וקללות. להודיע שעל עסקי החטא פורענות באה לעולם. בשני ובחמשי קורין כסדרן. בענין סדר פרשיו' ותנאי פליגי בברית' היכא מתחיל בשני ובחמשי:
ואין עולה מן המנין. כשיגיע ימי המועד יחזרו ויקראו מה שקראו בשבת זו. שנאמר וידבר משה את מועדי יי וגו'. אכולא מתניתין קאי ללמוד מכאן שמצוה לקרות ביום המועד מענין המועד.
גמרא שבת ראשונה בנרות דזכריה. לפי שעיקר נבואת זכריה היתה בבית שני ובבית שני נעשה הנס אנו מקדימין נרות דזכריה לנרות דשלמה.
דף לא:
מוסר יי בני אל תמאם וגו'. והמפסיק בהם מראה בעצמו שקשה בעיניו לקרותן:
ר' יהודה [אומר] מקום שמפסיק וכו'. כמו שאנו נוהגין היום והיינו דאמרינן במתניתין אין עולה להם מן החשבון.
דף לב.
פותח ורואה וכו'. טעמא דר' מאיר כדי שלא יאמרו ברכה כתובה בתורה (וכן) והלכה כר' יהודה.
כתב הרב רבינו משה ז"ל דוקא בברכה ראשונה הוא דהילכתא כר' יהודה. [דאינו] צריך לגלול כשמברך אבל בברכה אחרונה צריך לגלול דפלוגתא דר' מאיר ור' יהודא לא הוי אלא בברכה ראשונה כדקתני וחוזר ופותח וקורא ולא מיירי בבתריתא אלמא ר' יהודה לא פליג אלא בקמייתא ולא נהיר דטעמא דר' יהודה בתרוייהו שייך דמפרש טעמא בברכה ליכא למיטעי. וכיון שכן אין אומרים ברכות כתובות בתורה؛ הלוחות. הן עשויין לספרים שלנו שאין עשוין בגליון. הבימות. בימה של עץ שהיו עושין למלך בפרשת הקהל כדאיתא בסוטה. יעמידנו על התפר. פירש רש"י ששם ראוי להדקו יפה הגולל ס"ת. מענין לענין והוא יחידי וס"ת מונח על ברכיו וגוללו גוללו מבחוץ [כו' שאם יאחוז] העמוד הפנימי ויגלול לצד החוץ יתפשט החיצון ויפול לארץ:
וכשהוא מהדקו מהדקו מבפנים. שיאחז בעמוד הפנימי ויהדקנו על החיצון כדי שלא יהא פושט זרועותיו על הכתב שמצוה להראות את הכתב לעם כשמהדקו ולפי שאין קורין בתורה פחות מעשרה נקט וכדגרסינן במסכת סופרים. עשרה שקראו. עשרה ערום. בלא המטפחת:
תיגלל המטפחת עשרה שנאספו וקראו הג' או הז' כחק היום. סביב ס"ת:
ואל תיגלול ס"ת. בתוך המטפחת.
סליק פירקא וסליקא מסכת ברחמי שמיא